התפקיד שעמסה ריין על כתפיה הוא להגיע לכל "שבעה" של חלל צה"ל במלחמת חרבות ברזל. מאות ביקורים כאלה קיימה בחודשים האחרונים. אלפי הורים, אלמנות ואחים שכולים קיבלו ממנה ניחומים. ובכל הדרכים מלווה אותה חלל פרטי אחד, יפה עיניים. בנה, קצין השריון בניה ריין, שבמלחמת לבנון השנייה פיקד על "כוח בניה" ויצא למבצעי חילוץ, עד שנפגע בעצמו מאש חיזבאללה. פניו מחייכות אלינו כעת מהתמונה על הקיר.
זו שעת ערב מאוחרת, ועייפות הגוף ניכרת בהחלט. "עשיתי את זה גם במלחמות קודמות", היא מספרת. "האמת היא שהתחלתי עוד לפני שבניה נהרג. אבל אז הייתי רק באה ושותקת. גם במלחמת לבנון השנייה, עד שבניה שלנו נפל, הייתי אצל די הרבה משפחות".
אנחנו נפגשות בביתה בקרני־שומרון, ביום שבו היישוב שכל עוד בן – רס"ר במיל' נדב נולר, שנפל בקרב במרכז הרצועה. החלקה הצבאית בבית העלמין כאן התרחבה באופן מדאיב לב בחודשים האחרונים. ארבעה קברים היו בה לפני המלחמה, כעת הם כבר 11. דחפור נאלץ לנגוס שוב בסלע השומרוני כדי להרחיב את המקום. "הרוגי מלכות. כבר יותר ממניין", אומרת ריין. "נציגי הצבא אמרו שהם כבר לא יכולים להסתכל לנו בפנים, אז הם מחליפים ביניהם, בכל פעם מישהו אחר בא להודיע".
"באחד הבתים פגשתי שר בממשלה, והוא אמר לי 'כל הכבוד'. השבתי שאני לא צריכה כל הכבוד, רק שימשיכו עד הניצחון. אני כבר תרמתי את הבן שלי, ויש לי עכשיו ילד בנצרים ונכד ברפיח. המשפחות נותנות את היקר מכול כדי שאתם תחסלו את חמאס. הוא ענה בשקט: 'צודקת בכל מילה, אבל אין לי השפעה'. מה זאת אומרת, אין לך השפעה? אז תדפוק על השולחן!"
יש הבדל בין השכול של 2006 לזה של עכשיו?
"האמת היא שכן. ברוח, באמונה בצדקת הדרך. לא ידעתי שהרוח איתנה כל כך. רק בזכותה אנחנו מנצחים. כמעט בכל בית שאני מגיעה אליו במלחמה הנוכחית, גם אצל מי שאינם אנשים מאמינים, תשמעי אותם אומרים שזו הארץ שלנו, ושזו מלחמת קיום של או אנחנו או הם. ויש גם מעין מנטרה שחוזרת אצל כל המשפחות – שרק לא יפסיקו, שימשיכו, כי אחרת הילד שלנו נפל לשווא.
"הייתי לאחרונה בשבעה בקיבוץ, והאב השכול שאל אותי מה משותף לכולנו. אמרתי, שאנחנו יהודים. הוא אמר: 'לא. המשותף הוא שכולנו בני אדם שרוצים לחיות'. ואז גם הוא הוסיף – 'רק שלא יפסיקו'. האחראי בהר הרצל, שראה כבר לוויות של כמה מלחמות, אמר לי שההר הזה לא שמע מעולם הספדים כמו ששמע מהאימהות בחודשים האחרונים. אילו לביאות הן, כמה כוחות יש להן. איזו אמונה, כמה חיזוק לעם ישראל. כולם מבינים שיצאנו למלחמה צודקת. שאנחנו נלחמים על כך שנחיה פה".
ואת חושבת שהקולות האלה מגיעים גם אל הקברניטים?
