לקליבלנד הגעתי בפעם הראשונה בנובמבר 2014. סיקרתי את מערכת הבחירות לקונגרס האמריקני, והעורך הציע שאסע גם לאוהיו ואביא כתבה על דיוויד בלאט, המאמן הישראלי הטרי של הקאבלירס. הקבוצה עמדה אז במרכז ההתעניינות של חובבי הכדורסל ועיתונות הספורט בכל רחבי העולם, בזכות חזרתו המפתיעה של לברון ג'יימס. אחרי שראיינתי את בלאט והסתובבתי קצת בעיר, המראתי בחזרה לחוף המזרחי. אני זוכר שחשבתי לעצמי: מה הסיכוי שאגיע לכאן שוב? זאת עיר קטנה במערב התיכון, לא חשובה במיוחד, נחמד שביקרתי בה, שלום ולא להתראות קליבלנד.
כמה חודשים אחר כך קיבלתי מכתב ממחלקת יחסי הציבור של האן־בי־איי: מתברר שעיתונאים שסיקרו קבוצה מסוימת במהלך העונה מקבלים עדיפות לסיקור אם הקבוצה מגיעה לגמר. במילים אחרות, קיבלתי הזמנה לסדרת משחקי הגמר של האן־בי־איי, בין קליבלנד לגולדן־סטייט ווריורס. מובן שנסעתי. הקבוצה מאוהיו והמאמן מישראל לא זכו בגביע, אבל אני זכיתי בחוויה בלתי נשכחת. וגם אז, כשהמראתי משדה התעופה של קליבלנד, חשבתי לעצמי – מה הסיכוי שאנחת כאן שוב?
ואז החליטה המפלגה הרפובליקנית לקיים בקליבלנד את הוועידה שלה לקראת בחירות 2016 לנשיאות. ולא סתם בקליבלנד, אלא בהיכל הכדורסל של ה"קאבס", שאני כבר מכיר משני ביקוריי הקודמים בעיר. בקיץ 2016 הגעתי שוב לאוהיו, והפעם כשיצאתי מקליבלנד כבר לא אמרתי לעצמי שמן הסתם לא אנחת כאן בעתיד. החיים לימדו אותי שלקליבלנד חוזרים שוב ושוב. והנה אני מתדלק את המכונית ביציאה מפיטסבורג ועולה על הכביש הבין־מדינתי 76, לשעתיים ומשהו של נסיעה עד ליעד: קליבלנד, אוהיו.
זה אולי המקום לדבר על מחירי הדלק באמריקה. במונחים ישראליים, התעריפים כאן נמוכים באופן מעורר קנאה. גלון דלק – 3.8 ליטרים – עולה כ־3.4 דולרים. חישוב מהיר מעלה שמחיר ליטר דלק הוא כ־3.5 שקלים – פחות ממחצית מחירו בארץ. אפשר להתנחם בכך שהדלק הנמכר בארה"ב הוא באיכות נמוכה יותר – אוקטן 87, שמכיל בדרך כלל גם שיעור מסוים של אתנול, דלק המופק מתירס – וכן בעובדה שהאמריקנים זועמים על המחיר הנוכחי. לפני שנתיים בדיוק נרשם אומנם שיא היסטורי, כשגלון דלק עלה חמישה דולרים, אבל גם המחיר הנוכחי מעורר געגועים לתקופת השני־דולרים־ומשהו לגלון, שהכירו כאן בין 2015 ל־2020.
הווארד בוברו, מנכ"ל ושותף בכיר בפירמת עורכי הדין טאפט בקליבלנד: "יש פחד ודאגה שאיש מאיתנו לא הרגיש. רבים אומרים שתור הזהב של יהדות אמריקה נמשך מ־1948 עד 7 באוקטובר 2023. אני לא בטוח שזה נכון, אבל אפשר לראות ציפוף שורות קהילתי שנובע מהתגוננות ומדאגה"
אלמלא שלט קטן באמצע הכביש המהיר לא היינו יודעים שחצינו את הגבול בין פנסילבניה לאוהיו. הנוף אותו הנוף, הירוק שולט בכול, ובין הגבעות הרכות ממשיכים לבצבץ אגמים ונחלים. ובכל זאת, עברנו למדינה אחרת לגמרי, בעיקר מבחינה פוליטית. עד לפני כמה שנים אוהיו התנדנדה גם היא בין הדמוקרטים לרפובליקנים, ויחד עם פלורידה נשאה בתואר "המדינה המתנדנדת החשובה ביותר". פרשנים פוליטיים נהגו לומר שהמנצח באוהיו ינצח גם בבחירות הכלליות, וזה היה נכון. אלא שהדמוגרפיה השתנתה, תהליכים חברתיים התחוללו, ואוהיו בעשור האחרון היא מדינה אדומה לחלוטין – רפובליקנית ושמרנית. בפלורידה קרה אותו הדבר בערך.
קו הרקיע המוכר של קליבלנד מתגלה לנגד עיניי. העיר הזאת היא דוגמה חיה למגמה כלכלית עגומה שמורגשת בעשורים האחרונים במערב התיכון: מה שנקרא פעם "רצועת הפלדה" מכונה היום "רצועת החלודה". בשנת 1920, כשעסקי המכרות והתעשייה הכבדה באזור שגשגו, קליבלנד על 800 אלף תושביה הייתה העיר החמישית בגודלה בארצות הברית. בשנת 1970 היא כבר נדחקה למקום העשירי; כיום, עם 350 אלף תושבים, היא ממוקמת באמצע העשירייה השישית.
