חלק גדול מהסצנות בסיפור הקומיקס שיצר ניסים חזקיהו ("נוסקו") מתרחשות בתוך ארון בגדים. בינואר 2024 הוא מצא עצמו עומד מול הארון הזה, שבתוכו הסתתרו שלושה חודשים לפני כן אח ואחות, מיכאל ועמליה עידן. הוריהם, רועי וסמדר, נרצחו בידי המחבלים שחדרו לבית המשפחה בכפר־עזה; האחות הקטנה, אביגיל בת ה־4, נחטפה; ורק עמליה ומיכאל חמקו איכשהו מעיני המחבלים. הם סגרו את דלת הארון וישבו בתוכו בשקט במשך שעות רבות, מדברים מדי פעם בלחש בטלפון עם בני משפחה ועם שתי נשים מכוחות ההצלה.
"הגעתי לשם יחד עם כרמל עידן, אביו של רועי", משחזר חזקיהו. "מאז האסון ועד לאותו רגע, הוא לא ביקר בבית של בנו שנרצח. נכנסנו לחדרים, וצילמתי את המיטה של הילדים עם הכרית המפורסמת של החד־קרן ואת הארון עצמו. עמדתי שם וקלטתי שעכשיו הכול נראה שלו ושקט, אבל במקום הזה הייתה זוועת א־לוהים. ילדים ראו שם את אמם נרצחת.
"חשבתי באותם רגעים על מיכאל, ילד בן 9. כיצד בתושייתו הרבה הוא שוחח בטלפון ותפעל את האירוע מול העובדת הסוציאלית ד"ר תמר שלזינגר, מתנדבת ב'איחוד הצלה' שהייתה איתם על הקו לאורך כ־11 שעות, עד החילוץ. בשלב מסוים הוא אף יצא מהארון והלך לחפש מטען לטלפון במטבח, כשהגופה של אמא שלו נמצאת בדרך. הבחנתי בדמעות בעיניו של כרמל, ואני לא התאפקתי ובכיתי איתו".
הסיפור שיצר חזקיהו בעקבות הביקור, "ארון של חיים", הוא אחד מ־12 סיפורי גבורה ישראליים שקובצו יחד לאנתולוגיית קומיקס, "בלב ה־7 באוקטובר". הפרויקט המלא יראה אור בצרפת בחודש ספטמבר, בהוצאה הנחשבת "דלקור". את הרעיון של האנתולוגיה הגה הקומיקסאי והקריקטוריסט הוותיק אורי פינק שבועות אחדים לאחר שפרצה המלחמה. "אנחנו בית נטול חדשות", מודה פינק. "כל הסיפורים של 7 באוקטובר הגיעו אליי מסוננים. אני חושב שקודם ראיתי את המֵמִים שעשו ברשת על 'רחל עוגיות', ורק אחר כך קראתי על מה שאירע שם.
טוהר שרמן־פרידמן התחברה לסיפור ההסתתרות של שי־לי עטרי גם בגלל אירוע שחוותה על בשרה: כילדה מצאה פעם את עצמה לבד בבית בקדומים, בעת שנשלחה התרעה על חדירת מחבלים ליישוב. "7 באוקטובר היה מבחינתי פחד משתק, בגלל ההבנה שמחבל יכול בכל רגע נתון להיכנס לבית בכל מקום בארץ. זה החזיר לי את כל הטראומה"
"באחד הימים נסעתי עם עוד מאיירים לצייר מפונים בים המלח. סיפורי הגבורה החלו לזלוג, וחשבתי שזה יכול להיות קומיקס טוב. עוד במונית שאלתי את מישל קישקה ונוסקו מה דעתם, והם מיד אמרו שהם בפנים. מאותו רגע התחלתי לגלגל את הפרויקט, וזה היה הקטע הקשה מבחינתי, כי אני לא טוב בלגלגל דברים".
מדוע להוציא לאור את הגרסה הראשונה של ספר כזה בצרפת דווקא?
"צרפת היא בירת הקומיקס העולמי. זה המקום שבו קומיקס זוכה ליחס הראוי, כולל ההפקה הכי טובה ותגמול הולם לאמנים".
ארבעה מיוצרי הפרויקט נקבצו לריאיון משותף, לספר כיצד בחרו מבין עלילות הגבורה הרבות של 7 באוקטובר דמות אחת להתמקד בה, ואיך התמודדו עם זוועות שקשה להעלות על הנייר. ניסים חזקיהו הפך כאמור לקומיקס את סיפורם של ילדי משפחת עידן. אורי פינק בחר לאייר את סיפורה של רחל אדרי – תושבת אופקים שגילתה תושייה יוצאת דופן מול חמישה מחבלים שהתבצרו בביתה ולקחו אותה ואת בעלה כבני ערובה. היא הציעה להם עוגיות מעשה ידיה וחבשה את פצעיהם, בעודה מעבירה בחשאי מסרים לכוחות הביטחון שהקיפו את הבית. שי צ'רקה לקח את הסיפור של ענר שפירא ז"ל, שהדף רימונים מתוך מיגונית התופת, סמוך למתחם מסיבת הנובה. המאיירת טוהר שרמן־פרידמן בחרה את סיפור הגבורה של יהב וינר ז"ל מכפר־עזה, שהגן בגופו על אשתו שי־לי עטרי ובתם התינוקת שיה, והציל את חייהן. מאייר נוסף, מישל קישקה, מתראיין בנפרד בשל אילוצי לו"ז. הוא העלה על הדף את סיפורו של יוסף אלזיאדנה, נהג הסעות בדואי שחילץ עשרות בני אדם מאזור המסיבה ברעים, בזמן שבן דודו נרצח בחוף זיקים וארבעה מבני המשפחה המורחבת נחטפו לעזה – שניים מהם מוחזקים שם עד היום.