"יש פער עצום בין מקבלי ההחלטות ובין החיילים ובני המשפחות. כשהגעתי לאחרונה לנחם משפחה, בדיוק יצא משם אחד משרי הממשלה. אמר לי 'כל הכבוד'. השבתי שאני לא צריכה כל הכבוד, רק שימשיכו עד הניצחון. שייכנסו בהם כמו שעשו בימים הראשונים. אמרתי לו: אני כבר תרמתי את הבן שלי, ויש לי עכשיו ילד בנצרים, ונכד ברפיח. המשפחות נותנות את היקר להן מכול כדי שאתם תיכנסו בחמאס עד הסוף, תחסלו אותו. הוא ענה לי בשקט: 'צודקת בכל מילה, אבל אין לי השפעה'. מה זאת אומרת, אין לך השפעה? אז תקום! תדפוק על השולחן, תצעק!"
גם לבכירי הצבא היא אומרת את הדברים בלי לחשוש. "אני מרימה טלפונים, אומרת להם – לא הבנתם כלום? אני לא אשת צבא, אבל אני אזרחית שרואה מקרוב את מי שהקריב. הרוח של האנשים עלתה, אבל האמון במערכות ירד. גם אני צריכה להחזיר את האמון בהם. והם לא עושים שום דבר כדי לבנות אותו. אבל לקחתי על עצמי לא לקטר, אלא לכוון לדברים החיוביים".
"יש משפחות שהייתי אצלן כדי לנחם, ואחר כך ראיתי אותן בשבעות של אחרים, באות גם הן לחזק. בכרמיאל שמעתי מישהי מספרת לחברה: 'אמא של בניה הייתה אצלנו בשבעה, והיא כל כך חיזקה אותנו, שהחלטתי גם אני ללכת לנחם'. ואז היא מסתובבת, רואה אותי, מצביעה ואומרת: הנה, זו היא!"
מחמאה ליום סגריר
נדמה שחגית ריין הפכה לאחד מסמלי המערכה הנוכחית. רבות ממשפחות הנופלים שהיא פוקדת מזהות אותה גם בלי שתציג את עצמה. נוהל הכניסה שלה אל הבתים הכאובים זהה למדי: "אני אומרת למשפחה שאני לא מכירה אותה, אבל מוקירה. שבאתי לומר תודה. מי שיותר מתעניין, אני קצת מספרת עליי. אומרת להם – אנחנו לא בחרנו שהבן שלנו ייהרג, אבל עכשיו אנחנו יכולים לבחור איך להתנהל. אני לא קוראת לעצמי אמא שכולה, אלא אמא שיכולה. אם רוצים להמשיך לדבר אני משאירה מספר טלפון. שבעה זה לא זמן לדיבורים ארוכים.
"באחד הבתים פגשתי אישה ששאלה אותי איך יש לי כוח. כמה שבועות אחר כך אני נכנסת לשבעה בירושלים, והיא האמא. בלתי נתפס. יש משפחות שהייתי אצלן כדי לנחם, ואחר כך ראיתי אותן בשבעות של אחרים, באות גם הן לחזק. בכרמיאל שמעתי מישהי מספרת לחברה: 'אמא של בניה הייתה אצלנו בשבעה, והיא כל כך חיזקה אותנו, שהחלטתי גם אני ללכת לנחם'. ואז היא מסתובבת, רואה אותי, מצביעה ואומרת: הנה, זו היא!"
מאיפה את מקבלת את הכוחות שלך?
"מהפצועים", היא אומרת, והטון שלה מתרונן לרגע. "הייתי לא מזמן יום שלם בתל־השומר. עברתי בין המיטות, אמרתי – 'שלום, באתי להגיד לכם תודה, להצדיע לכם. בזכותכם אנחנו יכולים להמשיך'. פגשתי בחור בלי רגליים ויד, והוא לא מפסיק לחייך. שאלתי איך, והוא השיב: 'חגית, יכולתי להיות עכשיו עם הבן שלך. אבל אני כאן'. וזה בחור בן 23. מדהימים אחד־אחד. יש להם שם הווי, אחד מחזק את האחר, והם רוצים להחלים ולחזור להילחם. יש כבר מי שנפצעו בפעם השנייה. אני לא מדברת על נפגעי הראש, זה סיפור אחר, כואב מאוד", היא נאנחת לרגע.