לאורך השנים נעשו כמה ניסיונות החייאה לעיר, והצליחו למתג אותה כמוקד של תרבות ורפואה. כאן נכנסת לתמונה הקהילה היהודית, שבניגוד לכיוון הכללי של קליבלנד רק הלכה וגדלה, הלכה והתעצמה. כ־80 אלף יהודים חיים היום בעיר – יותר מרבע מהאוכלוסייה. השכונה היהודית החזקה ביותר היא ביצ'ווד, שכ־90 אחוז מתושביה יהודים. שם גם נמצאים רוב מוסדות הקהילה, ובהם בית הספר פוקס־מזרחי, שאני מתכוון להיפגש עם המנהל שלו. אבל לפני כן אני נוסע למרכז העסקים העירוני, אל פאבליק סקוור 200, ממגדלי המשרדים המעטים שמתנשאים מעל הדאונטאון.
מהקומה ה־35 נשקף נוף מהמם של ימת אירי והעיר. את פניי מקבל הווארד בוברו, מנכ"ל ושותף בכיר בפירמת עורכי הדין טאפט, שנוסדה בידי שני בניו של נשיא ארה"ב לשעבר ויליאם הווארד טאפט. החברה ממוקמת דרך קבע ברשימת חמישים משרדי עורכי הדין הגדולים בארה"ב, והיא מייצגת לא מעט חברות הזנק והיי־טק ישראליות.
בוברו מספר שהוא ורעייתו גדלו בתנועה הקונסרבטיבית, ומתאר את משפחתו כ"שומרת על בית כשר". הקהילה כאן קולגיאלית מאוד, הוא אומר. "יש לנו חרדים, קונסרבטיבים, רפורמים ואורתודוקסים־מודרנים, וכולם מסתדרים היטב. הרבנים אולי לא מסכימים על כל נושא מבחינה הלכתית, אבל בדרך כלל יש ביניהם הסכמה בשאלה איך לגשת לסוגיות שונות. היינו קהילה יהודית מאוחדת גם לפני 7 באוקטובר, אבל אין ספק שהטבח איחד אותנו עוד יותר. למעשה, הוא איחד את כל יהודי אמריקה. ולא רק אירועי היום ההוא השפיעו עלינו כך, אלא גם תגובת העולם".
זאת אחדות של פחדים משותפים, תמיכה הדדית, צורך בהגנה, צדקת הדרך?
"בהחלט יש פחד ודאגה שאיש מאיתנו לא הרגיש. רבים אומרים שתור הזהב של יהדות אמריקה נמשך מ־1948 עד 7 באוקטובר 2023. אני לא בטוח שזה נכון, אבל אפשר לראות ציפוף שורות קהילתי שנובע מהתגוננות ומדאגה".
סקרי דעת קהל מראים שכ־85 אחוזים מהאמריקנים תומכים בישראל. אז ממה נובעת הדאגה העמוקה שלכם?
"אני רואה את הסקרים שמעידים על פרו־ישראליות, אבל ברשתות החברתיות החברה שלנו נראית מאוד אנטי־ישראלית. יש לי שלושה ילדים שלומדים בקמפוסים, וגם הנוף הנשקף שם הוא אנטי־ישראלי. אני יודע שהרשתות יכולות להציג תמונה מעוותת, אבל גם בדאונטאון של קליבלנד היו בחורף כמה הפגנות מאוד לא נעימות. יכולנו לשמוע את המפגינים גם מבעד לחלונות האטומים בקומה ה־35. היו שם המוני אנשים שנופפו דגלי פלסטין וקראו סיסמאות אנטי־ישראליות".
יש חשש מפגיעה פיזית?
"מעולם לא חששתי לביטחוני, לא כאן ולא באף אחת מהשכונות האחרות בעיר. אשתי עובדת בקהילה היהודית, וגם היא מעולם לא הרגישה איום ישיר. אבל זה עגום ומזעזע שבשנת 2024, בארצות הברית של אמריקה, יש צורך באבטחה הדוקה כל כך סביב בנייני הקהילה היהודית. וזה לא קורה סתם – כל הזמן יש איומים בהטמנת פצצות במוסדות כאלה ברחבי ארה"ב. היו גם כמה איומים על הבניינים היהודיים שלנו. לא על בתי הכנסת, אלא בעיקר על המרכז הקהילתי היהודי, JCC".
הקהילה בקליבלנד ידועה כציונית במיוחד. יש דיבורים על עלייה ארצה דווקא בגלל המלחמה?
"אני מניח שמספר העולים יגדל בשנה הקרובה, ובכל מקרה הוא לא יקטן. אני חושב שהמניע המרכזי יהיה הפחד של היהודים באמריקה, וגם בקנדה ובמערב אירופה. הם מסתכלים סביב על האוכלוסייה הכללית שנדמה שהם חלק ממנה, ורואים שהיא לא בדיוק מה שחשבו. יש שם אנשים שממש לא רוצים אותם בסביבה".
ממרכז העיר אני נוסע לביצ'ווד, שכונת יוקרה שכל ישראלי יכול להרגיש בה בבית, ואולי גם לרכוש אחד משלו: בית ממוצע עם גינה ומרתף עולה כאן פחות מ־2 מיליוני שקלים. בחזיתו של כל בית שני, פחות או יותר, מתנופפים דגלי ישראל. גם כאן תראו שלטים הקוראים לשחרור החטופים, ומצהירים על עמידה איתנה לצד מדינת ישראל ונגד הטרור.
