שרה רוזנפלד כתבה ספר על חמש האמהות שהיו לה

לרוזנפלד עצמה יש – בעיניה – חמש אמהות. הדסה, האם שילדה אותה, ונפטרה בילדותה המוקדמת; סבתה ציפורה, שגידלה אותה לאחר מכן; חנה, אמה החורגת; פסי, חמותה שהייתה לה כאם; ושרה, אחות סבתה, שהיא קרויה על שמה. את תולדות משפחתה היא החלה לחקור ב־2015, אחרי הרצח של מלאכי, כשמצאה תמונה של שרה; ואת הסיפור כולו ארגה לספר "כשגעגועים נפגשים", שראה אור כעת (הוצאת דבּרי שיר). "החלטתי לספר על המשפחה שלי דרך הנשים בחיי", היא אומרת. "עד גיל חמש וחצי, שבו איבדתי את אמי, הייתי בבחינת זו שאינה יודעת לשאול, וכשבגרתי והיו לי כל כך הרבה שאלות, אף אחת מהנשים הללו כבר לא הייתה בחיים. אז קראתי ופשפשתי וחיפשתי, וסיפרתי לעצמי. ממש הרגשתי שזימנתי את הנשים האלו, והן ביקרו אותי וסיפרו לי. הכתיבה הייתה חוויה מרגשת. אמרתי לאליעזר: עכשיו אני ממש רוצה להיות סופרת, לכתוב עוד ועוד".

את הספר היא כתבה בעידודה של העיתונאית יפעת ארליך, שגם ערכה אותו ("הדולה של הספר", מגדירה אותה רוזנפלד). "בתפקידי אני פוגשת הרבה סיפורי חיים", היא אומרת. "אנשים הם הדבר הכי מרתק בעיניי, הכי מסקרן, ואני מודה לקב"ה בכל יום על כך שהוא ניווט אותי ושניווטתי את עצמי לעבוד עם בני אדם, ולא במחשבים או בגינון. בתור מטפלת את מציצה לחיים של אנשים, את אורחת בחיים שלהם, כך שיש לי הרבה תגליות. כולנו גיבורים של החיים, כל אחד הוא גיבור סיפור החיים שלו, ויש סיפורי גבורה, בוודאי בתשעת החודשים האחרונים.

"בהאזנה לסיפורים של אנשים אני לא רק נוגעת בהם ועוזרת להם, אלא גם לומדת המון ונעזרת וצומחת בעצמי. סיפורי החיים הם דרך ללמוד ולקבל כלים. הרגשתי שבספר אני זו שנותנת מתנה, לעצמי ולנשים האלה – שאני בעלת חוב כלפיהן, ועכשיו אני מנכיחה אותן ומנציחה אותן ומשמיעה את קולן. אני מקווה שהקורא ירגיש שהוא יוצא מהספר עם תובנות, עם מתנות, עם התרגשות, עם כלים".

מה משותף לחמש הנשים הללו?

"קודם כול, הן נשים. היה לי אבא, והיה לי סבא, אבל להם לא נתתי כמעט מקום בספר. כי הנשים האלה היו כולן עוצמתיות מאוד, אפילו יותר מדי לפעמים. והן מאוד אמהות. אפילו שרה, שלא התחתנה ולא ילדה – נרצחה כי הייתה אמהית לאחיין שלה. והן כולן היו הונגריות, ובודפשט והדנובה היו נוף ילדותן".‬‬‬‬

פעמיים הדסה

סבתה ציפורה, מספרת רוזנפלד, הייתה טיפוס חשדני, והתכונה הזאת הצילה את חייה. "היא לא האמינה לגרמנים, לא האמינה לאף אדם, ‫ו‫לא הלכה עם האחיות שלה כשהצעידו אותן בצעדה. ‫היא אמרה להן כל הזמן: ‫בואו נתחבא, בואו נברח, ‫בואו לא נלך לצעדות המוות. ‫היא באמת ברחה והצליחה לקיים את אמי הדסה ואת הדוד שלי חנוך. תוך סכנת חיים של ממש היא החביאה אותם ודאגה להם לאוכל.‬ כשהם יצאו מהמחבוא בתום המלחמה, אמא שלי, שהייתה רק בת ארבע וחצי, ‫גילתה שכל החברות שלה ‫וכל בנות דודיה נספו". גם חמותה של שרה פסי, ילידת הונגריה, הייתה בת 15 בעת שנשלחה למחנה השמדה, ושרדה את אימי השואה.

