ועם זאת, אלמלא אותו צד תימני, ייתכן שלשם לא היה מנסה בכלל לחקור את האגף האשכנזי. "אני מאמין שהרקע המשפחתי שלי יצר אצלי איזו רגישות", הוא אומר. "מצד אחד אני אשכנזי מאוד, ומצד שני תמיד הייתה לי גם הסתכלות מורכבת יותר, נקודת מבט חיצונית על אשכנזים ועל האשכנזיוּת. באקדמיה נחשפתי פעמים רבות לשיח על אתניות, ובעיקר על אשכנזים ומזרחים, והרגשתי שמשהו חסר שם. כל העיסוק באשכנזים מתייחס אליהם כאיזו הגמוניה שלטת – ולא שאני חושב שאין בזה אמת, אני מכיר ביחסי הכוחות בחברה הישראלית, אבל כשאנחנו מצמצמים קבוצה שלמה לתוך קטגוריה אחת שטוחה, אנחנו מאבדים המון מהסיפור.
"הרבה פעמים נוטים לתאר את האשכנזים כמקשה אחת, ולא יודעים שיש בתוכם הבדלים גדולים מאוד. היו כמה הגירות של אשכנזים לארץ, ואלה שהגיעו ארצה אחרי המלחמה גם סבלו מול הוותיקים. קל לנו להסתכל על כולם כ'אשכנזים', אבל יש שם פסיפס הרבה יותר מורכב. יש הבדלים בין רומנים לפולנים להונגרים. לא נכנסתי להבדלים האלה בספר, אבל בני הדור השני של הרומנים הרגישו מקופחים לעומת שאר האשכנזים. כי חלק מהם הגיעו ארצה בתנאים הרבה יותר קשים, והיה להם קשה יותר מבחינה כלכלית וחברתית".
ובכל זאת, לא חששת שכאשר אתה מפנה זרקור לחברה שנתפסת כחזקה ביותר, אתה חורג מכללי התקינות הפוליטית?
"אני לא בטוח שאני מסכים עם ההנחה שלך. בתוך האקדמיה והמחקר על אתניות, הנרטיב המזרחי כבר חזק מאוד. אבל אני מרגיש שמלכתחילה ההתייחסות לאשכנזים הייתה כאל הגמוניה, וכשרצו לחקור אותם זה היה כדי לספר על הקיפוח והדרת המזרחים. התמקדות באשכנזים כקבוצה שהיא מושא למחקר אנתרופולוגי, זה דבר שלדעתי לא נעשה עד עכשיו. יש חוקרות כמו אורנה ששון־לוי למשל שעוסקות באשכנזים, אבל גם הן התעסקו יותר באשכנזיות. אני לעומת זאת בחרתי להתמקד בסיפורי החיים וההגירה של המשפחות האלה. רציתי לבחון את המעבר הבין־דורי שהתרחש מאז, אבל לא מהכיוון של פסיכולוגיה, אלא יותר מכיוונים של תרבות: איך החברה והתרבות קשורות לרגשות אישיים מאוד שאנחנו חווים".
"מהצד הפולני במשפחה שלי, סבא עבד בתנובה וסבתא הייתה טבחית בויצ"ו. הם בעצם היו פועלים. הרבה מהמשפחות שראיינתי הגיעו ממעמד בינוני־נמוך או ממש נמוך. הפריווילגיה היחידה שלהם הייתה שהם נכנסו לתרבות שבה ההגמוניה הייתה ממוצא דומה לשלהם"
לבכות אבל לא לדבר
לשם, 40, מתגורר בתל־אביב עם בן זוגו. את הדוקטורט שלו כתב במסגרת בית הספר לתרבות באוניברסיטת תל־אביב, וכיום הוא מרצה באוניברסיטת תל־אביב ובמכללת ספיר, ומתמחה בחקר הרגש הבינתחומי.