"לאסוף כוחות זו עבודה, נכון, אבל באנו לעולם כדי לעבוד. אני אומרת להורים: אתם תגלו בעצמכם כוחות, וזו בחירה שלכם אם להשתמש בהם. הקב"ה בחר את הבנים, ובחר גם את ההורים. אני לא מדברת מלמעלה, זה באמת מה שאני מרגישה. אני בכל בוקר קמה ומתפללת, אומרת לו: 'תן לי כוח, שאוכל להמשיך לתת'. אם היית שואלת אותי לפני שנה אם אני מסוגלת לנסוע ככה ממקום למקום מבוקר עד ערב, הייתי אומרת – מה פתאום, כבר אין לי כוח לזה. אני בת שבעים, לא בת עשרים. אבל יש לי משימה, אז יש כוחות. אני לא יכולה להסביר. כי לדברים אחרים באמת כבר אין לי כוח, ולזה יש".
וכשאת מגיעה הביתה?
"בעלי תמיד אומר שאני צריכה לכתוב ספר על כל האנשים שאני פוגשת, אבל כשאני חוזרת הביתה, לרוב אין לי אפילו כוח לדבר, לספר מה היה. מאז תחילת השנה אני בקושי עושה משהו בבית, רק מה שצריך. גם הנכדים יודעים שסדר העדיפויות השתנה. שאני מגויסת. כל העם מגויס, וגם אני".
אם ביקורי פצועים ממלאים אותך כוחות, איך משפיעים ביקורי שבעה? צורכים כוחות או מוסיפים?
"גם וגם. בערב פסח קיבלתי המון שיחות טלפון ממשפחות שהייתי אצלן. התקשרה אליי אישה כדי לומר – תודה שבאת, נתת הרבה כוחות, שיהיה חג שמח. זאת אמא שאיבדה את הבן שלה רק לפני חודשיים, והיא מתקשרת אליי לאחל חג שמח. איזה אנשים. וזאת מישהי שלפני שבעה באוקטובר, כנראה לא היינו נפגשות. היא הייתה בהפגנה הזו ואני בזו".
וירקו עלייך בהפגנה.
"ירקו עליי, כן".
בימים הסוערים של קיץ אשתקד היא הגיעה לתל־אביב, להפגנה של תנועת "הביטחוניסטים". עובר אורח שאל אותה אם ההפגנה בעד הרפורמה או נגדה. עוד לפני שריין הספיקה להשיב שהיא באה להפגין נגד סרבנות, הוא ירק בפניה. גם קילל. "באחד הבתים שהגעתי לנחם בהם, האבא רץ לקראתי בבכי, הידיים שלו רעדו. הוא אמר: 'אמא של בניה, לפני שאת באה לנחם אותנו, אני מבקש ממך סליחה'. שאלתי על מה, והוא ענה – 'על מה שעשו לך'. זה היה כל כך אמיתי ונוגע".
רק במקרה אחד, מתוך מאות ביקורים, ריין לא התקבלה בסבר פנים יפות. אבל היא מעדיפה לא להרחיב על כך את הדיבור. זה לא היה אישי, היא אומרת. יותר על רקע מגזרי, וגם שם בסוף זה נגמר אחרת. והיא מעדיפה לחפש את הפיוס, את נקודות החוזק. "הרב חיים סבתו אומר שכשנותנים לך מחמאות, צריך לשמור אותן ליום פקודה שבו יעליבו אותך. רק יום לפני המקרה ההוא הייתה משפחה שקמה ויצאה מהאוהל לקראתי מרוב התרגשות. אז בסדר. שם היה כך, ובמקום אחד לא רצו".
