גם מסע של אלף קילומטרים במערב התיכון מתחיל בצעד אחד קטן לעבר פקיד ההגירה בנמל התעופה ניוארק בניו־ג'רזי, בחוף המזרחי. הפקיד לא אוהב את הצעד הנוסף שעשיתי מעבר לקו הצהוב, ומסמן לי בידו לחזור אחורה. אמריקה משתנה, אבל לא הפקידים בשדות התעופה שלה.
אחרי שמאושרת כניסתי לאדמת ארה"ב, אני נוסע למלון הקטן במנהטן שאשהה בו בסוף השבוע לפני שאצא מערבה, למסע אל הקהילות היהודיות בפנסילבניה, באוהיו ובמישיגן. זהו יום חמישי, אסרו חג שבועות – יום חול רגיל לחלוטין ליהודי מישראל במנהטן, אבל חג לכל דבר ועניין בלוח השנה של היהודים כאן. יום טוב שני של גלויות הוא אנומליה בלוח השנה היהודי, גליץ' במטריקס המאפשר ליהודי דתי מישראל לשוחח בטלפון סלולרי, להשתמש בתחבורה הציבורית ולערוך קניות – בעודו מביט בחבריו תושבי אמריקה היוצאים מבית הכנסת לבושים במיטב מחלצות החג שלהם, ופוסעים הביתה בנחת לעוד סעודת חג.
למחרת, שעה לפני השקיעה, מכת גשם ניו־יורקית כמו שוטפת את העיר לקראת שבת. אני פוסע לאורך רחוב 42, ליבה הפועם של מנהטן, מהשדרה התשיעית במערב לשדרה החמישית במזרח. בדרך אני עובר בטיימס סקוור, מנסה למצוא סימן להפגנה פרו־פלסטינית, או לפחות מדבקה על תמרור שתאשר שאירוע כזה התקיים כאן, אך לשווא. גם בבראיינט פארק, מהפינות האהובות בעיר, אין דבר שמרמז על המלחמה המתחוללת במזרח התיכון. רק בכניסה לבית חב"ד – בפינת 42 והשדרה החמישית, ליד חנות נעלי סקצ'רס וכמה מטרים מהספרייה הציבורית – אני מקבל סוף־סוף את הסימן הראשון למתיחות שהגיעה עד לכאן. שומר שעומד ליד הפתח מביט בי לרגע ומהנהן לאות אישור. שמירה בשעריו של מוסד יהודי אינה עניין חדש בניו־יורק, אבל עד היום לא נתקלתי בה בכניסה לבית חב"ד בארה"ב.
כרגיל, רוב המתפללים ישראלים, וכך גם רוב הנשארים לארוחת השבת. ארוחה יקרה, יש לומר. 65 דולר לסועד, מחיר חסר הצדקה מבחינה קולינרית, אבל כן מבחינה חווייתית. נושא השיחה העיקרי של שותפיי לשולחן – חבורה ישראלית אקלקטית שיכולה להתקבץ כנראה רק בבית חב"ד בניכר – היה מחירן הגבוה של הטיסות. איש לא השיג כרטיס בפחות מ־1,500 דולר, סכום שזקני קו נתב"ג־ניו־יורק מתקשים להיזכר בשכמותו. המרמור הפיננסי מתגבר למראה הקינוח, חתיכה לא גדולה של גלידת סורבה כלשהי, אולי מנגו. תמורת 65 דולר היו יכולים להתאמץ קצת יותר, נאנח הישראלי שלימיני, ואפילו לא טורח לטעום.
אורן לוי, מנהל בית הספר היסודי הלל בפיטסבורג: "בשבתות אני חובש כיפה ועוטה טלית ברחוב, ולכן כנראה מרגיש את המתח יותר. לא שיש לי מטרה על הגב, אבל מאז 2018 אני מסתכל אחורה ולצדדים יותר מבעבר. אבל אני לא מרגיש שאנחנו הופכים לצרפת"
בבוקר שבת אני שם פעמיי צפונה, לבית הכנסת לינקולן סקוור, LSS. הוא שוכן בשדרת אמסטרדם, המשכה של השדרה העשירית באפר־וסט־סייד. גם כאן, אני מבחין, השמירה הדוקה מתמיד. כשהייתי כאן באוגוסט שעבר, איש לא שאל אותי מאין באתי; המאבטחים הסתפקו במבט אחד וכבר נכנסתי פנימה. הפעם נאלצתי להשתמש בשם הקוד "פתח־תקווה" כדי לרצות אותם.