שיטת המחקר שבחר כדי לגולל את קורות האשכנזים מבוססת כאמור על סיפורי חיים של משפחות לאורך שלושה דורות. בתחילת הספר הוא מסביר את ההיגיון בכך, ונתלה באמרתו של הסופר האיטלקי דומניקו סטרנונה: "לספר על המשפחה שממנה אנחנו באים, לספר את המשפחה שאותה היינו רוצים ליצור ואת זו שבסופו של דבר יצרנו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של החיים".
"הצלחתי למצוא משפחות אשכנזיות מכל הארץ שיסכימו להתראיין, החל מהדור שהגיע ארצה אחרי השואה ועד לדור השלישי", מספר לשם. אחת המשפחות שהשתתפו במחקר הייתה המשפחה של אביו. "הם חיו בפולין, ברחו לרוסיה בזמן המלחמה, ואחרי השואה עלו ארצה", מספר לשם. הבועה הראשונה שהוא מפוצץ בספרו היא הפריווילגיות: "מהצד הפולני במשפחה שלי, סבא עבד בתנובה וסבתא הייתה טבחית בויצ"ו. הם בעצם היו פועלים. הרבה מהמשפחות שראיינתי הגיעו ממעמד בינוני־נמוך או ממש נמוך. האנשים האלה לא היו פריווילגים מבחינת מצבם הכלכלי, וגם לא מבחינת התעסוקה. הפריווילגיה היחידה שלהם הייתה שהם נכנסו לתוך תרבות שבה ההגמוניה הייתה ממוצא דומה לשלהם".
כחוקר רגשות, מה למדת על המשפחות האלה?
"עוד לפני כן שמתי לב שהפער ביני ובין אבא שלי מבחינת היכולת לדבר על רגשות הוא מטורף, וכך גם הפער בין אבא ובין סבא וסבתא. גם זה היה אחד הדברים שהניעו את המחקר. כשיצאתי מהארון למשל, זה היה תהליך קשה מאוד שעברתי, הייתי צריך לעכל אותו ואחר כך להביא למשפחה שתעכל, והיה איזשהו פער בין היכולת שלי לחשוב על הנושאים האלה ולהמשיג אותם ובין המפגש עם ההורים".
"הייתה אישה שאמרה לי: 'ההורים שלי היו פליטים מהמלחמה, והיחסים ביניהם לא היו משהו. זה לא שהם לא אהבו זה את זו, אבל לא הייתה ביניהם התאמה תקשורתית. הם רבו והתעצבנו כל הזמן, ולא ידעו לדבר על זה'. מהסיפור הזה אני מסיק מהי משפחה בעיני האישה הזאת: קודם כול תקשורת. זאת בשורה שהגיעה עם הדור השני"
הפערים בביטוי הרגש ניכרו היטב גם בשיחות שערך במסגרת המחקר. "ניסיתי למצוא דפוסים שחוזרים על עצמם, וגיליתי כמה כאלו. בראיונות עם הדור הראשון שמעתי חוויות קיצוניות מאוד של פליטות, של הגירה, של רדיפה, הם סיפרו בהרחבה ולא הסתירו, אבל הדרך שבה בחרו לחשוף את החוויות המאוד האישיות שלהם, הייתה בעצם דיווח עובדתי. הם תיארו מה התרחש ומה קרה, לא מנקודת המבט הרגשית־האישית שלהם. 'כן, הגרמנים הגיעו, אמא הייתה צריכה לרדת מהרכבת, אבא נפטר במחנה הריכוז'. הרגש יוצא בכל מיני דרכים, לפעמים גם בבכי וברעד, אבל אין עיסוק ב'מה הרגשתי'. לעומת זאת, כאשר הדור השלישי מתאר חוויות הרבה פחות קיצוניות, הוא עושה זאת מנקודת מבט אישית ורגשית כבר מהרגע הראשון".
איך אתה מסביר את הפער הזה?
