יואל צור, ממייסדי בית־אל וערוץ 7, איבד את אשתו ואת בנו בפיגוע ירי בסוף 1996. דברי הפרֵדה והנחישות שהשמיע בהלוויה הכפולה הפעימו רבים. צור נעשה סמל לאומי של הקרבה וגבורה. כל ראשי האומה הגיעו לנחם אותו, וראש האופוזיציה אהוד ברק בחר להכריז דווקא במחיצתו שבית־אל תישאר לעד בריבונות ישראל. אך יראת הכבוד הכללית לא עמדה לצור כעבור פחות מעשר שנים, כשהוא וקומץ קציני מילואים מחטיבת ההגנה המרחבית בבנימין חתמו על עצומה נגד ההתנתקות.
"אנו חושבים שכל הוראה לביצוע ההתנתקות הינה פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס עליה", כתבו הקצינים, שהבכיר שבהם היה בדרגת סגן־אלוף. "פקודה כזו אסור לחייל לבצעה, על פי חוקי המדינה, על פי קוד צה"ל ובעיקר על פי המוסר. (…) זו תוכנית מסוכנת לביטחון המדינה, בלתי מוסרית, מנוגדת לערכי היסוד של העם היהודי וסותרת את ייעוד צה"ל".
בעצומה, שהונחה על שולחנו של מפקד חטיבת בנימין דאז אל"מ מיקי אדלשטיין, לא נכתב שהקצינים החותמים יסרבו כליל לשרת במילואים. לפי בקשת אדלשטיין – שהופקד לאחרונה, כאלוף במיל', על תחקיר הקרב הצה"לי בבארי – הם אף טרחו לרכך את הנוסח. בכל מקרה, הם לא היו אמורים להיות חלק מהמנגנון הצבאי שיועד לביצוע ההתנתקות. העצומה שלהם נשאה אופי הצהרתי בלבד. אף על פי כן אמות הסיפים רעדו. בשמאל תבעו נקיטת צעדים נמרצים נגד החותמים הממרידים. ראש הממשלה אריאל שרון כינס דיון מיוחד בלשכתו עם נציגי הפרקליטות. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הורה, על דעת פרקליט המדינה ערן שנדר, לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש מועצת קדומים דניאלה וייס, שהכריזה באותו השבוע ש"אם חייל יבוא לפנות יישוב או מאחז ביהודה שומרון או בגוש קטיף, הוא צריך לסרב פקודה".
גם המערכת הצבאית הגיבה בתקיפות רבה. הרמטכ"ל משה יעלון הנחה את מפקד פיקוד המרכז לזמן את הקצינים לשיחת הבהרה ולהדיחם לאלתר. כעשר שנים מאוחר יותר, במערכת הבחירות 2013, נשאר יעלון נאמן לקו הזה: הוא יצא חוצץ נגד יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, שבתשובה לשאלה פרובוקטיבית והיפותטית בריאיון טלוויזיה הצהיר שמצפונו לא יאפשר לו למלא פקודות לגירוש יהודים. "אני מזועזע מהקריאה לסירוב פקודה", אמר יעלון, אף שבנט טרח להבהיר מיד שלא יקרא פומבית לסירוב פקודה. יעלון כנראה סבר שבנט מתחכם, ולמעשה זו סרבנות לכל דבר. "מי שקורא לסרבנות הוא חסר אחריות", הבהיר הרמטכ"ל לשעבר, שר הביטחון לעתיד. אבל כעבור עשר שנים נוספות היה יעלון מראשוני המטיפים־המתחכמים לסרבנות במסגרת המאבק ברפורמה המשפטית. תחילה קרא למפכ"ל המשטרה לא להשתמש במכת"זיות נגד חוסמי איילון – "זכור שיש פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן", אמר ב־10 בינואר 2023. בהמשך צייץ ש"המתנדבים במילואים שמודיעים שיפסיקו לשרת מגלים אחריות גדולה" (6.3.23). כרמטכ"ל הוא דווקא הטיח דברים הפוכים ביואל צור וחבריו: "צה"ל רואה בחומרה ניצול של קציני מילואים לצרכים פוליטיים", אמר ב־6 בינואר 2005.
אילו פתח סנוואר במלחמה בשלב מאוחר יותר, נניח בפסח תשפ"ד ולא בשמחת תורה, חיל האוויר היה מצטרף למערכה בתפוקה מבצעית נמוכה. רק כפסע היה בינו ובין הגעה למצב כה עגום, וכידוע אפילו בהיותו בכשירות מלאה הוא לא הפליא לעשות בשעות הראשונות של המערכה. עשרה ימים בלבד הפרידו בין יום הטבח הנורא בעוטף עזה לתאריך שסומן במפקדת חיל האוויר כקו פרשת המים
יעלון ושאר בכירי המחאה ויח"צניה בתקשורת ממשיכים להתכחש עד היום לאשמת הסרבנות המוטחת בהם. הם מתארים אותה כעלילה, ולצורך כך נתלים בטיעון המשפטי הרעוע שנקטו לאורך כל החורף והקיץ שלפני המלחמה: הפסקת התנדבות אינה סרבנות. לאחרונה גם שופטת בית המשפט העליון לשעבר ענת ברון סמכה את ידיה על הפרשנות הזאת. "לא הייתה קריאה לסרבנות", פסקה בריאיון מקיף בהארץ. "היו אנשים שאמרו שלא יסכימו להתנדב לשירות מילואים בדיקטטורה. ואם היה סימן שאלה בהקשר הזה, כשפרצה המלחמה ואירע הטבח ב־7 באוקטובר, הייתה התגייסות של כל מי שמשרתים בצבא ומתנדבים במילואים במאתיים אחוז. אי אפשר להפוך את היוצרות. זה חוטא לאמת וחוטא להיסטוריה".
יאיר לפיד, ראש הממשלה לשעבר וראש האופוזיציה כיום, התבטא ברוח דומה. כשהרבנים החרדים פרסמו עצומת סירוב בעקבות פסיקת בג"ץ בעניין חוק הגיוס, לפיד התמרמר: "איפה כל השרים והח"כים של הימין על מלא שצרחו וצווחו נגד הקריאות לסרבנות, שלא היו ולא נבראו?". הכתב הצבאי של חדשות 13 אור הלר, בר סמכא לכאורה בענייני צבא וביטחון, קבע בריאיון לרדיו 103FM: "לא הייתה סרבנות. לא היה טייס שאמרו לו 'תקוף הלילה בסוריה' ולא ביצע. ב־7 באוקטובר כל הרטוריקה הזו הלכה לפח האשפה של ההיסטוריה" (26.5.24). גם העיתונאי בן כספית טען שלא היו דברים מעולם: "אחים לנשק לא הובילו סרבנות המונית. לא הייתה סרבנות המונית. הדבר היחיד שקרה, עד הטבח, זה טייסים שהקפיאו את התנדבותם למילואים" (3.3.24). "מיותר לציין שמעולם לא קראנו לסרבנות, דיברנו על אי התנדבות", טען יומיים לפניו איל נוה, בכיר אחים לנשק, בריאיון לידיעות אחרונות.
