מזכיר קיבוץ בארי גילי מולכו מקבל את פניי על שביל הבטון בין כרי הדשא הירוקים של קיבוץ חצרים. "האור הכי גדול ונוצץ בעבורנו בתקופה החשוכה הזאת הוא קיבוץ חצרים. יש כל מיני דברים טובים, אבל הם דרגה אחת למעלה", הוא אומר לי. ליד חצרים משלימים בימים אלה את הקמת העתיד הקרוב של בארי: כאן יגורו החברים עד שקיבוצם ישוקם, ישופץ ויוקם מחדש.
המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דנה השבוע בהקמת שכונת מגורים חדשה בבארי, ש־130 מתוך 300 הבתים בו נהרסו או ניזוקו באופן קשה ב־7 באוקטובר. חלק מעבודות ההריסה לקראת הבנייה מחדש כבר החלו, ואחרי מתן האישורים להקמת הבתים החדשים ולשיקום הבתים האחרים יימשכו העבודות ככל הנראה עד 2026, לפני שהקהילה תוכל לחזור לקיבוץ. בינתיים גילי מולכו ואוסי מוריץ, חברת חצרים וראש מנהלת "קהילות שכנות" הממונה על השילוב ושיתוף הפעולה בין שני הקיבוצים, מתיישבים איתי במועדון לחבר כדי לדבר על קליטתה הזמנית של קהילת בארי.
101 מהאזרחים ששהו בקיבוץ בארי בשמחת תורה נרצחו, וכשלושים נחטפו. ההצעה להביא את בארי לחצרים עלתה ימים אחדים אחרי הטבח. "היינו במלון בים המלח", מספר מולכו. "יותר מאלף מפונים, עסוקים במאה הלוויות, איפה ואיך קוברים, ובמקביל מנסים להבין מי נרצח ומי נחטף. פתאום בא רכז המשק ואומר לי שדרור קריצ'מן, יו"ר ההנהלה הכלכלית של חצרים, ורן שיבק, המנהל העסקי של המשק שלהם, באו לפגוש אותנו. עצרנו רגע את הריצות כדי לשבת איתם, והם פתחו לנו מפה ואמרו: חשבנו קצת והבנו שכנראה תצטרכו מקום זמני, כי לא תוכלו לחזור מיד לבארי".
אריאל דוד, מהנדס בחטיבה להתיישבות: "חברי בארי הקימו ועדת שיכון ואכלוס ששיבצה את המשפחות לבתים, לפי הצרכים והרצונות. לא היו מריבות על הבתים עם הנוף; אחרי 7 באוקטובר רוב התושבים חששו לגור סמוך לגדר, והעדיפו את הבתים הפנימיים"
מולכו עוד לא ידע אז כמה חמור הנזק בקיבוץ, ולכן הוא הנהן בנימוס והמשיך הלאה. נציגי חצרים הבינו שהראש של המפונים לא שם ולא לחצו, אבל כבר ב־11 באוקטובר הם גייסו את אדריכל הקיבוץ יובל יסקי, ויחד עם מתכננים אחרים התחילו לעבוד. "היה לזה ערך אדיר", מסבירה מוריץ. "מי שלא התחיל את התוכניות מוקדם מאוד – לא הצליח". אחרי שבוע נוסף חזרו קריצ'מן ושיבק למלון כשבידיהם מפה מדויקת יותר. "שוב היינו מנומסים", אומר מולכו, "אבל בהמשך ראינו שהם עקשנים ורציניים, אז ישבנו על המפות בצוותי עבודה עם חצרים, וגם מנהלת תקומה הצטרפה".
בחצרים התקיימה הצבעה על המיזם. "הייתה תמיכה של 97.4 אחוזים עוד לפני שידענו שבארי תהיה הקהילה שתגיע לכאן", אומרת מוריץ. "רצינו לעשות את זה. המלחמה הכניסה את כולנו לתחושת חוסר אונים נוראית, והרעיון הזה נתן הרגשה שהנה, אנחנו יכולים לעשות משהו גדול בשביל קהילות בעוטף. זו זכות ענקית מבחינתנו".