הרב שאול רובינסון, שכבר 18 שנה מנצח על הקהילה הציונית הזאת, קורא לפני תפילת מוסף את שמות חללי צה"ל מהשבוע החולף. כל המתפללים עומדים בדום מתוח. לאחר מכן מגיעה תפילה לשלום ארצות הברית של אמריקה, ואז תפילה לשלום מדינת ישראל וחיילי צה"ל. אחרי מוסף נערך כאן קידוש מלא־מלא לזכותה של אחת מבנות הקהילה, שמסיימת לימודי רפואה באוניברסיטת בן־גוריון וגם מתחתנת עם בחיר ליבה. סביר להניח שהמשפחה הצעירה תגור בישראל; עלייה היא מושג מוכר היטב בקהילת LSS.
את שאר השבת אני מעביר בטיולים רגליים בסנטרל פארק ובמידטאון. הטמפרטורות בחוף המזרחי גבוהות בימים אלה, מתקרבות ל־100 מעלות פרנהייט (38 מעלות צלזיוס), אבל עם הרבה פחות לחות מאשר במישור החוף הישראלי המהביל. כשהשבת יוצאת, סביב 21:20, אפשר להתחיל להיפרד מהתפוח הגדול ולהתכונן לטיסה. לניו־יורק עוד נחזור כדי ללמוד על רשת קשרים יהודית ששולחת את חוטיה לכל קצווי ארה"ב ומעבר לכך, אבל קודם כול – פנסילבניה.
בין שדרות לפנסילבניה
במונחים אמריקניים מדובר בכמעט־פרוור של ניו־יורק. אחרי בקושי שעה אחת של טיסה, המטוס הצהוב של חברת ספיריט נוחת בנמל התעופה הבינלאומי של פיטסבורג. בזמנים אחרים אולי לא הייתי יכול להיכנס לכאן בקלות: שלושת היהודים הראשונים שביקשו לעשות עסקים באזור נענו בשלילה. אבל זה היה במאה ה־17, זמן קצר לאחר שפיטר סטייבסנט, המושל האחרון של הולנד החדשה, כבש את המושבה השוודית מעבר לנהר דלאוור. ארצות הברית הוקמה מאז, ובמשך השנים יהדות פנסילבניה הלכה וגדלה. היום חיים בה כ־300 אלף יהודים – רובם בעיר הגדולה במדינה, פילדלפיה, וכ־50 אלף בפיטסבורג רבתי, העיר השנייה בגודלה ב"מדינת אבן הראשה". בין שתי הערים הללו שוכנת אהרנסבורג, העיירה היחידה בארה"ב שקרויה על שם יהודי – הסוחר אהרן לוי, שקבע כאן את מגוריו לפני יותר ממאתיים שנה.
היעד הראשון שלי בפיטסבורג הוא בית הכנסת הקונסרבטיבי "עץ החיים" (Tree of life), בשכונת סקוורל־היל, לב הקהילה היהודית בעיר. כאן התרחש לפני כשש שנים אירוע שזעזע את ארה"ב ואת העולם היהודי כולו. זה קרה בשבת, 27 באוקטובר 2018. בשעה 9:54 נכנס לבית הכנסת רוברט באוורס, אנטישמי הדוגל ב"עליונות לבנה", ובידיו רובה סער. הוא צעק "כל היהודים חייבים למות", והחל לירות לכל עבר. מסע הרצח גבה את חייהם של 11 בני אדם, כולם יהודים. עוד שני מתפללים נפצעו, וגם ארבעה שוטרים. הרוצח עצמו נפצע ונלכד בידי המשטרה. בקיץ 23' הוא הורשע בעשרות אישומי רצח, ניסיון לרצח ופשעי שנאה, ונידון למוות בזריקה קטלנית. גזר הדין טרם מומש.
בית הכנסת עץ החיים כבר לא קיים. רוב הבניין שהוא פעל בו יחד עם מרכזים קהילתיים נוספים נהרס לפני כמה חודשים. האדריכל הנודע דניאל ליבסקינד הופקד על תכנון המבנה החדש, שישמש גם כאתר זיכרון לנרצחים. על הגדר המקיפה את המגרש מתנוססים תצלומים של ציורי ילדים, לזכר הנטבחים.
