לפחות ארבע פעמים עמד תא"ל במיל' אילן הרשקוביץ (הרשקו) מול המוות, ויכול לו. בהיותו טייס צבאי התרסק המסוק שלו, ובהמשך חווה התרסקות גם במסוק אזרחי. פעמיים מחלת הסרטן תקפה אותו, ופעמיים הצליח לנצח גם אותה. "מה למדתי מכל זה? למדתי שהקב"ה בעזרי, ושצריך לשמוח תמיד במה שיש", הוא אומר. "כל דקה שעוברת, אם היא לא משמעותית או משרתת משמעות, חבל עליה. לכן אני חי חיים טובים מאז שבגרתי".
הוא חי חיים טובים עוד יותר מאז פרישתו מהצבא, ב־2004. הרשקוביץ, בן 66, עושה כבר עשרים שנה רק מה שהוא אוהב. הוא נהנה מבילויים עם הילדים והנכדים, ודוחה הצעות לתפקידים גם אם הן מפתות מבחינה כלכלית ("אני מתפרנס היטב מהפנסיה, לא רוצה לרדוף אחרי הכסף"). הוא כן הסכים להיות יועץ חיצוני לתעשייה האווירית, ויועץ בוועדת וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה. ויש לו גם עבודה שהוא אוהב במיוחד – הטסת מסוק בתוך הארץ. "אני חולה על טיסה בצורה קיצונית. בכל יום שאני טס, אני המאושר באדם. ואני גם אוהב מאוד לטייל בישראל". הוא מטיס למשל איש עסקים מהצפון לפגישות בכל רחבי הארץ: "מתחילים את היום בצפון, ממשיכים לירושלים וחוזרים דרך תל־אביב. לפעמים אני נוחת בתל־ברוך, הנוסע שלי ממשיך במונית לפגישות בתל־אביב, ואני שולף כיסא שתמיד יש לי במסוק, מוציא ספר, יושב מול הים ומבסוט מהחיים".
את התובנות שלו ממסכת חייו – כילד דתי חובב טבע וצמחים, אחר כך כטייס מסוקי קרב פרוע אבל גם מסור ואחראי, ואז כמפקד טייסת, מפקד בסיס וראש להק – הוא רצה להעביר לילדיו ולבני משפחתו. לאחר מחשבה נוספת, החליט להוציא את הסיפור לאור באופן מקצועי, שיתאים גם לקהל הרחב. לשם כך כתב יחד עם הסופרת חיותה דויטש את הספר "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם", שרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת־זמורה. הספר היה מוכן כבר לפני עשרה חודשים, לקראת סוכות, אבל אז התנדב הרשקוביץ למילואים והחל לשרת במשמרות של 12 שעות פעמיים־שלוש בשבוע, עד לפני שלושה שבועות.
"לא חלמתי להיות טייס, חשבתי שזה תפקיד שמיועד ליחידי סגולה, לא לי. אני זוכר שהכרתי בחורה שהחבר הקודם שלה היה פרח טיס, והייתי בטוח שבתור גולנצ'יק אין לי שום סיכוי איתה. אבל הנה, הגעתי לקורס טיס ואפילו הצלחתי"
בגלל גילו ובגלל הרקע הרפואי שלו היה עליו לעבור מבדקים כדי להתנדב. "קיבלתי תפקיד של קצין זוטר, אבל בעשייה תורמת מאוד", אומר הרשקוביץ. הוא חבר למפקדה הקדמית של גבעתי כשהחטיבה לחמה בעזה, "ובכל פעם שעלה הצורך להפעיל מסוקי קרב, כיוונתי את המסוקים לסיוע. בשטח יש מג"ד שנלחם, והוא נתקל במחבלים שיורים עליו מכיוון מסוים, ומבקש סיוע של מסוק קרב. אני מבין מהדברים שלו על מה צריך לירות, ומאותו רגע הוא לא צריך להתעסק בזה. הוא עסוק בגדוד שלו, ואני חובר מהקרקע לטייס, מעביר לו נקודות ציון, תצלומי אוויר, מידע על הבניין שירו ממנו. אני אומנם לא יושב בקוקפיט, אבל אני עושה את החיבור כדי שהפגיעה תהיה מדויקת".
