כשמתן פלג מביט לאחור, על תקופה ארוכה של מאבקים בגופים המזוהים עם השמאל, הוא מתחרט רק על דבר אחד. "היינו צריכים לגבות יותר מחירים מפוליטיקאים בימין", אומר פלג, המנכ"ל הפורש של תנועת "אם תרצו". "בסופו של דבר התפקיד שלך כארגון חוץ־פרלמנטרי הוא לא לדאוג שהאנשים הטובים יהיו בפוליטיקה, אלא לדאוג שהפוליטיקאים יעשו דברים טובים. כדי שזה יקרה, אתה צריך להיות קשוח איתם ולחבוט בהם גם אם אתה חבר שלהם. יותר מדי פעמים היינו רכים כלפי אנשים כאלה. לאחרונה הבנו את זה יותר, ולכן חוק אל־ג'זירה היה תקיף יותר, ושר החינוך יואב קיש היה נמרץ יותר בנוגע לאקדמיה. גם עם נתניהו היינו פחות רכים לאחרונה, כי תפיסת העולם התחדדה. אז במבט לאחור היינו צריכים לגלות יותר קשיחות, אבל אני לא מתייסר בגלל זה".
ובכל זאת, כשאנחנו במציאות של ממשלת ימין מלא־מלא, זה לא קצת מוציא את העוקץ מהעשייה שלכם?
"אין קשר בין הדברים. אנחנו יוצרים אינטנסיביות לאומית־רעיונית תוססת כל הזמן, מעלים נושאים לסדר היום עד שהם מטופלים. אנחנו לא נרפה, וזו לא סיסמה אלא תוכנית עבודה. זה שהיום החברה יותר ימנית ולאומית, אחלה. זה גם עוזר לנו מאוד. אנחנו התנועה עם הכי הרבה תורמים אזרחיים במחנה הלאומי – לא דרך מימון המונים פעם בשנה, אלא בהוראות קבע. לתמוך בפוליטיקאי זה קל, פתק בקלפי לא עולה כסף, אבל ב'אם תרצו' אנשים בוחרים להשקיע יותר מכך. כי זו תנועה שידה בכול: תנאי המאסר של מחבלים, רפורמה משפטית, אל־ג'זירה, ציוד לחיילים, נטיעת עצים. נכון שמשנה לנו מאוד מי נמצא בשלטון, כי אנחנו רוצים לקדם אג'נדה ונוח יותר לעבוד עם מפלגות הימין, אבל גם היום אנחנו נתפסים כטרבל־מייקרים של המחנה הלאומי. אף אחד לא יכול לטעון שהפכנו להיות ממלכתיים, וטוב שכך".
ובדיוק בנקודה הזו, עשר שנים אחרי מינויו למנכ"ל של "אם תרצו", פלג מעביר כעת הלאה את התפקיד. "זו התחלה חדשה ונהדרת", הוא אומר. "רציתי לפרוש כבר לפני יותר משנה, אבל אז התחיל הבלגן סביב הרפורמה המשפטית והחלטתי לדחות את זה, כמו שמפקד לא עוזב את היחידה שלו בהתחלה של מבצע או מלחמה. לא רציתי גם שיגידו שאני עוזב בגלל דברים כמו שעשו לפורום קהלת, כי זה פשוט לא נכון". ואז התחילה המלחמה, והפרישה שלו נדחתה שוב. אבל עכשיו, אף שרבים מחבריו לארגון עדיין במילואים, הוא הרגיש שבשלה העת.
"נתניהו הוא הקלף של המחנה העממי והמסורתי. ולא הוא הפקטור, אלא העם שבחר אותו. נכון, הוא הכניס תמיד גורמים אחוס"לים לממשלה. זו הפעם הראשונה שיש כאן ממשלה בלעדיהם, אבל המערכות לא בידיים של הממשלה. כרשות מבצעת, קשה לה למשול אם כולם נגדה"
"זו לא תנועה של אדם אחד", מדגיש פלג. "יש מגוון של אנשים שיוצאים לתקשורת, וגם בהתנהלות היומיומית אנחנו עובדים כצוות. אולי אני אפילו צריך להרגיש שאני רק מפריע, שהם יותר טובים ממני. הדור הזה בשל ולכן הגיע הזמן ללכת, כי הם בשיא שלהם, ואם לא יהיה להם מקום – הם יקמלו".
