ש
תושבי השכונה העזתית מצאו את מקור הפיצוץ הגדול שהרעיד את בתיהם, הם עמדו מולו מבולבלים. עשן היתמר מתוך ערימת ברזל מעוותת ומעוקמת, שאך בקושי אפשר היה לזהות את צורתה המקורית: נגמ"ש צה"לי. "זה היה המראה היפה ביותר שראיתי מימיי", סיפרה אחת מהם בריאיון, אולם אחרים הבינו שהגרוטאה הניצבת מולם אינה תוצאה של מתקפה מצד חמושי חמאס, שכן בסביבתה לא נראו חיילים ישראלים הרוגים ופצועים, רק פיסות מתכת וערמות אבנים. חמאס אכן ניסה לנצל את ההזדמנות ולהתרברב כי הצליח להשמיד משוריין צה"לי על יושביו, אך לא היה לכך כל שחר. מי שריסק את הנגמ"ש הזה, כמו נגמ"שים רבים אחרים שצצו בחודשים האחרונים במרחבים בנויים ברצועה, היה צה"ל עצמו.
כמעט 300 ימים חלפו מאז פתיחת המלחמה בעזה, יותר מ־300 חיילים נפלו בתקופה הזאת, ובצה"ל מנסים כל העת למצוא פתרונות יצירתיים שיאפשרו את המשך התמרון ברצועה תוך צמצום מספר האבדות. אחד האתגרים הוא ניהול אמצעי לחימה וחימושים, או מציאת אמצעי שיתאים בדיוק למשימה. כך אירע למשל כשצה"ל ביקש לחשף שטחים מעבר לגדר הגבול בצפון, כדי שמחבלי חיזבאללה לא יוכל להסתתר בצמחייה הסבוכה. הניסיונות הראשונים להצתת הסבך, שכללו ירי פגזי תאורה ועשן מתפוצץ והתזת דלק ממכליות, התבררו כלא יעילים מספיק וגם יקרים באופן יחסי. יוזמה מקומית של חיילים הניבה פתרון מפתיע: יידוי חומרי בערה באמצעות מעין חיקוי לכלי קדום, ששימש בימי הביניים כדי לשגר אבנים גדולות אל תוך מבצרי האויב. תמונות הגרסה הצה"לית של המתקן הזה, הטרבושה, כבשו את הרשתות החברתיות, אך גם גרמו להרבה גבות להתרומם.
"אצלנו לא משתמשים בפתיל השהיה, אלא יורים על הנגמ"ש פגז טנק מרחוק", מספר גל, קצין הנדסה שלחם במרכז הרצועה ובדרומה. "מכניסים לתוך הכלים האלה חביות חומרי נפץ, והפיצוץ ממש 'פותח' את הציר וגורם זעזוע למקומות סגורים. אם יש מטען בבית הסמוך, זה יכול להפעיל אותו"
תהליך דומה עבר תחום החבלה ברצועת עזה. במשך שנים השתמשו לוחמי ההנדסה הקרבית ב"צפע שריון" (צפ"ש) כדי לטהר צירים ארוכים ורחבים, צמתים ורחובות שקיים חשש כי מולכדו. הצפ"ש הוא מתקן שמשגר רקטה מלאת חומר נפץ הודף, המחוברת לשרשרת ועליה מטעני נפץ רבים. כתוצאה מהפיצוץ של השרשרת כולה נוצר מעבר נקי ממוקשים, 120 מטר אורכו ושישה מטרים רוחבו. צה"ל השתמש בצפ"ש בכל מלחמה ותמרון קרקעי בחמשת העשורים האחרונים, וגם במלחמה הנוכחית נעזרו בו לוחמי הנדסה קרבית וחיילי הגדחה"ן כדי לפתוח צירים ארוכים ברצועת עזה. אלא שעם התמשכות הלחימה הבינו בצה"ל שיש לנהל כלכלת חימושים, והחליטו לצמצם את השימוש בצפ"ש ולשמור אותו לקראת מלחמה אפשרית בזירות אחרות.
הלוחמים והמפקדים בשטח החלו לחפש שיטות חליפיות שיטהרו שטחים וצירי תנועה. כך הגיע לעולם כלי חדש שיכול אומנם להיחשב פרימיטיבי לעומת הצפ"ש, אך תוצאות השימוש בו ניכרות היטב ברדיוס של עשרות מטרים, והרעש נשמע למרחק של קילומטרים.
