רועי חיים נפצע בשעות הערב ב־1 ביולי, ביום הפגזת המרגמות הכבדה ברפיח שבה נפצעו שמונה מחבריו בני הישיבה באיתמר. חברו, סמל אורי יצחק חדד ז"ל, נהרג במתקפה. "ישבתי בבית וראיתי את ההלוויה בשידור חי כשאני בוכה את נשמתי", נזכרת מרב ששון. "במקביל דיברה איתי נהורה, ואמרתי לה שהכול בסדר עם רועי חיים. שבע דקות אחר כך קיבלתי טלפון מהצבא".
בטלפון הודיעו לה שישלחו רכב ללוות אותה ואת אייל לסורוקה, וביקשו שתשיג את אייל מהר ככל האפשר. "הם סיפרו שהמצב קשה. בפועל המצב היה אנוש אבל הם לא היו יכולים לספר", היא נזכרת. "בזמן שלקחו אותנו לבית החולים, עדכנתי את כל הילדים והתקשרתי לנהורה שתבוא לבית החולים. הבנו שאנחנו מגיעים כדי להיפרד מרועי חיים, וכל הדרך לא הצלחנו לדבר או להתפלל. בסורוקה לקחו אותנו לחדר הניתוח, וזה כבר הרגיע אותנו, כי אם יש ניתוח יש על מה להילחם. אני עומדת מחוץ לחדר הניתוח וצועקת לא־לוהים 'אין סיכוי שאתה עושה לי את זה', והבחורה מר"מ 2 אומרת לי 'אמא, תצעקי יותר חזק'. ככה הבנתי שהמצב אנוש".
הפינוי של רועי חיים לבית החולים היה "רצף הזוי של ניסים", אומרים בני המשפחה. בשל הפגיעה האנושה בראש כל דקה בפינוי הייתה קריטית. רועי חיים איבד את ההכרה במקום, אבל היה היחיד בצוות הטנק שנפצע: בתור מט"ק רק הוא היה חשוף לטיל הנ"ט. בזכות חבריו לצוות, שלא נפגעו, הוא פונה במהירות לאחור; הרופא שהגיש לרועי חיים את הסיוע הראשוני בנמ"ר הפינוי היה מנוסה; ורמ"ט החטיבה קיבל החלטה חריגה: להנחית את מסוק הפינוי 200 מטרים בלבד מהטנק שנפגע, בלי להמתין לאישור. כך, בתוך 37 דקות בלבד לאחר הפציעה הגיע רועי חיים לבית החולים.
אחרי ניתוח ארוך וממושך יצא רופא אל בני המשפחה והודיע להם שההליך הרפואי הראשון הצליח. "מיד אמרנו מזמור לתודה, למרות שרועי חיים עדיין היה במצב אנוש", מספרת מרב. "הרופאים אמרו לנו 'בואו נעבור את הלילה הראשון'; ובבוקר הם אמרו 'בואו נעבור את 24 השעות הראשונות'; וככה במשך חמישה ימים הוא היה תלוי בין חיים למוות. ימים שלמים אנחנו מסתכלים על מסך המדדים בלחץ עצום, וכל הזמן אני אומרת לעצמי: אל תסתכלי על הלוח אלא על השם שנמצא פה בחדר. והצוות פה בסורוקה פשוט מדהים, קבוצה של מלאכים שחייל מבחינתם הוא קודש קודשים".