בבית הכנסת גרין רוד ממתין לי אברי ג'ואל, מנהל בית הספר פוקס־מזרחי, השייך לזרם האורתודוקסי־מודרני. 570 תלמידים לומדים כיום בבית הספר, עלייה של יותר מ־10 אחוזים לעומת שנת 2015 – אז ראיינתי את המנהל הקודם, ברי קיסלוביץ'. ג'ואל, בן 46, גר בקליבלנד זה 16 שנה. הוא נולד בניו־יורק, למד בישיבת שעלבים במשך שנתיים, והוסמך לרבנות בישיבה יוניברסיטי.
אני מבקש ממנו לספר על 7 באוקטובר מנקודת מבטם של יהודי קליבלנד. "קודם כול, יש לנו בבית הספר חמישה זוגות של שליחי הוראה ישראלים, שהגיעו לכאן מטעם המחלקה לחינוך בהסתדרות הציונית העולמית. כשכאן עדיין היה חג, ארבעה מהגברים כבר היו בדרך לישראל, לשירות מילואים. המשפחות שלהם נשארו איתנו, ואנחנו התארגנו מיד לדאוג לכל צורכיהן, כפי שאנחנו ממשיכים לעשות עד היום. מילאנו כמובן את החסר בכוח ההוראה, ותיווכנו לילדים את מה שקורה. הם היו גאים במורים שלהם, שהולכים להילחם למען עם ישראל. מלבדם, כמעט מאה בוגרים ומורים שלנו שירתו בצה"ל מאז 7 באוקטובר. כולנו כאן מחוברים למה שקורה בישראל. הדאגה והעזרה היו מובנות מאליהן, ונוצרו כמעט בלי התארגנות מלמעלה. זה היה אותנטי ואורגני".
אברי ג'ואל, מנהל בית הספר פוקס־מזרחי: "החידוש הוא שהאנטישמיות באה מהשמאל. בעבר הם ראו בנו מדוכאים, והיום אנחנו המדכאים. הרבה מיהודי אוהיו מזדהים עם הצד השמרני, אבל יש גם מי שרואים בעצמם חלק מהעולם הליברלי האמריקני, והם חווים עכשיו בגידה. הם מסתכלים על חברים שלהם ושואלים: למה אתם לא מגינים עלינו?"
ומה לגבי קהילות אחרות בקליבלנד, שאולי פחות מחוברות לישראל ביומיום?
"ברגע שקרה מה שקרה, כל הקהילות התאחדו לתפילה משותפת וקריאת פרקי תהילים. פדרציית הקהילות ארגנה התרמת כספים לצה"ל, ועד כה נאספו בקליבלנד 34 מיליון דולר למטרה זו. היו גם צעדות תמיכה בישראל, ולעצרת הגדולה שהתקיימה בוושינגטון בנובמבר שלחנו שלושים אוטובוסים. אנשי הקהילה נסעו שש שעות לכל כיוון כדי להשתתף באירוע הזה. ברור שלא כל אפיק פעולה מתאים לכל אחד, אבל בסך הכול שלל היוזמות למען ישראל יצרו כאן אחדות גדולה".
האחדות הזאת מבוססת גם על פחד?
"לא. היא מגיעה מתוך הרגשה שאלה אחים ואחיות שלנו. האם יש היום יותר פחד? התשובה שלי היא כן, קצת, כי האנטישמיות מרימה ראש. לא חוויתי בחיי אנטישמיות ברמה כזאת, ולא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות אחרי השואה. רובנו לא מעיפים מבט מתמיד מעבר לכתף, אבל זה בהחלט נמצא במחשבה יותר מבעבר".
זאת גם אנטישמיות שונה משהכרתם בעבר?
"החידוש הוא שהאנטישמיות באה מהשמאל. בעבר הם ראו בנו מדוכאים, והיום אנחנו המדכאים. הרבה מיהודי אוהיו מזדהים עם הצד השמרני, אבל יש גם מי שרואים בעצמם חלק מהעולם הליברלי האמריקני, והם חווים עכשיו תחושת בגידה מסביבתם החברתית. הם מסתכלים על חברים שלהם ושואלים: למה אתם לא מגינים עלינו?"
בתור יהודי, יש משמעות לחיים במדינה אדומה לעומת מדינה כחולה או מתנדנדת?
"אני לא מרגיש את זה במיוחד, כי אני אישית עוסק בחינוך היהודי, ולכן החיים שלי מתנהלים ברובם בתוך הקבוצה היהודית. הפוליטיקה באמריקה, ובעולם בכלל, נעשתה מקוטבת. אני דואג לעתיד ארה"ב, וחושש ממה שיקרה במערכת הבחירות לנשיאות. אלה בהחלט זמנים מפחידים".
התגובה לטבח שמחת תורה עשויה להוביל את היהודים האמריקנים לשני כיוונים מנוגדים – התקרבות לישראל ומחשבות על עלייה, או דווקא התרחקות וניכור. מה קורה אצלכם?
"מאז 7 באוקטובר יש הרבה יותר גאווה להיות יהודי, וזה נכון לכל הקהילות היהודיות בקליבלנד. המצעד השנתי של הפדרציה ביום העצמאות היה גדול מאי פעם. אבל צריך לומר שכל אדם מגיב אחרת. כשסטודנטים בקמפוסים נתקלים למשל באירועים אנטישמיים, יש מהם שנלחמים ונושאים בכוונה מגן דוד, ויש שמחביאים את זהותם".
