גם אחרי אישור מעמדו הרשמי, קצת קשה להתייחס לאדוריים במושגים של יישוב. חללי המגורים של 24 המשפחות שוכנים כולם בשני בניינים בלבד – אחד מהם נבנה בידי תנועת אמנה לפני שנים אחדות, את האחר הקים הצבא הבריטי, אי אז בתקופת המנדט. במרחק כמה מטרים מחלון הסלון של משפחת אפשטיין, בבניין החדש, נמתחת חומת בטון אפורה שמקיפה כמעט את כל אדוריים. את מרביתה כיסו בני הזוג אפשטיין בציורים צבעוניים, ורק החלק שמול החלון שלהם נותר אפור. "עוד נגיע גם אליו", מבטיחה בת־אל אפשטיין. "חשבתי לצייר על הקטע הזה את הנוף שנמצא מאחוריו, כדי שנוכל לחוש שהחומה לא קיימת".
כמו לא מעט מבנים מנדטוריים ביהודה ושומרון, הבניין הוותיק שימש לאחר 48' את הצבא הירדני. שנים ספורות לאחר מלחמת ששת הימים הוא הפך ל"בסיס אדוריים" הצה"לי, אך ב־2009, אחרי שנות מיליטריזם רבות, הוא ננטש. התוצאה הייתה שבנקודה אסטרטגית בין בית־חג"י, עתניאל ונגוהות נותר מבנה בולט בין שתי קומות, נטול נוכחות, בסכנת השתלטות ערבית.
אחד התושבים באזור, שעבד בגוף ביטחוני, הגה רעיון. הוא הציע לראש מועצת הר חברון דאז, צביקי בר־חי, להפוך את המקום הנטוש למוקד חירום אזורי. שמו של אותו תושב היה אלחנן קלמנזון. "אלחנן ניסה בזמנו לחשוב מה אפשר לעשות כדי לשמור על המבנה ועל השטח", מספרת לנו שלומית, אלמנתו. "המחשבה הייתה להגיע יום אחד להקמת יישוב במקום. אלחנן, ראש המועצה ומיכי החליטו להקים באותו שלב מרכז חירום אזורי – נקודה של כיבוי אש, אמבולנסים וכוחות ביטחון". מיכי הוא דודו של קלמנזון, הרב מיכאל מרק הי"ד, שהיה מנהל ישיבת ההסדר בעתניאל.
באוגוסט 2010 התקבל אישור משר הביטחון דאז, אהוד ברק, לשקם את המבנה ולהשתמש בו לצרכיה של המועצה. עבודות שיפוץ מקיפות נערכו בבניין הישן. הקירות סוידו, הדלתות חודשו, חומת בטון הוקמה סביב. המרכז קיבל את השם "בית דרור", על שם אלוף־משנה דרור וינברג, שנהרג בקרב ב"ציר המתפללים" בחברון. גם היום, אחרי שמהמוקד הזה צמח יישוב מאושר, השלט המנציח את וינברג עודנו מתנוסס שם.
"אחר כך התחיל גרעין של חבר'ה", ממשיכה קלמנזון לתאר. "הביאו בחורים מהישיבה בעתניאל. היה קשה לגייס אותם, כי לא היה כלום בנקודה. חשמל רק מגנרטור, ופעם ביומיים היו צריכים להביא מכלית כדי למלא את מגדל המים. אני זוכרת המון התעסקות של אלחנן סביב המכלית, זו הייתה משימה", היא משחזרת. אלחנן רצה שהם עצמם יעברו לגור במקום, מספרת שלומית בחיוך, אך היא סירבה. "מי שגרו שם היו באמת חלוצים".
שלומית קלמנזון: "היה קשה לגייס חבר'ה שיגיעו לנקודה, כי לא היה כלום. חשמל רק מגנרטור, ופעם ביומיים היו צריכים להביא מכלית כדי למלא את מגדל המים. אני זוכרת המון התעסקות של אלחנן סביב המכלית. גם באדוריים ניכרת הראייה הרחבה והאסטרטגית שלו, וזו דרך למשוך אותו עוד קצת מהמקומות העליונים שבהם הוא נמצא עכשיו"
ב־2016 נרצח הרב מרק בפיגוע ירי. אם המשפחה חוה ושניים מילדיהם נפצעו, בהם פדיה מרק – שלימים נפל בקרב בעזה. פיגוע הירי התרחש במרחק קצר מאדוריים, והקמת התיישבות קבע במקום נראתה כתגובה ציונית הולמת. "ראש המועצה ותנועת אמנה נרתמו לעניין, וזמן קצר אחר כך נכנסו משפחות ראשונות לאדוריים. מאז היישוב הלך והתפתח, הכול כהמשך לדרך הארוכה שאלחנן התווה".