רשימת הגיבורים שסיפוריהם מובאים באנתולוגיית הקומיקס כוללת גם את הפרמדיקית עמית מן ז"ל מבארי (כתבה ואיירה: אילנה זפרן); ענבל ליברמן, הרבש"צית שהצילה את קיבוץ ניר־עם (קורן שדמי); צוות קלמנזון שהגיע מהיישוב עתניאל כדי לחלץ תושבים מבארי (מושיק גולסט); איה מידן מבארי והאחים אלקרנאוי שהצילו את חייה (רעות בורץ); אלוף במיל' יאיר גולן שחילץ מבלים ממסיבת הנובה וניהל קרבות מול המחבלים (יונתן וקסמן); ואלוף במיל' נעם תיבון, שלחם לבדו וחילץ את בנו, כלתו ונכדיו מהממ"ד שבו היו נצורים בקיבוץ נחל־עוז (נעה כ"ץ). הקומיקסאי גיא לנמן אייר את התופת שעברו חמיו וחמותו – דרור ומרסל קפלון ז"ל, חברי קיבוץ בארי.
"הפרויקט הזה הוא מעין מאבק נגד השִׁכְחָה או ההכחשה", אומר קישקה. "הוא אינו סרט דוקו, הוא גם לא דומה לסרטים שצילמו המחבלים, והוא לא מגיע ממחלקת ההסברה של ישראל, אם יש דבר כזה. אנו אמנים, ולכל אחד מאיתנו יש קו קצת גרוטסקי, קצת הומוריסטי וקצת ריאליסטי. כל אחד מאיתנו מנסה בדרכו לגעת בליבו של הקורא בעזרת הקומיקס, שהוא מדיום ידידותי, ולהשמיע קול שאינו קול רשמי של המדינה".
הזוועות נשארו בחוץ
גילוי נאות: גם אני הייתי בצוות ששקד על יצירת הספר. החיבור עם פינק נוצר לאחר ששי צ'רקה סיפר לו על גיליון "רסיסי גבורה" של מוסף דיוקן משלהי אוקטובר 23', שבו הובאו יותר ממאה עדויות על מעשי התעלות והקרבה של ישראלים סביב אירועי שמחת תורה. פינק פנה אליי, כמי שהופקדה על ריכוז הפרויקט העיתונאי, ולאחר שנפגשנו לא יכולתי שלא להיסחף פנימה. כתבתי תקצירים לסיפורי גבורה מהגיליון, ואלה תורגמו לצרפתית בידי דורית דליות, סוכנת ספרותית ומתרגמת שמייצגת בישראל את הוצאות הספרים הצרפתיות. דליות היא גם זו שעשתה את השידוך בין היוצרים לבין הוצאת "דלקור", ותרגמה את הסיפורים המלאים. לאחר שכל אחד מהקומיקסאים בחר סיפור, ליוויתי אותם בתחקיר וביצירת הקשר עם הגיבורים או עם בני משפחתם, וסייעתי גם בלבטים שעלו מתוך התהליך היצירתי והרגשי.
ההוצאה הצרפתית אהבה את הרעיון שהעלה פינק – להתמקד בסיפורי גבורה אזרחיים, ולא ליצור סרט זוועות מאויר. זאת בזמן שההסברה הישראלית בעולם התמקדה דווקא בצדדים הקשים לעיכול של האירועים. "נראה שאין הוצאה בצרפת שלא הוציאה ספר על 7 באוקטובר", אומרת דליות. "במקרה שלנו, היה חשוב למו"ל הצרפתי להראות את החוסן של עם ישראל, וגם לשמור על כבודם של הקורבנות. הוא גם ביקש להדגיש את הסיפורים האנושיים של אזרחים, ופחות את הסיפורים הצבאיים".
פינק: "ההחלטה לא להתמקד בזוועה שואבת השראה מהמאייר זאב אנגלמאיר, אף שהוא לא משתתף בספר הזה. אנגלמאיר סוחף את כולם לא באמצעות איורי זוועות, רגשי נקמה או שליליות, אלא באמצעות אנושיות. גם אנחנו בוחרים להסתכל קדימה, כי עם זוועות אין לנו איך ולאן להמשיך".
צ'רקה: "אנחנו לא רוצים לבנות את הזהות שלנו מתוך הזוועות, אלא מתוך המחשבה כיצד אנחנו מתגברים על הזוועה, איך מתנהגים בתוכה באופן שמעורר הערכה. לכן עדיף לספר את הסיפור של הגבורה או של ההתמודדות".
שרמן־פרידמן: "כשכל העולם שונא אותנו כל כך, אין דרך טובה יותר מלהראות את האנושיות שלנו. כך אפשר לגשת ללב האנשים, כאשר הזוועות הן מעין פרולוג שלא נכתב, אך כולם מודעים אליו".
קישקה: "אם אני יכול לרגש ולהעביר את הדברים בלי להראות את הזוועות, זו הצלחה גדולה מבחינתי. כי להראות אותן זה קל מאוד. אני סומך על האינטליגנציה של הקורא ועל הרגישות שלו, ועובד בצורה מאופקת, מתוך אמונה שזו הדרך הנכונה".