"רועי חיים היה צנוע עד כדי כך שלא סיפר למפקדים מה עשה באותו היום באופקים. גם אותנו הוא בקושי שיתף. הוא חזר הביתה מלא בדם ולא סיפר כלום. גם בהמשך הוא סירב להשתתף בכתבה על הפעילות שלהם. 'לעזוב את הצבא בשביל כתבה?', הוא אמר לי"
איקס או וי
גם תושבי אופקים מלווים את משפחת ששון מדי יום, מדי שעה. בשבילם רועי חיים הוא לא רק חבר ילדות או בן למשפחת שכנים מוכרת ואהובה, אלא גם גיבור. כשיצא לחגוג בשמחת תורה, בהיותו חייל בקורס הצמ"פ (החלק השני של הכשרת הלוחמים בשריון), רועי חיים התכוון לנסוע לישיבה באיתמר, ואחרי תחנונים של ההורים הסכים להישאר בבית ולחגוג איתם באופקים. בשש ורבע בבוקר 7 באוקטובר התעוררה המשפחה מן האזעקות, ואחרי ששהו בממ"ד יצאו מהבית. רעש אחד חריג מקפיץ את רועי חיים, והוא צעק מיד למשפחה ולשכנים: "יש יריות – תיכנסו כולם לבתים".
ממש כשרועי חיים התעקש להכניס את בני המשפחה לתוך הבית חלפו ברחוב מכוניות הטויוטה של המחבלים. הם לא ראו את בני הבית ואת השכנים רק בזכות שלט בחירות עצום שהסתיר אותם מעיניהם. המחבלים התקדמו ללב השכונה שמשפחת ששון מתגוררת בה, מישור הגפן באופקים, ושם התחולל הקרב הארוך בין מחבלי הנוח'בה ובין תושבי העיר, שוטרי אופקים וחיילים ספורים בחופשה. רועי חיים היה אחד מהם: הוא לקח את נשקו האישי ויחד עם שכן שמשרת כאיש קבע יצא לכיוון המחבלים.
ברגע האחרון הם החליטו ללכת ברגל ולא לנסוע, כדי לא להיחשף לירי מסיבי. ההחלטה כנראה הצילה את חייהם. כבר כשהם התקרבו נורה לעברם אר־פי־ג'י, מספרים בני משפחת ששון. "הם ראו אזרח שזינק לעבר המחבלים שנהרג מול העיניים שלהם, והבינו שזה אירוע גדול משחשבו. הם יצאו לאיגוף, ולוחם יס"מ פגש את רועי חיים וביקש ממנו להחליף כלי נשק: שהלוחם ייקח את הנשק הארוך של רועי חיים וייתן לו בתמורה את האקדח האישי שלו. במהלך הקרב עם הנשק של רועי חיים הוא חיסל שני מחבלים.
"רועי חיים הצטרף לשני חברים מהשכונה, האחד הוא אמיתי אוחיון שאביו ואחיו נהרגו באותו היום, והאחר הוא גד עמר. יחד הם החליטו להיות כוח פינוי לפצועים הרבים ברחוב שלא היה מי שיפנה אותם, כי כל האמבולנסים נעצרו בצומת גילת ולא התקרבו אל העיר. תחת אש הם העמיסו פצוע ראשון לרכב ופינו אותו לגילת, ואז חזרו לרחוב ותחת אש פינו פצוע נוסף, והמשיכו". יחד עם אחרים הם פינו פצועים רבים, ובהם לוחם יחידה מיוחדת ששמו אסור בפרסום, וסייעו בטיפול בפצוע הקשה ביותר מהקרב, רנ"ג דניס קניאזויק. בין השאר הם העניקו טיפול מציל חיים לרב הגרעין התורני הרב שחר בוצחק, שנלחם במחבלים ונפצע. "חובש בכיר שהיה שם סיפר שרועי חיים חבש חבישות שלא ברור איך הוא הכיר. בסוף היום רועי חיים אמר לנו: 'אולי אין לי הרבה איקסים על הנשק אבל סימנתי הרבה פעמים וי, הצלתי חיים'. הוא איבד שני חברים באותו הבוקר".
בקרב באופקים נרצחו עשרות תושבים ושוטרים. אייל ומרב משוכנעים שלא סתם הגיעו המחבלים אל השכונה שלהם, אל מישור הגפן: "הם באו לשכונה הנחשלת ביותר בעיר, אנשים מבוגרים, בתים פשוטים. היה לנו עובד בשכונה, תושב עזה, שהיינו מתייחסים אליו יפה, נותנים לו פירות וירקות ועוד דברים טובים. עכשיו אנחנו משערים שהוא מסר מידע. הוא גם ניסה ליצור קשר באותו הבוקר. באופקים לא היו כוחות ביטחון ומי שנלחמו במחבלים הם אנשים כמו רועי חיים, תושבים עם כלי נשק שמנעו טבח גדול עוד יותר ממה שהיה".