מגיל צעיר, הוא אומר, היה ברור לו שיתגייס לשירות משמעותי. "בבית וגם בבני עקיבא גדלתי על תורה, על ציונות ועל חשיבותה של מדינת ישראל, על הזכות שבעצם קיומה. התחנכתי על הזכות והחובה לתרום לה, ומנעוריי היה לי ברור שאני עומד להיות לוחם. חלמתי על כך, ציפיתי לכך, אבל לפני כן החלטתי ללמוד שנה אחת בישיבת ההסדר ברמת־מגשימים. הייתי צריך אולי מכינה קדם־צבאית, אך מכיוון שלא הייתה כזאת בזמנו, השנה בישיבה הייתה שנת הבירור שלי – האם אני רוצה להישאר דתי? ללכת להתיישבות? להקים גרעין נח"ל? להתקדם לתפקיד משפיע בצבא? כמעט לא למדתי שם, אבל זו הייתה שנה חשובה בחיים שלי".
הוא פנה לחבר הכי קרבי שהכיר, דוידל'ה הנדלר (לימים דוידל'ה בארי, מנכ"ל עמותת אלע"ד), ששירת אז בסיירת מטכ"ל. בארי המליץ לו להתגייס לצה"ל במחזור מסוים, והבטיח שינסה לעזור לו להגיע לסיירת. אבל כשהרשקוביץ הגיע לבקו"ם במאי 1976 והכריז שבא לשרת בסיירת מטכ"ל, ענו לו "ברוך הבא לגולני". אחרי חצי שנה בחטיבה הוא ניסה את מזלו במבחנים לסיירת המבוקשת, לא הצליח – ובמקום זאת קיבל זימון לקורס טיס. "מאז אני בעסק. לא חלמתי להיות טייס, חשבתי שזה תפקיד שמיועד ליחידי סגולה, לא לי. אני זוכר שהכרתי בחורה שהחבר הקודם שלה היה פרח טיס, והייתי בטוח שבתור גולנצ'יק אין לי שום סיכוי איתה. אבל הנה, הגעתי לקורס טיס ואפילו הצלחתי".
סערות ילדות
הרשקוביץ, תושב הושעיה היום, גדל בשיכון הפועל המזרחי ביד־אליהו בתל־אביב. הוא זוכר ילדות מאושרת בין הרבה חברים שהתרוצצו ושיחקו יחד ברחובות השכונה והלכו יחד לבני עקיבא. אביו היה דמות דומיננטית בחברה, שליח ציבור בבית הכנסת, אבל יחסיו עם רעייתו לא היו טובים. "סיפרתי את הדברים החיוביים, אמרתי שגדלתי באחלה בית מבחינת טיולים וחברים, אבל גם על ההיבט הזה היה חשוב לי לספר", אומר הרשקוביץ. "כולם הכירו את אבא כאיש חביב, נחמד, מסמר חברתי וגם אדם תחרותי. אמא שלי, לעומת זאת, הייתה מאז ומתמיד אישה שקטה, פחות מוחצנת. אבא היה גם אדם סוער מאוד. חווינו בבית ויכוחים בינו ובין אמא, ולפעמים הוא היה יוצא מהבית והולך ליום־יומיים, אחר כך חוזר, והחיים ממשיכים.
"אף פעם לא ראינו קרבה אמיתית בין ההורים שלנו. אני חושב שבדרך כלל, כשמישהו גדל בסביבה קשה באופן כלשהו, הוא ממשיך את זה – אבל אנחנו הילדים יצאנו אחרים לגמרי. אנחנו אנשי משפחה, אחותי נעמי היא אם לתשעה וסבתא להמון נכדים. אנחנו קיצוניים מבחינת האהבה בתוך הבית, לבני הזוג ולילדים". עם זאת הרשקוביץ רחש תמיד כבוד רב לאביו, והדבר בא לידי ביטוי כשקיבל דרגות תת־אלוף, בשנת 2000: לבקשתו, הטקס נערך למרגלות מיטתו של האב, שגסס אז ממחלת הסרטן.