ובה בעת, המראות הנוראים מתגנבים אל תוך הדפים. חזקיהו אייר את הרגע שבו סמדר עידן נרצחת מול ילדיה. אצל צ'רקה נוכח מחבל בעל מראה שטני, שמכלה את זעמו במיגונית. גם ההתבצרות הממושכת של המחבלים בביתה של רחל מאופקים משוחזרת אצל פינק בפרוטרוט מצמרר.
כל אחד מהם זוכר היטב מה חיבר אותו דווקא אל האירוע שבחר. חזקיהו: "לקחתי את הסיפור של משפחת עידן כי מדובר בשני ילדים שעוברים סיטואציה בלתי אנושית. קיימת זילות מסוימת של המילה שואה, אך שם זו הייתה שואה קטנה. התחברתי לזה גם משום שרועי עידן היה צלם עיתונות, ואני סוג של צייר עיתונות. הוא גר ממש על הגדר, קילומטרים ספורים מעזה, והספיק לצלם את התמונה הידועה של מצנחי הרחיפה".
הבחירה בסיפור רגיש כל כך עוררה גם קשיים?
"רציתי להגיע אל הילדים עצמם, אבל זה לא היה אפשרי. כרמל וליזה עידן, ההורים של רועי, הם היחידים שתקשרו עמי, וכך ערכתי את התחקיר. במקור אני לא קומיקסאי אלא קריקטוריסט, וקריקטוריסט חי על דימויים, אבל פה היה חשוב שאפרד מהדימויים ואתמקד בלספר סיפור אנושי.
"הקושי הגדול שלי היה לצייר את מיכאל ועמליה ולהראות את העדינות שלהם. ביצירת הקומיקס הבלטתי את הגבורה שמיכאל גילה. ליוותה אותי המחשבה שהילדים האלה יקראו את הקומיקס יום אחד, וחשוב לי שהם ירגישו טוב עם עצמם".
מישל קישקה: "יוסף אלזיאדנה נסע אל התופת בגלל איזשהו קול פנימי שדחף אותו להציל חיים. רק אחרי שהלך להלוויה של בן הדוד שלו, נפל לו האסימון – גם הוא יכול היה לשכב בקבר לידו. זה השיעור שהייתי רוצה שכל אחד ילמד. בשעת משבר קשה אתה יכול לשבת בבית משותק, ואתה יכול לפעול לפי צו המצפון"
שרמן־פרידמן: "אני הבנתי מהר מאוד ששי־לי עטרי לא תגיע איתי לכפר־עזה. גם לא יכולתי לדעת מה היא ובני משפחתה לבשו באותו יום, כי היה לה קשה מאוד להיכנס לפרטים האלה. בכל פרויקט אחר הייתי יכולה להטריד את מושא הסיפור בשאלות רבות, אך פה היו דברים שנאלצתי להשלים מהדמיון. חששתי שזה לא יתאם את המציאות, אבל כששלחתי לשי־לי את הקומיקס, היא התרגשה מאוד והראתה לכל המשפחה של יהב. היא אמרה לי שזה זיכרון יפה מאוד, ושהיא מחכה להראות את הקומיקס לשיה כשתגדל".
מה כיוון אותך דווקא לסיפור שלה?
"הפכתי לאם זמן קצר לפני כן, וכשפרצה המלחמה מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה עם הבת שלי מול החדשות במשך שעות ארוכות. חשבתי על כך שזה מטורף שאני יושבת פה ושי־לי יושבת שם – ובאותה מידה זה יכול היה להיות הפוך. כשכתבתי לה את ההודעה הראשונה, רעדתי ממש. לא ידעתי איך אני בכלל סוחבת את הנטל של לשמוע את כל מה שהיא עברה, עד שכבר לא אבדיל בין מה שאני חושבת למה שהיא חושבת. זו הייתה עבודה של ממש, להפריד ביני ובינה".
לזרוק בליסטראות על הכשדים
קישקה אייר כאמור את סיפור של יוסף אלזיאדנה מרהט, אב לשבעה. ב־6 באוקטובר הסיע אלזיאדנה קבוצת מבלים לפסטיבל הנובה, ולמחרת בבוקר, כשהחלו מטחי הרקטות, הם ביקשו שיאסוף אותם משם. בפועל אסף אלזיאדנה במיניבוס שלו עוד עשרות צעירים, וכך הציל את חייהם. "זה איש שכולו טוב, הוא לא רואה את עצמו כגיבור. הוא סבור שעשה מה שבן־אדם, במובן של מענטש, צריך לעשות", אומר קישקה. "מכיוון שהספר יוצא לאור תחילה בצרפת, זו הייתה הזדמנות לשים דגש על פן לא ידוע של החברה הישראלית: העובדה שיהודים וערבים חיים פה ביחד, ושיש בארץ בדואים שאומרים 'אין לי ארץ אחרת', בדיוק כמו שאני אומר זאת. הדגל שלהם הוא דגל ישראל, הם מתגייסים לצה"ל ומוכנים להקריב עצמם למען המדינה. זאת על אף שהם אזרחים סוג ב', תושבי כפרים לא מוכרזים שבמקרים רבים אינם מחוברים לחשמל. הבדואים הישראלים מרגישים שזה הבית שלהם, חמאס הוא האויב שלהם, והם לא מבקשים מדינה אחרת. היה לי חשוב להראות גם שהטרור עיוור; הוא הורג יהודים, מוסלמים ונוצרים ללא אבחנה".