בסוף הקרב חזר רועי חיים להכשרה בבסיס שיזפון. "הוא צנוע עד כדי כך שלא סיפר למפקדים מה עשה באותו היום באופקים", אומרת מרב. "גם אותנו הוא בקושי שיתף. הוא חזר הביתה מלא בדם ולא סיפר לנו כלום, רק זרק כמה מילים על כך שהוא סייע לחלץ. גם בהמשך הוא סירב להשתתף בכתבה שעשו על הפעילות שלהם. 'לעזוב את הצבא בשביל כתבה?', הוא אמר לי".
כשרועי חיים שמע שארבעה לוחמים מההכשרה יישלחו למלא חוסרים בפלוגת שריון שתילחם בעזה, הוא נאבק להיכלל בצוות. "הוא נלחם כדי להגיע לשם", אומר אחיו של רועי חיים, דוד, שמצטרף לשיחה. "הוא השתתף בשלב הראשון של התמרון בכיבוש עזה, ואז יצא לקורס פיקוד מזורז וחזר כמפקד טנק לגדוד 52. יחד עם הלוחמים הוא נכנס לרפיח עם אוגדה 401, ומפסח עד שבועות לא ראינו אותו בכלל. הוא כל הזמן סיפר שאין מה לדאוג, ש'אנחנו טוחנים אותם', שהוא נוקם את מות החברים שהוא איבד. 'תפסיקו לשמוע חדשות', הוא אמר לנו, 'לא צריך לפחד מכלום, זה מה שצריך לעשות ואנחנו שם, זה מה שחינכו אותנו'. הטנק בפיקודו חיסל קרוב לשלושים מחבלים, כולל היתקלויות מטווח אפס".
נשמה יתרה
יש קשר עמוק בין המשפחות השוהות לצד בניהן במחלקת הטיפול הנמרץ. כולם מתפללים על כולם, כולם מחבקים, כולם מחזקים בכל רגע נתון. "בחרנו אחרת זה מזה בקלפי, אבל היום אנחנו בוחרים יחד להילחם על הילדים והאחים שלנו, וכולנו פה לב אחד ענק", אומרת מרב. "כשאחד הפצועים חזר לדבר צרחנו פה מאושר כל המשפחות יחד. משפחה שהגיעה למחלקה לפנינו חונכת אותנו, ומי שהגיע אחרינו – אנחנו חונכים אותו".
היא קמה לחבק את אמא של ניקו, פצוע שגדל בקיבוץ בעמק חפר. "אנחנו מסבירים זה לזה שהירידות במצב הרפואי קורות, ולא צריך להיבהל מהן", אומרת מרב. שתי אחיות בתפקיד מובילות מיטה עם אחד הפצועים במסדרון המחלקה: הפצוע השתקם מעט ויוצא בפעם השנייה לטיול בבית החולים, ומשפחת ששון נעמדת כולה ומוחאת כפיים. "כל פצוע פה הוא גיבור ישראל ושכינה מעליו אז אנחנו נעמדים לכבודו", הם מסבירים.
לוחם צעיר מחטיבת גבעתי – לפי הפאץ' הצמוד למדיו – נכנס למחלקה ומקפל לאט, בפנים נפולות, את אחד מדגלי החטיבה התלויים על הקיר. לפני יומיים נפטר פה סמל יונתן אהרן גרינבלט מבית־שמש, לוחם גבעתי שנפצע אנושות ברפיח ומת מפצעיו אחרי שבוע של מאבק ותפילות. נציגים מכל משפחות הפצועים מתארגנים לנסיעה להלוויה, שתתקיים בעוד כמה שעות: בכל משפחה מחליטים מי יישאר עם הבנים ומי ייסע לחזק ולנחם את ההורים של יונתן ז"ל, שהם כבר חלק מהמשפחה שנוצרה פה. "לפני שבוע ראינו אותו מגיע לטיפול נמרץ בעיצומה של השבת. קרענו שערי שמיים בתפילות עליו", מספרת מרב. "ההורים שלו נכנסו למחלקה בבגדי שבת ואנחנו ניגשנו לחזק אותם. כשהצגתי את עצמי ואמרתי לה שאני מרב, מיד היא ענתה לי 'רועי חיים בן מרב'. זה היה רגע עוצמתי.