השיטה נעזרת בדחפור D9 שנשלט מרחוק. הכלים הללו, שפותחו על ידי חטיבת אלתא של התעשייה האווירית, אינם זקוקים לנהג או למפעיל אנושי. כך יכולים כוחות ההנדסה לבצע משימות בתאי שטח צפופים, כמו פתיחת צירים וחשיפת מטענים, בלי לחשוש שטיל נ"ט יחדור לתא הנהג. לדחפור הזה ניתן כעת תפקיד נוסף: לגרור אחריו נגמ"ש מלא בחביות חומר נפץ, ולהציב אותו בצומת שעלול להיות ממולכד, או בין בניינים שאותם רוצים לטהר ממטענים. הנגמ"שים הנשלחים בדרך זו אל קיצם הם מסוג M־113, או "זלדה", דגם שהוצא משירות במהלך העשור האחרון והוחלף על ידי הנמ"ר ו"איתן". לאחר שהדחפור חוזר אל הכוח, יוזמים מרחוק את הפעלת חומר הנפץ, ואז מתרחש הפיצוץ הגדול. הנגמ"ש נהרס כליל, חלקיו מתפזרים לכל עבר – וגם כל המטענים שהוטמנו בסביבה מתפוצצים, הבניינים הסמוכים סופגים נזק רב, והרחוב נראה כאילו עבר התקפה מאסיבית.
וכמו במקרה של הטרבושה, גם כאן עולות מאליהן כמה תהיות – ומכיוון שמדובר בכלי שמשקלו יותר מעשר טונות, ובכמויות אדירות של חומרי נפץ, גם משקלן של השאלות גדל בהתאמה. האם השימוש בנגמ"ש הנפץ הוא עדות ליצירתיות מופלאה, או למחסור מדאיג? האם זהו אלתור שעלול לגרום לתאונות ולעלות בחיי אדם, או שיש מאחוריו חשיבה מעמיקה ותורה סדורה? ומדוע בצה"ל מקפידים לשמור על עמימות סביב שיטה כה יעילה?
מי צריך פתיל
הדיווחים הראשונים על שימוש בנגמ"שים מתאבדים הופיעו בכמה כלי תקשורת ומגזינים ברחבי העולם כבר לפני כמה חודשים. הללו התבססו במידה רבה על דיווחים עמומים ברשתות החברתיות – בעיקר מצד פלסטינים שמתעדים את שאריות הזלדות ואת הנזק שהותירו אחריהן. האתר Bulgarian Military דיווח כי "כלים משוריינים מתוצרת ארה"ב, שנמסרו לישראל לפני שנים, מצאו תפקיד חדש בעימות בעזה". ערוץ חדשות איטלקי ידע לצטט מקורות אנונימיים בצה"ל, שסיפרו על נגמ"שים בלתי מאוישים שנשלחים למשימות לוגיסטיות, וגם למשימות התאבדות. על פי הדיווח שם, מדובר בטקטיקה שכבר נעשה בה שימוש בעבר במסגרת הלחימה נגד דעאש בסוריה ובעיראק, וכן בשדות הקרב באוקראינה. האתר האמירותי The National בישר כי "ייתכן שכלי רכב ישראליים שהושמדו בעזה היו פצצות בשלט רחוק". הכתב רוברט טולאסט ציין כי בעבר התעוררה בישראל סערה ציבורית סביב השימוש בנגמ"שים המיושנים והפגיעים כדי להכניס חיילים לעזה, אך הפעם נראה שהם ריקים מאדם.
בצה"ל ממאנים כאמור להתייחס לסוגיה, לטענתם בשל ענייני ביטחון מידע. מסיבה זו, רוב המרואיינים בכתבה הם משרתי מילואים שנחשפו לשיטות הפעולה במהלך שירותם, וביקשו להתראיין תחת שם בדוי.
חומרי הנפץ שבהם נעשה שימוש בנגמ"שים המתאבדים, נכנסו לשירות מבצעי בצה"ל לפני 15 שנה, במסגרת המאמצים להשמדת מנהרות. לוחמי חיל ההנדסה הקרבית ויחידת יהל"ם מכניסים את החומר לתוך מנהרות הטרור, וכך אפשר להשמיד אותן בלי לשלוח לוחמים פנימה. אחרי צוק איתן הבינו בצבא את יעילות המערכת, והגבירו את קצב ההצטיידות. יתרון נוסף הוא שהחומר מיוצר בחברות פרטיות בישראל, ואין תלות בסיוע חיצוני.