רק 11 חברים התנגדו, ולדברי מוריץ הנימוק שלהם היה אי ודאות – "איזו קהילה תגיע, איך זה ישפיע על אורחות החיים ביומיום ועל העניין הכלכלי". כדי לטפל בבעיות שבוודאי יתעוררו הקימה הנהלת חצרים גוף ייעודי, "קהילות שכנוֹת", שיעסוק בשילוב בין שני הקיבוצים. מיד כשהתקבלו תוצאות ההצבעה יצא הצוות של "קהילות שכנות" עם נציגוּת של המועצה האזורית בני שמעון לאספה שערכו מפוני בארי במלון בים המלח. "התוכניות שהצגנו להם ב־13 בנובמבר די דומות למה שקרה בפועל. אמרנו להם: יש כל מיני תחומי חיים – מה שתרצו יהיה ביחד, ומה שלא יהיה לחוד".
אצל חברי בארי חלחלה אט־אט ההבנה שהם לא יחזרו הביתה בשנתיים־שלוש הקרובות. מולכו מספר שאחרי שבועיים של דיונים דרמטיים נפלה ההחלטה: עוברים לחצרים.
פתרון לכל משפחה
קיבוץ לא קטן קם יש מאין ליד חצרים. מעט לפני הכניסה לבסיס חיל האוויר יש פנייה לדרך עפר, שפעם הייתה רק "שביל הפסלים" והיום היא מובילה לאתר הבנייה. שלט מבשר: כאן תקום שכונת בארי בחצרים. מנהל אתר העבודה נותן לי וסט צהוב בוהק ותדריך בטיחות קצר. קשה לא להתפעל מהרחובות החדשים המוקפים מדבר שממה. הבתים והדרכים מצויים בשלבי בנייה וסלילה שונים, אבל כבר אפשר לדמיין את חיי היומיום שימלאו אותם.
הדירות בנויות בצמדים – בית דו־משפחתי – כשהממ"דים הם החוליה המחברת ביניהן. הבתים נעימים ומאובזרים, כל החדרים ממוזגים, וניכר שהושקעה מחשבה בפרטים. מבחוץ נצבעו הבתים בחום בהיר, שמשתלב במרחב המדברי. הפרויקט בהובלת המשרד להתיישבות והשרה אורית סטרוק. עלות הבנייה היא בין 7,000 ל־9,000 שקל למ"ר, אומר לנו אריאל דוד, מהנדס המרחב בחטיבה להתיישבות, המשמשת בתור הזרוע הביצועית של מנהלת תקומה. "המדינה יצרה בתים בכמה גדלים, בין 60 ל־120 מטר רבוע", מסביר דוד. "כל משפחה קיבלה דירה לפי מספר הנפשות, והשכונה מחולקת לאזורים לפי גודל הבתים. חברי בארי הקימו ועדת שיכון ואכלוס ששיבצה את המשפחות לבתים, לפי הצרכים והרצונות. לא היו מריבות על הבתים עם הנוף; אחרי 7 באוקטובר, רוב התושבים חששו לגור סמוך לגדר, והעדיפו את הבתים הפנימיים".
דוד גויס למילואים בתחילת המלחמה, וחזר לתפקידו רק באמצע ינואר, כשהפרויקט כבר הותנע. "אני הגעתי כשכבר היה כאן קבלן שעשה את עבודות התשתית, אבל החטיבה להתיישבות הייתה מעורבת מהרגע הראשון בשיקום העוטף בכלל ובהקמת הדיור הזמני בפרט. יש כאן שיתוף פעולה נרחב בין כל הגורמים כדי להצליח להקים אתר כזה בלוח זמנים קצר כל כך".
אוסי מוריץ, ראש מנהלת "קהילות שכנות" בחצרים: "הכלבו יהיה משותף. בני הגיל השלישי בחרו להתאחד. חדרי האוכל יהיו נפרדים, כי הם מרכז חיי החברה של הקיבוץ. המכבסה תהיה משותפת, אבל מחסן הבגדים יעבוד בנפרד כדי שהכביסה לא תתחיל להתערבב. בקיצור, את הכביסה המלוכלכת צריך להפריד"
הדבר הכי דומה שהיה בישראל עד כה הוא הקמת אתרי הקרווילות למפוני גוש קטיף. למדתם מהמקרה ההוא?