"אני טוען שהדור השני, דור ההורים שלנו, כבר הרחיק את עצמו מדור הסבים והסבתות. מבחינתם סט ההתנהגויות של ההורים שלהם נחשב גלותי, והם הסתכלו עליהם במבט מרוחק. הדור השני רצה רק להשתלב בחברה הישראלית, ועל הדרך הוא אימץ תפיסה חדשה לגמרי לגבי מהי משפחה, מהם היחסים הרצויים בתוכה, איך אמורים להתנהל מול הילדים. כל השאלות האלו עלו כבר אצל ההורים שלנו, והם היו המבשרים על כניסת הרגש".
גבר מהדור השני שהשתתף במחקר, סיפר כי אמו הייתה נותנת לו שתי סטירות אם רק אמר מילה לא במקום – ואילו הוא מעולם לא עשה זאת לילדיו. היחסים בתא המשפחתי שהקים, כך הסביר, התבססו יותר על דיבורים. "הייתה גם אישה שאמרה לי: 'תראה, ההורים שלי הגיעו מהמלחמה, הם היו פליטים, היו מבוגרים יחסית, והיחסים ביניהם לא היו משהו. זה לא שהם לא אהבו זה את זו, אבל לא הייתה ביניהם התאמה תקשורתית. הם רבו והתעצבנו כל הזמן, ולא ידעו לדבר על זה'. מהסיפור הזה אני מסיק מהי משפחה בעיני אותה אישה: קודם כול תקשורת. זה קונספט חדש שנכנס. כמובן, הוא לא נוצר מעצמו; אימצנו אותו מהתרבות האמריקנית ומהתרבות המערבית בכללותה. אבל לחשוב על יחסים בתור תקשורת, ועל איך אפשר לייצר אינטימיות דרך דיבור על הרגש, זו בשורה שהגיעה עם הדור השני".
גם בתחומים המגדריים התרחשו שינויים מרחיקי לכת במעבר הבין־דורי. "בדור הראשון הייתה חלוקת תפקידים מסורתית – הגברים עבדו, הנשים היו לרוב עקרות בית וגידלו את הילדים. היו בקצה גם מעט נשים שעבדו, אבל זה לא היה מקובל. שתי נשים שדיברתי איתן סיפרו שהן יצאו לעבוד מחוץ לבית, ושתיהן סבלו מאוד, הבעלים כעסו עליהן. אחת סיפרה שהיא הייתה גננת, והחברה שפטה אותה על זה שהיא 'אמא עובדת'. טענו אפילו שהיא מזניחה את הילדים שלה. בדור השני, רוב הנשים שראיינתי כבר עבדו, אבל לא היו קרייריסטיות. לרוב היו להן משרות נוחות מבחינת השעות בבית, למעט שתיים שכן עסקו בעבודות תובעניות יותר. מה שברור הוא שבדור הזה יש מעבר של הנשים לעבודה. מנשות הדור השני שראיינתי, לא הייתה אחת שלא עבדה. זה נראה לנו טריוויאלי היום, אבל תחשבי איזה מהלך עצום קרה בחברה שלמה בתוך דור אחד.
"זה אומר שהנשים היו צריכות למלא את שני התפקידים בו זמנית – גם לעבוד וגם לגדל את הילדים. ועכשיו דמייני מה זה עושה לשיח הרגשי בתוך המשפחה, כשיש כל כך הרבה שיפוט על הזנחה: הדיבור והשיח הרגשי עם הילדים מתחזק, כמעין הצדקה להחלטה לצאת לעבוד. ההורים האלה היו בעצם סוכני השינוי. זה דור לימינלי, הוא יושב על הגבול, לא פה ולא שם. אבל הוא זה שהכניס את כל השינויים הכי גדולים. הדור השלישי כבר גדל בבתים מוכווני־שינוי".
מה שאתה מתאר נכון גם במגזר הדתי?
"אני מסכים שהדתיות היא גורם מרכזי להבדלים, וחשוב להבהיר שכל המשפחות במחקר היו משפחות ממעמד הביניים החילוני. אילו הכנסנו פנימה גם את הגורם הדתי, כנראה היינו מגלים התרחשות קצת שונה מבחינת הקצב וסוג התהליכים".