עד הפגישה עם אנשי הקהילה יש לי עוד כשעה וחצי, מספיק זמן לאכול משהו באחת משתי המסעדות הכשרות בפיטסבורג. עוד מעט שמונה בערב, ומי שמכיר את אמריקה שאינה ניו־יורק יודע שכדאי להזדרז; כאן מסיימים את היום מוקדם, וקשה למצוא מוסד קולינרי שיהיה פתוח אחרי תשע. אני נוסע לפיכך בשדרת מוריי, למסעדת Eighteen. בדרך אני שם לב שכמה מחלונות הראווה מעוטרים בדגלי כחול־לבן ובשלטי "אנחנו עומדים לצד ישראל".
המסעדה נראית נעולה, אבל אני מספיק רעב כדי להתעקש ולדפוק על הדלת. בכל זאת, בגוגל כתוב שהמקום פועל עד שמונה וחצי. אחרי כמה דקות פותח לי בחור צעיר בעל מראה חסידי־משהו, ואני נכנס לחלל שמשלב בתוכו יודאיקה, ספרים, המבורגרים ושקשוקה. בתור הסועד היחיד אני מקבל שירות מלא, וההמבורגר שמכינים כאן טעים מאוד. מומלץ, רק תדפקו בדלת ואל תוותרו.
בשיחה עם מנהלת המקום אני שואל אותה מה הסיפור של הדלת הנעולה. היא אומרת שהם התרגלו לכך מאז הקורונה, כשהיה אפשר לקנות אוכל רק בטייק־אוויי. לי זה נשמע כמו תירוץ שמסתיר חשש מפני מתקפות אנטישמיות, אבל אני לא מעמיק לחקור, וממשיך מכאן ברגל לפגישה במרכז הקהילתי היהודי.
שלושה מאנשי הקהילה היהודית בפיטסבורג הגיעו לחלוק איתנו את תחושותיהם ומציאות חייהם. מגי פיינשטיין היא ילידת פיטסבורג, מטפלת בתחום בריאות הנפש. לפני הטבח ב־2018 עבדה בשכונה לא יהודית בעיר, ולאחר האירוע הקשה הקימה את "שותפות הריפוי 27/10", ארגון שעוסק בבריאות הנפש ובטיפול בטראומה בקהילה היהודית. אדם ריינהרץ, תושב פיטסבורג זה 17 שנים, הוא כתב בכיר ב"פיטסבורג ג'ואיש כרוניקל", העיתון היהודי המוביל בעיר. אורן לוי, בנם של אמריקנית וישראלי לשעבר, עבר לכאן מניו־ג'רזי לפני 11 שנה, ומאז הוא מנהל את בית הספר היסודי "הלל אקדמי".
אני מבקש מהשלושה לספר תחילה על טראומת אוקטובר 2018 והשלכותיה. "כשגדלתי דלתות בתי הכנסת היו פתוחות", אומרת פיינשטיין. "בילדותי הייתי נכנסת לכל אחד מהם ומרגישה בנוח. המצב התחיל להשתנות בהדרגה עוד לפני שהגענו ל־7 באוקטובר. בשכונה יש גם היום ביטחון בסיסי, עדיין מאפשרים לילדים ללכת לחברים, כי כולם מכירים את כולם ויודעים שאם יהיה ברחוב מישהו חריג, מיד ידווחו עליו. אבל יש הבדל גדול בתחושה במוסדות הקהילה. הזרימה החופשית הפסיקה בערך ב־2010, והדלתות התחילו להיסגר.
מגי פיינשטיין: "7 באוקטובר טלטל את הקהילה שלנו. זה קשה לנו במיוחד, כי לפני 2018 אמרנו 'כאן זה לא יקרה', ואז זה קרה. וחשבנו שבמדינת ישראל זה לא יכול לקרות, וקרה. אי אפשר לא לתהות – מה לא בסדר איתי, אם פעמיים חשבתי ש'זה לא יכול לקרות', ופעמיים טעיתי?"
"אחרי הטבח ב־2018 כולם הבינו שהביטחון צריך להיות בעדיפות גבוהה, ושלא ייתכן שלא יהיו תוכניות אבטחה מסודרות. פעם היה אפשר לעבור דרך הבניין שאנחנו נמצאים בו, ה־JCC, במעין שביל מקורה בין חלק אחד של השכונה לחלק אחר. היינו פשוט נכנסים לבניין הזה והולכים מקצה לקצה. עכשיו, מטעמי ביטחון, אי אפשר לעשות דברים כאלה. זה עצוב, אבל גם מובן".