תא"ל במיל אמיר אביבי: "בלחימה הנוכחית בעזה חיפשו פתרונות שיסייעו גם בהרג מחבלים וגם בפינוי זירות מטענים. ככה הגיעו לרעיון של נגמ"שים שמיועדים ממילא לגריטה, ואפשר למלא אותם בכמות גדולה מאוד של חומר נפץ"
החיסרון בשימוש בחומר כזה במסגרת השיטה המתוארת בכתבה, הוא שלא תמיד מתרחש פיצוץ. לדברי לוחמים רבים ששוחחנו איתם, הדבר קורה לעיתים קרובות. יש כמה הערכות באשר לסיבות לכך, אך הסוגיה לא נחקרה עד תום. בינתיים, מכל מקום, אם הנגמ"ש על תכולתו הקטלנית נותר לעמוד בלב אזור הסכנה ואינו מגיב להפעלה, הכוח הצה"לי מתחיל לירות לעברו מרחוק במטרה לפוצץ אותו. להתקרב אי אפשר; הלוחמים עלולים להיחשף, והסכנה תהיה גדולה במיוחד אם מחבלים יירו על הנגמ"ש.
עידו, לוחם בחטיבת מילואים שפעלה במרכז הרצועה בחודשים האחרונים, מספר לנו לאילו מטרות משתמשים בנגמ"שים הללו: "זה פחות מתאים לפיצוץ מבנים, ויותר לצורך פיצוץ בצומת מרכזי – למשל כדי להפעיל מטענים שאולי הוטמנו שם, או כדי 'להפעיל את השטח'. אם יש מטען בכניסה לאחד המבנים, ההדף מהפיצוץ יפעיל אותו".
איך מפוצצים את הנגמ"ש?
"אנחנו נהגנו לחבר ממנו פתיל, ואחרי שה־9D הגורר חזר אלינו, היינו מפוצצים אותו. קרה שלא הצלחנו לפוצץ את הנגמ"ש, והסיטואציה הסתבכה. שמעתי מלוחמים ביחידות אחרות שגם הם חוו מקרים דומים. במצב כזה אסור לכוח להתקרב, ולכן ניסינו לירות על הנגמ"ש 'עוקץ פלדה' (פצצת מרגמה מונחית לייזר וג'י־פי־אס, שנכנסה לשימוש בתחילת המלחמה – י"א), לשגר רחפנים מתאבדים ואפילו להכווין ירי של כלי טיס. בסוף הצלחנו לפוצץ אותו, אבל הלך המון כסף רק על הניסיון הזה. זו באמת שיטה קצת 'טיפשה', ולא ברור מה היעילות שלה. לא ראיתי תוצאות מרשימות ואני לא יודע במה היא טובה יותר מאפשרויות אחרות, למעט הנגישות והמענה המקומי לצרכים מסוימים".
מהשיחות עם חיילי מילואים וסדיר שמכירים את השיטה, עולה כי אין לגביה נוהל אחיד שהופץ והוגדר בצה"ל. השימוש בנגמ"שים כמוקשי־ענק לא הוטמע בתורת הלחימה הרשמית, והטירונים ביחידות הלוחמות לא לומדים אותו ולא מתאמנים עליו. הטכניקה החדשה נוצרה כנראה כאלתור בשטח, תוך כדי תנועה, הרעיון הכללי עבר בין היחידות השונות, ואילו הפרטים הקטנים השתנו וממשיכים להשתנות בהתאם ליכולות של כל יחידה. איש לא טרח לעשות יישור קו בנושא, וכל כוח ממשיך ליישם את השיטה בגרסה ייחודית משלו.
"אצלנו לא משתמשים בפתיל השהיה, אלא יורים על הנגמ"ש פגז טנק מרחוק", מספר גל, קצין הנדסה שלחם במרכז הרצועה ובדרומה. הכלי, הוא אומר, הוכנס לשימוש כדי לחסוך ב"צפע שריון". "מכניסים לתוך הכלים האלה חביות חומרי נפץ, והפיצוץ ממש 'פותח' את הציר וגורם זעזוע למקומות סגורים. אם יש מטען בבית הסמוך, זה יכול להפעיל אותו".