שי צ'רקה בחר לאייר את גבורתו של ענר שפירא משום ש"זה הסיפור הראשון שנקלט במוחי מ־7 באוקטובר. שמעתי בתקשורת את ג'ון גולדברג־פולין מספר שהוא לא יודע לאן הבן שלו הרש נסע עם חברו ענר, כי הוא לא אמר לאן הם הולכים. כשנודע אחר כך שענר עמד בפתח המיגונית וזרק שוב ושוב החוצה את הרימונים, זה מיד הקפיץ לי את המדרש על אביקא בן גבתרי – גיבור שעמד על חומות ירושלים והחזיר לכשדים את אבני הבליסטראות שהם ירו. לבסוף הוא נפל מהחומה, ואז העיר הובקעה.
"המדרש הזה, שמובא ב'ילקוט שמעוני', טומן בחובו גם נושאים כמו חטא ההיבריס. מסופר שם שעם ישראל הסתמך על כל מיני כוחות עליונים, הגנות שהיו אמורות להיות מעבר לכוחות על הקרקע, אבל פתאום השתנו ה'סיסמאות' שלהם והם נחסמו. המדרש מתאר שחנמאל, בן דודו של הנביא ירמיהו, השביע מלאכים שירדו על החומות ויגנו על העיר אחרי שגיבוריה נפלו, אבל הקב"ה שינה את שמותיהם, ולכן חנמאל לא יכול היה לשלוט בהם עוד. המדרש הזה עזר לי לעבד את התהיות שלי ואת הבלבול הגדול מול מה שקורה פה, כאשר מאליה עולה גם השאלה הגדולה: האם אנחנו שוב בחורבן?"
כשניסיתי לחבר בין פינק לבין רחל אדרי, נוכחתי לדעת שמדובר במשימה לא קלה: "רחל מאופקים" נעזרת באשת יחסי ציבור, שמצמצמת עבורה את מבול הפניות. "למרבה המזל דיברנו עם בנה אביתר, והוא סיפר שקרא בילדותו את ספרי 'זבנג'", מספר פינק, היוצר של סדרת הקומיקס המיתולוגית. "בלי האהבה שלו לספרים האלה, לא היינו מגיעים אל רחל. אביתר שומר על אמא שלו היטב, וטוב שכך".
באופקים ישבנו עם רחל ואביתר – השוטר שהגיע לבית הוריו וסייע לכוחות במבצע החילוץ – ויחד איתם שחזרנו ביסודיות את היממה הדרמטית ההיא. אביתר אירח אותנו בנדיבות רבה בדירתו, וניכר היה כי הוא נרגש לפגוש את פינק, גיבור ילדותו. "כשבחרתי בסיפור של רחל־עוגיות, חשבתי שיש בו אלמנטים מצחיקים", אומר פינק. "תיארתי לעצמי פגישה עם אישה שתספר איך היא תחמנה את המחבלים, ויהיו צחוקים. בפועל פגשנו אדם בטראומה, אדם שעבר חוויה קשה, אדם עצוב". ובכל זאת נרשם רגע משעשע: לפני שהלכנו יחד לערוך שחזור בביתה, רחל הציעה לנו קרמבו ואמרה בחצי חיוך "תאכלו משהו מתוק", בדומה לדיאלוג הידוע שלה עם המחבלים.
פינק התלבט רבות בשאלה כיצד לאייר את אנשי חמאס שהשתלטו על הבית. הראיתי לו כרפרנס את דמויות הנאצים ברומאן הגרפי "איפה אנה פרנק", מאת ארי פולמן ולנה גוברמן: גבוהות ומרתיעות, בעלות פני גולגולת חיוורים, עטויות ברדס שחור. "כשרחל סיפרה לנו כיצד נכנסו לביתה 'חמישה רוטוויילרים', חשבתי שאצייר את המחבלים ככלבי רוטוויילר", מספר פינק. "אלא שאחר כך אמרתי לעצמי שסנדי, הכלבה שלי, לא תסלח לי על כך לעולם. אני מתעב את סוג הכלבים הזה, אבל עדיין יש רוטוויילרים נחמדים". לבסוף מצא פתרון: "מחבלי חמאס באדיבותם עוטים מסכה פעמים רבות, וכך גם אני ציירתי אותם, באיור קצת סוריאליסטי".
אורי פינק: "כשבחרתי בסיפור של רחל־עוגיות, תיארתי לעצמי פגישה עם אישה שתספר איך היא תחמנה את המחבלים, ויהיו צחוקים. בפועל פגשנו אדם שעבר חוויה קשה". ובכל זאת נרשם רגע משעשע: רחל הציעה קרמבו ואמרה בחצי חיוך "תאכלו משהו מתוק", בדומה לדיאלוג הידוע שלה עם המחבלים"
צ'רקה: "אם מאיירים את המחבלים ככלבים, זה גם מסיר מהם אחריות. אצלי הם מתחילים כבני אדם, על פי צילומים מהאירוע, אבל בפריים האחרון, כשהמחבל עומד ויורה צרורות לתוך המיגונית, הוא כבר לגמרי שטן. כך אני רואה את זה: אנשים שהתחילו כבני אדם והביאו עצמם להיות שטן".
שרמן־פרידמן דווקא בחרה לאייר את מחבלי חמאס כחיות טרף. "הרגשתי כמו מי שמגלה שלמעשה כל אגדות הילדים של האחים גרים נגמרות בזוועה", היא מסבירה. "זה מה שקרה לי בסיפור של כפר־עזה, ולכן אמרתי לעצמי שזה קלאסי שיהיה שם זאב".