אז הייתה סרבנות או לא הייתה? בלי ספק הייתה. מי בדיוק הופך את היוצרות וחוטא להיסטוריה? אלה שניהלו אשתקד קמפיין פוליטי אדיר על גבו של צה"ל, ועכשיו מכריזים שלא היו דברים מעולם. האם הם משקרים במצח נחושה? לאו דווקא. ייתכן שיעברו בהצלחה מבחן פוליגרף אם תוצג להם שאלה מפורשת בנידון – סירבתם או לא סירבתם? התיאור הסלחני של הסרבנות כ"הפסקת התנדבות" התנחל בליבם שלהם כאמת לאמיתה. הם גם נתלים בהתייצבות המרשימה של טייסי המילואים ושאר לוחמי היחידות המיוחדות בבסיסיהם ב־7 באוקטובר, כראיה ניצחת לכך שלא מדובר בסרבנים. כביכול, לו סירבו באמת, לא היו מתייצבים. אך זוהי ראיה על כרעי תרנגולת.
בהמשך נגולל כאן את השימוש המפורש שמתנגדי הרפורמה עשו לפני שנה בשורש סר"ב, ולא רק במונח הנקי "הפסקת התנדבות". אומנם הדיו כבר יבשה על הצהרות הסירוב שלהם, אבל הן טרם התכסו אבק. הרי חלפה רק שנה, שנה וחצי, מאז נרשמו ההכרזות הללו בפרוטוקול של הרשתות החברתיות, נכתבו בעיתונים או נאמרו באולפנים. הכול כתוב ומוקלט ומונצח. הנה שתי דוגמאות בלבד, ממש טיפה בים ובאוקיינוס. ב־3 ביולי 23', היום שבו נפתח מבצע "בית וגן" של צה"ל בג'נין, צייצה העיתונאית שני אשכנזי מגלובס: "הממשלה מוציאה את צה"ל למבצע צבאי וממשיכה במקביל לקדם את ההפיכה המשטרית. היום הוא יום מצוין לסרב להגיע למילואים". טייס המילואים לשעבר זאב רז, שנחקר במשטרה בחורף שעבר בשל קריאה לרצוח את נתניהו, קבע בסוף יולי ש"צריך להעצים את קמפיין הסרבנות / הפסקת ההתנדבות במערך המילואים של הצבא ולהרחיב אותו אל המלש"בים וקציני הקבע".
גם הסרבנים שהקפידו להתנער רשמית מסרבנותם, כדי להימנע מהפללה או לצורך הונאת ההיסטוריונים, התאמצו בשעתם ליצור רושם של סירוב, במטרה להלך אימים על השלטון. טייסי המילואים ושאר חותמי עצומות הקצינים המתוקשרות אשתקד ביקשו לשכנע את עם ישראל שצבא ההגנה שלו מתפרק. אחדים מהם הכריזו שלא יתייצבו גם אם תפרוץ מלחמה, וכולם הודיעו שיחדלו להתאמן לקראתה – כלומר, איימו שחלק ניכר מחיל האוויר לא יהיה כשיר למלחמה. לכן העובדה שביום פקודה הוא היה בכל זאת כשיר, היא סוג של נס. אילו פתח סנוואר במלחמה בשלב מאוחר יותר, נניח בפסח תשפ"ד ולא בשמחת תורה, חיל האוויר היה מצטרף למערכה בתפוקה מבצעית נמוכה. רק כפסע היה בינו ובין הגעה למצב כה עגום, וכידוע אפילו בהיותו בכשירות מלאה הוא לא הפליא לעשות בשעות הראשונות של המערכה. עשרה ימים בלבד הפרידו בין יום הטבח הנורא בעוטף עזה לתאריך שסומן במפקדת חיל האוויר כקו פרשת המים של תחילת הפגיעה בכשירות, וגם לכך עוד נחזור.
המערך שלא שמעתם עליו
הסרבנות היא נשק פוליטי עתיק יומין בשמאל. גם הימין עשה בו לפרקים שימוש מסוים, נקודתי, זעום; בשמאל הוא כמעט אסטרטגיה. איומי סרבנות או תרחישי סרבנות שימשו אותו לצורך ניסיונות כפייה של עמדותיו בסוגיית השטחים והשלום. הכוהן הגדול של המחנה, פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, הטיף בעקביות לסרבנות. כבר ב־1985 הוא כתב לצעיר שנועץ בו: "אתה ואנשים צעירים רבים החושבים וחשים כמוך מסוגלים לעשות דבר גדול להצלת העם, החברה והמדינה, וזאת אם יצטרפו יחד לגוש אחד של סרבני השירות בשטחים הכבושים. …אפילו לא יגיע מספרם אלא למאות אחדות, עשוי דבר זה לגרום לזעזוע בציבור ולהכשיר את הקרקע למהפך מדיני ומוסרי־רוחני כאחד".
בסוף ספטמבר 2003, ימי האינתיפאדה השנייה, הוחתמו עשרות טייסי מילואים בחיל האוויר על עצומה נגד סיכולים ממוקדים. הבכיר שבהם היה תת־אלוף יפתח ספקטור. כמעט כולם היו כבר טייסים בדימוס, אך ההמולה התקשורתית סביבם יצרה תחושה של סף מרד בצבא המילואים. כחודשיים אחר כך התפרסם גם מכתב סירוב לשירות בשטחים בחתימתם של לוחמי סיירת מטכ"ל. אלה היו גם ימי ההתגבשות של תוכנית ההתנתקות. דב ויסגלס, יד שמאלו של שרון, נשאל ב־2004 בידי ארי שביט על הסיבות שהובילו לרעיון הנסיגה מרצועת עזה, והסביר ששרון זיהה ש"יש שחיקה פנימית… פה קופצים עליך מכתבי קצינים ופה מכתבי טייסים ופה מכתבי מטכ"ליסטים. ואלה לא צעירים מוזרים עם קוקו ירוק ועגיל באף שריח כבד של גראס אופף אותם. אלה אנשים כמו הקבוצה של ספקטור. באמת מיטב הנוער".
אירועי טרום ההתנתקות, שוויסגלס העיד עליהם ממקור ראשון, סיפקו השראה ליוזמי גל הסרבנות 2023, אדריכלי מבצע "הפסקת ההתנדבות". לאמור: אנחנו אולי לא מיטב הנוער, מפני שכבר עברנו מזמן את הגיל, אך אנו ודאי מיטב הצבא, סלתו ושמנו של המערך הלוחם, מלח הארץ, ובלעדינו אין צה"ל. אם נאיים בסירוב, לא תיוותר לממשלת הימין הקיצוני ברירה אלא להתחשב בדעתנו בנושאים פוליטיים מובהקים. שום רפורמה משפטית לא תעבור בלי אישורנו. או כמו שהסביר תת־אלוף במיל' אסף אגמון, ממובילי מחאת הטייסים, בריאיון לרדיו 103FM שלושה ימים בלבד לפני 7 באוקטובר: "הטייסים שהחליטו להפסיק לטוס הם הפטריוטים הכי גדולים במדינת ישראל, הם מגש הכסף להצלת המדינה. (בלעדיהם) יש פה חיל אוויר מפורק".