אם תרצו מיתגה עצמה כתנועה של סטודנטים, והיה אפשר לצפות שיובילו אותה חבר'ה בני פחות משלושים. בפועל זה לא בדיוק כך.
"התנועה גדלה מאוד עם השנים והתפתחה לקהלים נוספים שממלאים בה תפקיד מרכזי, אנשים מחוץ לקמפוסים – משפחות שכולות, נכי צה"ל, וגם בוגרי אוניברסיטאות. גם היום הקמפוסים הם הגזע המרכזי של הפעילות, ובו אנחנו משקיעים הכי הרבה, אבל התרחבנו. מצד שני, נכון שאדם בן 43 לא צריך לעמוד בראש התנועה. שי רוזנגרטן ומתן ג'רפי (המנכ"ל והיו"ר הנכנסים – א"ז) עוד בשלהי התואר השני שלהם, כך שנראה לי ממש בסדר שהם יובילו".
ולאן אתה ממשיך?
"ג'ורג' וושינגטון עזב אחרי שתי קדנציות, הוא המציא את הרעיון הזה. אני חושב שמנכ"ל אחרי עשר שנים צריך ללכת, לא משנה מה. זה בער בי יותר מהשאלה לאן אני אלך". ובכל זאת, הוא כבר יודע לאן פניו: "להיות יועץ אסטרטגי לארגונים במחנה הלאומי. לארגוני הימין יש בעיה – אין להם כסף ואין להם כלים להביא אותו. אני רוצה לתת יד לארגונים החוץ־פרלמנטריים".
מבצע חתונה
פלג, נשוי לאדרית ואב לשלושה, מתגורר במושב כיסלון בהרי ירושלים. "כמה אני זקן? אני כבר מתנדב במילואים", הוא אומר. בשנה הנוכחית הספיק לשרת ארבעה חודשים כשריונר, "וזה היה מצוין לחפיפה באם תרצו. הארגון למד לעבוד בלעדיי".
אף שהוא מגיע מבית חילוני וגם הקים אחד כזה, השפה שלו שזורה ציטוטים מהמקורות, הרבה "בעזרת השם" ו"ברוך השם", ומונחים כמו "סגולת ישראל" נשמעים מפיו בטבעיות. "אני אוהב את התנ"ך וקורא בו הרבה. זה הספר שאני שואב ממנו הכי הרבה השראה. לקרוא על אותה ירושלים, על אותן ערים ובאותה שפה – זה מדהים".
הוא גדל בקריית־ביאליק, ולדבריו היה רחוק מאקטיביזם, פוליטיקה או מחאות חברתיות. אפילו לתנועת נוער לא הלך. השינוי הגיע אחרי הצבא. "יצאתי לטייל בעולם, ובמשך חמש שנים הסתובבתי בהרבה מקומות – הודו כמובן, ניו־זילנד, אפריקה. דווקא בחוץ הבנתי כמה העם שלנו מדהים ומיוחד. ב־2005, לפני הגירוש מגוש קטיף, הייתי בהודו וכתבתי את הספר הראשון שלי, 'בין רישיקש להר הבית'. הסתכלתי על הדברים מבחוץ וראיתי עם שכמה לשלום, עד כדי כך שהוא מוכן לגרש בשר מבשרו מהארץ שלו. זה נגע לליבי. בעולם אתה מבין כמה המדינה הזאת טובה מכל הבחינות – רווחה, זכויות אדם, הכול. כמה הישראלים הם אנשים טובים. ככל שחפרתי על העם הזה, כך התאהבתי בו יותר.
"חזרתי לארץ וחשבתי מה אני רוצה לעשות עם התחושות האלה, איך אני יכול להיות חלק מהדבר הזה, להגן עליו. ככה הגעתי לאוניברסיטת חיפה. בחרתי ללמוד בה כי ידעתי שיש שם עניינים של ערבים־יהודים, אנטי־ציונות. הלימודים היו ברקע, והיה נראה לי שזה מקום טוב להתחיל בו".