ריינהרץ: "נושאי הסיקור שלי לא השתנו אחרי אוקטובר 2018. בתור עיתונאי אני ממשיך להתמקד בחינוך, בהתרחשויות בקהילה, במקצבים היומיומיים של מה שקורה כאן ובאזור. אנשים כאן עדיין פועלים לשמר את המרקם הקהילתי ואת אורח החיים, אנשים עוזרים לחנך את הילדים שלך, יודעים מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך. כך שהווי החיים נמשך. מה שכן השתנה הוא המתח".
לוי: "בשבתות אני חובש כיפה ועוטה טלית ברחוב, ולכן כנראה מרגיש את המתח הזה יותר. לא שיש לי מטרה על הגב, אבל אני בולט יותר. מאז 2018 אני כן מסתכל אחורה ולצדדים יותר מבעבר. אבל אני לא מרגיש שאנחנו הופכים למקום כמו צרפת למשל".
הוא מספר על משפחה שהיגרה לפיטסבורג מצרפת בעקבות הטבח במרכול "היפר כשר" בפריז בינואר 2015: טרוריסט מוסלמי לקח עובדים ולקוחות כבני ערובה, ורצח ארבעה מהם לפני שחוסל. "הם סיפרו שבאזורים מסוימים הם לא יכלו לחבוש כיפה או להוציא את הציצית", אומר לוי. "אני לא מרגיש דבר כזה בפיטסבורג. זאת עיר מסבירת פנים, והייתי אומר שרוב האמריקנים נחמדים וחמים, מכבדים את התרבות היהודית, וגם די פרו־ישראלים".
פיינשטיין: "אחרי הפיגוע הקהילה היהודית שלנו זרחה והראתה את ההפך הגמור מהשנאה שהניעה את הרוצח. הראינו את העושר התרבותי שלנו, את הסיפורים של 11 הנרצחים שהיו כולם בני הקהילה. כל אחד מהם היה עולם ומלואו, וכל אחד ייצג באופי המיוחד שלו פן מסוים של יהדות פיטסבורג. כשצללנו לתוך הסיפורים שלהם הבנו מדוע הם מצאו עושר של משמעות בשבת, בטקס התפילה, בחברות בקהילה. הרגשתי גאווה להיות יהודייה, ובפרט בקהילה בפיטסבורג, שיש לה דרכים עדינות ויפות לקיים טקסים ומסורת ולשמר את היהדות, כל אחד בדרכו.
"בקיץ שעבר ישבתי באולם שהתקיים בו המשפט של הרוצח. בשיחת חולין עם מישהו שישב לידי, גיליתי שסבא שלי מכר את חלקת הקבר שלו לסבא שלו, כי הם החליפו בתי כנסת וסבי חשב שהאדם הזה ירצה להיקבר בחלקה שקשורה לבית הכנסת שעזב. מבחינתי זה היה ד"ש מהעבר, וגם שיעור שמלמד כמה הסבים והסבתות שלנו היו מחויבים ליצירת חוויה יהודית־אמריקנית בטוחה. הם הגיעו לכאן בנסיבות שונות ומרקעים שונים, אבל חיפשו דרכים להשתלב יחד. בתור ילדה ידעתי שאם אתה הולך לסאנדיי סקול (תוכנית לימודי יהדות בימי ראשון – א"ש), אתה יכול ללכת בכל שבוע לאן שבא לך, לא משנה אם זה בבית הכנסת שלך או בבית כנסת אחר".
ריינהרץ: "את הביטוי הכי מדהים של להיות יהודי בפיטסבורג ראיתי בחג השבועות. יותר מ־400 איש הגיעו לבניין הזה לתיקון ליל שבועות, והקשיבו להרצאות שעסקו בכל תחומי החיים היהודיים. כל הזרמים היו כאן. הרגשנו את מה שנאמר על הפסוק 'וייחן שם ישראל נגד ההר' – בלשון יחיד, כי הם היו כאיש אחד בלב אחד. כמו בני ישראל במדבר, גם כאן יש מחלוקות ומריבות מדי פעם, אבל כולם מתאחדים ללימוד משותף. זה לא קורה בהרבה קהילות באמריקה".
לוי: "בחרתי לעבור לפיטסבורג כי מה שהדהים אותי ומשך אותי לכאן היה הלכידות של הקהילה. בדקנו לפני כן קהילות אחרות בחוף המזרחי, במערב התיכון ובחוף המערבי; ברוב המקומות, אם אתה לובש חולצה מסוימת או חובש כובע מסוים, מיד תרגיש שאתה שייך לבית כנסת אחד אבל דחוי בבית כנסת אחר, וכמובן תיאלץ לשלוח את הילדים שלך לבית ספר מסוים. בפיטסבורג יש כבוד אמיתי למי שאתה כאדם.