הרמטכ"ל הגיע למסקנה שאי אפשר להדוף את ההסתערות הטרויאנית על צה"ל בצעדים משמעתיים, אלא אך ורק בשיחות נפש ובתחנונים. לפי הנחייתו, הצבא אף נמנע מלקרוא לסרבנים "סרבנים"; הלוי העדיף את הלשון הנקייה "אי התייצבות". גם היום קשה להעריך אם מוטב היה לנהוג אחרת. ייתכן שנקיטת יד קשה כלפי הסרבנים הייתה מחריפה עוד יותר את הסרבנות
ההשקה הכמעט־רשמית של מבצע הפסקת ההתנדבות התרחשה שבועות אחדים אחרי התנעת הרפורמה המשפטית של השר יריב לוין, וכשכבר התברר שהממשלה החדשה אינה נרתעת מההפגנות ההמוניות בקפלן. יהירותה ונמהרותה של הקואליציה מנעו ממנה לקחת בחשבון את כישרון שבירת הכלים בידי האופוזיציה. באמצע פברואר התארח אהוד אולמרט בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, והסביר: "אני נגד הפרת חוק, לא הגענו לנקודה, אבל נגיע אליה. יש היעדר התנדבות (בצבא), יש מערכות קריטיות בחיי המדינה, בחלקן אתם לא מכירים אותן, הן בנויות על התנדבות, ואני מקבל פניות מאותם אנשים שאומרים 'עד כאן, אנחנו מפסיקים להתנדב'". חיש קל התברר שהכוונה היא ל"מערך המ"מ" בצה"ל. רוב הציבור אכן לא הכיר אותו ואף לא ידע לפרוט את ראשי התיבות שלו, אבל עד סוף החורף הבין היטב: מדובר במערך חיוני ביותר באגף המודיעין, מערך המבצעים המיוחדים, המושתת בעיקר על אנשי מילואים שמפאת גילם המתקדם אינם מחויבים עוד להתייצב לשירות, ועושים זאת על בסיס התנדבות. כך גם הטייסים במיל', לוחמי סיירת מטכ"ל ועוד ועוד. אולמרט איים שהמשך יישום הרפורמה יוביל להשבתת המערך ולפגיעה קריטית ביכולות של צה"ל.
עוד לפני השבעת הממשלה והשקת הרפורמה ניסרו באוויר איומי סרבנות במסווה של הפסקת התנדבות, ואף בלי מסווה כלל. אלוף במיל' יאיר גולן, שמפלגתו דאז לא צלחה את אחוז החסימה בבחירות, צייץ כבר בתחילת דצמבר: "אם רק הרוב קובע, ואין להתחשב במיעוטים, בחלשים, בכאלה החושבים ומתנהגים אחרת, אז הרוב יקבע שהוא לא משלם מיסים שיממנו חרדים שלא רוצים לעבוד, ולא משרת בצבא שחרדים וערבים לא משרתים בו". חודשים אחדים אחר כך, בריאיון לגלי צה"ל, היה גולן מפורש אף יותר: "למלש"בים אני אומר, תתגייסו. (עדיין) לא הגענו למקום שבו מסרבים לשירות חובה. אנשי המילואים, אני אומר להם: תעשו את מה שליבכם אומר לכם" (6 במרץ 23'). מכלל לאו היה אפשר לשמוע הן: המלש"בים, כלומר המועמדים לשירות בצבא החובה, אמורים להמשיך לשרת בינתיים, ואילו חיילי המילואים רשאים כבר לסרב.
אגב, בהמשך המחאה גולן חיווה את דעתו כי מתקרב גם יום סירוב הפקודה של המיועדים לשירות סדיר. בסוף מאי 23' הוא אמר בפודקאסט של טובי פולק: "המלש"בים הם בתוך הוויכוח. ושלא יהיה ספקות, לא לסמוטריץ' ולא לבן־גביר ולא לביבי נתניהו, אם הכיוון הזה יימשך, הוא יראה שההורים באים ללשכות הגיוס ואומרים: אנחנו לא ניתן לכם את הילדים שלנו". היועצת המשפטית לממשלה ביקשה לאחרונה מהמשטרה לזרז את החקירה בעניין ההתבטאות המסוימת הזאת, לכאורה קריאת המרדה.
מרתון הדיונים בוועדת החוקה של שמחה רוטמן האיץ את השימוש בנשק הסרבנות במערך המילואים. בתחילת מרץ הוקדשה לנושא כתבת שער במוסף הארץ, ביטאון ההתנגדות. עורכיו לא ניסו לרכך את הדימוי הסרבני של מפסיקי ההתנדבות. שער המוסף היה קולאז' של גילויי סרבנות צלולים ברשתות החברתיות, לדוגמה: "לעצור הכול, לא לצאת לשירות מילואים, לסרב"; "הגיע הזמן לסרב. רוב הסד"ק (השגיאה במקור – ח"ס) הצה"לי הוא מילואים. סרבו, פשוט סרבו. חיילים, קצינים, בכל הדרגות"; "לסרב להגיע לכל צו מילואים"; "גל של סירוב מילואים כבר התחיל והוא רק יתעצם". כל זה, כאמור, בשער מוסף הארץ, מתחת לכותרת שהופיעה בין מירכאות: "מי שחושב שאחרי ההפיכה יישאר לו צבא מילואים פשוט לא מבין איפה הוא חי".
אחד המרואיינים לכתבה היה ד"ר יובל הורביץ מבית החולים איכילוב, סגן־אלוף במיל' ששירת כרופא באוגדת עזה – האוגדה ששבעה חודשים אחר כך הוכתה קשות. "השבוע בישר לאנשי האוגדה כי אינו יכול עוד", נכתב עליו בחודש מרץ. ד"ר הורביץ סיפר שעד כה הוא נמנע מלסרב למרות דעותיו על השירות בשטחים, אבל "זה כבר לא המצב. הרי בסוף תהיה מלחמה, כי ככה זה במדינת ישראל. ובמלחמה הבאה יהיה לי ספק גדול במניעים שלה". הסמן השמאלי של העיתון, גדעון לוי, חגג בעמוד הדעות את ההתבטאות הקיצונית של ד"ר הורביץ. "אלפי הסרבנים החדשים גילו את החושך, או שמא את האור שבסרבנות. צריך להצדיע להם, אבל למה רק עכשיו?", הוא כתב ב־5 במרץ. באותו היום דיווח הכתב הצבאי של חדשות 12, ניר דבורי, ש־37 אנשי צוות האוויר במילואים של טייסת 69, "טייסת הפטישים", לא ישתתפו בתרגיל שנקבע להמשך השבוע. יותר מ־100 אנשי מילואים מ־669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, כתבו לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולמפקד החיל: "לא נוכל לשרת את מדינתנו אם מהלכי החקיקה יועברו במלואם ללא הידברות והסכמה". הם נמנעו מלהשתמש במילה "סרבנות", אך זו נכללה במכתב של מאות בוגרי יחידת המודיעין 9900 וקציני בקרה ושליטה מחיל האוויר, שגם עליו דווח בחדשות 12: "אנו חשים כי זו חובתנו המוסרית לנקוט עמדה ולסרב בעת הזו לקריאה לשירות מילואים, כבאי כוחה של הזרוע המבצעת".