כדי להשלים את החסר, הבטיחה לעצמה הדסה ללדת הרבה ילדים. "שישה מיליון אני לא יכולה", נהגה לומר, "אבל עם ישראל איבד הרבה נשמות, ואני אשתדל ללדת כמה שיותר". ועוד הבטחה הייתה לה: להיות גננת. "אמא אמרה שהיא דילגה על השלב של גן הילדים בגלל המלחמה, ולכן רצתה לסגור מעגל ולעשות לעצמה חוויה מתקנת. והיא באמת עבדה כגננת בדרום תל־אביב".

את החלום ללדת הרבה ילדים לא הצליחו הדסה ובעלה אברהם להגשים. לידת הבת הבכורה, שרה, הייתה קשה ומורכבת, ולאחריה המליצו הרופאים לבני הזוג לא להביא לעולם עוד ילדים. אבל הדסה לא ויתרה. ‬"כשאמרו לאמא שהיא לא תוכל ללדת שוב, זה היה בשבילה אובדן של משמעות", אומרת רוזנפלד. "אמהוּת הייתה הדגל שלה, התשובה שלה לשואה. לכן היא שכנעה את אבא, הרתה בשנית, הלכה לרופא פרטי בבית חולים פרטי, ילדה בלידה פרטית, ונפטרה פטירה פרטית".

התינוקת נקראה הדסה, על שם אמה. שרה בת החמש ואחותה בת השבוע הועברו אל סבתא ציפורה, וכך בגיל שבעים פלוס הפכה שורדת השואה לאם לשתי פעוטות. כעבור שנתיים נישא אברהם לחנה, חסידת סאטמר מארה"ב שהתגרשה בשל היותה עקרה. "הזמנים היו אחרים", אומרת רוזנפלד. "אבא חיפש לנו אמא, הוא לא חיפש חברה לחיים. אני חושבת שהיום זה קצת השתנה, ואנשים מרשים לעצמם פרק ב' מתוך אהבה, מזוגיות אמיתית. בתקופה ההיא הגישה הייתה – אם אתה אלמן, וזה מה שקדוש ברוך הוא גזר עליך, מצופה ממך לשאת את התואר הזה עד הסוף, ואתה לא מתחתן מאהבה".

אביה, היא מספרת, היה "איש מקסים, אופטימי, בוחר בחיים ומכיר תודה. הרבה מהחוטים שלו רקומים בתוך נשמתי. הוא חיפש אמא טובה לבנות שלו, ומצא את חנה. לכאורה לא הייתה שום התאמה ביניהם. היא הייתה חרדית, אמריקנית, לא דיברה מילה בעברית. היא באה לכאן לביקור, לנוח אחרי הגירושין שלה, ולא התכוונה להישאר בארץ. מישהו שהכיר אותו והכיר אותה אמר לעצמו: יש פה אמא בלי ילדים, יש פה אבא עם ילדות בלי אמא, נחבר ביניהם. זה כשלעצמו היה רעיון נפלא, ועם השנים למדתי להודות לחנה על זה, אבל ההתחלה הייתה קשה מאוד".

כניסתה של האם החורגת למשפחה טלטלה את חייה של שרה, בין השאר משום שסבתא ציפורה כאבה עדיין את מות בתה, והתנגדה לנישואין השניים של אברהם. "סבתא דאגה לפמפם לי בראש את דמות האם החורגת מסינדרלה ומעמי ותמי, וביקשה שלא אקרא לאמא החדשה שלי 'אמא'", מספרת רוזנפלד. "היא לא הרשתה לי להיות נאמנה לחנה, ולחנה היה קשה להיות אם לשתי בנות".

המפגש בין השקפות העולם השונות של בני הזוג דרש הרבה פשרות. "מצאתי את עצמי בין חנה, אישה חרדית, לאבא וסבתא שלי, שרצו שנמשיך באורח החיים הדתי־לאומי. אחותי הדסה נשלחה מההתחלה למסלול של בית יעקב, אבל אני כבר הייתי בחינוך ממלכתי־דתי, ולא הסכמתי לעבור לבית ספר חרדי. אחותי חרדית היום, היא בחרה בדרך היחידה שהכירה מילדותה. אנחנו אוהבות זו את זו בלב ובנפש, אבל אורחות החיים שלנו שונים מאוד".