להסדרה של אדוריים עכשיו, תשעה חודשים אחרי מבצע הגבורה שעלה לאלחנן בחייו, יש משמעות מיוחדת בעינייך?
"קודם כול היא משמעותית מבחינת השטח, כי היא יוצרת רצף חשוב של התיישבות. ובהקשר של אלחנן, זו עוד נקודה שבה אנחנו רואים את פירות המשימה שהתחיל, אך הוא לא זוכה לקצור אותם. גם באדוריים ניכרת הראייה הרחבה והאסטרטגית שלו, ההבנה שלו כמה השטח חשוב. זו דרך למשוך עוד קצת את אלחנן לארץ מהמקומות העליונים שבהם הוא נמצא עכשיו, וזה מרחיב את הלב".
הכביש קם לתחייה
אלישיב מרמור מתגורר באדוריים עם אשתו שירה ושני ילדיהם. אנחנו פוגשים אותו בחמ"ל המקומי של היישוב; בימים אלה הוא משרת במילואים בהגמ"ר, לאחר שכבר הספיק להגיע בסבבי המילואים של המלחמה הנוכחית גם לצפון וגם לעזה. מה הביא אותו לגור באדוריים? "בעקבות הפיגוע שבו נרצח הרב מרק, פנו מתנועת אמנה לישיבת שבי חברון. הם תלו מודעה שאומרת שעומד לקום יישוב, ומחפשים תושבים. הרבה קראו את המודעה ואמרו שהם רוצים לבוא, משפחה אחת הגיעה בפועל". לאחר זמן קצר הצטרפו אליה עוד שתי משפחות אמיצות. שלוש דירות ראשונות הוכשרו במבנה המנדטורי הישן, "ועשו הגרלה בין המשפחות, מי מהן תקבל כל דירה. אני מדריך טיולים, וזה תמיד מזכיר לי את הסיפור על הגרלת הצדפים כשהקימו את תל־אביב, זו באמצעותה חולקו המגרשים הראשונים".
תנאי החיים במקום היו עדיין בסיסיים. "כמה חודשים לאחר מכן הגיעו שתי משפחות נוספות, וזה מה שהיה פה בשנתיים הראשונות: חמש משפחות חיו כאן לבדן".
משה ומור מיוחס היו באותו "גל שני" – שתי המשפחות שהצטרפו לשלוש הראשונות. "הם נכנסו באלול, ואנחנו הגענו לשבת אחרי החגים", מספר משה מיוחס. "התחושה הייתה שאין פה כלום, אבל יש פה הכול". החומה הייתה אפורה, וגם פיסות הדשא הסינתטי שמרככות היום את המראה לא נפרסו כאן עדיין. גן משחקים עוד היה בגדר חלום רחוק. "באותה שבת ישנו על מזרנים בחדר קטנצ'יק, אבל התאהבנו. דיבר אלינו החלום הגדול של להפוך מקום ריק ליישוב בארץ ישראל. במוצאי שבת כבר אמרנו שאנחנו מצטרפים.
"חיכינו שתהיה דירה, ובכסלו עברנו הנה. בשנה הראשונה השתדלנו שיגיעו לכאן בחורים משבי חברון בשבתות. היינו עושים סעודה שלישית משותפת, קידושים. הרגשנו שותפים במהלך של הקמת יישוב בארץ, תחושה של כתיבת שורות בתנ"ך של דור הגאולה".
אחר כך הגיעה תקופה של דשדוש, אך בקיץ של השנה שלאחר מכן הצטרפו תושבים נוספים. אוכלוסיית אדוריים צמחה לכדי שמונה משפחות, ואז ל־16. נבנה מעון, נחפר מקווה. היישוב אף הציב רגל מעבר לחומת הבטון: בצידה החיצוני הוקף שטח בגדר מתכת, והובאו אליו מבנים יבילים – בית כנסת ואולם קטן לצורכי הקהילה. גם שבעה קרוואנים הוצבו במקום ואוכלסו, אולם לא האריכו ימים. לפני שלוש שנים הורה המנהל האזרחי על פינוי השכונה. עתירה שהגישו התושבים לבג"ץ נדחתה, והמשפחות התבקשו להוציא את חפציהן.