"הנה סיפור אחד שממחיש זאת. פגשתי בניו־יורק אדם חרדי, וכשהוא שמע שאני מפיטסבורג, הוא סיפר לי שהיה כאן לרגל כנס. בעת שהותו בעיר הוא חיפש אוכל כשר, ומצא מקום שהוגדר כמסעדת 'אוכל יהודי מסורתי'. רגע לפני שנכנס לשם הוא ראה ברחוב זוג יהודים דתיים, נופף להם לשלום והם נופפו לו בחזרה. בפנים, כשהסתכל בתפריט, הוא הבין שהמסעדה לא כשרה. 'התפלאתי שהזוג הזה, שראה אדם דתי עומד להיכנס לשם, לא אמר שום דבר', הוא סיפר. אמרתי לו שזאת בדיוק פיטסבורג. כאן אתה יכול ללבוש מה שאתה רוצה, לעשות מה שאתה רוצה, ואנשים יכבדו אותך ואת הבחירות שלך, לא יניחו הנחות מראש ולא יהיו שיפוטיים".
איך השפיע הטבח ביישובי עוטף עזה על חיי הקהילה היהודית כאן?
ריינהרץ: "אני מאמין בגישה שאומרת שיש גבול למה שכולנו יכולים לעשות. הרבה דברים מפחידים אותנו, ולא צריך להתבייש בזה, אבל צריך גם להבין במה אנחנו יכולים לשלוט ובמה לא. אחרי 7 באוקטובר, כמו אחרי 27 באוקטובר, הרגשתי כאב עמוק ותחושות קיצוניות, שהיו מלוות גם בהרבה שאלות קשות. אבל אני באמת מכיר, או לפחות מנסה להכיר, במה שנמצא בשליטתי.
"אז מה בשליטתי? לנסות להיות הגון לאנשים אחרים. אנשים שאולי לא נראים כמוני ולא מתנהגים כמוני, אנשים בעלי תפיסה שונה משלי. כי העולם שאני רוצה לחיות בו הוא לא מונוליטי. זה לא עולם שמונע מתוך פחד, אלא מאהבה וטוב לב והערכה והכרת תודה. אז עד כמה שאני יכול, אני חייב לשלוט בזה".
לוי: "הטבח כאן באוקטובר 2018 הגיע מהימין הקיצוני, וכיהודי־אמריקני זועזעתי עד עמקי נשמתי, כי מעולם לא חוויתי באמריקה שום דבר ברמה הזאת. מה שאנחנו רואים מאז 7 באוקטובר הוא תוקפנות מהשמאל הקיצוני. גם כאן בשכונה אני מרגיש לא בטוח. אם אני מתמקח על המחיר בחנות, לא פעם נשמעת הערה אנטישמית. אני רואה אנשים עונדים סיכות של דגל פלסטין על דש החולצה, ואשקר אם אגיד שזה לא גורם לי אי נוחות. גם ברמה הגלובלית אני לא רגוע. אני מודאג ממצבו של העם היהודי בעולם ובישראל".
פיינשטיין: "7 באוקטובר טלטל את הקהילה שלנו במובנים רבים. ראשית, להרבה אנשים כאן יש קשרי משפחה בישראל. שנית, הזדעזענו מעצם העובדה שדבר כזה יכול לקרות. זה קשה לנו במיוחד, כי לפני 2018 אמרנו 'כאן זה לא יקרה', ואז זה קרה. וחשבנו שבמדינת ישראל זה לא יכול לקרות, וקרה. אי אפשר לא לתהות – מה לא בסדר איתי, אם פעמיים חשבתי ש'זה לא יכול לקרות', ופעמיים טעיתי? האם אני צריך לחשוב מכאן והלאה שזה תמיד יכול לקרות?