כשחיפש תא סטודנטים שלא מחובר למפלגה מסוימת, הוא שמע בחצי אוזן על תנועה חדשה ולא מוכרת, שנוסדה רק שנה קודם לכן – אם תרצו. פלג החליט להצטרף אליה ולייסד סניף בחיפה. "לפני כן לא היה שם כלום. זה היה מצחיק, כי יצא שהתחתנתי עם 'אם תרצו': בגלל איזו טעות שהייתה לי בתאריכים, הפתיחה של התא התקיימה יום אחרי החתונה. כך יצא שאשתי ואני, עדיין עם ההנג־אובר, הסתובבנו וחילקנו פלאיירים".
אדרית, הוא מציין, שותפה מלאה לדרך שבחר: "היא מנצרת־עילית, והיא תמיד אומרת שילדה שגדלה עם ערבים סביבה, מכירה אותם יותר מכל אחד אחר. יש לה ראייה מפוכחת מאוד".
מתי "אם תרצו" הפכה עבורך מתחביב באוניברסיטה למרכז החיים?
"די מהר נעשיתי רכז פעילים ארצי, והייתי מושקע בזה מאוד. כשד"ר רונן שובל פרש מראשות התנועה, הייתי הבחירה הטבעית להחליף אותו, ולקחת את אם תרצו למקום הבא.
"רונן הכיר לישראלים את המושג חתרנות מדינית זרה, כשהוביל את הקמפיינים בנושא הקרן החדשה לישראל ובנושא הארגונים שסייעו לדו"ח גולדסטון. אף אחד לא דיבר על זה קודם. בשלב שבו אני נכנסתי, היה צורך לבסס את התנועה, להגדיל אותה תקציבית ולהוכיח שאנחנו פה כדי להישאר. באותם ימים היה מעין סימן שאלה – האם היא תחזיק מעמד, האם לא מיצתה את עצמה. 11 שנה אחר כך, ברור לכולם ש'אם תרצו' כאן כדי להישאר. זו התנועה הכי פעלתנית במחנה הלאומי, עם הפגנות בכל שבוע".
קיומה של ממשלת ימין בירושלים לא נתפס אצלו כאמור כסיבה להורדת הילוך, להפך. הוא גם לא רואה את הממשלה הזאת כהתגשמות חלום, לכל היותר כצעד בכיוון הנכון. "זו לא ממשלת ימין על מלא, זו פשוט הממשלה הראשונה בלי ייצוג של מה שהסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג קרא 'אחוס"לי' – אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי".
כלומר, הישראלי היפה.
"מה שהם הטמיעו בנו כ'ישראלי היפה'. אני חושב שהחבר'ה שלנו הם הישראלי היפה. שלוחמי גולני הם כאלה. זה שעידן עמדי נחשב היום לישראלי היפה, זו מהפכה אנטי־אחוס"לית. היום הישראלי היפה הוא לאו דווקא בלונדי, הוא לאומי והוא עושה קידוש. הוא לא יצחק רבין, אלא בניהו בן יהוידע. אבל ההגמוניה חזקה, היא שולטת בכל המערכות – במשפט, באקדמיה, בתרבות – כך שלממשלה קשה למשול. הרפורמה הייתה דוגמה מדהימה לכך: כולם מסכימים שיש צורך בתיקונים במערכת המשפט, אבל מבחינתם אם הם לא חלק, שום דבר לא יקרה. גם במלחמה הם בקושי נותנים לנו לנצח".
ראש הממשלה נתניהו דווקא מתאים כמעט לכל קטגוריה בראשי התיבות אחוס"ל, ואפשר להוסיף לכך גם את השירות ביחידה אליטיסטית ואת האנגלית שבפיו.
"אבל הוא שלנו. הוא הקלף של המחנה העממי והמסורתי. ולא הוא הפקטור, אלא העם שבחר אותו. נכון, הוא הכניס תמיד גורמים אחוס"לים לממשלה. זו פעם ראשונה שיש כאן ממשלה בלעדיהם, אבל המערכות לא בידיים של הממשלה. כרשות מבצעת, קשה לה למשול אם כולם נגדה. לכן זקוקים עדיין לאם תרצו, אנחנו הופכים רעיון לטיקט פוליטי, הוא פתאום נעשה חשוב".