כל מפקדי חיל האוויר לשעבר שעדיין עמנו, אפילו דן טולקובסקי בן ה־102, שיגרו בחודש מרץ מכתב פומבי לנתניהו ולגלנט, והצהירו בו כי הם "עוקבים בדאגה עמוקה אחר התהליכים המתרחשים בימים אלה בחיל האוויר ובמדינת ישראל", ו"חרדים להשלכות של תהליכים אלה ולסכנה החמורה והמוחשית הנשקפת לביטחון הלאומי". במסמך לא הייתה מילת הסתייגות אחת מהטייסים המאיימים בהפסקת התנדבות, רק הבנה לליבם. מפקדי החיל לשעבר פרסו למעשה חסות על סרבנות. זו הייתה גם הנימה השלטת בכלי התקשורת שעסקו בנושא ללא הרף, שלא לומר בשקיקה.
דווקא יש חוק
גם באופוזיציה לא נשמעו כמעט הסתייגויות מהתופעה. יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ התייחס אליה בשלילה רק כשעיתונאית שאלה אותו על כך, בפתח ישיבת סיעתו. "אנחנו נגד סרבנות מכל סוג. צה"ל חייב להישאר מחוץ למשחק", הוא השיב. יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, מיהר להסתייג מההסתייגות הזאת ולחלוק על המינוחים שלה. לפיד הסביר כי התבטאות בנוסח "'לא נשרת בצבא של מדינה לא דמוקרטית' זו לא סרבנות. אני מתנגד להדבקה של המילה". גם משה יעלון נזף בגנץ, וצייץ: "חבר הכנסת בני גנץ, (עדיין) אין חוק שמחייב משרתי מילואים שמעל גיל הפטור (40) להתנדב לשרת".
אכן, כדברי יעלון, אין חוק כזה, אבל יש חוק אחר, האוסר לארגן הפסקת התנדבות. סעיף 109 (א) לחוק העונשין קובע: "מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזוין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו מאסר חמש שנים". סעיף 109 (ב) מבהיר: "מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזוין לערוק משירותו או מפעולה צבאית, או סייע לו בעריקה, דינו – מאסר שבע שנים; לעניין זה, משרת בכוח מזוין – לרבות מי שמשרת לאחר שהתנדב לצבא הגנה לישראל לפי הוראות סעיף 17 לחוק שירות ביטחון". סעיף קטן ה' מגדיר: "בסעיף זה, 'עריקה' – היעדר מן השירות בכוח מזוין מתוך כוונה שלא לחזור".
"אחים לנשק לא הובילו סרבנות המונית. הדבר היחיד שקרה, עד הטבח, זה טייסים שהקפיאו את התנדבותם למילואים",כתב בן כספית במרץ 24'. בשנה שעברה הוא פרסם כל עצומה ומכתב. למשל, ב־13 ביולי 23': "רשימת החותמים על מכתב הגיבוי של מילואי חיל האוויר החלה אתמול באלף, הגיעה ל־1500, ותכף, ככה אומרים לי, תחצה 2000"
אגב, גם מתנדב שמפסיק להתנדב, עלול לעבור על החוק. אם הוא התנדב בעבר, יש לו מניעה חוקית מלהתחרט בהתרעה קצרה. סעיף 14 (ה) לחוק שירות המילואים קובע: "מי שהתנדב לפי סעיף זה לשירות מילואים או לתקופת שירות מילואים נוספת חייב בשירות מילואים עד תום התקופה הנקובה בהצהרת ההתנדבות, אלא אם כן הורה השר על שחרורו במועד מוקדם יותר, או אם מסר המתנדב, במועד שנקבע לכך בתקנות, הודעה מוקדמת, בכתב, על רצונו להשתחרר". כידוע, שר הביטחון גלנט לא שחרר איש מחותמי העצומות. "הפסקת ההתנדבות" הפתאומית שלהם חיבלה במכונת המלחמה הישראלית, שהשקיעה שנים בהכשרתם והסתמכה עליהם.
"תרחיש הסרבנות שהדאיג את צה"ל התממש", בישרה כותרת המשנה בעמוד השער של ידיעות אחרונות ב־6 במרץ 23'. בחדשות 12 שודר ריאיון מטלטל עם טייס עלום שם ומטושטש פנים: "אני לא אהיה שכיר חרב במשטר דיקטטורי. לא תעצרו – לא תהיה תקיפה באיראן". אייבי בנימין, מגיבורי מחאת בלפור שהייתה מקור ההשראה של המחאה החדשה, צייץ כי "המחאה מתקדמת בכמה צירים: הציר המרכזי הפגנות מוצ"ש, ציר המשנה ימי שיבוש והפגנות יומיות. הציר השני הוא ריסוק הכלכלה. הציר השלישי הוא ריסוק מערך המילואים. …ביחד ננצח". בכיר מחאה ידוע יותר, הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, נשאל ב־1 במרץ בחדשות 12: "אם לצורך העניין רוצים לגייס אותך בזמן מלחמה, אתה לא מתייצב?". חלוץ השיב חד וחלק: "אני לא מתייצב". מכל הרמטכ"לים לשעבר שהפגינו נוכחות כזאת או אחרת בפעולות המחאה נגד הרפורמה, רק גבי אשכנזי הוקיע את איומי הסרבנות. "חלק מהציבור של המילואים התחכך כאן עם הקו האדום, לא רוצה להגיד – חצה אותו", אמר אשכנזי בסוף מרץ. "אם הייתי מזהה אנשים שמובילים את הדבר הזה, הייתי מוציא אותם מהשירות".
במטה הכללי של צה"ל נבוכו קשות מהעצומות וההצהרות בדבר אי התייצבות. הסרבנות ההמונית הייתה התנסות מטכ"לית ראשונה מסוגה מאז הקמת צה"ל, והתגובה הראשונית הייתה מבולבלת. מפקד חיל האוויר אלוף תומר בר השעה את אל"מ גלעד פלד, מפקד בסיס רמת־דוד עד שנת 2022. "גלעד תיאם וסנכרן אי התייצבות של אנשים בטייסות", טען אז מפקד החיל. הרמטכ"ל הרצי הלוי אמר במפגש עם אנשי מילואים מארגוני המחאה כי "אסור לנסר את הענף שכולנו יושבים עליו. עדיפה דיקטטורה בטוחה על אנרכיה לא מוגנת". לרגע היה נדמה שהמטכ"ל מסיר את הכפפות בטיפול בתופעת הסרבנות, אבל בתוך יממה הלוי התנצל בשידור לאומה על "משפט שלא הייתי צריך לומר ושאינו משקף את תפיסתי לחלוטין". מפקד חיל האוויר ביטל את השעייתו של אל"מ פלד, שהכחיש בתוקף כי ארגן מרד. מאז ועד ל־7 באוקטובר כמעט לא ננקטו בצה"ל צעדי ענישה נוספים נגד סרבנים או מאיימים בסרבנות. השעייתו של תת־אלוף במיל' עופר דורון, מפקד זירת הים התיכון בחיל הים, הייתה אירוע יחיד מסוגו כמעט.