"התפללנו שבוע עליו וגם על הילד שלנו, כי ידענו שהוא במצב נורא קשה. הוא הגיע בשבת ונפטר אחרי שבוע, בכניסת השבת, תוך כדי שאנחנו שרים 'אנא בכוח'. ההורים שלו תלו את השלט 'מחלקת הניסים', וכשהוא נפטר נכנסתי לחזק אותם, את אנשי האמונה המדהימים האלה. חיבקתי את האמא מול המיטה של בנה, וראיתי שם אור ענק, אור עצום, של שבת ושל הנשמה שלו. הם היו פה שבוע והוסיפו הרבה אור במחלקה".
שדה הקרב
בראשית יולי נאבק רועי חיים ששון על חייו במשך חמישה ימים, עד שהרופאים מסרו לבני המשפחה שהוא יצא מסכנת חיים והמצב אינו אנוש אלא קשה מאוד. כעבור עשרה ימים הצוות הרפואי התקדם עוד שלב והפסיק את הזרמת חומרי ההרדמה. ביום שישי שעבר החל רועי חיים לפקוח עיניים ולמצמץ – בהתחלה עין אחת, אחר כך שתי עיניים. "מדהים כמה אפשר להתרגש מפקיחת עיניים", אומרת מרב. "רגע לפני כן ישבתי ובכיתי כי עלה חשש לזיהום בראש, ורגע אחר כך רועי חיים פקח עיניים והגיב לכאב כשצבטו אותו. מאז יש עליות וירידות. לפני כמה ימים שאלנו אותו שאלה והוא הגיב בעצימת עיניים – יש רגעי חסד כאלה. אני יודעת כאמא שהוא שומע אותי, אני מרגישה את זה, אבל זה קצב אחר, אנחנו במסע, ואנחנו מתפללים שיהיה לו סוף טוב. רועי חיים הוא ילד שטרף את העולם, ועכשיו אנחנו מתרגשים כשהוא מזיז אצבע".
לפני שבוע נערכה תפילה המונית בכותל לרפואת רועי חיים. השם "רועי חיים בן מרב" הופץ ברשתות החברתיות ונאמר מפי רבים בקריאת תהילים. מדי מוצאי שבת המונים מגיעים לסעודת מלווה מלכה שמתקיימת לרפואתו בבית החולים. "לכל המשפחה יש הרגשה חזקה שכל עם ישראל שותף איתנו", אומרת מרב. "הסיפור של רועי חיים התפרסם ואני מרגישה שכל עם ישראל מחזיק לי את הילד. אני מבקשת: אל תפסיקו להתפלל. פה זה שדה הקרב האמיתי, לא ברפיח. אני מסכימה להתראיין רק כדי שעם ישראל יבין שפה יש מערכה על החיים של הלוחמים שלנו שנפצעו.
"אני מרגישה שכולם בארץ ובעולם מכירים את השם של רועי חיים בן מרב, כי הוא ילד של כל עם ישראל, וזה גם האופי שלו, הוא ילד של חיבורים. אני מבקשת מעם ישראל לא להפסיק להתפלל על רועי חיים ועל החברים שלו ממחלקת טיפול נמרץ – רועי בן לואיז, איתי בן לילך, יוחאי יהודה בן סיגל חוה, ניקו בן קרינה יהודית, ורועי חיים בן מרב".