בטנק של בניה נלחמו ונפלו לצידו אדם גורן מקיבוץ מעברות, אלכס בונימוביץ' ואורי גרוסמן, בנו של הסופר דוד גרוסמן. הורי הלוחמים של "כוח בניה" שומרים על קשר, אף שחלקם נפטרו, וגם הקשרים בין משפחת גרוסמן לריין כוללים הגעה לשמחות משפחתיות, וביקורים של משפחת ריין אצלם. "לא מדברים פוליטיקה. הבנים שלנו כולם נלחמו יחד למען מטרה אחת – להגן על עם ישראל".
"אני אומרת לאימהות: תבכי! בכי זה רעל שצריך להוציא. כמה זמן את יכולה לבכות? רבע שעה? עשרים דקות? אחר כך קל יותר, עד הפעם הבאה. הרי כשהפס במוניטור ישר, זה אומר שהאדם מת. ככה גם החיים. אם יש עליות וירידות, זה אומר שאתה חי. ואני אומרת – את תראי, בכל עלייה תהיי חזקה יותר"
חייבים להיכנס לבור
יש לה שבעה נכדים ששמם בניה. כל אחד מאחיו ואחיותיו של בניה – השלישי משמונת ילדיה – הנציח כך את זכרו. אחד הנכדים הקרויים על שם הדוד הגיע לאחרונה לגיל מצוות. "לקחתי אותו איתי לתל־השומר. ניגשים אל פצוע אחד, שואלים מה שלומו, והוא עונה: 'על הכיפאק. נתתי רגל למדינה, ואם צריך – אתן גם את השנייה'. פצוע שני אומר: 'הראש בסדר, הידיים בסדר, תנו לי לפחות לשבת בחפ"ק, אם לא להילחם'. הנכד שלי אמר שהוא לא מבין. אמרתי לו: 'כשאדם יודע למען מה הוא נלחם, הכול מתגמד. תלמד מהם'. כך גם אצלי. אני יכולה ליפול, לקטר, אבל בוחרת שלא. גם לא רואה חדשות, מבחירה. מה שצריך לדעת כבר מגיע אליי".
את הכתובות של המשפחות השכולות היא מקבלת מהצבא. במערך ליווי הנפגעים מבינים כמה כוח היא נותנת. "אני מדווחת לגורמים בצבא כשנראה לי שמישהו צריך לקבל מהם יותר תשומת לב. גם הם מצידם כותבים לי לפעמים – למשפחה הזאת צריך שתגיעי דחוף". היא כבר לא נוהגת בעצמה במכונית, המאמץ הכרוך בכך גדול מדי, אבל יש מתנדבים רבים שמוכנים להסיע. "יש חברות שלי שעוזרות, ויש חבר של בניה שנותן יום קבוע, וגם הבנות שלי והנכדות שלי ובעלי. זה מסודר".
על מה את מדברת בביקור עצמו?
"אני משתדלת לא להיכנס לכאב. לא שואלת איך היה כשבאו להודיע לכם, ואיך זה קרה וכן הלאה. ממש לא. אם אכנס לכאב, לא אוכל להיות איתם, לעזור להם. אז אני נותנת את הלב שלי. שופכת, מביאה את עצמי ואיך התמודדתי. מספרת להם מה הולך להיות. אם יתאים לכם, טוב. אם לא – לא. אם תצליחו משהו לקחת מכאן, בבקשה.
"חשוב לי לתת איזה אור, איזו תקווה. כשאני ישבתי שבעה, אף אחד לא אמר לי שיום אחד קמים מזה. את במקום הכי שחור, מרגישה שנגמרו לך החיים, שאף פעם לא תלכי לעבודה, שלא תבשלי. לא אומרים לך שלומדים לחיות עם זה. ממש היום, אב לחייל שנפל שאל אותי כמה שנים עברו מאז בניה. אמרתי, ח"י שנים. כן, ח"י. אנחנו חיים עם זה. אמרתי לו, אתה לא תבין אותי עכשיו, אבל אני רוצה שתדע שלומדים לחיות. קמים ונופלים וקמים. וחייבים ליפול.