"כשהילדים שאלו למה לוקחים את הקרוואנים, עניתי בעיניים דומעות שכרגע, כנראה, עם ישראל לא רוצה מספיק את ההתיישבות באדוריים", מספר מיוחס. "זה היה קושי גדול, אבל עכשיו קיבלנו מתנה גדולה בהסדרה. מדינת ישראל אומרת בצורה ברורה שהיא רוצה את אדוריים. זה מהפך.
"כשעברנו לכאן, הפנייה ימינה לציר הזה כשמגיעים מכיוון קריית־ארבע הייתה כמעט אסורה. פחדו. מעצם זה שעברנו למקום, התחילו לנסוע בכביש עוד ועוד אנשים. עכשיו הציר מקריית־ארבע לכיוון באר־שבע הוא דרך שאפשר לנסוע בה בבטחה".
שלט שעומד בצומת אדוריים, עוד לפני הפנייה ליישוב, מזהיר מפני כניסה קרובה לשטח A שבשליטת הרשות הפלסטינית, ומבלבל לרגע את מי שמבקש להמשיך קצת הלאה, אל נקודת היישוב היהודית השוכנת במקום בלתי שגרתי. את המכונית יש להשאיר במתחם מגודר, גם הוא מחוץ לחומה. על שער המתכת הגדול והצהבהב תלויים פתקים המכילים בדיחות פנימיות מהווי המקום, למשל על הילדים ששוכחים לעיתים מה הוא ביתם־שלהם ומה בית השכנים.
נתנאל ובת־אל אפשטיין, הורים לשמונה, עברו לכאן לפני שנתיים ממעלה־חבר. הבניין שבו הם גרים מכיל 12 דירות בשלוש קומות. לנתנאל יש גם סטודיו קטן בבניין הישן, שם הוא מאייר את ספרי הקומיקס לילדים שהוא ובת־אל כותבים יחד.
"הגענו בעקבות חברים טובים שלנו ממעלה־חבר שעברו לכאן", מספרת בת־אל. "הבנות שלנו ושלהם היו חברות, והגדולה שלנו נסעה לכאן על בסיס שבועי. היא התאהבה באדוריים, כל הזמן הייתה אומרת – 'זה מקום מקסים, בואו נעבור לשם'. אני פחדתי מהאזור הזה. כשהחברים הזמינו אותנו לשבת, עצמתי עיניים כל הדרך, לא רציתי לראות לאן אנחנו נוסעים. וכשהגענו, הכול פה היה אפור מכל הכיוונים".
נתנאל: "היה למקום מראה כללי של בית כלא. אנשים פה שאלו אותנו 'באתם לשבת קליטה?', ואנחנו גיחכנו ואמרנו 'ממש לא'. אבל אחרי תפילת ערבית, בדרך להבדלה, מישהו תפס אותי ואמר לי: יש יישובים שצריכים תקציבים כדי לגדול, יש שצריכים אישורים, ומה שהמקום הזה צריך כדי להתפתח אלה משפחות גדולות, עם ילדים בוגרים יותר. כמונו. שזה צו השעה".
הם בדיוק קנו בית במעלה־חבר, היה ברור שהתוכנית היא להתבסס שם, וההחלטה על המעשה החלוצי באופיו לא התקבלה בקלות. "אבל האמירה הזאת, שזקוקים לנו, תפסה אותי", מספר נתנאל. "אמרתי לעצמי – אני עובד מהבית, בת־אל נמצאת בבית, והילדים יכולים להמשיך ללמוד באותן מסגרות בקריית־ארבע. אז בעצם, אפשר לגור כאן. זה הציף אצלי רצון שלא שקט".
בת־אל: "בדרך הביתה במוצאי שבת הוא סיפר לי על השיחה הזאת, והמחשבה הראשונית שלי הייתה – ברור שלא. נתנאל כבר היה ממש נלהב מהרעיון, ועם הזמן, התלהבתי מכמה שהוא מתלהב. שנינו רצינו תמיד לעשות משהו שליחותי, רעיונות עלו ונפסלו, ובסופו של דבר חשבתי שאין לי התנגדות עקרונית לאדוריים, חוץ מזה שמכוער ומפחיד פה".