מילים שאומרים בלחש
המחקר של לשם לא פוסח על הסוגיה העדתית, ובוחן כיצד התייחס אליה כל אחד מהדורות. "אם לתמצת את זה במילים הכי פשוטות: בדור הראשון זיהיתי רתיעה חזקה מהמזרחים. הם יכולים לכנות אותם בשמות כמו 'פרענקים', אם כי יקפידו לומר את זה בזהירות, ויותר בשיח בתוך עצמם. הייתה מישהי שגם בריאיון אמרה את המילה בלחש. מצד שני, לא מעט נשים אשכנזיות מבוגרות שקראו את העבודה שלי, אמרו לי: 'רותם, כולם ידעו שהיה שיח גזעני'.
"צריך לזכור שגם הדור הראשון, מה הם בעצם? מזרחים! הם הגיעו ממזרח אירופה, ובתוך הקהילה האשכנזית האירופית הייתה הבחנה ברורה בין היהודים מהמזרח, ה'אוסטיודן', ליהודים מהמערב, ה'וסטיודן'. הראשונים נחשבו 'המזרחים של האשכנזים'. ופתאום הם מגיעים לכאן, אל תוך תרבות שהיא מזרח־אירופית ברובה, ונתפסים כחלק מהקבוצה ההגמונית. וכאן יש גם קבוצה אחרת שהם לא באמת מכירים מבחינה תרבותית, וגם היא קבוצת הגירה שמנסה להשתלב, כך שנוצרת מעין תחרות. כל הסיפור הזה הוליד רתיעה חזקה".
ואולי זו הייתה גם הזדמנות לחוש עליונות על אוכלוסייה אחרת, אחרי שהם עצמם סבלו מרגשי נחיתות.
"יכול להיות. היחס הזה למזרחים נובע מכך שאשכנזים מרגישים שהם נושאים על גבם את התרבות האירופית, וכביכול אמורים לייצג את הצד המערבי יותר, שנתפס כמודרני יותר. אבל כבר בדור השני זה משתנה. בחלק מהמשפחות שראיינתי אפשר לראות בדור הזה נישואין מעורבים. זה נעשה מקובל. ועדיין אתה רואה שיש ערוץ אחד שהוא גלוי ומדובר, ויש ערוץ נסתר יותר.
"חלק מהמרואיינים סיפרו שבתור ילדים הם חיו בשכונות מעורבות עם מזרחים, והיו להם חברים מזרחים שהם היו הולכים לשחק איתם. זה השיח הגלוי, של מחיקת גבולות ושל גורל משותף. ובה בעת הם הבינו שכאשכנזים יש להם יותר כוח"
"הם אומרים 'אנחנו התנגדנו לגזענות של דור ההורים'. בדור הראשון הייתה סלידה חזקה מהמזרחים, ובדור השני להפך, מדברים הרבה על סולידריות. זה חלק מהזהות הישראלית שלהם: אנחנו הרי חולקים עם המזרחים חיים משותפים, למדנו איתם בבית הספר, היינו איתם בצבא, התחתנו איתם. חלק מהמרואיינים סיפרו שבתור ילדים הם חיו בשכונות מעורבות עם מזרחים, והיו להם חברים מזרחים שהם היו הולכים לשחק איתם. זה השיח הגלוי, של מחיקת גבולות ושל גורל משותף. ובה בעת, יש בסיפורים שלהם הכרה בתפיסת העליונות החברתית של האשכנזים. מצד אחד יש סולידריות ואפילו אימוץ של חלק מהתרבות המזרחית, ומצד שני הם מבינים שכאשכנזים היה להם יותר כוח".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אחת המרואיינות סיפרה למשל שכילדה היו לה שכנים מרוקאים, והיא תמיד חיכתה שיקראו לה לשחק עם הילדים שם – 'הרגשתי כמו מורה קטנה. לימדתי אותם איך אומרים תודה וסליחה, לימדתי אותם לצחצח שיניים, לימדתי אותם לעשות שיעורי בית'. כלומר, היא מודה בתחושת העליונות. בתוך הבית שלה לא הייתה לה תחושה של עליונות אלא להפך, היא סבלה מהיחס של אחותה ושל ההורים.