הרמטכ"ל הגיע למסקנה שאי אפשר להדוף את ההסתערות הטרויאנית על צה"ל באמצעות צעדים משמעתיים, אך ורק בשיחות נפש ובתחנונים. לפי הנחייתו, הצבא אף נמנע מלקרוא לסרבנים "סרבנים"; הלוי העדיף את הלשון הנקייה "אי התייצבות". הוא פעל ברוח המלצתה של ראש מחלקת מדעי ההתנהגות דאז בצה"ל, תת־אלוף הדס מינקה־ברנד, שכבר ב־2010 המליצה לנהוג ביד רכה בסרבנים אידיאולוגיים, מימין ומשמאל, ואף לא למהר להגדיר אותם כסרבנים. גם היום קשה להעריך אם מוטב היה לנהוג אחרת. ייתכן מאוד שנקיטת יד קשה כלפי הסרבנים הייתה מחריפה עוד יותר את הסרבנות. חברי תנועת אחים לנשק ואוהדיהם היו אחוזי תבהלה מוטרפת מממשלת הימין, ובה בעת אפופי שיכרון כוח.
גלי צה"ל נגד צה"ל
השימוש בנשק הסרבנות התרחב והואץ ככל שהליכי החקיקה של הרפורמה התקדמו. שני סעיפים חשובים שלה עברו בקריאה ראשונה – שינוי הרכב ועדת השופטים, שעלה להצבעה בכנסת ב־20 בפברואר, ופסקת ההתגברות, שהובאה למליאה ב־14 במרץ. אבל ההצבעות בקריאה שנייה ושלישית לא התקיימו מעולם: לקראת תחילת אפריל נתניהו נכנע. זה קרה למחרת ליל הפגנות הענק וחסימות הכבישים, ליל גלנט, שהתחולל בעקבות הודעת נתניהו על הדחת שר הביטחון. קצפו של ראש הממשלה יצא על הנאום שבו קרא גלנט לעצור את הרפורמה המשפטית, בטענה שיש "סכנה מיידית לביטחון המדינה". השר ביקש מהמוחים "לעצור מיד את ההפגנות ולעצור כל גינונים של סרבנות", אך הללו העדיפו להיתלות בהתרעתו ש"האיומים על ישראל גוברים", כאילו תופעת הסרבנות היא כורח בלתי נמנע, תוצאה אוטומטית של הרפורמה המשפטית, ולפיכך כל האחריות להתגברות האיומים הביטחוניים נופלת על כתפי הממשלה בלבד. הטיפול התקשורתי בנאום גלנט יצר תמונת מצב נלעגת, כאילו אויבי ישראל יתקפו אותה בגלל השינויים במעמד בג"ץ, לא בגלל הסרבנות. ראשי חזית הסירוב נהנו מאהדה שופעת באולפנים. ממשלת הימין הוצגה כאחראית בלבדית לסרבנות ולתוצאותיה.
ראש הממשלה חזר בו עד מהרה מההודעה על הדחתו של שר הביטחון, וגם הכריז על הקפאת הליכי החקיקה. ההכרזה הזאת הביאה רגיעה מסוימת בחזית ההתנגדות לרפורמה, והשקט היחסי נשמר במשך כשלושה חודשים, עד אחרי חגי האביב. אש הסרבנות התלהטה מחדש בקיץ, כשהקואליציה התעקשה לחוקק את ביטול עילת הסבירות למרות הסיכוי הגבוה שבג"ץ ממילא יפסול את החוק, וחרף התעצמות המחאה ברחובות נגדו. לצד "ימי שיבוש" וניסיונות להטיל מצור על הכנסת, השקיעו ראשי המחאה מאמץ אדירים בליבוי תודעת הנזק – נזק אמיתי או מדומה – ש"הפסקת ההתנדבות" גורמת לצה"ל ולמדינה. 161 אנשי הלב המבצעי של מטה חיל האוויר פרסמו ב־19 ביולי מודעה על "הפסקה מיידית של התנדבות למילואים". בראש המודעה התנוססו בראשי תיבות חתימותיהם של שני קצינים בכירים, תת־אלוף ו"ל ותת־אלוף י"ד. חותם בכיר אחר אמר בפה מלא בריאיון לגלי צה"ל: "אין ברירה אלא לסכן את כשירות חיל האוויר. אם תפרוץ מלחמה בעוד כמה חודשים, אני לא יכול להגיע. זה נגמר, אני לא חייב להתנדב". אלוף במיל' נמרוד שפר, ראש מטה חיל האוויר לשעבר, הביע תמיכה מוסרית בדברים, ואמר שלו היה עדיין בשירות מילואים פעיל, היה מודיע אף הוא על הפסקת התנדבות.
רינו צרור, שדר ותיק בתחנת הרדיו של צבא הגנה לישראל, חגג באותו היום את התרחבות העיצומים נגד צה"ל בטקסט אנרכיסטי: "מאה מאנשי צוות האוויר הודיעו שהחל מהיום הם לא מתנדבים עוד. 161 נוספים חתמו שינהגו כך עם חקיקת החוקים. כלומר, בשבוע הבא; ואיתם המערכת הרפואית, המטכ"ליסטים, הצנחנים, המ"מ, השייטת ועוד. הרשימה ארוכה מאוד ומלמדת בבירור – המילואימניק הלוחם מתנגד בכל כוחו, בכל מאודו, בכל נפשו, לחוקי הדיקטטורה".
ביום ההצבעה בכנסת על חוק עילת הסבירות היה צרור מפורש אף יותר: "נחזור ונבהיר בין הפגנה להפגנה: רוב הציבור בישראל, משמאל ומימין ומן המרכז, אינו מקבל את חוקי הדיקטטורה. לא חיילי המילואים, ולא המסחר". אלוף במיל' עמוס מלכא, ראש אמ"ן לשעבר, צייץ: "אני יודע שמה שאני כותב כאן יעורר מהומה. אם בימים אלה הייתי משרת כאלוף במטה הכללי, הייתי מבקש לפרוש מיידית! דקה אחרי הפרישה עולה על כל במה ואולפן ומסביר מדוע ערכית לא מתאפשר לי לשרת משטר ההופך לדיקטטורה משיחית קיצונית" (20.7.23).
כמעט כל ראשי מערכת הביטחון לשעבר עודדו את הסרבנים. ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין הכריז בהפגנה שהתקיימה בקפלן ב־22 ביולי: "הגיע הרגע להחליט על השעיית ההתנדבות למילואים עד לעצירה מוחלטת של החקיקה. אין זו הפיכה צבאית, אין זה מרד, זו קריאה נואשת למי שעוד שכל בראשו". נדב ארגמן, שעמד אף הוא בעבר בראש השב"כ, התראיין אצל אילנה דיין בגלי צה"ל – שוב גלי צה"ל – ואמר: "במידה והחקיקה האיומה והנוראה הזו תעבור, אנחנו מדינה אחרת, אז אנחנו לא חייבים לעמוד בחוזה שחתמו איתנו".