מדעי המדינה של משה רבנו
נושא הציונות של האקדמיה הישראלית, דגל שאם תרצו הניפה מאז היווסדה, עלה לכותרות פעמים רבות מאז תחילת המלחמה. פרופ' נדירה שלהוב־קיבורקיאן מהאוניברסיטה העברית עוררה סערה כשחתמה על עצומה נגד ישראל, והטילה ספק בעדויות על מעשי אונס ב־7 באוקטובר. האוניברסיטה השעתה אותה – אך כעבור זמן קצר החזירה אותה לתפקידה. עשרות מרצים חתמו על עצומה שקראה לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן להטיל אמברגו על ישראל, ולא לספק לה כסף או חימוש הנחוץ להמשך המלחמה. רק בשבוע שעבר דיווח ערוץ 14 שפרופ' יעל שטרנהל, ראש התוכנית ללימודים אמריקניים באוניברסיטת תל־אביב, קראה גם היא להטלת אמברגו נשק על ישראל. פלג אומר שהוא אינו מופתע מכל אלה. "בואי נגיד שמקימי האקדמיה בישראל כנראה לא היו מצטרפים לאם תרצו. הייתה להם שאיפה לניטרליות, אם כי כזו שיונקת ממקורות ציוניים ולאומיים. היום כבר אפשר להגיד שהאקדמיה הישראלית היא מרכז תסיסה אנטי־ציוני. זה בא לידי ביטוי קודם כול בתוכני הלימוד. רבים מהטקסטים שלומד הסטודנט למדעי המדינה בישראל, גורסים שהרעיון הלאומי הוא חדש, מודרני ומומצא. אבל אנחנו עם התנ"ך, כל אחד כאן אמור לדעת שאנחנו הבאנו לעולם את הרעיון הלאומי. משה רבנו לקח אוכלוסייה ושכנע אותה להתגבש לעם על בסיס אבות קדומים, זיכרון היסטורי, תחושת שליחות א־לוהית. מתוך זה הוא אומר להם: 'חבר'ה, אם אנחנו נמרוד בפרעה, נוכל לצאת לארץ זבת חלב ודבש'.
"הבאנו תוצאות, וזה עורר קנאה אצל רבים, גם בימין. בעקבות קמפיין השתולים תקפו אותנו מכיוונים שלא ציפינו, אנשים התנערו מאיתנו, ואני לא הבנתי – מה עשינו? אתה יכול ביום בהיר לעלות על מוקש, ופתאום אתה זה שמוקיעים אותו, וכולם עושים עליך קריירה"
"אף סטודנט בישראל לא מדבר במושגים האלה. מרוקנים אותו מהמחשבה שהרעיון הלאומי הוא קדום, ואומרים לו 'מי שהמציא את זה הוא אבא שלך'. זה אירוע מטורף. יש פה גורמים שרוצים שלא נהיה מחוברים לאתוס ההיסטורי שבגינו אנחנו פה ובגינו אנחנו קיימים. באקדמיה זה מגיע מהמקרו עד למיקרו. יוצרים בורות מכוונת לגבי הרעיון הלאומי שלנו, וממשיכים באווירה מתנשאת ואנטי־ציונית ובתוכניות מלגות של שמאל מובהק. שנים אנחנו מנסים לשנות את זה, ולא מצליחים כמעט. היו פוליטיקאים שיכלו לשנות ולא פעלו מספיק. צריך לזכור שהאקדמיה משפיעה על הכול – על התרבות והתקשורת, על אנשי צבא וכלכלה. כולם עוברים באקדמיה, ושם מרוקנים אותם מתוכן במכוון".
את העשייה של אם תרצו בקמפוסים הוא מחלק לשניים – סור מרע ועשה טוב. "מרצה שמתבטא נגד חיילי צה"ל ונגד הציונות, או יורד על סטודנטים שמשמיעים אמירות בעד ישראל – אנחנו נלחמים בו. אנחנו מצליחים ליצור לחץ ציבורי אדיר, העצומות שלנו משביתות את המיילים של המערכות. הייתה למשל הצפה של מכתבים שגינו רקטור באוניברסיטת בן־גוריון שלא נתן לחיילת להדליק נרות זיכרון לנרצחי פיגוע. היו מרצים שפוטרו בגללנו. קרה שניסו להוציא את שירת התקווה מטקסי סיום באקדמיה – מי יילחם נגד זה? רק הסטודנטים של אם תרצו. אלה לא פני האקדמיה כולה, אבל זה קול דומיננטי שצריך לבקר אותו באופן נמרץ. ואנחנו גם כתובת למרצים שהם ימנים בארון".