היא זוכרת את הרגע שבו חנה גזרה לה את שערה; לשרה הקטנה היה זה אירוע טראומטי, משום שהשיער הארוך הזכיר לה תמיד את אמה, שהתהדרה בצמה מפוארת. "היא גם הלבישה אותי בביגוד חרדי שהגיע מאחייניותיה מארצות הברית. נקרעתי בתור ילדה בין חנה ובין הנאמנות לאמא שלי ולסבתא שלי, שייצגו את הדרך הדתית־לאומית. כל הנושא הדתי היה סלע מחלוקת. לא יכולנו למשל לאכול בבתי הדודים שלי, האחים של אבא, וגם לא אצל המשפחה של חנה, שהתגוררה בארצות הברית, וכך חווינו בדידות".

מכל הנשים החשובות בחייה של רוזנפלד, חנה הייתה האחרונה שנשארה בחיים. "היא ליוותה אותי הכי הרבה זמן, גם אחרי שאבא וסבא וסבתא שלי נפטרו, וההורים של אליעזר בעלי. היא הייתה האמא הכי ותיקה שלי, והסבתא שהילדים שלי הכירו ואהבו. בסופו של דבר אני חושבת שהתפייסנו. נתנו זו לזו את המתנות שרצינו מההתחלה – אני קיבלתי אמא, והיא קיבלה בנות.

"במשך השנים הבנתי שיצרתי לי בדמיון אמא מושלמת, אידיאלית. בצעירותי תמיד הייתי אומרת: 'אם אמא שלי הייתה בחיים, היא הייתה ככה וככה, אבל אמא חנה היא אם חורגת, ולכן היא ככה וככה'. לקח לי הרבה זמן להבין שבנות רבות עם אמא שלהן, ושגם אמהות ביולוגיות יודעות לאכזב אותנו. אני הצבתי לעצמי רף אמהי גבוה, אמרתי שאני אהיה האמא שלא הייתה לי. עם הזמן גיליתי שגם אני יודעת לאכזב את הילדים שלי, ושאין דבר כזה אמא מושלמת. לכל אחד יש ניסיונות, ושלי הם סביב אמא שלי ושני הבנים. וזו גם השליחות שלי – אני עובדת בהדרכת הורים ובהנחיית הורים, ועוזרת לאמהות לממש את ההורות שלהן".

ידך אל הנער

בשנות התיכון היא למדה באולפנת כפר־פינס – פשרה בין התיכון הדתי שהיא רצתה, ובין התיכון החרדי שחנה רצתה בשבילה. "חיפשנו ברחבי הארץ מקום מתאים. זה לא היה כמו היום, שיש אולפנה תחת כל עץ רענן. הגענו עד כפר־פינס, שם הרב אברהם בהר"ן ניהל את האולפנה. הוא היה אמריקני, לבש חליפה ודיבר עם אמא שלי אנגלית, ודי היה בכך כדי לשכנע אותה שאלמד שם. אלה היו שנים שהיטיבו איתי. אני חבה לאולפנה הרבה משפיות הדעת ושפיות הדת שלי. מצאתי לי שם חברות טובות, שחלקן בקשר איתי עד היום".

לקראת סיום לימודיה שם, ביקשה רוזנפלד להיות "עובדת סוציאלית קטנה" ולטפל בילדים במסגרת השירות הלאומי. יחד עם עוד ארבע חברות מהאולפנה היא הגיעה למרכז הקהילתי פאני קפלן בירושלים, שם הן ליוו את הילדים אחר הצהריים, בשעת הארוחה ובשיעורי הבית. בשבתות, כך הוסבר להן, הן לא צריכות לדאוג לתוכן. "אמרו לנו שיש בחור אחד, רוזי, שגר קרוב למרכז הקהילתי, והוא אחראי על כל הפעילות לחבר'ה בשבת. אמרתי, טוב – תשבי ורוזי יבואו ויפתרו את כל הקושיות והבעיות. איזה יופי שיש מי שדואג לילדים כאן בשבת".