ומה לגבי עלייה ארצה?
"ציונות היא ערך חשוב בקהילה. 90 אחוז מהבוגרים שלנו הולכים ללמוד במדרשות או ישיבות בישראל, וכמעט 20 אחוז מכל שנתון עולים ארצה. השנה אנחנו מרגישים ממש 'בוסט' של חיזוק לזהות היהודית שלנו. יהיה קצת קשה להגדיל את שיעור המבקרים בישראל, כי ממילא הוא קרוב למאה אחוזים, אבל אני מעריך שיהיה גידול בעלייה. צריך לחכות עוד כמה שנים כדי לראות אם זה באמת קורה, אבל מדובר בתרחיש הגיוני".
בעידוד העלייה אתם בעצם מאבדים חלק ניכר מדור ההמשך שלכם, תורמים גם אותו למדינת ישראל.
"זה בהחלט אתגר, אבל אנחנו בטוחים שזה מוצדק. הציונות היא ערך יסוד אצלנו, ולכן עוד ועוד משפחות ציוניות מכל רחבי ארה"ב בוחרות לעבור לכאן, כך שהאובדן המספרי מתקזז, לכל הפחות. יש אתגר בקבלת משפחות שליחים מישראל, כי אנחנו נקשרים אליהן ואז הן חוזרות ארצה, אבל האנשים האלה נותנים דוגמה לתלמידים שלנו, ולכן אנחנו מוכנים ואפילו שמחים להתמודד עם הבעיה הזאת".
אין תנועה של יהודים מקליבלנד אל הערים הגדולות, ניו־יורק למשל? בכל זאת, במושגים של ארה"ב אתם פריפריה.
"אנשים שמרגישים שאין חיים בלי ניו־יורק לא מגיעים לכאן מלכתחילה. בני נוער נושאים אליה עיניים ורואים בה 'עיר הקודש', אבל כשמתרגלים לחיים שיש פה במערב התיכון, קשה להיפרד מהם. יש הרבה איזון, הכול מתנהל בנחת, שלא כמו הרעש והמהירות בחוף המזרחי. פקקים כמעט אין כאן. לא מבינים באמת כמה טוב בקליבלנד עד שנקלעים למנהטן ונתקע שם בפקק".
השילוב הנפיץ של מישיגן
כשהמוסלמים מציתים את השטח, ופרופסורים יהודים מובילים את שיח השנאה
"ברוכים הבאים לבירת הג'יהאד של אמריקה", הכריזה כותרת בוול סטריט ג'ורנל בפברואר השנה. את התואר הזה העניק העיתון לדירבורן, פרוור של דטרויט, מישיגן. כאן נמצא המסגד הגדול ביותר בארצות הברית, כאן אימאמים מרשים לעצמם להשתלח ביהודים ולהשמיע בפומבי אמירות אנטישמיות מחרידות, כאן נערכו מאז 7 באוקטובר עשרות צעדות תמיכה בטרור החמאסי, ומהמחוז הזה נשלחה לבית הנבחרים בוושינגטון חברת הקונגרס הפלסטינית הראשונה בתולדות אמריקה, רשידה טליב, שנודעה בהתבטאויותיה האנטישמיות.
המוסלמים הם רק אחוז אחד מתושבי ארה"ב. במישיגן מגיע שיעורם לכמעט 3 אחוזים – נתון שמפתיע מעט את מי שניזון מהתקשורת הישראלית. בארץ נוצר הרושם שרק בגלל "המוסלמים של מישיגן" נשיא ארה"ב מקבל החלטות בקשר למלחמת חרבות ברזל, וביקור במישיגן מצטייר כמקביל לכניסה לרמאללה. אבל בדירבורן לדימוי הזה יש על מה להתבסס. בקרב 110 אלף התושבים יש רוב מוסלמי מכריע, וכמה מיהודי העיר מתארים את ההליכה ברחובות כחוויה מפחידה. הם לא אומרים זאת לציטוט, ובאופן כללי קשה למצוא כאן מישהו שיגיד בגלוי מילה רעה על שכניו, ולא משנה כמה רעות כוונותיהם כלפיו. זאת תרבות יהודית־אמריקנית ליברלית וגאה בעצמה; ישראלי המגיע לכאן לזמן קצר אולי יגדיר אותה כעצימת עיניים אל מול המציאות.
גאוותה של מישיגן היא האוניברסיטה הציבורית של המדינה, שממוקמת תדיר ברשימת עשרים האוניברסיטאות הטובות בארה"ב, ואת ספסליה חובשים יותר מ־50 אלף סטודנטים. האוניברסיטה מפוזרת ברחבי מטרופולין דטרויט, ובעיקר בעיר אן־ארבור. הביקור שלי שם מתקיים זמן קצר אחרי שרבבות הסטודנטים יצאו לחופשה, ובניין רוטבן, השייך למנהלת האוניברסיטה באן־ארבור, עומד ריק. בשעת בוקר מאוחרת אנחנו מתכנסים בקומה השנייה, לדיון שהפיק הרב אשר לופטין, רב קהילה אורתודוקסית־מודרנית בדטרויט. הנוכחים: איילין פריד, מנכ"לית הפדרציה היהודית המקומית; הרב ג'וש ויינסטיין מבית הכנסת הרפורמי בית אמת באן־ארבור; ועמיחי פינדלינג, שליח הוראה של המחלקה לחינוך בהסתדרות הציונית העולמית.