אין הרבה אנשי אקדמיה ימנים, הארסנל מצומצם.
"נכון, זה אתגר שאנחנו פוגשים כשאנחנו מנסים להביא הרצאות לאירועים שלנו. כי יש כאלה שמפחדים שיעיפו אותם, והם מחביאים את עצמם. אני מנסה לנחם את האנשים האלה, אומר – לא כולם ככה, עובדה שאתה אחר. אגב, זה גם בצבא. מתקשר מישהו מהבור בקריה ואומר לי: אנחנו על סף אבדון, כל הקצינים הבכירים רוצים להיכנע. ואני אומר לו שיש גם אנשים כמוהו, אז יש תקווה.
"יש אליטה הרסנית שאיבדה אמון ברעיון הציוני, והיא רוצה לא רק לעזוב כאן אלא גם לכבות את האור. אין לי בעיה להראות להם את הדרך החוצה, אבל שהאור יישאר דולק. יש מרצים מהשמאל הקיצוני שלאורך השנים ירדו מהארץ, ולי כואב על כל יהודי שעוזב, אבל במקרה שלהם אני מצליח להתגבר. במבט לעתיד אני אופטימי מאוד, רק צריך לדאוג שהשביל אל האופק יישאר פתוח. צריך להילחם כדי שלא יסגרו אותו. צריך ללמד את החברה הישראלית איך להוקיע קולות כאלה, ולא רק לגלגל עיניים. היום סטודנטים כבר יודעים לעשות בעצמם את העבודה – ללכת לתקשורת או ליזום עצומה".
נראה שגם המדינה מנסה לתת מענה להתבטאויות הקיצוניות באקדמיה. לפני שבועות אחדים עבר בקריאה טרומית תיקון לחוק המועצה להשכלה גבוהה, ולפיו מרצים שיטיפו נגד מדינת ישראל או ישמיעו דברי תמיכה בטרור, יפוטרו ללא קבלת פיצויים. מוסד אקדמי שלא יציית לחוק הזה, תקציבו ייפגע. אבל פלג לא מפתח ציפיות: "החוק הזה לא יעבור, אתפלא מאוד אם כן. לאורך השנים הוצעו הרבה חוקים לתיקון האקדמיה ולהבראתה, אך הם לא התקבלו כי ח"כים ושרים חלשים נתקלים בשילוב הידיים של האקדמיה ומערכת המשפט. שתיהן עובדות יחד, מזינות זו את זו ולא מאמינות ברעיון הציוני".
אתה מבין את החשש שחוק כזה יצייר את מדינת ישראל כסותמת פיות, ויגרום לדה־לגיטימציה שלה בעולם?
"עושים לנו ממילא דה־לגיטימציה. אני אומר שאם מרצה מלכלך על מדינת ישראל בעודו מתפרנס מכספי ציבור – אין ספק שצריך להוקיע אותו, לפרסם את זה, להטיל עליו סנקציות, בטח ובטח אם הוא קורא לחרם על ישראל. תנועת 'אם תרצו' העלתה לפני כמה שנים אתר שנקרא 'הכר את המרצה', מעין מלשינון, ובתחילת הדרך אמרו לנו שזה ציד מכשפות. לגיטימי גם שתהיה חקיקה בנושא. למה נבחרי הציבור נמצאים בכנסת? הם אמורים לשקף את רצון העם, ואם העם רוצה להגביל את ההסתה האנטי־ציונית מבפנים, חוקים כאלה צריכים לעבור".
בפרספקטיבה של עשור, הסטודנטים זזו ימינה?
"כן. יותר אנשים נוטים היום לימין, ואני מתכוון לימין הלאומי. כי אדם יכול להיות ניצי, להרביץ לערבים – ואנחנו לא רוצים להרביץ לערבים, אנחנו נגד גזענות. מי שבעד מדינת ישראל, אנחנו נשמח שיישאר פה, לא משנה מה המוצא שלו. ואם הוא משרת בצה"ל, על אחת כמה וכמה. התרבות הישראלית מתייהדת, וזה דבר נהדר, אני שמח שאנחנו חלק מהמהלך. לקחנו למשל אלפי אנשים לסיורים בחברון. לחבר אנשים לאתוס היהודי והציוני, זה דבר מדהים, וזה ה'עשה טוב' שלנו".