"אחרי הפיגוע היה קל לנקוב בשמה של האנטישמיות כמי שתקפה אותנו, והידיעה שאנחנו לא לבד עזרה להחלמה. אחרי 7 באוקטובר התחושה הייתה מבלבלת יותר, כי הזיכרון הקהילתי שלנו תוכנת לאנטישמיות אחרת. גם התגובה שלנו הייתה שונה. התגובה לטבח כאן הייתה ברורה מאוד – צריך להיות אזרח טוב ושכן טוב. זה שונה מאוד מלהחזיק עמדה בנושאים גיאופוליטיים שקשורים למזרח התיכון, כפי שנדרש אחרי 7 באוקטובר. קל יותר לבחור להיות שכן טוב מאשר לגבש את עמדתך בנושאים שאין לך שליטה עליהם ואין לך כוח לגביהם. זה לא אומר שלא ידענו איך להתנהל, רק שזה היה מסובך יותר".
בואו נדבר על הבחירות המתקרבות. פנסילבניה נחשבת מדינה מתנדנדת, אחת משש או שבע שיכריעו מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב. איך זה משפיע על הקהילה היהודית ועל חשיבות ההצבעה שלה?
פיינשטיין: "אני מבינה את הרצון למסגר את דפוסי ההצבעה של היהודים כאן, אבל זה משהו שקשה לחזות. מאז הטבח ב־2018 אנחנו יודעים שהעולם צופה בנו, ואני לא רוצה שיצפו בהצבעה שלנו אלא במה שאנחנו עושים כאזרחים, כשכנים. בכל מקרה, המספרים שלנו נמוכים מכדי שנהיה בלוק משמעותי".
ריינהרץ: "הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית בפנסילבניה התקיימו בפסח. ניסינו להזיז את התאריך, וזה לא צלח. ברגע שהבנו את זה, היה מאמץ גדול בקהילה שאנשים יצביעו בדואר ויממשו את זכותם הדמוקרטית בד בבד עם שמירה על יהדותם".
לוי: "קיבלנו מתנה – הכוח להצביע ולהשמיע את דעתנו. אנחנו לא לוקחים את זה כמובן מאליו. אני חושב שכל אדם וכל יהודי מרגיש חובה ללכת לקלפי ולהצביע למי שהוא מאמין בו".
למחרת אורן לוי מארח אותי לארוחת בוקר בביתו הנאה בסקוורל־היל המטופחת. הישראלי שבי לא מתאפק ושואל כמה עולה בית כזה. "כ־700 אלף דולר", משיב לוי. בחישוב מהיר, דירת ארבעה חדרים בשכונה שלי בפתח־תקווה עולה יותר. מחירי הנדל"ן בפיטסבורג הם בהחלט בין הגורמים להחלטתה של משפחת לוי לעבור לכאן. "כשהציעו לי לגור בפיטסבורג, הייתי בטוח שיש כאן רק כורי פחם ועובדי פלדה", הוא אומר בחיוך. "שאלתי אם צריך שאשלים מניין במכרה".
לוי ואשתו מגדלים כאן ארבעה ילדים. הוא מודה שלחיים השקטים, השלווים והזולים יחסית בעיר הלא מאוד גדולה הזאת – כ־300 אלף תושבים בסך הכול – יש מחיר בגזרת היהדות. לדבריו, מתוך 50 אלף יהודי פיטסבורג, רק 10 אחוזים פעילים באופן כלשהו בקהילה, רובם אורתודוקסים.
אחרי הטבח ב־2018, ועוד יותר בזמן הקורונה, משפחת לוי חשבה לעלות ארצה. הם אף נפגשו כמה פעמים עם אנשי ארגון "נפש בנפש", האחראי על עלייה מצפון אמריקה. הדבר לא הסתייע עד כה, בעיקר משום שלוי מעריך שהכנסה של מורה בישראל לא תאפשר לו לשמור על רמת החיים שהורגל אליה בפיטסבורג. רעייתו עוסקת בתחום הרפואי ומקבלת משכורת של רופאה, וברור להם שאם יעלו לארץ גם היא תרוויח הרבה פחות. ולמרות כל זאת, המארח שלי מצהיר שהם קרובים כיום לעלייה יותר מאי פעם, לא מעט בגלל גילויי האנטישמיות. הוא אומר שוב ושוב שמדובר במיעוט, אבל מספר בכאב איך בתו וחברתה, נערות בנות 12, הלכו בשבוע שעבר במרכז המסחרי, לבושות בחצאיות ארוכות שכנראה זיהו אותן כיהודיות. אישה שענדה סיכת דגל פלסטין עצרה לידן ופנתה אליהן ב"היי" מלווה בחיוך מבשר רעות. "נכון, לא הייתה כאן פגיעה פיזית", הוא אומר, "אבל זה אקט אנטישמי שהבת שלי לא צריכה לחוות".