בתחילה אני מבקש לשמוע על 7 באוקטובר שלהם. "הייתי בבית, מחלימה מקורונה, והתעוררתי לחדשות הקשות", מספרת פריד. "למרות השבת והחג, התחלתי מיד ליצור קשר עם מנהיגי הקהילה שלנו. היה ברור שאנחנו צריכים להגיד משהו ברמה המקומית, מעבר לתגובת הפדרציה הכללית של קהילות צפון אמריקה. ניסחנו הודעה שכללה רשימה של גורמי סיוע, בהיבט הנפשי ובהיבט הפיזי, וידענו שהקהילה צריכה להתאחד. נפגשנו ביום ראשון, וכך התחילו חודשים ארוכים מאוד של פעילות קהילתית והסברה.
"ב־13 באוקטובר היה אמור להתקיים אירוע התורמים הגדול שלנו, תחילת שנת גיוס הכספים. הפכנו אותו לאירוע שעוסק במלחמה, במצב הקהילה ובקשר שלה עם ישראל. אני חושבת שכרגע המצב מאוזן: אנחנו ממשיכים לעסוק בנושא הזה, אבל גם מתמקדים בסוגיות השוטפות של הקהילה".
ויינסטיין: "אני הייתי מחוץ לעיר, כי אבי היה חולה מאוד. ב־8 באוקטובר הוא נפטר בקליפורניה. את שלושת הימים הראשונים של השבעה עשיתי בבית הוריי בסן־דייגו, אך תחושת האחריות לקהילה החזירה אותי לכאן לשאר ימי השבעה. כשאנשים מהקהילה הגיעו לנחם אותי, הבנתי מדבריהם שהאובדן האישי שלי יכול וצריך להתחבר לאובדן היהודי שחווינו בישראל. שמחת תורה של בני קהילתי נתלשה מהם. הם רצו לשנות את אופי השמחה, ומצד שני ביקשו שלא נבטל לגמרי את חגיגת התורה. היה דיון מעניין, מעין משא ומתן על איך עושים את זה נכון, ואני חושב שהצלחנו ללכת בין הטיפות".
פינדלינג מספר כי הוא הגיע למישיגן מישראל באחד באוגוסט, חודשיים לפני מתקפת הטרור. "אני חייב לומר ש־7 באוקטובר שינה הרבה דברים בתפיסה שלי. קודם לכן ידעתי שאני צריך ללמוד מה קורה פה כדי לעבוד עם הקהילה. בבוקר שמחת תורה, כמו כל יהודי שחי בארה"ב, קיבלתי את החדשות באיחור של שבע שעות. זה היה מבלבל ומזעזע. גם הימים הראשונים שלאחר מכן היו קשים ומלאי פחד. יש פה קהילה ישראלית קטנה, כמה עשרות משפחות, חלקן של מבוגרים. האנשים האלה די התנתקו מהחיים בישראל, ופתאום עכשיו, לראשונה אחרי עשרות שנים, הם רצו להיות קשורים לשאר הישראלים. הבנתי שיש לי תפקיד חשוב בחיבור הקהילה הישראלית הזאת, וכך עשינו".
ויינסטיין: "חבר שגר בלהבים שלח לי תמונה שלו במדי צה"ל, בדרך למילואים. ביקשתי ממנו רשות לשלוח את התמונה בדוא"ל הקהילתי ולספר מה עובר עכשיו על אדם בן ארבעים שצריך לצאת מביתו, לעזוב את משפחתו ולהילחם על מדינתו. זה השפיע מאוד על הקהילה, כי לשמוע בחדשות על המתרחש זה דבר אחד, ולהכיר מקרוב סיפור של אדם שיש לו פנים ושם זה לגמרי אחר".
המקום הזה משלב שני יסודות שעלולים להיות עוינים במיוחד ליהודים – אוכלוסייה מוסלמית גדולה, וקמפוס מרכזי של האוניברסיטה. זה מעורר אצלכם חששות?
פריד: "בדיוק השלמנו מחקר קהילתי, וגילינו שאנחנו גדולים הרבה יותר משחשבנו. יש באן־ארבור 20 אלף יהודים, לא כולל סטודנטים. אז אנחנו לא קטנים כל כך. הקהילה שלנו ההחלה לטפל בתופעת האנטישמיות עוד לפני 7 באוקטובר. כמה חודשים לפני כן שכרנו לראשונה מנהל אבטחה קהילתי, שעובד עם כל הארגונים. אחרי 7 באוקטובר הצורך באבטחה גבר, גם בקמפוס וגם בבתי הכנסת. יש עלייה באנטישמיות, חד־משמעית. כמה מבתי הכנסת קיבלו בתקופה האחרונה שיחות טלפון עם איומים מרומזים. השקענו גם בהסברה במערכת החינוך שלנו ובעיר, כדי לטפל בנושאים האלה. אני אישית לא נתקלתי באיומים אלימים כלפיי. מחוץ לבית הכנסת שלי עומד מפגין עם שלטים אנטישמיים, אבל הוא עושה את זה כבר עשרים שנה, אז אני רגילה".