"רוב האנשים מהתקופה ההיא כבר התחלפו, אז לא העמקנו בנושא הבנייה שם, אבל כן דיברנו עם אנשים ממנהלת תנופה שטיפלה במפוני ההתנתקות. הבנו שאנחנו צריכים להיכנס לביצוע בזק ולתת הוראות ייצור כדי שיתחילו לזרום לכאן מבנים. ייצור מבנים יבילים הוא המהיר ביותר, ואלה שיש כאן באמת די דומים למה שהיה בתקופת ההתנתקות. לא ידענו את מספר המשפחות המדויק, אז עשינו ניהול סיכונים עם מנהלת תקומה, והוצאנו בהזמנות הראשונות שני שלישים מהכמות הדרושה, כדי שנעמוד בלוחות הזמנים".
לקראת הבנייה נפגש דוד עם שתי נציגות מבארי, עדי וייס ובר קרבונה. "הן ביקשו לראות את התוכניות וההדמיות של הדירות. אף שמדובר במבנים סטנדרטיים, התחלנו תהליך של אישור התכנון איתן. אנחנו יודעים שיש כאן רגישות גבוהה ושהתושבים עברו הרבה, ולכן רצינו לבוא לקראתם בכל פרט שיכול לעזור. למשל, הן ביקשו הכנה למדיח, ואמרו לנו איפה עדיף להרכיב מקלחון או איפה למקם מנורה. נכנסנו לפרטים בכל אחד מהדגמים, הספק שלח לנו תוכניות, אני העברתי לאישור שלהן והן החזירו לנו הערות. לפי זה האדריכלים של החברות עשו את השינויים. זה לקח בערך חודש וחצי בכל דגם".
אחד האתגרים הגדולים בהקמת הקיבוץ הזמני הוא התיאום בין גופי הממשלה הרבים המעורבים בבנייה – מנהלת תקומה, משרד השיכון, החטיבה להתיישבות – ובין הקבלנים. "ככל שיש יותר גופים, קשה יותר לקבל החלטות", אומר דוד. "כל דבר עובר הרבה ישיבות ושיחות ודיונים בוועדות".
עלותו של הפרויקט למדינה היא 500 מיליון שקל. רק חלק קטן מהשכונה יושב על אדמות חצרים, ושאר השטח קיבל אישור בנייה זמני אף שאינו מיועד למגורים. "למרות הפטור אנחנו מחויבים לעמוד בכל התקנים", אומר מולכו. "חלק מהאדמות היו של רשות מקרקעי ישראל, ועכשיו יש תהליך שיחבר אותן לשטח שכן שייך לחצרים. יש מי שאומרים שחצרים הם תחמנים, וככה הם יקבלו עוד קרקע, אבל אני אומר לך שהכול נעשה בהתנדבות מצידם, ולא מעט פעמים הסיפור הזה הוא מטרד בשבילם. יש פה סיכון גדול מאוד, כי בעצם המדינה מתערבת בפרויקט ענק של הקיבוץ, ויכולה בכל רגע להחליט דברים בניגוד לרצונם".
הבנייה נתקלה בקשיים המכים כיום בענף כולו: שיבושים באספקת חומרי הגלם וחוסר חמור בידיים עובדות. "גם לכאן לא נכנסו פועלים ערבים מתחילת המלחמה", מספר דוד. "שוק חומרי הבניין סבל מחוסרים רבים עוד לפני המלחמה, בגלל הקורונה והמלחמה באוקראינה, ואז גם הסחורה מטורקיה הפסיקה להגיע. איכשהו הספקים הצליחו למצוא יבואנים חדשים ופועלים לא מקומיים. גם כשהיו שינויי עלות, הם ידעו שיש להם התחייבויות והשתדלו לעמוד ביעד. נכון שיש קצת דחייה במועד הכניסה, אבל בפרויקט כזה קשה לעמוד בתאריכים גם כשאין מלחמה".