"אני לא יודע מאיפה הרעיון הזה הגיע", אומר איתי, מילואימניק ותיק ששירת ברצועת עזה ובקיא בתחום החימוש וההנדסה. "יש לצה"ל אלפי נגמ"שים כאלה שיצאו משימוש. חלקם בגלל תקלות שהשביתו אותם, וחלקם בגלל התייתרות מבחינה מבצעית: צה"ל נמנע בקנאות מהכנסת נגמ"שים לרצועת עזה, חוץ מכאלה ייעודיים, ובכל מקרה לא משתמשים בהם להסעת לוחמים".
לשלוט בממלכת אי הוודאות
אז מהיכן הגיעה ההשראה לשיטה הייחודית? דוד, קצין הנדסה חטיבתי במילואים, מספר שהוגה הרעיון היה קצין הנדסה בכיר שעמד מול הצורך לחסוך בצפ"ש ובמוקשים ("לא נגענו בהם מתחילת המלחמה"), וחיפש פתרון יצירתי. דוד עצמו לא מתלהב מהשיטה, ולדבריו היא שנויה במחלוקת. "אני לא חושב שזה נותן את הפתרון שאנחנו מחפשים. זה טוב כתחליף לדברים מסוימים, אבל זה לא באמת מחליף צפ"ש. אם מפקד רוצה להשתמש בנגמ"שים העמוסים חומרי נפץ כדי לעורר את השטח ולהפעיל דברים במרחב, זה יעבוד. אבל אם זה לצורך הקרסת מבנים – לא תמיד המטרה תושג". לפי הדיווחים, הנזק ההיקפי שעושה הכלי הוא בעיקר קוסמטי, אך לדברי דוד יש גם הישגים נלווים כמו פגיעה במורל הפלסטיני.
"לא מדובר באלתור", הוא אומר. "בחיל ההנדסה כבר הגדירו תו"ל מסודר שכולל הגדרת המיקום, הכמויות וטווח הביטחון. זו התעסקות ארוכה שנמשכת שעות, ומוגדרת כ'פעולה מבצעית' מקצה לקצה, שנערכים אליה גם במעטפת".
מדוע זה לא יכול להחליף את הצפ"ש?
"משקל חומר הנפץ בנגמ"ש גדול אומנם פי ארבעה ויותר, אבל אין לו אותה אפקטיביות כמו הצפ"ש. אגב, המשקל משתנה בהתאם למספר המכלים שהצלחת להשיג".
ואם ההפעלה הראשונה לא עובדת?
"מקסימום נעזרים בחיל האוויר".
הוא שב ומדגיש כי בחיל ההנדסה הקרבית מקפידים על עבודה מסודרת: "בתחום הזה אלתור יכול להיות מסוכן. תמיד פועלים לפי התו"ל, ועם זאת יש מקום ליצירתיות, בעיקר של מהנדסים שמגיעים למילואים ומציעים רעיונות. אחד המילואימניקים הציע למשל ליצור חתכים בנגמ"ש, כדי שהאפקט יהיה בכיוון הרצוי. כך אנחנו מנצלים גם את מה שהתעשייה הישראלית מציעה, ותורמים לשוק הישראלי. זה וין־וין עבורנו".
מי שחולק שבחים לשיטה הוא תא"ל במיל' אמיר אביבי, מייסד תנועת הביטחוניסטים. אביבי גדל למעשה בחיל ההנדסה הקרבית, ובין השאר שימש שם כמפקד גדוד, כראש מחלקת תורת הנדסה וכמפקד בית הספר להנדסה צבאית. בתווך היה סגן מפקד אוגדת עזה, כך שהוא יודע דבר או שניים על הלחימה ברצועה, ועל הכלים המתאימים לזירה הזאת.
"הייעוד של 'צפע שריון' הוא לפתוח שדות מוקשים ולפנות מטענים בצירים, בקסבות ובכבישים. השתמשו בו במלחמת לבנון השנייה בעיקר, אבל זה עולם הולך ונעלם", אומר אביבי. "בהמשך עברו לרקטות ריצוף – פצצות דלק־אוויר שמיועדות במקור לשדות מוקשים נגד טנקים, אך שימשו גם לנטרול ולפינוי של כבישים. בלחימה הנוכחית בעזה חיפשו פתרונות שיסייעו גם בהרג מחבלים וגם בפינוי זירות מטענים. ככה הגיעו לרעיון של נגמ"שים שמיועדים ממילא לגריטה, ואפשר למלא אותם בכמות גדולה מאוד של חומר נפץ. התוצאה היא הרס אדיר באפקט של 360 מעלות, פגיעה בכל מחבל שנמצא באזור מעל הקרקע, וטיהור של השטח ממטענים מוטמנים שיכולים לסכן את החיילים שלנו. הדבר הפשוט הזה התברר כיעיל מאוד, ובמידה רבה הוא יעיל יותר מהצפ"שים.