"אם ביום ראשון עוברת החקיקה וביום שני פורצת מלחמה, אתה מתייצב?", נשאל סא"ל רון שרף, והשיב: "אני לא מתייצב. זה כלי מסוכן, אבל אנחנו מצביעים על תופעה שממילא תקרה. אנשים לא יתנדבו לדיקטטורה". הוא וחבריו הכריזו שהם מודעים לסיכון הרב בשימוש בנשק הפסקת ההתנדבות. בד בבד הם הטילו על הממשלה את האחריות לנזק שייגרם כתוצאה ממנו
היה ברור שארגמן מתכוון ל"חוזה" בין המדינה לאנשי המילואים ומערכת הביטחון. ה"חוזה" שב והוזכר בהצהרותיה של התנועה שהתייצבה בראש חץ המאמצים לשימוש בצה"ל כמנוף לעצירת הרפורמה – אחים לנשק. התנועה הזאת, שעוסקת לאחרונה בהגשת תביעות דיבה או מאיימת בתביעות כאלו נגד מי שמטילים עליה אחריות עקיפה לאירועי 7 באוקטובר, ניצחה על עצומות הפסקת ההתנדבות. חולצות הזית של פעיליה נועדו לאותת לכל מילואימניק פטריוט – הפסק לשרת.
"הטייסים הגיבורים, אחים לנשק, לוחמים ואנשי ההייטק מצילים את מדינת ישראל", התפעל אהוד ברק בפוסט שפרסם ברשתות החברתיות ב־4 באוגוסט. אותו אהוד ברק שב־2009, בהיותו שר הביטחון, סילק את ישיבת הר־ברכה מרשימת ישיבות ההסדר, אחרי שראש הישיבה חיווה את דעתו כי אין לציית לפקודה היפותטית לעקירת יישובים. גם העיתונות הממוסדת הרעיפה חיבה עצומה על אחים לנשק, נשאה אותם על כפיים, תיארה אותם כאזרחים למופת, סגדה לאומץ ליבם, לא נרתעה מהגינונים הרדיקליים שלהם ולא התווכחה עם עצם טענתם הרדיקלית כי הם המכשול האחרון המונע מדמוקרטיה להפוך לדיקטטורה. כתב ידיעות אחרונות שנלווה לבכיר התנועה רון שרף, סגן־אלוף במיל' ויוצא סיירת מטכ"ל, רשם מפיו את הדברים הבאים בהפגנה לילית ליד ביתו של גלנט: "השבוע נכריז על שבוע המילואים. מילואימניקים ינטשו את המטוסים, הספינות, הצוללות, שטחי אימונים, ולא יהיה צבא העם".
בריאיון אחר נשאל שרף: "אם ביום ראשון עוברת החקיקה וביום שני פורצת מלחמה, אתה מתייצב?". "לא, אני לא מתייצב", הוא הודיע חד וחלק. ולכתב ידיעות אחרונות אמר: "זה כלי שהוא באמת מסוכן, אבל אנחנו מצביעים על תופעה שממילא תקרה. אנשים יעזבו יחידות, ירדו מהארץ, לא יתנדבו לדיקטטורה" (28.7.23). כלומר, שרף הכריז בפה מלא, בשם אחיו לנשק, שהם מודעים לסיכון הרב בשימוש בנשק הפסקת ההתנדבות, ובכל זאת אוחזים בו. בד בבד הם הטילו על הממשלה, ורק עליה, את האחריות לנזק שייגרם כתוצאה ממנו. בפרסומים שלהם בעיתונים וברשתות תואר נתניהו כ"מחריב צה"ל". בן כספית רטווט אותם וצייץ: "זה יהיה רשום על שמך, אתה לבד, אין שותפים".
כספית היה יח"צן וולונטרי כפייתי של המחאה. בחשבון הטוויטר שלו הוא פרסם כל עצומה ומכתב. למשל, ב־13 ביולי 23': "רשימת החותמים על מכתב הגיבוי של מילואי חיל האוויר החלה אתמול באלף, הגיעה ל־1,500, ותכף, ככה אומרים לי, תחצה 2,000". ובהמשך היום עוד ציוץ – "יש כבר צפי: סקר פנימי חשאי שנערך בקרב לוחמי צוותי חיל האוויר במילואים מורה כי בין 30 ל־40 אחוז מהם עלולים להפסיק התנדבות". וכעבור שלושה ימים: "היחידה, כלומר סיירת מטכ"ל, 400 חותמים, ביניהם רבים הפעילים במילואים".
יח"צנית נלהבת נוספת של עצומות הייתה גיבורת המחאה שקמה ברסלר. ב־24 ביולי כתבה: "מאז העברת החוק הבוקר הצטרפו לשורותינו מבול של כ־250 אנשי מילואים פעילים במ"מ, בגילאים צעירים, שהודיעו על הפסקת התנדבות מיידית למערך". וב־28 באוגוסט: "ספוילר – בספטמבר נתניהו יישאר בלי צבא, כיאה לדיקטטור שסיים את דרכו הפוליטית". גם ב־6 בספטמבר: "ממשלה שלא תציית לבג"ץ תמצא את עצמה למחרת בבוקר בלי צבא, בלי שב"כ ובלי מוסד".
הרשימה של המתנחל
מיום ליום התרבו הידיעות בתקשורת על פגיעה בכשירות חיל האוויר, שחלק הארי של כוח האדם המבצעי שלו נשען על אנשי מילואים. הדיווחים הללו שימשו כנשק פסיכולוגי רב עוצמה נגד ממשלת הימין, באמצעות התיאור שלה כמקריבת ביטחון ישראל על מזבח תוכניתה לשינוי מערכת המשפט. ב־2 באוגוסט התכנסו מאות אנשי מילואים של החיל, והאשימו את הצבא בפרסום "נתונים שקריים על כשירותו, במטרה לייצר רגיעה שאינה משקפת את המצב בפועל". עוד קודם לכן, ב־13 ביולי, דיווח הכתב הצבאי של הארץ בכותרת הראשית של העיתון ש"מחאת הטייסים עשויה להגיע למסה הקריטית שלה בימים הקרובים". ב־22 ביולי, שבת אגב, קיימו ראשי אחים לנשק מסיבת עיתונאים רבת משתתפים, והכריזו כי "כעשרת אלפים מילואימניקים מכ־40 יחידות יצטרפו למחאת הטייסים ויודיעו על פרישה ממילואים, בהם מיחידות כמו סיירת מטכ"ל, שייטת ויחידות מסווגות נוספות". כשבלשכת נתניהו העריכו כי "גל המחאות יירגע אחרי שהחקיקה תעבור", מערך המ"מ הגיב בחריפות: "ראש הממשלה התנתק מהמציאות".