עמיחי פינדלינג, שליח הוראה של ההסתדרות הציונית העולמית באן־ארבור: "יש פה קהילה ישראלית קטנה, כמה עשרות משפחות, חלקן של מבוגרים. האנשים האלה די התנתקו מהחיים בישראל, ופתאום עכשיו, לראשונה אחרי עשרות שנים, הם רצו להיות קשורים לשאר הישראלים"
את גל ההפגנות נגד ישראל במישיגן, אומרת פריד, הציתה הצהרה שנשיא האוניברסיטה פרסם כשבוע אחרי הטבח. "זו הייתה הודעת גינוי חד־משמעית נגד חמאס, ואף שישראל כבר הפציצה בעזה באותם ימים, הוא לא אמר על כך כלום. בתגובה הופץ באוניברסיטה מכתב שמאשים את קורבנות 7 באוקטובר בכיבוש, ולמעשה אומר שרק משום שהם גרים שם, מגיע להם לסבול את הדבר הנורא שקרה להם. במקביל ראינו את מועצת העיר שלנו מוציאה קריאה להפסקת אש, וכך גם מועצת בתי הספר. השיח שם היה מלא שנאה, והייתה בו הכחשה של מה שקרה ב־7 באוקטובר. זה היה נורא. כשאנשים מדברים על '75 שנות כיבוש', זה בעצם אומר שאין למדינת ישראל זכות קיום. אבל שוב חשוב לי להדגיש – ואולי יהיו שיגידו שזו עצימת עיניים – שמעולם לא הרגשתי לא בטוחה פיזית".
היא מעלה נקודה מעניינת בקשר לאוכלוסייה המוסלמית: "שמתי לב שדווקא אנשים שיש להם קרובי משפחה בעזה דיברו לא פעם בכנות על הכאב שלהם, ועשו זאת באופן הרבה פחות אנטישמי או אפילו אנטי־ישראלי. מצד שני היו פרופסורים, חלקם אפילו יהודים, שדיברו בשנאה תהומית כלפי ישראל".
ויינסטיין: "נכחתי בישיבת המועצה של איפסילנטי, עיר קטנה ממזרח לנו. העבירו שם החלטה נגד ישראל, גרמנו להם לבטל אותה, ואז הם העבירו החלטה בנוסח שונה, מרוכך יותר. במהלך האירוע הזה היו בחוץ מפגינים. מדובר בבניין קטן מאוד, החדר שהיינו בו פנה לחצר, והמפגינים דפקו בחוזקה על החלונות. עד שהמשטרה הגיעה, הרגשתי מאוד לא בטוח. זאת הפעם היחידה שחשתי כאן איום פיזי ממשי.
"יש שינוי עצום ברטוריקה האנטי־ישראלית בחודשים האחרונים. לי אין בעיה להשתמש במילה 'כיבוש' לגבי יהודה ושומרון, אבל פתאום התברר שכשאחרים מדברים על 'כיבוש', הם מתכוונים למדינת ישראל כולה. זה באמת מזעזע ומשאיר אותי עם פחד פסיכולוגי. על מה אנחנו מדברים? מהי השיחה שאנחנו בעצם מנהלים? בואו, תהיו קצת יותר מפורשים ותבהירו על מה אתם מדברים".
מה המענה של הקהילה היהודית לתופעות כאלה?
"אני חושב שהמנהיגות היהודית־אמריקנית וההנהגה הישראלית נכשלו מבחינת ההיערכות. כולנו ידענו שהרגע הזה יגיע, אבל לא היינו מוכנים אליו כלל. הצד השני לעומת זאת היה מוכן היטב. כשהבנתי שה־BDS מצליחים להעביר החלטות אנטי־ישראליות בערי מישיגן בזו אחר זו, אמרתי שחייב להיות ארגון שמטפל בזה באופן מסודר מהצד שלנו. התקשרתי לחבר באיפא"ק ואמרתי לו שאנחנו צריכים עזרה במועצת העיר. הוא ענה: 'זה לא התפקיד שלנו, אנחנו מתמקדים בקונגרס'. דיברתי עם חבריי בהנהגת התנועה הרפורמית – 'אנחנו עובדים על זה'. אף אחד לא היה מוכן לרגע הזה, והעובדה הזאת מפחידה כשלעצמה. האם הכול היה נראה אחרת עבורנו בארצות הברית, אילו היינו מוכנים טוב יותר? אני חושב שכן".
אתם חשים שהמצב הנפיץ גורם לאנשים להתחבר יותר ליהדות שלהם?
פריד: "צריך לזכור שהקהילה כאן ליברלית ונוטה לשמאל. הרבה חברים פה, כולל כאלה שתורמים לישראל, אומרים בפה מלא שהם כועסים על מדיניות ממשלת ישראל. הרוב כאן לא מפחדים להיות ביקורתיים, לעיתים מתוך אהבה. מה שאני רואה בשמונת החודשים האחרונים הוא שאנשים רוצים להיות מעורבים יותר בקהילה. הייתה נוכחות יוצאת דופן באירועים שארגנו, ויש יותר אנשים ששואפים להתחבר ליהדות. הורים נעשים פעילים יותר בנושאים הקשורים לבית הספר, כי הם מודאגים ממה שקורה. קשה לי לומר לגבי נוכחות בבתי הכנסת, אבל באופן כללי אני רואה יותר חיבור".
כמה מהשיח כאן עוסק בישראל?