בהיותו תלמיד בבית הספר היסודי הפגין הרשקוביץ עודף שובבות, ולהוריו הומלץ לשלוח אותו לבית ספר מקצועי, כדי שאולי יצא מהילד משהו. "היום מן הסתם הייתי מטופל ומקבל ריטלין, במקום לחזור הביתה שוב ושוב פצוע מאיזו נפילה מעץ", הוא צוחק. למרות ההמלצה, הוא המשיך מבית הספר היסודי לישיבת בני עקיבא בנחלים: ציוניו השתפרו שם, אבל הוא נשאר במשבצת הנער המופרע. "הישיבה הייתה מוצלחת, אבל מקום אנטי־חינוכי מטורף מבחינת הציונות הדתית של אז. לדוגמה, פעם קיבלתי עונש – לעבור לישיבה חרדית לכמה ימים. איזה מין עונש זה? מה אני לומד מזה בתור נער שרוצה להתגייס ולתת לצבא ולמדינה?"
אחרי שנת ה"מכינה" ברמת־מגשימים התגייס הרשקוביץ לקורס טיס מספר 87. במהלך המסלול הוקפץ שני שלבים, וסיים כחניך מצטיין במגמת מסוקים של קורס 85. הוא שירת כטייס של מסוקי קרב מדגם צפע (בל קוברה) ולהטוט (יוז דיפנדר), הדריך בבית הספר לטיסה, פיקד על קורס אימון מבצעי של מערך מסוקי הקרב והיה מפקד טייסת צפע. בין לבין הספיק לסיים תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל ומדעי המחשב באוניברסיטת בר־אילן. עד היום הוא אוהב את הארכיאולוגיה, ההיסטוריה, החי והצומח של הארץ. את הידע הרב שלו ביקש במשך השנים להנחיל לפקודיו, והיום הוא משתמש בו בטיולים עם נכדיו.
"זו הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה: להיות בראש החץ של החדשנות בעולם המסוקים, להתקדם, להפוך אולי בהמשך למפקד טייסת. אבל מול הרצון שלי נפתחה בבית חזית קשה. ההצעה הזאת הייתה הקש ששבר את גבה של אוה, ששילמה מחיר על תפקידיי בצבא"
אחרי השיחה איתי, אומר הרשקוביץ, הוא ימשיך לפגישה עם החבר'ה מהטייסת, במסעדה כשרה במרכז. בשנת הבירור שלו בישיבה החליט שיהיה דתי, ולא משנה לאן יגלגל אותו השירות הצבאי. הוא דבק בכך גם כשהיה חובש הכיפה היחיד בקורס הטיס ובנקודות אחרות לאורך המסלול. "לפעמים אנשים היו שואלים אותי שאלות הלכתיות או אמוניות בתור 'נציג הדתיים'. אמרתי שאני לא יודע לענות, כי אני לא יושב בישיבה ולומד, אבל זה לא אומר שאין תשובות. דאגתי שאף אחד לא יטרח במיוחד רק כי אני שומר מצוות או כי אני אוכל כשר. שום דבר מזה לא נגע בחברים שלי, והייתי שותף להכול, במגבלות שלי. עשו דברים כדי שאני אוכל להשתלב, אבל אני לא ניסיתי לגרום למישהו לחשוב שצריך אותי או לעזור לי. פשוט הייתי שלם עם הדרך שלי, הדתית והצבאית, וזה עבד יחד".
מהקוקפיט לטרקטור
ב־1980, בעת ששירת בבסיס פלמחים, חווה הרשקוביץ אירוע מטלטל שהעמיד אותו בסכנת חיים של ממש. הוא המריא לטיסת אימונים, כשאיתו במסוק חברו עופר בתפקיד מפקד המסוק ומי שאחראי על מערכת הנשק והתצפית. משימתם הייתה להגיע לעמדה בהר דוב ולתצפת על לבנון. כשהתקרבו לגדר הגבול, חש הרשקוביץ כי המסוק מתקשה לעצור ולרחף במקום. "הבנתי מיד שזו הייתה טעות להגיע לשם עם רוח גב שדוחפת אותנו קדימה", הוא מספר. "כדי לא לעבור את קו הגבול ניסיתי להפנות את המסוק לאחור, אך לא הצלחתי. הכלי נכנס להנמכה, פגע בקרקע והתרסק על הכביש המוביל להר דוב". הוא ועופר הצליחו להיחלץ ולצאת מהמסוק שלמים ובריאים. שלושים שנה אחר כך, כטייס אזרחי, אירעה התאונה השנייה שלו. המסוק שבו טס התהפך, אחד משני הנוסעים נפגע בכתפו, והרשקוביץ שוב נחלץ בשלום.