הנשק הונח בצד
קישקה מספר על התלבטות אחרת שליוותה את יצירת הקומיקס: איזה סוג צבע ישלוט ברצועות. "האירוע קרה בשבת בבוקר, כשהשמיים היו כחולים. כך איירתי אותם בניסיון הראשון, אבל זה נראה לי פסטורלי ולא נכון. החלטתי שהצבעוניות צריכה להיות עכורה יותר. היוצאים מן הכלל הם צבעי פסטיבל הנובה: המסיבה נשארה בסגול־ורוד, כמו הצבע שיצרה הקונסטרוקציה של פרוז'קטורים ופירוטכניקה".
אחד האתגרים הקבועים של מאייר קומיקס הוא תיאור קולות, ובמקרה הזה – כיצד מנכיחים את הירי הבלתי פוסק, את האזעקות הנשמעות מכל עבר, את פיצוץ הרימונים במיגונית. "כתוב 'בום' ו'טאק־טאק־טאק', כדי שהקורא יבין שברקע, מהשמיים, נשמעים כל הזמן פיצוצים", אומר קישקה. "אתה לא יודע אם זה בא מעזה אלינו, או מאיתנו לעזה. זה היה יום משוגע".
שרמן־פרידמן: "צריך לראות איך הקול תורם לפריים, אחרת זה יכול להרגיש תקוע, כי כמה פעמים אפשר לעשות 'בנג־בנג־בנג'? אם מסתכלים על הסאונד מנקודת מבט אסתטית, זה קצת מקל על השיבוץ שלו".
פינק: "קומיקס הוא למעשה ציור שרוצה להיות סרט. אתה לוקח דף שלא זז, וגורם לו לעשות קולות. הסיפור של רחל התחיל מקולות ירי בשכונה. הם חשבו בהתחלה שאלה רק טילים, אבל כשאביתר יצא החוצה וראה את השכנים שלו שוכבים ירויים על המדרכה, הם הבינו מה באמת קורה. בקומיקס אני מראה כל הזמן את קולות הירי, 'רטאטאט־רטאטאט'".
צ'רקה: "הרעש לכלך את הרקע. זו לא השכונה, כי יש עליה קשקושים של ירי. מעמד הר סיני, 'וכל העם רואים את הקולות'".
פינק: "חיכיתי שתגיד את זה".
המחשת אלמנט הזמן בסיפורים על 7 באוקטובר התגלתה גם היא כמאתגרת במיוחד. שרמן־פרידמן: "זה היה פקטור חשוב מבחינתי – העובדה שלקח כל כך הרבה זמן עד שהייתה תגובה צבאית, כל כך הרבה זמן של הסתתרות בחושך. האתגר היה להראות את ההתמשכות הזאת, בה בשעה שאני חייבת להגיע כבר לשלבים הבאים בעלילה, ואני מוגבלת במספר עמודים".
פינק: "ניסיתי להראות את הזמן שעובר באמצעות צבע השמיים שמשתנה. הסיפור אצלנו שובר כיוון כשרחל שומעת בחוץ את הקול של אביתר, ואז היא מחליטה שהיא שורדת. מהרגע הזה מופיעות כתוביות שבהן היא מספרת את מה שסיפרה לנו בפגישה. הגבורה שלה מסומנת שם, כי מאותו שלב ואילך היא נוקטת תחבולות, ויוצאת מההלם שהייתה שרויה בו".
הסיפורים המובאים באנתולוגיה לא מסתיימים בהכרח עם סיום הפלישה ליישובי העוטף. קישקה מספר למשל כי נוכח לדעת שאלזיאדנה מתקשה עד היום לחזור לתפקוד, והדבר קיבל ביטוי בקומיקס. "רציתי להעביר לקורא את המשמעות של להיות הלום: אתה לא יכול לישון, לא יכול לעבוד, מעשן בשרשרת. באחד הימים יוסף נסע לקנות סיגריות ברהט, ומצא את עצמו ביפו, בלי להבין למה בכלל הוא פנה צפונה ולא דרומה. הוא ישב על חוף הים, ולבסוף קם ונסע הביתה. תוך כדי הנסיעה הייתה אזעקת צבע אדום, והוא על ההגה אומר: לאן שאני לא הולך, הרקטות באות אחריי".
שי צ'רקה: "כשהגעתי לתיאור הדהרה של המחבלים פנימה, נעצרתי והלכתי לצייר דברים אחרים. אני לא מדבר על עצירה קצרה, אלא על להניח הכול בצד ורק אחרי יום־יומיים להרגיש שאני יכול לחזור לזה. אתה צריך להיכנס לתוך כל מיני סרטונים שיחזירו אותך פנימה, לחיות את הדבר הזה. וזה מצריך כוחות"
שרמן־פרידמן התחברה לסצנת ההסתתרות של שי־לי גם בגלל אירוע שחוותה על בשרה: היא גדלה בקדומים, וכילדה בת תשע מצאה פעם את עצמה לבד בבית בעת שנשלחה התרעה על חדירת מחבלים ליישוב. אמה דיברה איתה בטלפון ונשארה על הקו עד יעבור זעם. "7 באוקטובר היה מבחינתי פחד משתק, בגלל ההבנה שמחבל יכול בכל רגע נתון להיכנס לבית בכל מקום בארץ, ולא רק מעבר לקו הירוק. זה החזיר לי את כל הטראומה אל פני השטח. בזמן העבודה על הפרויקט, ובכלל בתקופת המלחמה הנוכחית, הרגשתי ניפוץ של אשליית הביטחון שבניתי לי מאז שעברתי מבית הוריי".