"הרגשתי שזימנו את כל השיטפון הארור הזה בשביל לקחת לי את הילד. הגורלות שלנו היו קשורים זה בזה – לי קוראים שרה נחמה על שם סבי מנחם, וליצחקי הוספנו את השם מנחם אחרי האובדן של הדוד שלו, יצחק. ולא הייתה נחמה"

"רוזי" התגלה כאליעזר רוזנפלד, בחור גבוה, מתולתל ומשופם. אחיו יצחק נהרג במהלך שירותו הצבאי כמה חודשים קודם לכן, וכדי לתמוך בהוריו הכואבים עזב אליעזר את ישיבת מעלות ועבר לישיבת הכותל. בשבתות שעשה אצל ההורים, הוא גם התנדב בבית פאני קפלן. כשפגש את שרה לראשונה, הוא שאל אותה לשמה והתעניין בשלומה, אבל היא לא דיברה עד אותו יום עם בחורים שלא הכירה. "אחר כך אמרתי לחברות שלי: איזה בחור הזוי. הוא לא מכיר אותי, אבל מדבר איתי כאילו אנחנו חברים מהפלמ"ח". אחרי שבועיים כבר הודיעה בטלפון לחנה: מצאתי את בעלי, קוראים לו רוזי. "ההונגרייה שלי נבהלה, כמעט התעלפה", היא משחזרת. "היא אמרה לי: לא ככה מוצאים בעל".

האם החורגת ביקשה את פרטיו של הבחור, ביררה עליו ועל משפחתו – "לדעתי המשפחה שלו לא יודעת עד היום על עצמה את מה שחנה גילתה" – ובסופו של דבר השידוך קיבל את אישורה. שרה נישאה עוד לפני שמלאו לה 19; לאחרונה חגגה עם אליעזר 45 שנות נישואין.

בנם יצחקי נולד תשעה חודשים אחרי החתונה. "עוד לפני שהבנתי שאני בת זוג כבר הייתי אמא. יצחקי היה ילד מהספרים, הילד שכל הורה מבקש לעצמו. הוא תגמל את כל המקומות האמהיים – בשיתוף, באהבה גדולה ובחברות אמיצה".

יצחקי אהב ספורט, ובמיוחד כדורסל, אך תחביבו העיקרי היה קשור במכונאות ובכלי רכב ממונעים. מגיל צעיר התעניין במכוניות ויצא לטיולי ג'יפים עם חבריו. בצבא הוא התקבל לקורס טיס, עבר את המסלול המפרך והוכשר כטייס. בחול המועד פסח תשס"ב, במהלך חופשה מהצבא, יצא יצחקי עם חברים לטיול במדבר יהודה. גשמים עזים ירדו באותו יום, והמים סחפו את הג'יפ שבו נסע. החבר שהיה איתו בג'יפ שרד, אך יצחקי נספה בשיטפון המדברי. "הרגשתי שזימנו את כל השיטפון הארור הזה בשביל לקחת לי את הילד", נזכרת אמו בעצב. "במוות של יצחקי היה איזה טוהר, כאילו הקב"ה אומר לי, לאם שרה: באתי לקחת את יצחק. 'אל תשלח ידך אל הנער' לא עזר לי במקרה הזה. הסיפור התנ"כי הסתיים אחרת. הגורלות שלנו היו קשורים זה בזה – לי קוראים שרה נחמה על שם סבי מנחם, וליצחקי נתנו גם את השם מנחם כדי שיהיה נחמה אחרי האובדן של הדוד שלו, יצחק. ולא הייתה נחמה".

שנה וחצי לאחר מכן נרצח שולי הר־מלך, אף הוא בן כוכב־השחר. "הייתה לי שיחה עם אמא שלו, והיא שאלה אותי אם אני רואה הבדל בין מוות על קידוש השם למוות בנסיבות אחרות", מספרת רוזנפלד. "אמרתי לה שאם הקב"ה רוצה את הילד שלי לידו, אני מעדיפה שיבוא בעצמו לקחת אותו, בקדושה ובטהרה של מים, לא על ידי שליח ולא על ידי שרף, ובטח לא על ידי מחבל רוצח".

דרוש יעד

את הסוג האחר של השכול חוותה רוזנפלד 13 שנה אחרי מותו של יצחקי. מחבלים פלסטינים, שארבו ליד כביש אלון, פתחו באש לעבר המכונית שבנה מלאכי נסע בה עם חבריו, כשהיו בדרכם חזרה ממשחק כדורסל. מלאכי נפצע קשה ונפטר בבית החולים. הוא היה בן 27 במותו, סטודנט מצטיין במסלול פכ"מ באוניברסיטה העברית. "הידיעה שהוא נרצח על קידוש השם לא נותנת לי הקלה או תחושת משמעות", אומרת רוזנפלד. "להפך. כשזה קורה בפעם השנייה, את מבינה שרוצים להעביר לך איזה מסר, שיש כאן משהו נשגב שאת לא מבינה. שאלתי: מה חטאתי? מה פשעתי? גם אם אני לא הצדיקה הכי גדולה, לא מגיע לי דבר כזה. אבל אני כן מבינה שיש איזו התנהלות גדולה.