ויינסטיין: "בבית הכנסת שלי, לפני המלחמה זה היה כ־10 אחוזים. היום, 70־80. מה שאני אומר לקהילה שלי שוב ושוב לנוכח כל משבר – הקודם היה הסכם הגרעין עם איראן – הוא שבתי הכנסת חייבים להיות מקום שבו אנשים יכולים לדבר על נושאים קשים, ומבחינתי הקו האדום היחיד הוא דיון על עצם קיומה של מדינת ישראל. אם אתה רוצה לבקר את ישראל זה בסדר גמור, גם אני מבקר אותה. אבל במוסד יהודי לא מנהלים שיחה על זכות קיומה של ישראל. זה לא אומר שאין בקהילה שלנו אנשים שחושבים כך. ודאי שיש, וזה אתגר שצריך להתמודד איתו. אני חושב שלאור התוצאות, אנחנו עושים עבודה טובה".
הארגון היהודי הגדול והחשוב ביותר בקמפוסים בארה"ב הוא "הלל", שפועל ומחזיק תאים ביותר מ־800 מוסדות אקדמיים. "יש סטודנטים שנוח להם לבוא אלינו, וזה נפלא", אומר לי הרב דייבי רוזן, מנכ"ל הלל באוניברסיטת מישיגן, כשאנו נפגשים בבניין של הארגון. "אבל המון סטודנטים יהודים אחרים לא מגיעים לכאן, מכל מיני סיבות. באוניברסיטה הזאת יש כ־6,500 יהודים, מהם כ־4,000 נמצאים בקשר איתנו. זה לא מעט, אבל אני תמיד שואף ליותר. אנחנו מקיימים אירועים במרכז הקמפוס ובמקומות ניטרליים, כי ברור לנו שחלק מהסטודנטים מתקשים להגיע לבניין הזה – הוא מזוהה מאוד, ויש כאלה שפחות מעוניינים להיות מזוהים. לקחתי על עצמי ליצור חיבור לארגונים יהודיים אחרים בקמפוס, כדי שסטודנטים יהודים יוכלו לבטא את עצמם לאו דווקא דרך הלל".
ארגון הלל אינו מסתיר את עמדותיו הפרו־ישראליות: "יש לנו 'שבוע ישראל' בכל שנה, ובנוסף אנחנו מקיימים באופן שוטף תוכניות חינוך שעוסקות בישראל, ומביאים דוברים רלוונטיים. נביא לכאן גם ניצולים מטבח 7 באוקטובר שיספרו את סיפוריהם. אנחנו גם מפתחים מערכים שמסבירים איך לזהות אנטישמיות ואיך להתמודד מולה בקמפוס".
סטודנטים יהודים חשים מאוימים בתחומי האוניברסיטה?
"יש סטודנטים שאמרו לי שהם מנסים להסתיר את היותם יהודים, ואחרים דווקא נושאים בגאווה סממנים שמבליטים את זה – כיפה, דגל ישראל על התיק או סיכה צהובה של הזדהות עם החטופים. הם אפילו הולכים להפגנות אנטי־ישראליות ועומדים שם עם הדגל, כי הם גאים להיות יהודים ולהתייצב לצד ישראל. אז יש תמהיל".
אחת משיטות הפעולה העיקריות של הארגון האנטי־ישראלי SJP ("סטודנטים למען צדק בפלסטין") היא יצירת בריתות עם קבוצות פרוגרסיביות קטנות, ובניית קואליציות שהמכנה המשותף שלהן קלוש למדי אבל עושה את העבודה – "החלש הוא הצודק". אני שואל את רוזן אם גם הארגון שלו מנסה לרקום חיבורים שיוצאים מגבולות הקהילה היהודית כדי ליצור מכפיל כוח, למשל שיתופי פעולה עם תאים של סטודנטים אוונגליסטים.
הרב דייבי רוזן, מנכ"ל הלל באוניברסיטת מישיגן: "בנובמבר התקיימה בקמפוס הצבעה על החלטה אנטי־ישראלית, שמגדירה את המלחמה בעזה כרצח עם. רוב הסטודנטים היהודים יצאו להצביע נגד. אבל כשהלכנו צעד אחד קדימה ושאלנו אותם למה בעצם הם תומכים בישראל, הם לא נתנו תשובה עמוקה"
"זה תהליך מתמשך", הוא משיב. "בעבר היינו מקיימים אירוע שנתי עם אגודת הסטודנטים השחורים, הייתה לנו קבוצת דיאלוג יהודית־מוסלמית, ושני הדברים האלה כבר לא קיימים. למרבה הצער, הקורונה הביאה לסגירתן של הרבה תוכניות בניית קשרים בהובלת האוניברסיטה – סדנאות מנהיגות, פעילויות מחוץ לקמפוס ועוד. אבל צריך לומר ביושר שזו לא רק הקורונה, אלא גם ה־BDS. מתנגדי ישראל בקמפוס מפעילים את השפעתם על ארגונים ששוקלים לקיים תוכניות משותפות יחד עם הלל.
"הארגון שלנו תמיד היה פתוח לדיאלוג ולפרויקטים עם ארגונים אחרים, מתוך גישה שאומרת שאנחנו אולי לא מסכימים על סוגיות פוליטיות, אבל מוצאים מכנה משותף בתחומים אחרים. זה כבר לא קורה. דלתות נסגרות בפנינו, ולא מעט אנשים וארגונים מסרבים לכל דיאלוג עם סטודנטים שמזוהים עם הלל, רק מפני שישראל היא חלק מרכזי באג'נדה שלנו".