נתנאל: "עברה שנה של משברים, זה היה אחד הפולמוסים הגדולים של הנישואין שלנו. גם מול היישוב לא היה פשוט – הכול פה נעשה בשקט. לנו, בתור משפחה פוטנציאלית לקליטה, לא נתנו שום מידע. לא לאיזו דירה נוכל אולי להיכנס, לא מתי". אבל אז הפור נפל, ומבית פרטי של שתי קומות הם עברו לדירה לא גדולה, לקול צהלת הילדות. מאז כאמור הם לקחו על עצמם את פרויקט צביעת החומה, ושיתפו בו גם תושבים אחרים, כדי למלא יחד את הקיר הכעור בפיסות נוף ירוקות. גם את מגרש הכדורסל הקטן שבחצר שרטט אפשטיין בעזרת דלי צבע.
"מה שמפצה על הקשיים זו הוודאות התמידית שאנחנו עושים היסטוריה", הוא אומר. "חיזוק ההתיישבות יקר לי מאוד, ובזמנו שמרתי לילות רבים בחוות, כדי להרגיש שאני מקדם משהו. אבל נגמר לי הזמן לזה וגם הכוח, ומצד שני היו לי רגשות אשמה על כך שאני הולך לישון במיטה שלי, במקום לשמור בחווה. רציתי למצוא מקום שיש חשיבות למגורים בו. וגם, כשאתה חלק ממקום כזה, כל יוזמה הכי קטנה שלך מתקבלת בהתלהבות, וזה כיף. אירועים קהילתיים זה משהו שכל אחד יכול להרים. כל תושב הוא בעל משמעות רבה פה".
כבר לא בתוך כלוב
הפוטנציאל המלא של אדוריים, מעריך אפשטיין, הוא מאות משפחות. "אנחנו יושבים בין ארבע גבעות, וכל השטח סביב הוא אדמות מדינה. אדוריים זו אחת הנקודות הכי אסטרטגיות בכל האזור עוד מימי יהושע בן נון. המלך רחבעם הקים בה עיר מבצר ענקית". החלום, לדבריו, הוא להוריד את החומה וליהנות מהנוף. גם במחיר הציורים שילכו לאיבוד. "אחד הדברים שאני אוהב פה הוא שהכול דינמי, צומח, חי. תמיד יש התקדמות".
ההסדרה כבר שינתה משהו בחיי היומיום?
"כרגע עוד לא ממש מרגישים אותה. מה שכן חולל שינוי זו המלחמה. בעבר הפלסטינים היו הולכים צמוד לגדר, התחושה הייתה שאנחנו בתוך כלוב. מהיום הראשון למלחמה הצבא הבהיר להם שהם לא עוברים את הרכס – ועכשיו יש לנו מרחב. גילינו שיש כאן חורשה ומעיינות".
נתנאל אפשטיין: "היה למקום מראה כללי של בית כלא. אנשים פה שאלו אותנו 'באתם לשבת קליטה?', ואנחנו גיחכנו ואמרנו 'ממש לא'. אבל במוצאי שבת מישהו תפס אותי ואמר לי: יש יישובים שצריכים תקציבים כדי לגדול, יש שצריכים אישורים, ומה שהמקום הזה צריך כדי להתפתח אלה משפחות גדולות, עם ילדים בוגרים יותר. כמונו"
ב־7 באוקטובר נשמעו כאן הדי קולות הנפץ מעזה, ותושבים החלו להיקרא למילואים. שלושה ימים אחר כך ירו פלסטינים לעבר היישוב, ובמקום הורגשה אווירת חירום. "ממש אווירת תש"ח, כמעט כל הגברים גויסו", מתאר נתנאל אפשטיין. "אני תרמתי כליה, ולכן אני כבר לא משרת במילואים. נשארנו כאן שבעה גברים, רובם ג'ובניקים. היו דיבורים על פינוי היישוב. ידענו שהמשמעות היא לאבד את אדוריים, וגם אחיזה באזור. שאלו רבנים, חלקם אמרו לעזוב, אבל הרב שמואל אליהו אמר לא לנטוש".
בחודשים הראשונים של המלחמה, התחושה הייתה שהם חיים בתוך מוצב צבאי ולא ביישוב. "הנשים שהיו פה לא ישנו בלילה", מספרת בת־אל.