"הכאב היה כמו לידה שנייה", היא מספרת על תחושותיה אחרי רצח מלאכי. "אני זוכרת שבלידה הראשונה הייתי בהלם מכמה שזה כואב, ובפעם השנייה הגוף כבר מכיר את החוויה. זה כואב ונורא וקשה, ומצד שני הידע הוא כוח, אתה כבר מבין לקראת מה אתה הולך. אני יודעת לבחור בחיים גם אחרי האובדן, יודעת שהשריר הזה קיים ושאני צריכה להפעיל אותו, צריכה לבחור בו, לבחור בחיים. אני יודעת לצאת ממקומות אפלים.

"ברגע שזה קרה, לא ידעתי מה יהיה איתנו ואיך נעשה את זה. ליד המיטה של מלאכי לא הייתי בטוחה שנקום. אבל קמנו – גם אנחנו ההורים, וגם הילדים. תודה לא־ל וברוך השם, כל אחד בדרכו ובזמנו הצליח לבחור בחיים. שלוש הבנות שלנו ילדו שלושה בנים בשנה שאחרי הרצח של מלאכי. הן בחרו להרות כדי לדבוק בחיים. לחלק מהילדים שלנו היה קשה יותר, והם קצת דחו את המחויבות שלהם לחיים ואת הנישואין ואת לידת הילדים ואת הלימודים".

בימים שבהם משפחות רבות כל כך חוות אובדן, מה את אומרת להורים שכולים?

"לכל אחד מאגר הכוחות שלו. כל אחד והסיפור שלו והניגון שלו וסגנון החיים שלו. אבל אני אגיד מה נותן לי כוח: המשפחה היא מקור הכוח הראשון, ואני מאחלת לכל אחד משפחה שתעזור לו לבחור בחיים. כמטפלת אני יודעת שיש אנשים שהמשפחה שלהם היא מקור מאבק וכאב. לא כולם זוכים לזוגיות ולהורות מכילה וטובה, אז אני מסייגת את זה, אבל לי זה נתן הרבה כוח. ויש גם אמונה. גם אנשים חילונים מאמינים במשהו – בכוח האחדות, בכוח האהבה, ברוח האדם. אדם צריך לחפש משמעות, והמשמעות נותנת כוח לקום. לפעמים זו העבודה, לפעמים זו הקהילה, לפעמים זו התנדבות. צריך לחפש.

"לכל אחד מאגר הכוחות שלו. כל אחד והסיפור שלו והניגון שלו וסגנון החיים שלו. אבל אני אגיד מה נותן לי כוח. המשפחה היא מקור הכוח הראשון, ויש גם אמונה. גם אנשים חילונים מאמינים במשהו – בכוח האחדות, בכוח האהבה, ברוח האדם. אדם צריך לחפש משמעות"

"אנחנו נוטים לחשוב שאין לנו שליטה במה שהיקום מביא לפתחנו, במה שקורה לנו מן החוץ. אני למדתי מאנשים שמגיעים אליי לקליניקה במשך השנים, שיש איזו שליטה שלנו על איך אנחנו מנהלים את החיים. יש לנו יכולת לחולל שינויים. וגם אם אנחנו נמצאים בבור עמוק, ואנחנו חושבים שאין מוצא ואין דרך, ושאנחנו לא עשויים מחומר של גיבורים; גם אם אנחנו חושבים שאנחנו קטנים, כואבים ולא מסוגלים – אם נציב לעצמנו יעד, כמו בווייז, אנחנו נגיע אליו. אם אני שמה לי יעד להתחזק, לחזור לחיים, לצאת ממעגל העצב – המוח שלי יעזור לי להגיע לשם. אם אנחנו מחליטים לבחור בחיים, גם אם אנחנו לא יודעים איך, המוח ילך אחרי זה, הלב ילך אחרי זה. יש לנו כוח לברוא עולמות.

"חשוב לא להיות לבד. זה מסר גם למי שחוו אובדן – אל תתביישו לבקש להיות בחברה; וגם לאנשים מסביב – אל תשכחו לדפוק ולהציע עזרה, הקשבה, תשומת לב. אליעזר נוהג לומר שמוטב שנחטא בעודף תשומת לב מאשר בחוסר תשומת לב כלל. מוטב שתסתכנו בלהפריע למשפחה שכולה, או למשפחה שמישהו מבניה חולה, או למשפחה שמתמודדת עם איזה קושי, מאשר שהם ימצאו את עצמם לבד. ולאנשים מהצד השני אני אומרת שאם זה לא קורה, קחו אחריות, תפתחו פתח, תלמדו לבקש עזרה. לפעמים אנחנו צריכים לפתוח פתח כפתחו של מחט, ואז הקדוש ברוך הוא והזולת מחזירים לנו כפתחו של אולם".