"מרואיינת אחרת סיפרה לי שהיא עוסקת בחינוך מיוחד, והעניין של סובלנות וקבלת האחר הוא קודש מבחינתה. עוד היא אמרה שאצלם במשפחה הייתה מגמה של מחיקת הגבולות בינם ובין המזרחים, 'כי בעצם אין הבדל. צריך לדעת לקבל את השונה, כל אחד באשר הוא. מה, אם הוא אוטיסט אנחנו לא נקבל אותו?'. כך יצא שהיא דיברה על קבלת האחר, אבל בתוך השיח הזה נתנה דוגמה השוואתית לאוטיזם. ברור לנו למה ההקבלה הזאת בעייתית".
כלומר, גם הקבלה של המזרחים הייתה מתוך תפיסת עליונות ושונות.
"זה קצת יותר מורכב. אם אנחנו קופצים לדור שלי, הדור השלישי, הרבה מהמרואיינים סיפרו שבחטיבת הביניים היה להם קשה מאוד, כי הייתה דומיננטיות מזרחית די ברורה. שם פתאום יחסי הכוחות קצת השתנו, והיו אשכנזים שסבלו מהאשכנזיות שלהם. אבל זה לא גרם להם לשנוא את המזרחים. לפעמים נוצר אפילו אפקט הפוך – רצון להתקרב לתרבות הזאת".
אז אולי זה לא מקרי שבמעבר בין הדורות, הרבה אשכנזים התחילו לאהוב אוכל מזרחי, אבל לא שומעים על מזרחים שאימצו את הגפילטע פיש. האם לצד ניתוח תהליכי "השתכנזות", מחמיצים את קיומה של "התמזרחות"?
"בדור השלישי אני מזהה מתח מובנה בין אליטיזם מצד אחד לעממיות מצד שני", מאשר לשם. "בדור הזה אנשים רוצים פחות לשייך את עצמם לעדות מסוימות, והמיקוד שלהם הוא בהגדרת האישיות – האם אני אליטיסט או עממי. האם אני מתאים לסטריאוטיפים שמיוחסים לתרבות גבוהה, כמו ספרות, מוזיקה קלאסית ומקצועות מסוימים, או לסטריאוטיפ יותר חם ומחבק ומנגב חומוס".
השתחררנו מהשיוך לעדתיות?
"אני חושב שבהקשר של תרבות זה עדיין לא השתחרר. עדיין יש תפיסה שסוברת שתרבות גבוהה זה אשכנזים, ותרבות נמוכה זה מזרחים".
יכול להיות שהחלוקה השתנתה מאשכנזים־מזרחים לימין־שמאל? ינון מגל ואראל סג"ל למשל הם לא מזרחים, אבל כן נתפסים היום כנחותים בעיני אנשים מסוימים, בגלל השיוך הפוליטי שלהם.
"ייתכן שלעניין הפוליטי יש חלק בניידות של התרבות המזרחית והאשכנזית. אבל אני רואה את זה גם בשמאל. כלומר, בשמאל הקיצוני תראי שהאימוץ של התרבות המזרחית הוא חזק יותר".
רק השריטות יישארו
בספרו מתאר לשם גם תהליכים שנעים בכיוון ההפוך למגמה הכללית. "אף על פי שהמשפחתיות הליברלית היא הדגם הדומיננטי במשפחות ממעמד הביניים, המשפחתיות ההישרדותית מתבלטת בתקופות קיצוניות של איום ביטחוני על אזרחי המדינה, כמו השבת השחורה של 7 באוקטובר", הוא כותב.