בבסיס פלמחים הכיר הרשקוביץ את אוה, ששירתה שם גם היא, ובין השניים ניצת סיפור אהבה שנמשך עד היום. הם התחתנו ונולדו להם שלושה בנים. הרשקוביץ מספר כי לכל אורך הקריירה העסיקה אותו שאלת השילוב בין השירות ובין המשפחה. "זה עניין אישי מאוד, שנוגע בנימים שלך ושל זוגתך. לכל אחד צריכה להיתפר חליפה נפרדת, ואין כללים מלבד בשאלה איך התקשורת מתקיימת סביב הקונפליקט. קורה גם שאין קונפליקט והכול מסתדר, אבל אם יש קונפליקט, הוא יכול להיפתר רק דרך שיח אמיתי בין בני הזוג". אחד מבניו משרת כיום בתפקיד בכיר בקבע, "ובתור אבא אני מתמוגג לראות את ההרמוניה אצל בני ואשתו הלביאה".
במערכת הזוגית האישית שלו, הוא מודה, הלבטים היו מורכבים. "עד שמוניתי למפקד טייסת היה קונפליקט קשה בבית. אוה הייתה עובדת סוציאלית ועבדה עד אחת בצהריים. היא תמיד קיבלה את הילדים בבית עם ארוחה חמה, וכשהם היו חולים היא נשארה איתם. אני הייתי כולי בצבא. זה לא היה טוב מבחינתה".
ב־1983 נבחר הרשקוביץ לחבר בצוות שנשלח לבדוק את מסוק הקרב החדש פתן (בואינג אפאצ'י). אחרי שהוא וחבריו נתנו חוות דעת חיובית, הוחלט בחיל האוויר לרכוש את המסוק ולהקים טייסת פתן. חמש שנים לאחר מכן מונה הרשקוביץ לסגן מפקד טייסת צפע 160, בפיקודו של חברו הטייס מוישל'ה. כשמוישל'ה נבחר לפקד על צוות ההקמה של טייסת הפתן החדשה, הוא הציע להרשקוביץ להיות סגנו גם בתפקיד הזה. אלא שהמשמעות הייתה לעבור עם המשפחה לארצות הברית לחצי שנה לפחות. "זו הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה – להיות בראש החץ של החדשנות בעולם המסוקים, להתקדם ולהפוך אולי בהמשך למפקד טייסת בעצמי. אבל מול הרצון שלי נפתחה בבית חזית קשה. ההצעה הזאת הייתה הקש ששבר את גבה של אוה, ששילמה מחיר על תפקידיי בצבא".
בספר הוא מתאר את ההכרעה כאחת הקשות ביותר שקיבל בחייו: "זהותי כטייס הועמדה במבחן, הקרקע נשמטה תחת רגליי. הבנתי היטב מה עומד פה על הכף. הכול, כל פעילותי ועבודתי, החיים שבניתי בצבא והחיים שבניתי בבית, הכול התנקז לנקודה הזאת", הוא כותב. והוא בחר במשפחה: "המחיר היה קשה, אבל שילמתי אותו בלב שלם". לצד זאת לכל אורך הספר הוא מבטא את האהבה וההערכה הרבה שהוא רוחש לשותפתו לחיים.
הרשקוביץ לא רק ויתר על המשימה בארה"ב, אלא גם יצא לחל"ת למשך שנה. בימים ההם התגוררה המשפחה בקבוצת יבנה, והרשקוביץ הפך לקיבוצניק לכל דבר: עבד בגידולי שדה, קטף כותנה. כששמע מסוקים עוברים מעליו, הרים את הראש לרגע ואז חזר אל הטרקטור. אחר הצהריים הוא היה זה שאסף את הילדים ממסגרות החינוך ובילה איתם.