מבצע אכלוס
"החברים רצו לעזוב את המלון מהר ככל האפשר", מספר מולכו על ההתלבטויות של תושבי בארי בנוגע לעתיד הקהילה. "תומר גולן, מרכז המשק שלנו, ערך מחקר רציני, ומצאנו בכל הארץ רק מתחם אחד שיכול להכיל את כולנו. ההנחה הייתה שאנחנו לא רוצים לפצל את הקהילה כמו שעשו בקיבוצים אחרים. אגב, אני לא יודע להגיד אם זו הייתה בהכרח ההחלטה הנכונה, כי אנחנו קיבוץ גדול וזה הגביל אותנו מבחינת מציאת פתרונות.
"כשרצינו להתקדם עם חצרים, קמה קבוצת חברים שהציעה שנעבור לכפר הנוער קֶדְמָה ליד קריית־גת. זה באמת הרבה יותר נוח, אבל בהנהלת הקיבוץ הבינו שני דברים: א', זה ייקח הרבה זמן, בלי העזרה של אנשי חצרים שתומכים ומקדמים כל מה שצריך, וב', מבחינה תכנונית זה היה בשלבים ראשוניים. עשינו קמפיין רציני כדי לשכנע את החברים". שבוע לפני ההצבעה הסופית ערכה המזכירות סקר: 53 אחוזים תמכו בפתרון בקדמה ו־47 אחוזים היו בעד מעבר לחצרים. בפועל, בסופו של דבר התוצאות היו הפוכות.
גילי מולכו, מזכיר קיבוץ בארי: "אני מקווה שעד סוף החגים כמעט כולם כבר יוכלו להיות כאן, ואז נשנה פאזה ונתעסק בבניית הקהילה שלנו ובחיבור עם חצרים. יש רצון גדול מצד חצרים, ואני יודע שחברי בארי מרגישים את זה, כי בכל מקום אני שומע תודה והוקרה למה שחצרים עושים"
רק כ־70 אחוזים מחברי בארי צפויים לעבור לחצרים. מולכו מעריך שאם כפר הנוער קדמה היה נבחר, שיעור המצטרפים היה גבוה יותר: "להרבה אנשים קשה הקִרבה לשדה התעופה הצבאי, בגלל הרעש של המראת המטוסים. לכן דרשנו בתים אקוסטיים מיוחדים. היה גם פחד מפני טילים שיכוונו לבסיס, אבל האמת היא שהטילים היחידים שנפלו כאן היו בשבוע הראשון למלחמה.
"היה גם משהו נוסטלגי במיקום של קדמה, כי זה המקום שקיבוץ בארי נולד בו, והקבוצה שלא רוצה לחזור בכלל לבארי קיוותה להקים שם מחדש את הקיבוץ. היה מאבק קשה, אבל ההנהלה הייתה מאוחדת. ידענו שהמעטפת שנקבל מחצרים וממערכת החינוך כאן היא חשובה".
לאן פניהם של אלה שלא מתכוונים לחזור?
"יש קבוצה גדולה של חברים – שבעים משפחות, לטענתם – שחוששים לחזור לבארי, ושוקלים מה לעשות כעת. הם מבקשים לדעת היום איזה פתרון יספקו להם אם בעוד שנתיים הם לא ירצו לעבור מחצרים לבארי. כרגע אין גורם שיכול לענות על זה, גם לא מנהלת תקומה. התנועה הקיבוצית הקימה צוות שבוחן את העניין.
"העתיד מדאיג את כולם, אבל כרגע אין פתרון כלכלי מצד המדינה. מי שעוזב את הקיבוץ יוצא כמעט בלי כלום, וצריך להתחיל הכול מהתחלה. בגוש קטיף הייתה מדיניות של 'בית תמורת בית', אבל במקרה שלנו אין דיבור כזה, וזה מתסכל ומעורר חרדות. בארי הוא קיבוץ עשיר מאוד, אז לחלק מהמשפחות יש מחשבה שאולי הגיע הזמן לחלק את העושר בין כולן. זה כמובן מקדם הפרטה. אנחנו קיבוץ שיתופי לגמרי, ועכשיו אולי ניגרר לדיונים שלא קיימנו בכלל לפני כן".