באוגוסט 23' התכנסו מאות אנשי מילואים של חיל האוויר, והאשימו את הצבא בפרסום "נתונים שקריים על כשירותו, במטרה לייצר רגיעה שאינה משקפת את המצב בפועל". בספטמבר דיבר גם הרמטכ"ל על הפגיעה בכשירות החיל כעובדה מוגמרת. "יש לנו פגיעה בכשירות הולכת ומתפתחת, הולכת ומתמשכת", דיווח הלוי במה שנהוג לכנות שיחות סגורות
צה"ל, מטעמים מובנים, נמנע מלפרסם נתונים רשמיים על היקף הסרבנות, אך כמובן ערך רשימות פרטניות של כוח האדם הזמין בכל טייסת ויחידה, בהסתמך על העצומות ועל מפגשים אישיים עם המאיימים בהפסקת התנדבות ועם המפסיקים בפועל. הרשימות הללו חילקו למעשה את מצבת כוח האדם המבצעי בחיל האוויר לשניים – מתנגדי הממשלה ותומכיה. שמאל וימין. אחד ממפקדי טייסות הקרב דיווח בקיץ במרירות, ואולי במידה של הגזמה, שכל אנשי המילואים שלו נכללים ברשימת מפסיקי ההתנדבות, וברשימה השנייה נמצא רק נווט אחד, מתנחל. הרצי הלוי ותומר בר מצאו את עצמם מקדישים שעות ארוכות לשיחות נפש עם סרבנים בפועל ובכוח. כאמור, הם העדיפו לא לנהוג בהם ביד קשה, כלומר לא לסלקם רשמית מהחיל או להעמיד אותם לדין. החשש היה שצעדים כאלה יביאו ל"שפיכת התינוק עם האמבטיה", כפי שרב־אלוף הלוי התבטא עוד באביב, והדגיש אז ש"אילו נהגנו אחרת, היינו במקום אחר". אך זו לא הייתה העדפה מוסרית, אלא תוצאת מצוקה. תהליך הכשרה של טייסי קרב חלופיים היה מצריך שנים לא מעטות. "אילו יכולנו היינו מעיפים את כולם", הודה לאחרונה בכיר מטכ"ל אחר.
בחצי השנה שלפני המלחמה תפסו "שיחות הלכידות", כלשונו של הלוי, ימים שלמים מתוך לוח הזמנים הצפוף שלו, על חשבון משימות מתוכננות אחרות. הלכידות, כך הסביר שוב ושוב, היא חלק מהכשירות, והתכוון לאמונה האקסיומטית שטיב שירותי האבטחה שצבא העם מושיט לאומה אינו נתון להשפעה כלשהי של אש המחלוקת מחוץ לבסיסים. כביכול, בימים כתיקונם, לובשי מדים מכל גוני הקשת והמגזרים אינם מאפשרים לדעותיהם הפוליטיות להשפיע על רוח הלחימה שלהם, ומניחים שגם זולתם נוהג כך. "כשהמחלוקת גולשת לשורות צה"ל ופוערת בו סדקים, לוחם ביבשה עלול לטעות ולחשוב שטייס בחיל האוויר לא יסייע לו בגלל אותה מחלוקת", התריע הרמטכ"ל נואשות באיגרת לחיילי צה"ל שפרסם ב־23 ביולי. "טייס בחיל האוויר עלול לטעות ולחשוב שניתן לא להתכונן ולשמור על כשירות למלחמה, בשעה שבפועל, אנו עשויים להזדקק לו בקרוב".
התזמורת חזרה לנגן
בשמחת תורה תשפ"ד צה"ל אכן הזדקק מאוד לכשירות טייסיו, אולי כפי שלא הזדקק להם מעודו, או לפחות מאז הפתעת יום הכיפורים תשל"ד. עד כה נרשמה רק עדות מוסמכת אחת לכך שהכשירות נפגעה ישירות בגלל הסרבנות. מפקד בית הספר לבקרה אווירית ופיקוח טיסה בחיל האוויר, סגן־אלוף יניב אבן, אמר לתומו בכנס אזרחי בחודש שעבר ש"ב־7 באוקטובר לא כל כך הבנו מה קורה והיינו צריכים להתארגן מאוד מהר לפעולה. היה נראה כי בעקבות המחאה נגד המהפכה המשפטית יש מילואימניקים שלא היו כשירים ללחימה". דובר צה"ל מיהר להכחיש את דבריו של סא"ל אבן ולהצהיר ש"בבוקר 7 באוקטובר הפעלתו של חיל האוויר לא נפגעה באף מערך בגלל בעיית כשירות". מפקד החיל תומר בר, בדבריו בטקס סיום קורס קצינים לפני כשלושה שבועות, קבע ש"חיל האוויר נכנס לאירועי אותה שבת ארורה ללא בעיית כשירות מבצעית. המראנו למלחמה הרב־זירתית הקשה הזו מאוחדים ומלוכדים, על אף המחאה, ומאז לא נחתנו".
ככל שבדקתי את הדברים, מול טייסים ומול מפקדים בכירים, אלוף בר ודובר צה"ל אומרים אמת. העיכוב בהיחלצות יעילה של חיל האוויר לעזרתם של תושבי עוטף עזה המותקפים, לא נבע מבעיות כשירות. כמו צה"ל כולו, גם זרוע האוויר שלו הופתעה קשות.
ערב המלחמה העריכו בחיל שכשירותו תתחיל להיפגע כתוצאה מאי התייצבות של טייסי מילואים לאימונים רק מ־17 באוקטובר. כבר ב־7 באוקטובר נמנו אומנם כמה וכמה טייסים שנחשבו בלתי כשירים, אך עדיין היה אפשר למלא את הפרצות בזכות אלה שהיו כשירים, בינתיים. ממערך הטיס נגרע לצמיתות רק טייס אחד שהרטוריקה הנחרצת שלו לא הותירה למפקדיו ברירה אלא להדיח אותו – אל"מ מיל' נוף ארז. "לחיזבאללה יהיה יותר קל", השמיע ארז בקיץ שעבר הצהרה מופקרת באוזני מראיינת נפעמת ברשת ב', והסביר שיימנע מהתנדבות לשירות מילואים כדי ש"לפחות אוכל להסתכל לנכדים שלי בעיניים".
ובכל זאת, בחודש האחרון שלפני המלחמה דיבר הרמטכ"ל על הפגיעה בכשירות חיל האוויר כעובדה מוגמרת. רק ועדת חקירה תוכל אולי לגשר על הפער בין הצהרותיו אז להכחשות צה"ל כעת. "יש לנו פגיעה בכשירות הולכת ומתפתחת, הולכת ומתמשכת", דיווח הלוי במה שנהוג לכנות שיחות סגורות. הוא הסביר ש"אנחנו בכושר חסר בחיל האוויר, גם בחלק הטס. אני מודד כל יום עם מה אני הולך למלחמה", אך נמנע מלנקוב במספרים, כדי "לא לעזור לצד השני שרוצה להבין מה המספרים". הרמטכ"ל הזהיר: "כשהביטחון מתחיל להתפרק, זה יכול להביא למלחמה", והוסיף בציניות שכאשר תתחיל המלחמה, "אף אחד לא יבדוק את מצב הסבירות".