באמצע מחלקת טיפול נמרץ, מעל הכיסא של מרב, תלוי פרק ק' בתהילים, "מזמור לתודה הריעו להשם כל יושבי הארץ". "קיבלנו על עצמנו להודות על כל התקדמות קטנה", מסבירה מרב. "לומר מזמור לתודה על כל פקיחת עיניים. מה שמחזיק אותנו הוא שלרופאים הטובים פה יש עיניים אנושיות אבל לנו יש עיניים א־לוקיות, והקדוש ברוך הוא יכול לעשות את כל הניסים. אני כבר מדמיינת את רועי חיים מתעורר, מדבר, קם על הרגליים, צועד לחופה. אלו הדברים הכי מפחידים, צריך לשים את זה על השולחן, אבל אני כל הזמן מדמיינת את הרגע שבו הוא יתעורר. הרופאים אומרים שכשהוא יתעורר הם ידעו לומר מה הנזק, ואני אומרת שבעזרת השם הוא יחזור לחיים מלאים כי עם ישראל צריך אותו, והקדוש ברוך הוא צריך אותו. אני גם מבינה שהכאב של רועי חיים ושל כולנו נובע מהצער שעדיין אנחנו חסרים, בלי בית המקדש, ולשם אנחנו שואפים".
"הבנו שאנחנו מגיעים כדי להיפרד מרועי חיים, וכל הדרך לבית החולים לא הצלחנו לדבר או להתפלל. בסורוקה לקחו אותנו לחדר הניתוח, וזה כבר הרגיע אותנו: יש על מה להילחם. אני עומדת מחוץ לחדר הניתוח וצועקת לא־לוהים 'אין סיכוי שאתה עושה לי את זה', והבחורה מר"מ 2 אומרת לי 'אמא, תצעקי יותר חזק'. ככה הבנתי שהמצב אנוש"
עוד מבקרים נכנסים למחלקה, מגיעים לחזק. אחד מהם, שמגיע בליווי הוריו, הוא לוחם שהשתתף בפינוי המהיר של רועי חיים מרפיח לסורוקה. "ביקרה אותנו פה עינב דנינו, שבנה אורי נחטף לעזה מהמסיבה בנובה, ואמרה לנו שכל עם ישראל נמצא עם החטופים והיא באה לומר תודה ללוחמים שנמצאים בשדה הקרב", מספרת מרב. "הגיעה לפה אביה, אלמנתו של מיכאל בן משה שנפל ב־7 באוקטובר, וחילקה לנו פרחים. אמא של בניה ריין, חגית, שומרת איתנו על קשר יומיומי. אמא של תא"ל דן גולדפוס מחזקת אותנו: היא חוקרת מוח ואומרת לנו לא להקשיב לרופאים. הרב שמואל אליהו בא לפה לפני התפילה בכותל, והרב עמאר התקשר גם הוא".
כשהבנים יקבלו שוב צו מילואים, תשלחו אותם בלב שלם?
"רועי חיים הלך לקרב מתוך שליחות וזאת השפה שלנו בבית. אין לנו כעס על כך שהוא נפצע ואין לנו כעס על בורא עולם. שמחתי לשמוע שרק הוא נפצע בתקרית שלו".
במקביל למלחמה שלכם פה, על החיים של רועי חיים, מדברים על עצירת המלחמה כחלק מעסקת שחרור חטופים תמורת מחבלים.
"אני מתפללת שהשם ייתן דעת במנהיגים. אנחנו רואים את הלוחמים הצעירים, הם דור של אריות שרוצים להילחם עד הסוף, וכולם פה במחלקה מבינים שאסור להבדיל בין אחד לאחר בעזה ושכולם שם הם אויב. צריך לסכן את הילדים שלנו כמה שפחות. אם הם צריכים להסתכן זה רק כדי להילחם על ארץ ישראל. הילדים שלנו נלחמים על כבוד השם בעולם, ואין לי טרוניה, רק תפילה שעם ישראל ימשיך ללוות אותנו. הפחד היחיד שלי הוא שנפסיק לפני הזמן במערכה שם ובתפילות על רועי חיים כאן". 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