"אני אומרת את זה לכולם. יש בור שחור שחייבים להיכנס אליו, ואז לאט־לאט קמים. אם תברחו מהבור כל הזמן ולא תיכנסו אליו, לא תוכלו לצאת ממנו. אין קיצורי דרך, אי אפשר לדלג על הכאב. צריך להיות בו כדי ללמוד לחיות איתו. ואני אומרת להם, יבוא יום שבו תשימו לב שהמרווח בין בכי לבכי פתאום משאיר מקום לנשימה. אתמול אמרתי לאמא: עכשיו הכול תקוע לך פה", היא מניחה יד על הגרון. "את לא יכולה לאכול, לא יכולה לנשום, לא יכולה כלום. אבל פתאום תרגישי, אחרי כל בכי, שהנשימה שלך קצת יותר מתרחשת".
לפעמים אומרים לאימהות: תירגעי, אל תבכי.
"אני לא סובלת את זה. להפך, תבכי! בכי זה רעל שצריך להוציא. כמה זמן את יכולה לבכות? רבע שעה? עשרים דקות? אחר כך קל יותר, עד הפעם הבאה. הרי כשהפס במוניטור ישר, זה אומר שהאדם מת. ככה גם החיים. אם יש עליות וירידות, זה אומר שאתה חי. ואני אומרת לאימהות – את תראי, בכל עלייה את תהיי חזקה יותר, ויהיו לך יותר תובנות. אני ממש שמחה כשיש לי נפילה. בהתחלה זה מבהיל, כי מי ירים אותי? וכאן התפקיד של הסביבה – להיות קביים. לא לתת עצות, לא לומר 'יש לך עוד ילדים'. לא, פשוט להיות. תביאו מרק, תביאו עוגה, תוציאו אותה. תגידו – אני פה. לעטוף ולהיות.
"אם שכולה היא כמו אישה אחרי לידה, כשההורמונים משתוללים ואת לא יודעת מה את רוצה, רגע צוחקת ורגע בוכה. צריך למצוא את האיזון בין האין ליש, בין המלא לחסר, וזה לוקח זמן. את יכולה לכעוס פתאום שמשהו לא מתאים, אחרי שאת עצמך ביקשת אותו. הסביבה צריכה לדעת, וזה בסדר".
"אלמנה שהתכתבתי איתה הזכירה שזהו יום ההולדת הראשון שלה בלי בעלה. זה היה בשמונה בערב. אפיתי מהר עוגה, חנות הפרחים פה פתחה בשבילי, ונסעתי אליה. הגעתי ב־11 בלילה. וכשהיא ראתה אותי, ממש אורו עיניה. מישהו התייחס, זכר אותה. אמרתי לה שבעלה שלח אותי"
היא עצמה, בשבת הראשונה אחרי השבעה על בניה, ביקשה שכל הילדים יהיו בבית. "והיה זיפת. בשבת שלאחר מכן אמרתי – אף אחד לא פה. והיה לי זיפת. הילדים שאלו אותי: אמא, מה את רוצה? אמרתי: אני לא יודעת! את יושבת על המשבר, עד שהמוות הופך לחלק מהחיים".
מלבד האימהות השכולות היא פוגשת כמובן גם אלמנות, וכבר יודעת להכיר גם את הכאבים הייחודיים להן. "שלחתי פעם הודעה לאלמנה שלא דיברתי איתה כמה שבועות, ובתשובה שלה היא הזכירה שזהו יום הולדתה – 'יום הולדת ראשון בלי בעלי'. זה היה בשמונה בערב. אפיתי מהר עוגה, הייתה לי מתנה בבית, חנות הפרחים פה פתחה בשבילי ונתנה לי זר, ונסעתי אליה. הגעתי ב־11 בלילה. וכשהיא ראתה אותי, ממש אורו עיניה. מישהו התייחס, זכר אותה. אמרתי לה שבעלה שלח אותי. מישהו יכול להגיד לי 'מה את עושה', אבל ברוך השם, זה היה בדיוק במקום.