לבסוף מיצה את ריח האדמה והשדות הפתוחים, והבין שעליו לחזור לצבא. ב־1991, כשהוא בן 33, מונה למפקד טייסת 161. "זו אחריות עצומה", אומר הרשקוביץ. "המפקד מוביל טייסת שלמה לקרב. הוא צריך להכין אותה ולטעת בה ערכים – גם בטייסים וגם בטכנאים – כדי שיעשו את תפקידם נאמנה". פער הגיל בינו ובין פקודיו לא היה גדול, והוא הבין שכדי ליצור דיסטנס, עליו לשנות פוזיציה. "אחד המפקדים ששוחחתי איתם לקראת התפקיד אמר לי: 'מעכשיו אתה לא משתולל על במות כמו שעשית בכל המסיבות, אתה כבר לא ליצן החצר, העסק הזה נגמר'. ובאמת, במקום אילן של המסיבות צמח אילן מאופק ובוגר". הפיקוד, הוא אומר, נתן לו להגשים את עצמו בפן אחר: "כשאתה מנהיג ומוביל אנשים, אתה ממש יכול להשפיע ולקדם דברים שאתה מאמין בהם".
איך לטפל בסרטן
בתקופתו כמפקד הטייסת, מ־1991 עד 1993, הוביל אותה הרשקוביץ שש פעמים לתקיפות בלבנון, בעיקר בלילות. על רצועת הביטחון הוא אומר כיום: "שנים דשדשנו שם בצורה מיותרת לחלוטין, עד שיצאנו. לימים ביקרנו בווייטנאם, וזה דומה למה שקרה שם".
"אני מאמין שהקריאה לסרבנות לא עשתה כלום מבחינת היכולת שלנו להילחם, אבל אני כן חושב שזה עשה משהו לאויב שלנו. הוא שמח לראות אותנו כאן רבים בטירוף. הסרבנות גם פתחה פתח לעתיד שאין ממנו דרך חזרה"
איך אתה רואה את החזית הצפונית שנפתחה במלחמה הנוכחית?
"כבר כשנגמרה מלחמת לבנון השנייה, היה ברור לי שזה יחזור על עצמו. אבל לא היה משהו אחר לעשות מלבד להגיע להסכם, ולקוות שהוא יעבוד. והוא עבד הרבה שנים. היו שם כמעט עשרים שנה של שקט מוחלט, אבל בדיעבד אנחנו מבינים שלשקט הזה היה מחיר, ואנחנו משלמים אותו היום.
"לפי דעתי תהיה מלחמה קשה בלבנון, ונצטרך להשמיד ולהרוס את מה שצריך כדי שזה לא יחזור על עצמו. אני לא יודע אם נצליח. אני פחות רוצה לדבר על הצד המבצעי של הדבר הזה. אנחנו משתדלים להתנהל נכון מבחינת היכולות של הצבא ושל המדינה, אבל בשורה התחתונה זה לא יכול להיגמר בלי הסכם".
עם מי תעשה הסכם? עם נסראללה?
"יש לנו שתי אפשרויות. הראשונה היא להגיע להסכם שנותן גיבוי בינלאומי לתגובה שלנו מול כל תזוזה שלא עומדת בהסכם. לא הסכם פלואידי שאחריו יוניפי"ל יושבים שם ונותנים להכול לקרות. הייתי מעדיף את זה על פני מלחמה, כי בה אנחנו נספוג הרבה הרוגים ופצועים, ונעמוד מול חימוש שיפגע בכל מדינת ישראל. אבל אם לא יהיה הסכם, נצטרך ליזום מלחמה שבעקבותיה חיזבאללה לא יוכל יותר לפעול שם".
השנים כמפקד טייסת, הוא מספר, היו מלאות סיפוק והגשמה, אבל העול והאחריות היו כבדים. ההחלטות היו לא פשוטות, כולל בתחום ניהול כוח האדם, והתחרותיות יצרה לחץ נפשי כבד. "כלפי חוץ ראו פקודיי איש רגוע, מנהיג, אבל הרצון והצורך להצליח ולהצטיין עוררו בי מתח פנימי תמידי. ההצלחות לא תמיד היו תלויות בי, אלא בגורמים רבים אחרים. כשאתה מפקד מטוס אתה תלוי בהחלטותיך ובהחלטות איש הצוות שלך, אבל כשאתה מפקד טייסת אתה תלוי באינספור גורמים".
כשעמד לסיים את תפקידו כמפקד הטייסת, וכבר עסק בסיכומים ובראיונות לקראת התפקיד הבא, הוא החל להרגיש לא טוב. רופא ראה אותו, וציין שהוא צהוב ואנמי; הרשקוביץ טס, הפעם ברכב, לתל־השומר. האבחנה התקבלה במהירות: לוקמיה, סרטן הדם. כעבור שעות ספורות כבר החל בטיפולי כימותרפיה. הוא החלים, ולימים חלה בשנית והחלים שוב. "מחלת הסרטן הייתה אירוע מעצב לכל החיים", הוא אומר. "אני מתנהל שונה משהייתי מתנהל אם לא הייתי חולה. אני עוסק רק בדברים שעושים לי טוב, משתדל לא לכעוס ולא להתעצבן, מבין את ערכם של החיים.