קישקה: "ב־7 באוקטובר הרגשתי הלם וכעס. לא האמנתי שצה"ל לא היה שם, ושלקח כל כך הרבה זמן עד שהכוחות הגיעו. הקיבוצים והיישובים בקו החזית נזנחו והופקרו בצורה נוראה. מעמדתי הפוליטית זה התחבר לתהליך כולו – צה"ל עושה שיטור בשטחים לאורך שנים, ובינתיים מחזקים את חמאס ומחלישים את הרשות הפלסטינית, כי המטרה העילאית של הממשלה הימנית הקיצונית היא שלעולם לא תהיה מדינה פלסטינית. כל זה בא אחרי תשעה חודשים של מחאה נגד הניסיון לבצע הפיכה משטרית ולהחליש את הדמוקרטיה. סביב שולחן הממשלה יושבים אנשים קיצוניים שיש להם חזון אפוקליפטי של לחיות על חרבנו – את וילדייך ונכדייך ונינייך. יום אחד אולי כבר לא ננצח.
"אומרים 'כשהתותחים רועמים המוזות שותקות', אבל גם אם האמרה הזאת נשמעת יפה ולירית, היא פשוט לא נכונה. כשהתותחים יורים, המוזות חייבות לדבר ולזעוק. מי שעוסק בתחום של הקריקטורה ולא מתמודד עם המציאות, מועל בייעוד שלו. המצב מחייב אותי לשבת מאחורי השולחן, לקחת עיפרון ודף לבן A4 שמונים גרם, ולחפש מה אני יכול לומר. הרגשתי שעליי להוציא מעצמי תגובה כל יום, אם אני יכול".
צ'רקה: "אני התיישבתי לצייר מיד במוצאי החג. הציור הראשון שלי היה מעין קריאת קרב – בואו נצא. מאוחדים".
חזקיהו: "לקח לי 48 שעות מתחילת האירועים עד שציירתי משהו. בשבילי זה המון. אתה לא מצליח לקלוט איך הצבא הכי חזק לא מופיע באירוע. אני לא מאמין אומנם בשלטון, אבל באנשים אני מאמין. היה ברור שבאיזשהו שלב יקרה פה נס, כי כמו שאמר בן־גוריון, 'בארץ ישראל, אדם שלא מאמין בניסים הוא אדם לא ריאלי'. ואני, ששמי ניסים, חייב להאמין בניסים.
ניסים חזקיהו: "הבלטתי את הגבורה שגילה מיכאל עידן, ילד בן 9, כששוחח בטלפון ותפעל את האירוע. בשלב מסוים הוא אף יצא מהארון והלך לחפש מטען לטלפון במטבח, כשהגופה של אמא שלו נמצאת בדרך. ליוותה אותי המחשבה שהילדים האלה יקראו את הקומיקס יום אחד, וחשוב לי שהם ירגישו טוב עם עצמם"
"החל מאותה שבת כולנו עלינו על מדים מטאפוריים. הבנתי שצריך לשים בצד לזמן מה את הסרקזם ואת הציניות, שהם הנשק של הקריקטוריסט. אמרתי לעצמי שעכשיו עליי לחבק, לעודד, להעצים ולחמול".
בהדרגה חזרו כולם לשלב בקריקטורות שלהם גם ביקורתיות וסקרזם. חזקיהו צייר פודיום ממשלתי ריק; לדבריו הוא השתגע מהעובדה שאיש מחברי הממשלה או העומד בראשה לא יצא לדבר אל הציבור בשעות הקריטיות של תחילת מתקפת הפתע. ובכל זאת, את הביקורת הנוקבת שומרים הקריקטוריסטים לשיח הפנים־ישראלי; בספר הקומיקס הצרפתי הם נמנעו מכך. חזקיהו: "כולנו מספיק בוגרים, ולפני הכול אנחנו ישראלים פטריוטים. חשבתי גם על קהל הקוראים, לא רק זה הצרפתי, אלא בכל העולם. יום אחד אולי יקראו את הספר במדינות אחרות באירופה, באפריקה או באסיה. זו אחריות עצומה".
קישקה: "יש לי שני בלוגים – אחד בצרפתית שמיועד לעולם, ואחד בעברית. אני פועל תחת שני כובעים. בבלוג העברי אני אזרח ישראלי מודאג והלום, שמנסה לבטא את דעותיו ולעודד את האנשים שמזדהים עם העמדות הללו. בבלוג הצרפתי הרגשתי בחודשים האחרונים שהתפקיד שלי הוא לתת תוספת מידע. כל המדיה בצרפת מכוונת אל מה שקורה בעזה, ולאט־לאט 7 באוקטובר נשכח. הם גם לא מבינים שהחברה הישראלית עדיין נמצאת ביום ההוא. שאנשים עדיין לא גמרו את תקופת האבל, כל עוד החטופים שלנו לא חזרו.
"אני חושב שבסיפורי הקומיקס בספר יש בין השורות הודאה בכישלון, במחדל. סיפורי הגבורה האזרחית מהדהדים את הכישלון של צה"ל ושל הממשלה. לא הרבש"צים ולא כיתות הכוננות היו אמורים להילחם לבדם. התצפיתניות לא היו אמורות להירצח. הדימוי של סטארט־אפ ניישן ושל הצבא החזק ביותר והמוסרי ביותר – הכול שטויות, אני מצטער להגיד. זו פשוט מיסקונספציה שרוב העם היה שבוי בה".
שרמן־פרידמן: "הקומיקס שיצרנו הוא מתנה מאיתנו לאנשים שתיעדנו את הסיפור שלהם. איך אני יכולה להשתמש בהם לאג'נדה פוליטית שלי, או כדי להעביר ביקורת? יש לי הזכות לתעד, אולי אפילו רק להביע את מה שאני מרגישה כלפיהם, ואיכשהו לשאת, ולו במעט, את הנטל של מה שהם חוו".