אל הגג רחב הידיים של המבנה המנדטורי אפשר לטפס במדרגות מתכת או בסולם. אופציית הסולם נשללת מיידית, ואנחנו מעפילים במדרגות. כאן למעלה נושבת בריזה גם בימי הלהט של הקיץ הנוכחי. מאז תחילת המלחמה ניצבות בשני קצות הגג צמד עמדות. "בהתחלה עמדנו פה חשופים בשמירות. כשהחלו הגשמים, הבינו שצריך איזשהו מחסה". ספה נחה מול הנוף הצהוב עכשיו. מכאן אפשר לראות את הבנייה הערבית הצפופה: מצד אחד משתרע מחנה הפליטים אל־פוואר, מהצד השני דורא, שקרויה גם היא על שם העיר המקראית.
כשיורדים בחזרה אל מסדרונות הבניין, מגלים עוד אטרקציה מקומית: ארון שמשמש כמיני־מכולת בשירות עצמי. קוראים לו "המרמוריה", ואפשר להשאיר בו כסף בצנצנת או לשלם בפייבוקס ולקחת פסטה או קטשופ נדרשים. הגנן היישובי, מספרים כאן, הוא תיש שעושה עבודות גיזום. יש גם ספרייה קטנה וג'ימבורי לילדים, ואפילו סניף תנועת נוער שפתחו הבנות הגדולות של האפשטיינים. הדואר מגיע עדיין לבית־חג"י, אבל הם מקווים שההסדרה תביא אותו הנה. את מתקני גן השעשועים שהוקם מחוץ לחומה, מישהו מצא באתר יד2. "הכול פה זה אוסף של יוזמות פרטיות", אומר אפשטיין.
תחושה כמעט קיבוצית.
"כן, רק בלי לחץ של קיבוץ", הוא מחייך.
הסטודיו שלו נמצא בדירה קטנה במבנה הישן. הוא חולק אותה עם סופר סת"ם ועם קליניקה לרפואה משלימה. שירה מרמור, בעלת הקליניקה, מודה שכרגע הקליינטורה הפוטנציאלית שמחוץ לאדוריים לא ממש זורמת לכאן, אבל יום אחד גם זה יקרה.
בני הזוג מרמור התגוררו בקרוואנים שפונו מכאן ב־2021. "יש לי סבא שהיה הרב של הביל"ויים שהקימו את מטולה ואת כפר־תבור, ותמיד אמרתי לשירה שיום אחד גם אנחנו נקים יישוב", מספר אלישיב. אחרי הפינוי הכאוב הם עברו לדירה בקומה השנייה של הבניין החדש, אבל הם מקווים לחזור לגור על הקרקע, לטפח גינה קטנה. "פינוי הקרוואנים היה משבר, אבל האמת היא שהאירוע הזה לא צרוב פה עמוק בזיכרון. התקדמנו". ההתקדמות הזאת מתבטאת למשל בגן הילדים המאובזר שנפתח השנה ביישוב. וזה מזל גדול, כי כך נחסכה מהאמהות המטלה של הסעת הילדים לבית־חג"י ובחזרה, בחודשים הארוכים שבהם האבות היו במילואים.
"אני שמח וגאה לראות שחזונם של מיכי מרק ואלחנן קלמנזון הי"ד מתגשם", אומר לנו ראש מועצת הר חברון אלירם אזולאי. "היישוב אדוריים נמצא במיקום אסטרטגי במרכז הר חברון, ובעזרת השם נמשיך לפתח ולהרחיב את המקום החשוב הזה, בבתים ובמתחם תעסוקה שנתכנן שם. זו תשובה ציונית וחיזוק להתיישבות ולשגשוג באזור כולו. דווקא בעת מלחמה מול אויבינו, הכרה בישוב היא גם חיזוק ביטחוני וכלכלי לנגב. אני מבקש להודות לראש הממשלה, לשר האוצר שהוביל את ההחלטה, ולכל מי שהיה שותף לה".
אני שואלת את בת־אל אפשטיין, כמי שהתלבטה כל כך לפני המעבר למאחז־יישוב יוצא הדופן, אם היא חושבת שתגדל פה נכדים. היא מחייכת. "יש מצב. הבנו שהדברים יקרו אם יבואו לכאן אנשים, ולכן היה חשוב כל כך שנבוא. במגורים כאן אתה יודע שבעצם קיומך אתה עושה משהו חשוב, וזה מתאים לי מאוד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