"משפחתיות הישרדותית פירושה שמה שחשוב עבורנו זה להגן על החיים של בני המשפחה שלנו", מסביר לשם. "הדור הראשון, פליטי השואה – זה מה שהם היו, ואלה היו הנרטיבים שהם הציגו בסיפורים שלהם. העניין המרכזי היה מי מהמשפחה מת ומי נשאר בחיים. בהתאם לכך, המיקוד היומיומי היה בטיפוח הפיזי של הילדים: להאכיל אותם היטב, להגן עליהם כדי שישרדו. בדור השני והשלישי נכנס מודל חדש של משפחתיות, מודל ליברלי יותר, שמציב את הפרט במקום מרכזי. מה שחשוב מבחינתו זה לא רק ההישרדות והביטחון הפיזי, אלא גם הצרכים הרגשיים והיחסים בין בני המשפחה. אבל ברגעים של איום קיומי, אנחנו מגלים חזרה מסוימת למודל ההישרדותי. הרי מה קרה ב־7 באוקטובר? כל החוויות מהשואה צפו ועלו במשפחות האלה בבת אחת. השואה היא בסך הכול שני דורות אחורה, והאירועים התלבשו על זה והציפו הכול.
"הדחף ההישרדותי זינק גם בשיח הציבורי. רבים טוענים שהדרישה של משפחות החטופים להחזיר את יקיריהן מתעלמת כביכול מהצרכים של המדינה ושל הקולקטיב. אני לא רואה את זה ככה: מה שהם אומרים, אם מקשיבים להם היטב, זה שכדי לתקן את החברה, וכדי להביא לריפוי ברמה הקולקטיבית, לא ברמה האישית, חייבים להחזיר את החטופים. הדרישה הזאת לא מגיעה ממניע אינטרסנטי ואינדיבידואליסטי, אלא מתוך תפיסה קולקטיבית של דאגה לריפוי הלאום".
אם לחזור לנושא העדתי־תרבותי – במבט לעתיד, אפשר לנחש שהמזרחיות תנצח כתרבות, כי היא הרבה יותר מותאמת למבנה הסביבתי והאקלימי בישראל. האם זה אומר שהאשכנזיות תיכחד?
"שאלה טובה. אני לא יכול לחזות את העתיד, רק לשער בצניעות. אני חושב שהאשכנזיות פשוט תהפוך למשהו אחר. כמו שאני מתאר בספר, האשכנזים הופכים בעצם לישראלים. יהיו היבטים שילכו וייחלשו, ברמת הדפוסים של חיי היומיום.
"בסופו של דבר אני מנסה להראות במחקר הזה שהחטא הגדול של התרבות הישראלית הוא הזיהוי של אשכנזיות כתרבות גבוהה ומזרחיות כתרבות נמוכה. מההבחנה הזאת אנחנו חייבים להיפטר, או לפחות להיות מודעים אליה. מה שיישאר אצל אשכנזים מהתרבות האשכנזית שלהם לאורך זמן אלו בעיקר השריטות והצלקות. חוויות השואה וההגירה שהתגלגלו לתוך המשפחה לא ייעלמו כל כך בקלות, לפחות לא בזמן הקרוב".
יש שטוענים שבחלוף השנים, כיוון האפליה התהפך. רענן שקד אמר לי פעם בריאיון שאם אתה רוצה להתקבל למשרות בתקשורת ולתוכניות נחשקות, אבל אתה שמאלני, אשכנזי ותל־אביבי, אתה נמצא בפוזיציה הכי נמוכה.
"זה כבר מכניס לתוך התמונה את הסיפור של פוליטיקת הזהויות, ואיתה יש בעיה – היא משטיחה את הכול. את אומרת 'אשכנזי', ובאופן אוטומטי נצמדות לקטגוריה הזאת כל מיני קטגוריות אחרות ואי אפשר להפריד ביניהן. זה גם השיח ששולט היום ברשתות החברתיות, וגורם לנו לא להיות מסוגלים לראות מעבר. אני מנסה להכניס עומק בתוך החלוקה הקטגורית הזאת, להציג מורכבות. אני חושב שאנחנו כחברה חייבים ללמוד להסתכל על זהויות בצורה מורכבת והרבה יותר ניואנסית, להבין שיש טווח, ודרך זה אולי נצליח גם לנהל שיח טוב יותר בינינו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