"הייתה אלמנה שנכנסתי למטבח שלה וראיתי קופסאות שימורים. בנס באתי עם מרק סמיך וטוב. אחר כך היא כתבה לי 'וואו, כמה זמן לא אכלתי מרק'. פניתי לשכנות שם וביקשתי שפעמיים בשבוע יכניסו לה ארוחה חמה. בשבילן זה כלום, בשבילה זה המון, כי אין לה כוחות לבשל. לפעמים צריך אורחת לרגע שתאמר את הדברים. אגב, יש תופעה יפה מאוד, ראיתי כבר כמה עשרות כאלו – אחים שעוברים לגור ליד אחותם האלמנה כדי לעזור לגדל את הילדים. מעתיקים את החיים בשבילה. ועוד משהו שאני רואה – המון סבים וסבות צעירים, שהיו משמעותיים מאוד בחיים של הנכד. הם אבלים ממש כמו הורים. אמרתי לצבא שצריך לעשות גם קבוצות תמיכה בשבילם".
יש משפחות שהמפגש איתן קשה לך במיוחד?
"אלמנות עם תינוקות קטנים. אלו שאומרות לך 'בואי נשב בחדר, אני צריכה להיניק'. לראות מול העיניים ילד ולהבין שהוא יגדל בלי אבא, זה הכי קשה".
קורה שאת מגיעה לשבעה ומתרשמת שיש מעט מאוד מנחמים?
"כן. ביישובים לרוב אין בעיה. בעיר, קרה שדפקתי שתי דלתות ליד ושאלתי איפה השבעה, ואמרו לי 'מה? יש פה שבעה?'. יש משפחות קטנות, שאין מי שיעטוף אותן. הייתי בחודשים האחרונים אצל הרבה משפחות עולים – מרוסיה, מאתיופיה, מצרפת ומארצות הברית – ותיקים יותר או פחות, ולפעמים אין משפחה בארץ. אני לא ברשתות החברתיות, אבל במקרים כאלו יש לי כבר אנשים קבועים שאני מבקשת מהם שיפרסמו שריק אצל משפחה מסוימת, ואז מיד מתמלא שם".
גם לבתי משפחות דרוזיות היא מגיעה כדי לנחם. "לא מזמן הייתי בבית־ג'אן, ישבו שם נשים וגברים בנפרד, אבל מישהו אמר לי שהאבא קורא לי. ניגשתי אליו והוא אמר: 'חינכנו אותם לתת הכול למדינה'. גם האמא אמרה: 'מאז שהם קטנים אנחנו אומרים להם שזאת המדינה שלנו, אין מקום אחר'. אנשים ערכיים כל כך, פטריוטים. ללמוד מהם ציונות. והם כל כך מעריכים שמגיעים לנחם. ועוד הם אומרים לי – תגידי לכולם שלא יריבו. לא צריך הפגנות, אנחנו אחים".
Video: השר משה ארבל בהשכבה בקבר הנביא יתרו לזכרם של חללי צה״ל הדרוזים שנפלו במהלך מלחמת חרבות ברזל
נבחרי ציבור צריכים להגיע יותר לניחומי אבלים?
"לא באים הרבה חברי כנסת לשבעות, הם כנראה חוששים. אבל זה מורכב. כי מצד אחד, מעניין את הסבתא של האבלים אם הם יגיעו. ומצד שני, החיילים האלה נשלחו מטעם המדינה, אז צריך לבוא. יש כמה מהקואליציה שאני רואה מדי פעם, יש אחד מהאופוזיציה שאני פוגשת לא מעט. למרבה הצער, אפשר לראות שאם מדובר במשפחה עם מעמד, יש שם נבחרי ציבור. אצל אחרות אין. גם בשכול יש מעמדות, זה עצוב אבל יש. רוב המשפחות, אגב, משתדלות לא לערב פוליטיקה. אומרות רק – תמשיכו לנצח, תיכנסו בהם".