"כשאני חליתי, המחלה הזאת הייתה שוות ערך למוות – לא כמו היום, כשהרפואה מתקדמת יותר. היו לי כבר מחשבות פרדה מהחיים. אחרי שהחלמתי בפעם הראשונה, התראיינתי בעיתון: 'מפקד הטייסת שחזר לטוס'. לבקשת הרופאים הייתי מגיע לבקר חולים שלא ראו סיכוי ושקעו בדיכאון. עודדתי אותם, ועצם זה שהם ראו אותי במדי חיל האוויר אחרי שחליתי והבראתי, עשה להם משהו".
לאחר שחלה בפעם השנייה, הוחלט לטפל בו באמצעות השתלת מח עצם עצמית. "עברתי גם הקרנות וכימותרפיה. זו הייתה תקופה נוראית, פיזית ונפשית. הייתי עם רגל אחת בקבר. מחלת הסרטן היא גם מחלה בודדה מאוד. אתה מרגיש כמו בשבי, קירות החדר סוגרים עליך והכאבים קשים. מכיוון שדילגתי על שני שלבים בקורס הטיס, לא עברתי סדרת שבי. מה שעזר לי בזמן המחלה היה השמירה על סדר יום קבוע – מקלחת בבוקר, תפילה, עיתון, טלוויזיה, ספר, ביקור, ללכת לישון אחרי תפילת ערבית. הכול היה מנוהל. עשיתי לעצמי משטר. החוכמה היא לא לשקוע במחלה, אלא להבין איפה אתה נמצא, ולקחת את זה למקום שמתאים לך".
יוזמה ואחריות
כשהרופאים בישרו לו שהסרטן נסוג, הרשקוביץ ביקש לשוב ולטוס, ובחיל האוויר קיבלו את בקשתו לפנים משורת הדין. לאחר החלמתו פנה ללימודים במכללה לביטחון לאומי, ובסיומם הועלה לדרגת תת־אלוף וקיבל את הפיקוד על בסיס פלמחים. שנתיים אחר כך, ב־2002, מונה לראש להק האוויר למסוקים, ושירת בתפקיד עד פרישתו מצה"ל.
כשאני מבקשת לדבר איתו על הימים שלפני 7 באוקטובר – על ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית, ובפרט על הסרבנות בקרב אנשי חיל האוויר – הוא בורר מילים. "בתחילת הדרך השתתפתי בהפגנות, ואני רוצה להסביר למה. לא אכפת לי אם הליכוד בשלטון או יש עתיד; אני חושב שרוב העם מדבר באותה השפה מבחינת מה שצריך להיות פה. יש קיצונים משני הצדדים, אבל הרוב מבינים שאי אפשר לעשות מחר שלום עם הפלסטינים, אי אפשר לצאת מהשטחים ושהכול יסתדר. כשהלכתי להפגין, זה לא היה כי אני ימין או שמאל; הגעתי להפגנות בעיקר בגלל ערכים. אם עומד מולי ראש ממשלה ואומר 'תפרו לי תיקים', ונכנס בכל מי שאפשר, ניחא. אבל הוא אומר 'קיבלתי מתנות'. אז אני אומר לעצמי: כמפקד טייסת, אם קצין תחת פיקודי היה אומר לי 'קיבלתי אחלה מתנות', הוא היה הולך לכלא ומדיח את עצמו משירות. אבל ראש הממשלה לא עושה את זה. אין לו ערכים כאלה. גם האנשים שסובבים אותו הם חסרי ערכים מבחינת הדרך שבה הם מתבטאים ומדברים. יכול להיות שכל אחד מהם קליבר ותורם, אבל השפה שיש לנו בפוליטיקה היא רעה. קשה לי לשמוע את טלי גוטליב או את מירי רגב מתבטאות".