מולכו אומר כי הוא לא עוסק בשאלות האלו לעומקן, משום שהוא עתיד לסיים את תפקידו באוקטובר. "סביב הנושא הזה קיימות עוד דילמות. הרבה חברים שמושכים את הקצבאות שלהם לא חזרו לעבודה, או חזרו לתפוקה חלקית. יש הרבה שמתקשים לעבוד, קודם כול בגלל המיקום בים המלח, אבל גם אם היו מקומות עבודה זמינים – יש אנשים שלא פנויים לזה, או שהם חוסים תחת השיטה הקיבוצית שלפיה לא משנה כמה אתה נותן, אתה מקבל מאה אחוז. אצל הרבה חברים זה לא ייצר עודף מוטיבציה עוד לפני 7 באוקטובר, ובטח אחרי טראומה כזאת, שבחלקה היא אמיתית ובחלקה מאפשרת להסתתר תחתיה. אומרים לנו: מה, אתם מצפים שנחזור לעבודה אחרי כזה דבר? התשובה היא: כן, מצפים שתחזרו לעבודה".
בעיה אחרת שמלווה את קיבוץ בארי בחודשים האחרונים היא הפיזור של החברים. ארבעים אחוז מהם שוהים עדיין במלון, כחמישים אחוז מפוזרים ברחבי הארץ, וכעשרה אחוזים חזרו לבארי – בעיקר מבוגרים. "בגדול אין שם ילדים", מספר מולכו. "עכשיו, בתקופת הביניים, יש כמה משפחות שכן חושבות לחזור, עד שנעבור לחצרים".
מולכו אינו תושב בארי, אלא איש משמר־הנגב. הוא מה שמכונה "מזכיר חיצוני", אבל מדבר על בארי בלשון "אנחנו" ובהזדהות מלאה. "לא תמיד נחמד ונעים להיות בעל תפקיד כזה בקיבוץ שלך", הוא אומר. "ב־7 באוקטובר הייתי בבית במשמר־הנגב, וניהלתי את האירוע של בארי עם צוות החירום היישובי. הייתי אחראי על פינוי של אלף איש משם לבתי המלון. זה מאתגר מאוד, לא פשוט בכלל. רואים עכשיו איזה ניצוץ של סוף, אבל אני מרגיש שבכל פעם שאנחנו מתקרבים, הסוף מתרחק. אני מקווה שעד סוף תקופת החגים כמעט כולם כבר יוכלו לגור כאן, ואז נשנה פאזה בהתנהלות ונתעסק בבניית הקהילה שלנו ובחיבור שלנו עם חצרים. אני משוכנע שזה יעבוד טוב. יש רצון גדול מצד חצרים, ואני יודע שחברי בארי מרגישים את זה, כי בכל מקום אני שומע תודה והוקרה למה שחצרים עושים".
מוריץ: "בהתחלה חשבנו לקרוא לזה 'קהילה מחבקת' או 'קהילה מאמצת', אבל מתוך ההיכרות שלנו עם בארי כקיבוץ עם הרבה כוח, הבנו שזה לא נכון. יש במילים האלה משהו מקטין ופטרוני, כאילו אנחנו החזקים שבאים להושיע. בשיחות עם בארי שמענו אותם אומרים 'עד שלא נעשה בשביל עצמנו, לא נשתקם'. מכאן הגענו לתפיסה של 'קהילות שכנות'"
האתר מחולק למקבצים: כל מקבץ יאוכלס כשבנייתו תושלם, ומקבצים שעדיין מתקיימות בהם עבודות בנייה יגודרו כדי לא לסכן את התושבים שכבר נכנסו. הדיירים הראשונים יגיעו לכאן במהלך אוגוסט, ואכלוס השכונה כולה צפוי להסתיים באוקטובר. כל משפחה תקבל, מלבד הדירה, גם ריהוט ומכשירי חשמל ביתיים – מכונת כביסה, מקרר ועוד – וחלק מהתושבים יביאו רהיטים וציוד אחר מבתיהם בבארי. יש כבר תכנון מפורט למבצעי האכלוס, כולל הצבה של מכולות אשפה גדולות עבור האריזות שיפורקו. "זה מבצע לוגיסטי רציני", אומר דוד, "אבל למדנו שלא אומרים 'קשה', אומרים 'מאתגר'. תחשבי כמה בלגן יש במעבר דירה של משפחה אחת, ופה מדובר על קרוב ל־300 משפחות בתקופה קצרה מאוד".