צ'רקה: "יש פה איזו תחושה של כניסה לקודש קודשים של מישהו. אתה לא רוצה שזה ישתק אותך, אתה רוצה לספר את הסיפור, ומצד שני זה עדיין קודש קודשים של אדם אחר".
קרה שנעצרת ואמרת: "הסצנה הזאת גדולה עליי, אני צריך הפסקה כדי לעלות לנשום אוויר"?
"כן, זה קרה בתיאור הדהרה של המחבלים פנימה (למסיבת הנובה – מ"פ). נעצרתי והלכתי לצייר דברים אחרים. אני לא מדבר על עצירה קצרה, אלא על להניח הכול בצד ורק אחרי יום־יומיים להרגיש שאני יכול לחזור לזה. זה קרה לי גם בספרי 'יודיסיאה', בתיאור של הכניסה לאושוויץ. נתקעתי שם למשך חודש מחוץ לשער של אושוויץ. אתה צריך לאגור כוחות כדי להכניס את עצמך לתוך הזוועה. ובספר על 7 אוקטובר המשמעות גם הייתה להיכנס לתוך כל מיני סרטונים שיחזירו אותך פנימה, לחיות את הדבר הזה. וזה מצריך כוחות".
"עכשיו בטח יבטלו את הספר"
מישל קישקה (69), נשוי ואב לשלושה, מתגורר בירושלים. הוא נולד בבלגיה ובשנת 74' עלה ארצה בעקבות מלחמת יום כיפור. כיום הוא משמש מרצה לאיור וקומיקס במחלקה לתקשורת חזותית של בית הספר לאמנות ולעיצוב בצלאל, שם גם למד בעצמו. הרומאן הגרפי "הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא", העוסק בסיפור משפחתו בשואה, היה לסרט אנימציה עטור פרסים, שנקרא "הסודות של אבא". ספר אחר של קישקה, "פלאפל עם חריף", מגולל את קורותיו בישראל. בשנת 2008 הוענק לו פרס דוש לקריקטורה.
ניסים חזקיהו (63), נשוי ואב לשניים, מתגורר בלפיד. בגיל 14 הפך לבן טיפוחיו של הקריקטוריסט המיתולוגי זאב (יעקב פרקש), וכיום גם הוא מקדם מאיירים בראשית דרכם, ובהם שרמן־פרידמן. בעבר שימש עורך גרפי של העיתון "אותיות". כקריקטוריסט בעל נשמה יזמית הקים חזקיהו את המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון, ייסד את הפסטיבל הבינלאומי "אנימיקס" שמתקיים בישראל מאז שנת 2000, והוציא את המגזין הסאטירי "פרה דוקס".
אורי פינק (60), נשוי ואב לשתי בנות, מתגורר ברמת־השרון, והריאיון מתקיים בביתו. עוד בהיותו תלמיד תיכון הוא פרסם את הקומיקס "סברמן", שנחשב לקומיקס גיבורי־העל הראשון בישראל. הוא בוגר בצלאל ("והראשון שהעז לעשות שם פרויקט גמר בקומיקס – 'הבלי המשיח', בהנחייתו של מישל קישקה"). בזמן הלימודים בבצלאל יצר את הקומיקס "זבנג", שהתפרסם כמדור במעריב לנוער משנת 1987 ועד היום, והוליד סדרת ספרים, סדרת טלוויזיה ומגזין קומיקס. פינק משמש גם כקריקטוריסט יומי בעיתון "מעריב" וכיו"ר איגוד הקריקטוריסטים בישראל. הוא פרסם בצרפת אוטוביוגרפיה פוליטית.
שי צ'רקה, 57, מתגורר ביישוב צופים בשומרון. הוא נשוי, אב לארבעה וסב לחמישה. בשנות התיכון למד בישיבת נחלים, ואחר כך בישיבת ההסדר בקריית־שמונה. עד היום פרסם 21 ספרי קומיקס, ובהם "יודיסאה", שעוסק בשואה וכעת ראה אור גם בצרפתית, ו"ציפורים בראש של הרצל", על חייו של חוזה המדינה. מלבד יצירות דו־ממדיות יצר צ'רקה דמויות־בובות עבור הטלוויזיה, כמו דמויות הפוליטיקאים בתוכנית "החרצופים" והפרזנטורים שקע ותקע מהפרסומות של חברת החשמל. לקוראי מקור ראשון צ'רקה מוכר גם כמאייר הבית. בשנה שעברה זכה גם הוא בפרס דוש לקריקטורה. שיתופי פעולה רבים נרקמו לאורך השנים בינו ובין אורי אורבך ז"ל – בעיתון אותיות ובלא מעט ספרים שאורבך כתב וצ'רקה אייר. "לאורי אורבך יש מקום של כבוד בקהילה שלנו, וגם בחיבור הזה בין שמאלנים לימנים", אומר חזקיהו.
טוהר שרמן־פרידמן (28), נשואה ואם לתינוקת, מתגוררת בתל־אביב. היא גדלה כאמור בקדומים, ולמדה בשנקר במסלול איור. ברומאן הגרפי הראשון שלה, "בנות טובות הולכות לגיהנום", סיפרה על ילדותה והתבגרותה כבת של רב שלא מקבלת את המוסכמות שלאורן חונכה. לאחרונה ראה אור בצרפת ספרה השני, "מלאך חבלה". כיום היא מאיירת ספרי ילדים ונוער, וכן עבור עיתונים ועבור סדרת הטלוויזיה "הבלתי חשובים" בכאן 11. במקביל היא עובדת כמקעקעת.