מגן של אהבה
הסיפור של אם תרצו כפי שפלג מתאר אותו, הוא סיפור של עשייה סיזיפית שזוכה לגמול נמוך. עוד ועוד הפגנות, עוד ועוד מאבקים, לרוב ללא תפניות דרמטיות. אבל הוא לא מתרגש מאיטיות התגובה. "כיף לראות השפעה בפועל על דברים, כמו שינוי חקיקה, השפעה על תקנים וכדומה, אבל מה שהכי מחזיק אותך בעשייה זו האהבה שאתה מקבל מהציבור. אני יכול ללכת עם הילד באילת או להיות במילואים בעזה, ואנשים פשוט ניגשים ואומרים, לפעמים בדמעות, 'מה שאתם עושים – אף אחד אחר לא עושה'. אז נכון, אנחנו הפועלים השחורים של המחנה הלאומי, וזה לא תמיד קל, אבל זה הדי־אן־איי שלנו. אם תרצו היא לא אליטיסטית במהות שלה, אף אחד אצלנו לא בא מהמשפחה הנכונה או מהאצולה של מגזר כלשהו. מי שנותן לנו את הכוח הם האנשים הרגילים. האנשים האלה לא מתביישים להפגין אהבה, וזה מתגמל מאוד. הקומה הנוספת היא כשאני מסתכל על דגל ישראל ואומר – בזה אני עובד. קורא את התנ"ך ואומר, זה העם שבשבילו אני עמל. אז כמה שזה סיזיפי, וכמה שקשה לא להיות במועדון חברים, יש סיבה טובה להמשיך".
"הם נעשים אלימים וצריך להיזהר מהם. מרוב כעס הם באמת יכולים לשרוף את האסמים. היום לא הייתי עושה קמפיין נגטיבי יתר על המידה, כי אתה לא רוצה לדחוף אדם במצוקה. תן להם ללכת מעצמם, הם גם ככה הולכים. בינתיים הימין צריך להיות עדין ולדעת לתמרן, להכיל את הבערה"
אתה באופן אישי ספגת הרבה אש במהלך השנים?
"יכולתי לחטוף הרבה יותר. תמיד אמרנו שיש לנו 'מגן של אהבה'. אם עלינו על מוקש, אנשים נעמדו סביבנו כמו קירות, הגנו עלינו ברשת באופן מדהים. כשעזרנו מאוד לסכל את המועמדות של יאיר גולן לרמטכ"לות – עד היום הוא מאשים אותנו בכך, ודי בצדק – בימין היו מזועזעים מכך שאנחנו מעיזים לדבר נגד קצין במדים. כי בימין אוהבים משחק הוגן ומרוסן, והתנועה שלנו פחות מרוסנת. המשחק שלנו מורכב, כי אנחנו רוצים להיות במגרש הלגיטימי אבל אנחנו כאמור גם טרבל־מייקרים, וזה יוצר מתח. בשמאל עפו על זה שהימין מתערער, וניצלו את ההזדמנות להיכנס בנו. ואז באה הפריפריה והגנה עלינו, וזה חתיכת דבר מטורף. היית צריכה לראות מה זה שאנשים במחנה־יהודה עוד רגע מטפסים עליך. זה מרגש מאוד. ואתה צריך לזכור שאתה רק כלי עבודה ביד של העם, אתה שופר של העם ואתה נותן פתחון פה לאנשים כמוך שרוצים מדינה יהודית. ובכל מקרה, צריך גם עור של פיל לפעמים".