היומן התגלה אחרי האובדן
את רוחו האיתנה של העם היא פוגשת גם בהרצאות לחיילים ולנוער. "אחרי שבניה נהרג, עזבתי את העבודה וניסיתי להבין מה השליחות שלי. כל אדם שנולד, הקדוש ברוך הוא נותן לו תפקיד. ואני נותרתי עם תפקיד כפול – למלא את השליחות שלו וגם את שלי. חשבתי מה הקב"ה רוצה ממני, ומהר מאוד הבנתי שאחד התפקידים שלי הוא ללכת לדבר עם חיילים ועם נוער. התחלתי לעשות את זה, וכשראיתי שמזמינים אותי כמעט בכל יום, הבנתי שזה הייעוד. מאז העברתי כבר אלפי שיחות, בכל הארץ. בצבא – במכללה לפיקוד טקטי, בלטרון. בבתי ספר, גם חילוניים.
"עכשיו במלחמה, כשאני מסתובבת בין הפצועים או פוגשת חיילים בבתי המשפחות, אומרים לי הרבה: 'שמעתי אותך בשיחה לפני עשר שנים', 'הייתי בהרצאה לפני 12 שנה'. מספרים לי שהשפעתי, שבעקבות השיחה מישהו החליט למשל לצאת לקצונה. ואני חושבת לעצמי שגם כשאני בתוך התפקיד, אני לא לגמרי מבינה מה בדיוק אני עושה, איך אני תורמת לחיזוק הרוח".
בהרצאות היא מדברת על שליחות, ומביאה דוגמאות מבניה. מצטטת דברים שכתב על שליחות ועל מנהיגות. "בניה ידע שהוא שליח של עם ישראל. תמיד אמר שהוא לא הלך לצבא בשביל קריירה אלא בשביל שליחות, ויישאר כל זמן שירגיש שהוא שליח. ואני מספרת גם על ההתמודדות שלי".
לא פעם ניגשים אליה בתום ההרצאות ושואלים איך מחנכים לערכים. היא משיבה שמי שעסוק בשאלה הזאת, ודאי יצליח בכך. אחד השואלים נחרת בזיכרונה במיוחד: "קראו לו אריאל בן־משה, בחור מקסים ומתוק. סיפר שהוא עומד להתחתן, ושאל על חינוך. בהמשך הוא היה מפקד צוות בבה"ד 1, וקרא לי לדבר עם החיילים שלו. שמרנו על קשר. ואז – הגעתי לנחם". רס"ן אריאל בן־משה, מפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל, נהרג בשבעה באוקטובר.
ובכל יום ויום היא מלקטת לה דרישות שלום מבנה־שלה. למשל כשהלכה לבקר פצוע, והרופא שיצא מהחדר היה חבר של בניה. או כשחייל התעורר במחלקת טיפול נמרץ, ומתוך הטשטוש אמר לה – את אמא של בניה. או כשהוריו של רס"ל יקיר טייטלבוים ז"ל, שנפל לפני שבועיים בקרב ברצועת עזה, סיפרו כי מעל מיטת בנם הייתה תלויה סימנייה שהיא מחלקת, עם ציטוטים ממכתביו של בניה.
"אני חושבת שבניה גאה בי", אומרת ריין. "היה לו יומן מסע שכתב כשנסע עם משלחת לפולין. לפני נפילתו לא ידענו על היומן הזה, רק אחר כך מצאנו אותו. הוא כתב שם בין היתר: 'המוות מלווה בכול. אך אני יודע שהמוות הזה הוליד חיים, והחיים האלה הם אני, אתה, הם, אנחנו. החיים האלו הקנו לי את הזכות להיות יהודי חופשי בארץ ישראל. החיים האלו הקנו לי את הזכות להיות חייל בארץ ישראל. החיים האלו תובעים ודורשים. מה בדיוק? קשה לי להגדיר, ועל זה אני עדיין חושב. אך ברור לי שהדרישות כבירות ומחייבות, ומי ייתן שיהיה בי ובנו הכוח לעמוד בהן'", היא מצטטת בעל פה. "זאת הצוואה שלו. זאת הצוואה של כולנו. זה המוות שמוליד חיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