אבל אז החלה לעלות, מעל בימות ההפגנות ובמכתבי טייסים, הקריאה לסרבנות. "ביום שחברים שלי התחילו לדבר על סרבנות, עזבתי. לא הגעתי יותר להפגנות. הייתי בהתכסחות עם הרבה חברים שלי שתמכו בזה".
ברגע האמת זה פגע בצה"ל?
"אני מאמין שזה לא עשה כלום מבחינת היכולת שלנו להילחם, אבל אני כן חושב שזה עשה משהו לאויב שלנו. הוא שמח לראות אותנו כאן רבים בטירוף. הסרבנות גם פתחה פתח לעתיד שאין ממנו דרך חזרה. היום מישהו איים לסרב כי לדעתו המדינה הולכת לאיבוד, ומחר יכריז מישהו אחר שמשהו לא מוצא חן בעיניו ולכן הוא לא מתגייס לצבא. אבל שוב, ב־7 באוקטובר כולם היו בפנים, גם מי שאמר שלא יבוא. הייתה התייצבות של מאה אחוז, אפילו מאתיים אחוז. אני לא מכיר מישהו שהיו צריכים אותו והוא לא הגיע".
על סמך הרקע שלך והידע שלך, יש לך תשובה לשאלה שעולה מאז – איפה היה חיל האוויר ב־7 באוקטובר?
"יש כאן שאלה רחבה יותר. חיל האוויר הוא גוף בתוך הצבא, שפועל לפי הערכות מצב של הצבא ושל משרד הביטחון. הוא מעמיד כוננויות ומספק צרכים מבצעיים בהתאם למה שמגדירים לו. יש כוננות קבועה לאורך השנה, ברמה שנותנת מענה להתרחשות סבירה, לא למצב חמור. אתה לא יכול להחזיק שמונים טייסות בכוננות מלאה לאורך זמן. זה היה המצב גם ב־7 באוקטובר.
"ברגע שהתחיל האירוע, בתוך הכאוס, אף אחד לא ידע מה לעשות, כי מפיקוד דרום לא הגיע שום עדכון. כל מה שנעשה היה יוזמה אישית. זוג מסוקי קרב יצאו מרמת־דוד ברגע שהבינו שקורה משהו. מפקדי טייסות קראו לאנשים, אבל לא הייתה פקודה מאורגנת. גם בשטח היה כאוס. תחשבי על טייס שכל החיים שלו מתחנך שיש גבול, ומאחוריו עזה, ואם מישהו חודר לשטח ישראל יש כוח קרקעי שמכוון אותך אל האויב. פתאום הכול פרוץ, אלפי אנשים מסתובבים, ואתה לא יודע אם אלו אזרחים שלנו או מחבלים. רק על הסוויץ' הזה בראש, לירות לשטח ישראל – רק על זה צריך לתת לאנשים צל"ש.
"לא תחקרתי את האירוע ואני ניזון מפי השמועה, אז יכול להיות שאני לא מדייק בדברים, אבל לא היה כוח על הקרקע שמכוון את הטייסים. היו פה ושם הזדמנויות כאלה, קרה שכיוונו ואמרו 'תירה לפה, תירה לשם', אבל הרבה היה מבוסס על יוזמה אישית והבנה של התמונה. היום אנחנו יודעים בדיעבד שהכול היה פרוץ".
ומבחינה ציבורית, מי צריך לשלם את המחיר?
"בסוף הכול חוזר לאחריות. בשורה התחתונה, כל ההנהגה הזאת, מראש הממשלה דרך השרים ועד הרמטכ"ל, האלופים ומפקדי החילות – הדברים קרו במשמרת שלהם. הייתה להם הסמכות, אז הם צריכים לשאת באחריות.
"הרמטכ"ל הוא כוכב־על מבחינת היכולות האישיות שלו, המנהיגות שלו, אבל ביום פקודה הוא הגיע למקום הזה. לא משנה בכלל מה הוא ידע, מה אמרו לו. אני מאמין שהרצי הלוי יבין בשלב מסוים שהוא מיצה את היתרון שיש בכך שהוא הרמטכ"ל. כרגע הוא לא נמצא שם בגלל אינטרס אישי, אלא כי הוא באמת מאמין שהכי טוב לעם ישראל שהוא ימשיך עוד רגע. כשיגיע למסקנה שהוא עשה את מה שצריך בשביל המלחמה והמדינה, הוא ילך הביתה ביוזמתו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