למה חשוב ללמד סטודנטים יהודים על ישראל? אני משער שרובם מגיעים לכאן עם ידע מוקדם, הם לא ילדים.
"אתן לך דוגמה. בנובמבר התקיימה בקמפוס הצבעה על החלטה אנטי־ישראלית, שמגדירה את המלחמה בעזה כרצח עם. רוב הסטודנטים היהודים יצאו להצביע נגד, ואף עודדו אחרים לעשות כך. אבל כשהלכנו צעד אחד קדימה ושאלנו אותם למה בעצם הם תומכים בישראל, הם לא נתנו תשובה עמוקה ועניינית. הם אמרו שישראל חשובה להם כי הם יהודים – שזה נכון, אבל לא מספיק כדי לעמוד מול מערך אנטי־ישראלי משומן. לכן אנחנו רוצים שכמה שיותר סטודנטים ישתתפו בפעילויות שלנו, ילמדו על ישראל ויוכלו לעמוד על שלהם ולבטא את רחשי ליבם באופן מנומק. אני חושב שזה האתגר המרכזי שלנו, ושל כל יהודי אמריקה".
לשיחה מצטרף מת'יו קלברסון, דוקטורנט באוניברסיטת מישיגן. הוא נשוי ואב לילד, גדל במשפחה יהודית מסורתית מקליפורניה, ובחמש שנות לימודיו כאן התחבר לפעילות חב"ד בקמפוס ו"התחזק". את פניו מעטר כיום זקן, על קדמת כובע המצחייה שלו מתנוסס דגל ישראל, וציציות משתלשלות מצידי חולצתו. אני שואל אותו אם הוא מסתובב כך גם כשהקמפוס הומה אדם. "אני אף פעם לא מסתיר שום דבר", עונה קלברסון בחיוך. "זו גאווה להיות יהודי. בכתובת הדוא"ל האוניברסיטאית שלי מופיע שמי העברי, מתתיהו, לצד השם האמריקני. אני חי אומנם באמריקה, אבל אני קודם כול יהודי".
אתה חווה תגובות לא נעימות?
"לפעמים. בעיקר צעקות וצרחות, ויש קללות מפורשות שכוללות את היטלר. אמרו לי למשל ששישה מיליון זה לא מספיק. זה קורה בערך פעם בחודש".
לא מעט.
"נכון, ומאז 7 באוקטובר התדירות עלתה. יש גם אנטישמיות שמתבטאת אחרת, לא בקריאות ברחוב. קיבלתי מכתב אנטי־ישראלי מובהק, שנשלח בתפוצה רחבה ברשת של האוניברסיטה. חיכיתי כמה שעות ואיש לא הגיב. זה היה מעצבן מאוד: לא באתי ללמוד כאן כדי לקבל תעמולה דרך הדוא"ל של האוניברסיטה, והשולח מכריח אותי ואת הסטודנטים האחרים, שאולי אפילו לא החליטו איך הם מרגישים כלפי ישראל ו־7 באוקטובר, להיכנס לתוך הוויכוח הפוליטי. הרגשתי מוטרד. הם אומרים שהם נלחמים על חופש הביטוי, אבל כותבים 'מהים עד הנהר'. אתם בכלל יודעים מה זה אומר? זה לא חופש ביטוי, זה להיפטר מחופש הביטוי של יהודים ומהחופש שלהם לחיות בישראל.
"הרגשתי שאני חייב לעשות משהו, והקלדתי תגובה באורך עמוד. טענתי שזה לא הוגן ולא צודק, שזאת כפיית תעמולה והסתה לאלימות. ברוך השם, קיבלתי הרבה תגובות של תודה. אנשים כתבו לי שהם מרגישים בטוחים יותר בקמפוס אחרי שעניתי".
אתה ורעייתך חושבים לעלות לארץ?
"בימים אלה אנחנו מחפשים מסע התנדבותי דרך 'תגלית', כדי לשהות בישראל שבוע או יותר, ולראות במה אנחנו יכולים לעזור. כרגע עניין התעסוקה מאתגר, ואני מחפש עבודה בארה"ב, אבל אשתי לוחצת שנחשוב בכיוון של עלייה. הרי בכל ערב פסח אנחנו אומרים 'לשנה הבאה בירושלים', ובכל שיחה עם יהודי אנחנו מדברים על ארץ ישראל. בעזרת השם כולנו נהיה בישראל עוד לפני פסח הבא".
לפני שאעזוב את מישיגן, אני מבקר בקניון העודפים הגדול של דטרויט והסביבה, גרייט לייק קרוסינג אאוטלט. בכל זאת, אחרי שבוע בארה"ב צריך לחזור עם זוג נייקי לילדים ב־24 דולר. בקניון אני נתקל במישיגן המוסלמית. חלק ניכר מהלקוחות בחנויות מדברים ערבית, נשים רבות עוטות חיג'אב ויש גם כאלה שלבושות בבורקה, ורק עיניהן מציצות מבעד לכיסוי השחור. אני חובש כיפה, ולא מרגיש איום פיזי. אבל כמו שאמר לי יהודי תושב דטרויט – בניגוד למצב בישראל, האיום הפיזי פחות מורגש בקרב יהודי אמריקה. האיום הוא בעיקר רעיוני ומהותי, אבל זה לא אומר שקל להתמודד איתו. והאיום הזה, כך נראה, הולך וגובר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