בפסטיבל "אנימיקס" הקרוב (סינמטק תל־אביב, 6 עד 10 באוגוסט) יתקיים אירוע מיוחד של השקת הספר "בלב ה־7 באוקטובר". זה יקרה ב־7 באוגוסט, במלאת עשרה חודשים לאירועי שמחת תורה. באירוע ישתתפו כל מאיירי האנתולוגיה, וכן דורית דליות והעורכת לסלי פרו מהוצאת דלקור. בספטמבר יצא הצוות להשקת הספר בפריס.
כדי להקל על הקורא הצרפתי, הספר כולל ביאור של מילים שגורות בשפת החירום הישראלית, כמו מיגונית וכיתת כוננות. בסופו מופיעים צילומים של גיבורי הסיפורים שהפכו לדמויות מוכרות בישראל. דליות והיוצרים מודים שלאורך כל חודשי העבודה הם חששו שההוצאה תיכנע ללחץ אנטי־ישראלי, ותיסוג מההחלטה לפרסם את הספר. "בכל פעם מחדש אמרתי לאשתי 'עכשיו פוצצנו את אלה, בטח יבטלו את הספר', והיא הייתה מרגיעה אותי", מספר פינק.
דורית דליות: "נראה שאין הוצאה בצרפת שלא הוציאה ספר על 7 באוקטובר. במקרה שלנו, היה חשוב למו"ל הצרפתי להראות את החוסן של עם ישראל, וגם לשמור על כבודם של הקורבנות. הוא גם ביקש להדגיש את הסיפורים האנושיים של אזרחים, ופחות את הסיפורים הצבאיים"
דליות: "בהתחלה אנשי דלקור היססו, כי הם לא ידעו למה אנחנו סוחפים אותם. עם הזמן הרגשתי שנוצר קשר הדוק של שותפות לרגשות ולכאב".
קישקה: "זו החלטה אמיצה מאוד של המוציא לאור, כי בעקבות המלחמה היה גל פרו־פלסטיני בערים הגדולות בצרפת. אין לי בעיה עם פרו־פלסטיניות, יש לי בעיה עם המשפט From the river to the sea. בוויכוחים בחו"ל אני תמיד אומר שגם אני פרו־פלסטיני, במובן זה שגם אני רוצה שתהיה להם מדינה יום אחד".
צ'רקה: "חלק מהצרפתים נותנים לנו עצות וביקורת בסגנון 'טוב, ככה אתם מתייחסים לפלסטינים, אז אל תתפלאו'. אבל אני חושב שבאיזושהי פינה בראש הם מסתכלים עלינו כדי לראות מה עומד להגיע בסופו של דבר גם אליהם".
האם בעקבות העיסוק בסיפורים הללו אתם יודעים לנסח היום מהי גבורה ישראלית?
קישקה: "יוסף אלזיאדנה נסע אל התופת בגלל איזשהו קול פנימי שדחף אותו להציל חיים. רק אחרי שהלך להלוויה של בן הדוד שלו, נפל לו האסימון – גם הוא יכול היה לשכב בקבר לידו. זה השיעור שהייתי רוצה שכל אחד ילמד. בשעת משבר קשה אתה יכול לשבת בבית משותק, ואתה יכול לפעול לפי צו המצפון".
באחת משיחותיהם, הוא מספר, אלזיאדנה ביקש ממנו דגל ישראל. השניים עלו על גג ביתו של אלזיאדנה כדי לתלות את הדגל והתחבקו. הסצנה הזאת נכנסה גם היא לקומיקס. "יוסף לא חי בתחושת קיפוח", אומר קישקה. "הוא סיפר לי שיש אצלם אנשים שפועלים כדי לקדם את הכפר, והוא תומך בהם ולא רוצה לראות עצמו כקורבן. מצד אחד הוא אדם פשוט, ומצד שני הוא פילוסוף בחסד עליון".
חזקיהו: "להיות ישראלי זה להיות גיבור, להיות גיבורה. מתוך הזוועה אנשים צמחו, קמו, עשו מעשי קודש והצילו חיים. הלוואי ש־7 באוקטובר לא היה מתרחש, אבל אנחנו עַם גיבור וזה המזל שלנו, אוי ואבוי לנו אם לא היינו כאלה. יש מספיק סיפורי גבורה לעוד כרך או שניים. אני צופה שיהיה פה 'קומיקס בום'".
על המיגונית שבה התרחש מעשה הגבורה של ענר שפירא מאוירת ציפור גדולה. צ'רקה הפך אותה לאחד המוטיבים בקומיקס שלו, ובסופו היא פורשת כנפיים ובכך מספרת את הסיפור כולו. "דרך הציפור שצוירה שם – מעין ערבוב של שלדג לבן־חזה ושלדג גמדי – ניתנה לי ההזדמנות לעשות את ההפרדה בין הממשי לבין מה שקורה ברוח", מבאר צ'רקה. "מי שיחפש ימצא עוד הרבה ציפורים בתוך הקומיקס הזה. יש עורב, כי ענר שירת ביחידת עורב של הנח"ל, יש ציפור דרור שנראית כשהוא עוד מנגן בחדר שלו, ובפריים האחרון, מחוץ לחלון שלי רואים ציפור. הציפורים הן הרעיונות, הצד המעופף שלנו, שלא חייב להיות מחובר לקרקע. השלדג שנמצא שם כל הזמן אִפְשֵׁר לי לייצר המשכיות. האנשים שם נקטלו, אבל הרוח ממשיכה הלאה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