ב־2023 גזר בית משפט צבאי שני מאסרי עולם על מעאד חאמד, אחד מרוצחיו של מלאכי. "אליעזר מוצא בזה נחמה, אבל אני לא מרגישה שזה מנחם אותי", אומרת האם. "אני מתנהלת ישירות מול בורא עולם, ועד שיחזירו לי את הבן שלי, שום דבר לא מנחם אותי. נכון שאם הרוצח מסתובב חופשי ומתכנן עוד רציחות זה לא מוסיף טוב, אבל אני לא חיפשתי נקם. תסכל אותי שאנשים אמרו ש'המעגל נסגר'. איזו נחמה יש בזה?"

למלאכי לא היה פרופיל קרבי, ולכן לא התעוררה התלבטות סביב שירותו הצבאי כאח שכול. מאיר, הבן הבא אחריו, שירת בסיירת גולני באישור ההורים. בימי מבצע צוק איתן, שלהי קיץ 2014, מלאכי התחנן שיוציאו את אחיו משדה הקרב. "הוא אמר, 'אמא, תוציאי את אח שלי, את לא מרים פרץ'. ומאיר יצא. הבנים הבאים לא פנו לשירות קרבי".

את חושבת שראוי שצה"ל יעמיד את ההורים השכולים בדילמה כזו?

"אין אמת אחת. אני חושבת שהיה מקל מאוד אם לא היו נדרשים לסוגיה, ומצד שני אני לא חושבת שאפשר לכפות תשובה אחת על כולם. יש משפחות שכולות שנותנות לילדים להיכנס לעזה. בסוף זה נתון להחלטת המשפחה".

אחרי מותו של יצחקי, גם היא מצאה משמעות בהרחבת המשפחה, וילדה את אביה ואלישי, בני הזקונים. אחרי מלאכי לא ביקשה ללדת עוד ילדים ("יש גבול לכל תעלול"), אלא הולידה מיזמי קירוב לבבות. היא מספרת שמלאכי, בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית, התחבר לחבורת צעירים מרחוב אוסישקין בירושלים, חילונים שדעותיהם הפוליטיות היו שונות מאלו שלו. בבחירות 2015 התכנסה "חבורת אוסישקין" לצפות במדגם הקלפיות, ומלאכי זועזע מהתבטאויותיהם לאחר שהתברר שנתניהו עומד לזכות בכהונה נוספת בראשות הממשלה. "כשחזר הביתה הוא אמר לי: אמא, באחד־על־אחד אנחנו בקשר נפלא, ואנחנו חברים, אבל הערב הם דיברו בצורה נוראית כל כך על הימין ועל המתנחלים. איך זה יכול להיות?", מספרת רוזנפלד. "הוא אמר שבקבוצות אנחנו לא מצליחים לקבל את האחר ואת השונה, וצריך לעשות עם זה משהו. הוא כבר התקבל לחברת הייעוץ דלויט ועמד לעבור לגור בתל־אביב, ולכן הציע שנקים מיזם הידברות: הוא יביא את החבר'ה מתל־אביב לכוכב־השחר, ואני אדבר איתם.

"אחרי מותו התייחסתי לזה כצוואה. ניצלתי את הראיונות איתנו כדי להעביר מסר של אחדות, ויחד עם ח"כ לשעבר ד"ר עליזה לביא, האקטיביסטית טלי דביר־לבנת והרבה תמר אלעד־אפלבום הקמתי את מועצת '120 מנהיגות מחברות', שמטרתה להחזיר אמון לשיח הציבורי ולעודד ריבוי דעות וקולות. אני גם משתתפת בפעילות של 'נשים עושות שלום'. אני מוכנה לעשות הרבה בשביל אחדות. אחרי 7 באוקטובר כולנו חשנו תקווה שלפחות משהו בתוכנו יתחבר ויתקרב, ואני חייבת להגיד ששוב אני מרגישה: אנה אני באה. הנפש שלי נפצעה, אבל אני אדם אופטימי, ומנסה למצוא מקום לתרום בו. אני אף פעם לא מתייאשת"