"אנשי אקדמיה ימנים מפחדים שיעיפו אותם. אני מנסה לנחם את האנשים האלה, אומר – לא כולם ככה, עובדה שאתה אחר. אגב, זה גם בצבא. מתקשר מישהו מהבור בקריה ואומר לי: אנחנו על סף אבדון, כל הקצינים הבכירים רוצים להיכנע. ואני אומר לו שיש גם אנשים כמוהו, אז יש תקווה"
מבחינת פלג, אירוע הקיצון היה סביב "קמפיין השתולים", שבמסגרתו הפנתה התנועה שלו אצבע אל כמה אנשי שמאל, והציגה אותם כמגינים על מחבלים. הדבר עורר תגובות חריפות, ופלג מספר כי הסכינים נשלפו גם מבית. בעקבות הסערה הוא השעה עצמו לכמה חודשים מתפקיד מנכ"ל התנועה. "הבאנו תוצאות, וזה עורר קנאה אצל רבים, גם בימין. פתאום תקפו אותנו מכיוונים שלא ציפינו, אנשים התנערו מאיתנו, ואני לא הבנתי – מה עשינו? זה היה מוזר וקצת קשה, במיוחד כי זו הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה לי. למדתי מהאירוע הזה הרבה, ובפעם הבאה כבר התרגשתי פחות. אתה יכול ביום בהיר לעלות על מוקש, ופתאום אתה זה שמוקיעים אותו, וכולם עושים עליך קריירה. איזו סופרת התראיינה באותם ימים ואמרה שהיא הייתה באם תרצו. היא טענה נגדנו טענות – אבל אני לא מכיר אותה בכלל, אין לי מושג מי זו. אנשים רוכבים עליך בעזרת שקרים, ואין לך דרך להתמודד איתם. היום אני מתמרן טוב יותר, אבל זה עדיין יכול לקרות".
מכל הקמפיינים והפעילות שהובלת כמנכ"ל אם תרצו, במה אתה גאה במיוחד?
"ב־2021, אחרי מבצע שומר החומות, החלטנו לחדש את צעדת הדגלים (ביום ירושלים נורו רקטות לעבר העיר, והאירוע הופסק – א"ז). אמרנו שלא ייתכן שמישהו יגיד לעם ישראל איפה מותר לו לצעוד בירושלים. תוך כדי ההתעקשות לארגן את המצעד, יחד עם עוד שותפים וארגונים, פתאום קלטנו שביידן מגנה אותנו והאיחוד האירופי מגנה והג'יהאד האסלאמי מאיים. אתה מרגיש שאתה באמת שחקן במגרש של הגדולים. זה אולי לא נשמע הישג גדול, אבל אני גאה בכך שהצעדה יצאה לפועל, ושהיה לי חלק, אולי מכריע, בכך שיהודים צעדו בירושלים, על אפם וחמתם של הגויים. זה דבר אדיר.
"גם המפץ התודעתי בנושא חתרנות מדינית זרה, זה דבר גדול שהשפיע אפילו מעבר לים. אנחנו עדיין רודפים אחרי הכסף שממשלות זרות מעבירות לכאן, אבל בגרמניה למשל כבר שינו חלק מההתנהלות והתקנונים שלהם. לכל מפלגה שם יש קרן כספית שמממנת ארגונים חברתיים ברחבי העולם, והיום הם נאלצים לתת דיווח מלא יותר על יעדי התרומות. גם חוקי השקיפות בישראל נעשו הרבה יותר נוקשים בעקבות הפעילות שלנו. זה רק בגלל אם תרצו, לא היו עוד גורמים שעסקו בזה".
יהיו שיגידו שאתם תמונת מראה של כוח קפלן: מחפשים הפגנה, לא חשוב על מה. אולי עדיף לא להוסיף שמן למדורת הפילוג? שאלת האחדות מעסיקה אתכם?
"זה מעסיק אותנו מאוד, כל הזמן. אם תרצו לא מתקרבת למה שעשו אחים לנשק וחבריהם בשנה האחרונה. חסימת הכניסה למשרדי קהלת, ההשבתות וחסימות הכבישים, חילול הקודש של הצבא – אלה דברים שגם אלף קמפיינים של אם תרצו לא יגרדו. הפערים הם גדולים כל כך שקשה לקיים דיון על זה".