ובאמת, כשהתחילה המלחמה, איש לא בדק עוד את מצב הסבירות. שעתיים וחצי אחרי פרוץ הקרבות התפרסמה בחשבון הטוויטר של האחים לנשק קריאת SOS שהסגירה נקיפות מצפון: "אחים לנשק קוראים לכל מי שנדרש להתייצב להגנת ישראל ללא היסוס ומיד. כרגע הדבר החשוב ביותר זה ביטחון אזרחי המדינה". רק מי שליבה במשך חודשים את אש הסרבנות, וזרע היסוסים במערך המילואים, חש צורך להשמיע כעת קריאה נרגשת למילואימניקים "להתייצב להגנת ישראל ללא היסוס ומיד". לא מועצת יש"ע או תנועת אם תרצו, לא תומכי הרפורמה המשפטית, רק אחים לנשק.
האם בטהרן התייחסו לסרבנות 2023 כהזדמנות להסתערות על המדינה היהודית? בתדרוך שקיים ב־1 בינואר אמר דובר צה"ל כי "סביר להניח שהקרע בעם ומוכנות הצבא, לתפיסת חמאס, זה אחד מהדברים שקשורים להחלטת חמאס לצאת למתקפת 7 באוקטובר. הדברים האלה יתבררו בתחקיר המעמיק שנעשה". עד כה טרם פורסם תחקיר כזה
איתי בן־חורין, יועץ האסטרטגיה והתקשורת של הארגון, הכה לאחרונה על חטא: "לא היה נכון להכניס את נושא ההתנדבות למילואים למשוואה, גם כאשר מרגישים שנלחמים על מהות הדמוקרטיה ודרך החיים שלנו. זו הייתה טעות. יכול להיות שאילולא המהלך הזה ההפיכה המשטרית הייתה מתקדמת עוד יותר, והדמוקרטיה הישראלית הייתה נרמסת כפי שתכננו לוין, רוטמן ונתניהו – ועדיין, היינו צריכים לפעול אחרת". גם רועי קונקול, יועץ התקשורת של יאיר לפיד בכהונתו כראש הממשלה, חזר בו מתמיכתו הפומבית בסרבנות בתקופת הרצת הרפורמה: "הסיפור של לאיים בסרבנות היה טעות, גרם לקרע בתוך יחידות המילואים. אלה אנשים שהם אחים שלי ואני פגעתי בהם", התבטא קונקול באומץ.
רבים אחרים התחרטו בדממה. לו ביקרתם לאחרונה בתא השליטה של חיל האוויר במרכז הארץ, יכולתם לראות עשרות קצינים, קצינות ונגדים יושבים על המקלדות, כמו תזמורת פילהרמונית מול מנצח ותיק ומנוסה – תת־אלוף כסוף שיער בן שישים פלוס, שהטיס מטוסי קרב עוד במלחמת לבנון הראשונה. בשלהי החורף שעבר הוא שיגר מכתב מתוקשר למפקדיו, וטען בו שערכיו מונעים ממנו להמשיך לבצע את תפקידו תחת הממשלה הנוכחית – אך בפרוץ המלחמה התייצב לדגל עם פקודיו, רובם המכריע מילואימניקים. נעליהם אינן מכוסות אבק, כמו נעלי לוחמי היבשה בעזה, וגם לא נשקפת להם סכנת ספיגה של טיל נ"ט, ואף על פי כן הם מכונת המלחמה בכבודה ובעצמה. בלעדיהם, מחיר הדמים של התמרון הקרקעי בעזה היה כבד פי כמה וכמה.
כמובן, גם הטייסים עצמם הם נדבך מרכזי במכונת המלחמה. התקשורת שסגדה להם כשהכריזו על הפסקת ההתנדבות אוהבת לטעון שהימין אמור לבקש את סליחתם על "מסע ההשחרה" שעשה להם אשתקד, שהרי עם פרוץ המלחמה הם התייצבו כאיש אחד. זוהי טענה מוזרה ביותר: מי שבמשך חודשים התעקש להודיע כי הוא גורע את עצמו ממערך המילואים אינו רשאי להיעלב רק מפני שהתייחסו ברצינות לאיומיו. ארבעה ימים בלבד לפני הטבח בעוטף עזה דיווח הכתב הצבאי ניר דבורי ש"בין 30 ל־70 אחוז מצוותי המילואים של הטייסים לא מתייצבים", ואז איש מהם לא טרח להיעלב בקול. אדרבה, תנועת המחאה ביקשה להרתיע את ממשלת הימין ולהפחיד את הציבור, וכמעט כל האמצעים היו כשרים. גם הסרבנות. בדיעבד נראה שממדיה היו קטנים מהמספרים שננקבו בתקשורת לפני המלחמה, אך הם היו גדולים בכל מקרה.
"אנחנו מבינים שאין ביכולתנו לפרק את ישראל. יש לה את חיל האוויר המשוכלל והתוקפני באזור", אמר בעברית אסיר העולם יחיא סנוואר לכתב ערוץ 2 יורם בינור, בריאיון שהתקיים בשנת 2006 ונשלף לאחרונה מהארכיון ופורסם מחדש בטוויטר. האם הסרבנות הנרחבת בחיל האוויר פיתתה את סנוואר לחשוב שעכשיו הוא כבר יכול לפרק את ישראל? האם פטרוניו בטהרן התייחסו לסרבנות 2023 כאל הזדמנות להסתערות על המדינה היהודית? לפני כמה חודשים דובר צה"ל השיב בחיוב על השאלות המציקות הללו. בתדרוך שקיים ב־1 בינואר אמר תת־אלוף דניאל הגרי, במענה לקושיה עיתונאית, כי "סביר להניח שהקרע בעם ומוכנות הצבא, לתפיסת חמאס, זה אחד מהדברים שקשורים להחלטת חמאס לצאת למתקפת 7 באוקטובר".
הגרי הבטיח ש"הדברים האלה יתבררו בתחקיר המעמיק שנעשה". עד כה טרם פורסם תחקיר כזה. גם שירות הביטחון הכללי אינו משתף את הציבור בממצאי חקירת מחבלי חמאס בעניין הקשר בין הקרע הפנים־ישראלי להחלטה לתקוף את ישראל. ידוע רק שהמתקפה תוכננה במשך שנים, ושההחלטה הסופית נפלה ב־1 באוקטובר. באותו היום, אפשר לבדוק, הנושא המרכזי על סדר היום הציבורי היה ההקפות השניות בתל־אביב במוצאי שמחת תורה. חמאס תקף עוד לפני שהספקנו להשלים את ההקפות הראשונות. עד כה לא ברור אם גם הוא הופתע מהיקף ההתייצבות של צבא המילואים וחיל האוויר. אגב, מעניין מה חשב סנוואר כששמע השבוע את ארגוני המחאה דאשתקד נעלבים עד עמקי נשמתם כשאישי שלטון אחדים השוו אותם למפגיני הימין הקיצוני שפרצו השבוע לשדה־תימן ולבית־ליד.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