"כמו שאנחנו יודעים, צה"ל נכנס למלחמה הזאת כשהוא מנהל כלכלת חימושים. צה"ל כבר לא מניח מוקשים – בעבר היו לו כמויות גדולות לחירום ולרענון של שדות מוקשים, והיום כמדיניות לא מניחים. כך נשאר מלאי גדול של מוקשים, ששימשו כלבנות חבלה לצורך הריסת בתים, פיצוץ פירי מנהרות ושימושים יצירתיים נוספים. לצד זה פותחו טכנולוגיות של חומרי נפץ גמישים יותר. התעשיות הביטחוניות שלנו יודעות לייצר את היכולות האלה, וכן לייצר חומרי נפץ פחות רגישים, שפחות מסכנים את החיילים שלנו. לבנות החבלה היום הן לא ה־TNT הישן מפעם, הן מתקדמות ובטוחות יותר. לכוח הנדסי יש סט כלים מגוון שמאפשר להתמודד עם כל המכשולים".
כדוגמה לפתרונות שעולים מהשטח מציין אביבי את נושא הרחפנים. "עד מלחמת חרבות ברזל רק יחידות מיוחדות החזיקו אותם, ובכמויות קטנות. עכשיו לא זזים בלי הכלי הזה, והוא נמצא בכל יחידה, ומופעל למגוון מטרות – מסריקת בתים ומנהרות, ועד רחפני נפץ או מטילי רימונים. היצירתיות בשטח גדולה מאוד, וכל הזמן עושים התאמות, מפיקים לקחים ומביאים רעיונות חדשים".
כמי שפיקד על בית הספר להנדסה צבאית, אתה סבור שאפשר ללמד בטירונות איך להיות יצירתיים?
"האנשים שלנו יצירתיים מטבעם, ואנחנו מעודדים חשיבה מחוץ לקופסה. אפשר לראות לאורך השנים איך מפקדים וקצינים צעירים נתקלים בבעיות ונותנים להן מענה. במפגשים עם אנשי צבא מארה"ב, נשאלתי לא פעם איך אנחנו מתמודדים בצורה טובה בלחימה. נהגתי להסביר שחייל אמריקני לומד נוהל מסוים, והוא חייב ללמוד אותו בעל פה ולהיצמד אליו. בצה"ל, כשמציגים לחייל הטירון תרגולת, הוא מיד יגיד למפקד 'חשבתי על זה, אפשר לעשות את זה אחרת'. זו התרבות אצלנו. זה נראה כמו חוסר משמעת, אבל יש כאן סוג של יצירתיות שקריטית במלחמה.
"שדה הקרב הוא ממלכת אי הוודאות, וייתכן ששום דבר ממה שתכננת לא יקרה. אם אתה לא גמיש מחשבתית, אתה נכשל ונתקל בבעיות. במלחמת העולם הראשונה, לדוגמה, הסתערו שוב ושוב עם סוסים מול תעלות מבוצרות ומכונות ירייה. כך עשו לאורך שנים, מיליוני חיילים מתו, והצבאות לא למדו. אצלנו אחרי פעם אחת היו עוצרים את זה ואומרים: טוב, זה לא עובד, בואו נעשה משהו אחר".
ובכל זאת גם צה"ל, כמו שראינו, נאחז בקונספציות.
"למטה מאוד יצירתיים, אבל ברמות הגבוהות חוזרים על אותן טעויות כל הזמן, כמו למשל 'בואו ניסוג מפילדלפי'. יש שם פחות יצירתיות, ובשלב מסוים יש ניתוק ממה שקורה בשטח. הלוחמים מתחככים במציאות, ולכן אין ברירה, חייבים להיות יצירתיים. במשרדים, תחת אור הניאון, יש שקפים. יש אמירה בצבא 'השקף סופג הכול' – אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה, כי הכול דיבורים".