טרומפלדור עם כיפה
ההתנהלות הקיצונית של "האליטה הישנה" לפי פלג, היא תולדה של מצוקה, ומתוך ההבנה הזו הוא גם החליט כיצד תפעל התנועה שלו. "ב־2016 עוד יכולנו לצאת בקמפיין השתולים ולהלום בהם, כי הם היו יציבים. היום האליטה הזאת עומדת לפני הקליק האחרון שלה, אין לה מה להפסיד והיא מוכנה לשרוף הכול. למה הם שונאים כל כך את הציונות הדתית וקוראים לה סרטן? כי הם רואים אותה בכל מקום, יש לה שורשים וזרועות בכל מקום, וזה מטריף להם את הדעת. במקום שהילדים שלהם יהיו יפי הבלורית והתואר, נולדו להם ילדים ריקנים, אם בכלל יש להם ילדים. ודווקא הלאומיים, שהם רואים כחשוכים, מסתובבים כמו טרומפלדור או כמו שא"ד גורדון הסתובב פה, בתחושת אדונות על הארץ. החיילים היום בעזה מסתובבים עם פאצ'ים של 'משיח'. זה צבא יהודי – ממש כמו שגרשם שלום כתב ב־1929, 'א־לוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו' (במכתב "הצהרת אמונים לשפה שלנו" – א"ז). המדינה שלנו מתייהדת, ויפי הבלורית באים מהציונות הדתית. זה צמח באוכלוסייה אחרת, וזה מטריף אותם. האליטה האנטי־ציונית מצטמצמת, והעוצמה שלה היום מתבססת על כך שיש לה הרבה כסף.
"מכיוון שהם בקליק האחרון, הם נעשים אלימים וצריך להיזהר מהם. מרוב כעס הם באמת יכולים לשרוף את האסמים. אם מנחם בגין היה מנסה לעשות את הרפורמה המשפטית, הם לא היו עולים מתל־אביב לירושלים ברגל, הם היו עולים עם טור שריון – פשוט היום המ"פים לא איתם. רק את חיל האוויר, שם חבר מביא חבר, הם יכולים עדיין להשבית. מבחינתם האופציה עכשיו היא סן־פרנסיסקו. היום לא הייתי עושה קמפיין נגטיבי יתר על המידה, כי אתה לא רוצה לדחוף אדם במצוקה. תן להם ללכת מעצמם, הם גם ככה הולכים. האליטה משתנה. עזבי את הפוליטיקה, זה נכון גם לצבא, למערכת המשפט, לתקשורת. זה יקרה אומנם לאט, אבל לשם אנחנו הולכים. עד אז צריך להיזהר שהם לא ישרפו את הבית. הימין צריך להיות עדין ולדעת לתמרן, להכיל את הבערה".
אולי צריך דווקא עכשיו לשאוף לאחדות איתם.
"אי אפשר לעשות אחדות עם אנשים שאומרים 'אני לא אח שלך, זאת לא מלחמת אחים אלא מלחמת אזרחים'. סמנכ"ל הקרן החדשה אמר לאחרונה שזה מצב של להיות או לחדול; שאם תוך חמש שנים הם לא יצליחו – יהיה גל עזיבה מהארץ. בהחלט ייתכן שיהיה גל כזה, של אנשים שחושבים שירושלים וניו־יורק הן אותו דבר. אבל המחנה הלאומי לא הולך לשום מקום, לכן צריכים עדינות לצד נחישות ואסרטיביות".
מה החלום שלך לגבי מדינת ישראל העתידית?
“אנחנו חייבים להבטיח את עתידה כמדינה יהודית, זו המשימה של הדור שלנו, הדור השלישי. הדור הבא יהיה טוב יותר, צריך רק להעביר לו את הלפיד בלי לעשות טעויות. לא הצלחנו במשימה הזאת בבית ראשון, גם לא כל כך בבית שני, ופעם שלישית גלידה – נעשה את זה כמו שצריך. אנחנו דור שחשב שלא יקרה כלום, גם בצבא לא חשבו שיהיה משהו כמו 7 באוקטובר. חסרי אחריות, כמו ילדים שיושבים באיגלו חם ולא יודעים שבחוץ קר, שלגים ואפשר למות. חשבו פה דברים מטורפים, שהכול בסדר, אבל הדור הצעיר יודע שהכול לא בסדר. הילדים הקטנים כבר חוו מגפה בינלאומית וראו את ההורים שלהם אובדי עצות. הם ראו שיכולה להיות מלחמה שתשמיד את המדינה. גם אם ההורים ניסו להסתיר, הילדים הבינו, הם ראו את החרדה בעיניים.
"דור שיודע שהעולם יכול להתהפך עליו יהיה דור מפוכח. הם יהיו טובים יותר מאיתנו, אנחנו רק צריכים לדאוג שהאור בבית יישאר דולק, ויהיה להם טוב. צריך להבטיח את עתידה של מדינת ישראל, לא חלום ולא נעליים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