מלבד הבתים הפרטיים יוקמו גם מוסדות הקהילה הקיבוצית: שישה בתי ילדים, מרחבים לחינוך הבלתי פורמלי, מרפאה ומרפאת שיניים, משרדים, ארבעה מועדונים לפעילות חברתית, וחדר אוכל שיקבל את המזון המבושל ממטבח חצרים ויספק שלוש ארוחות ביום. "בכל ביקור בשטח אתה רואה קפיצה", אומר מולכו. "אתמול העמידו את הגנים, וזה נראה מדהים. הקיבוץ קם מהחולות".
גם בתחום הגינון צפויה פה עוד עשייה רבה: עצים יישתלו בין הבתים, לדירות יוצמדו גינות פרטיות, מדשאות ופרגולות, ובשטחים ציבוריים מסוימים ייעשו עבודות נוי. לצורך כל אלה פתח הקיבוץ את כיסו. "המדינה לא נותנת", אומר מולכו. "אומרים לנו: אומנם קרה לכם אסון, אבל אתם לא צריכים להיסחף יותר מדי". ועם זאת, הוא חולק שבחים גדולים למנהלת תקומה ולמי שעמד בראשה עד לאחרונה, תא"ל במיל' משה אדרי. "הוא הצליח ליצור אי של יציבות בתוך כאוס מוחלט. אני זוכר את הפעם הראשונה שהוא הגיע למלון בים המלח. הכנתי אותו לכך שהוא הולך לחטוף כי הוא הנציג של הממשלה, ואפילו עשינו התאמה והצגתי אותו לא בדיוק כנציג הממשלה, אבל לא היה צורך בזה. ברגע שהוא פתח את הפה הוא שידר אמינות כזאת, שהכול עבר בשלום. שמעתי שביישובים אחרים היו כעסים עליו, אז אולי בארי היה קצת בייבי מועדף אצלו, אבל יש לאדרי אישיות מדהימה".
בין תושבי בארי המיועדים להתגורר בחצרים יש 124 משפחות עם ילדים, שצריכים להתחיל ללמוד ב־1 בספטמבר. "עד סוף אוגוסט רק 96 בתים יהיו מוכנים, ועד אמצע ספטמבר 120", אומר מולכו. "נצטרך איכשהו למצוא פתרון, כך שלפחות רוב המשפחות עם הילדים ייכנסו לבתים החדשים לפני פתיחת שנת הלימודים. מובן שאנחנו ממשיכים לדאוג גם למי שנשאר מאחור – מה קורה עם הקשישים, המבוגרים, החלשים. יש המון דילמות, ובכל החלטה יהיה מישהו שייפגע בצורה זו או אחרת. יש גם הרבה מאוד רגישויות, אבל הקהילה מקבלת הכול. בשיחות החברים אין התפרצות זעם או כעס, אבל יש תסכול".
מוריץ: "גילי דיבר על התסכול מדחיית הכניסה, אבל אני יודעת שקהילת בארי מעריכה מאוד ויודעת שאין מישהו בשטח שלא עושה הכול כדי שהפרויקט יצליח. נעשים מאמצים מטורפים".
תרגיל כפל
חברי חצרים מבינים שלקחו על עצמם משימה ענקית, והם נכנסים אליה ברצינות. "הם רציניים מדי, קובעים לנו רף גבוה", צוחק מולכו. "אנשי חצרים קיצוניים בהשקעה ובמעורבות שלהם. אנחנו לומדים את החיבור של הקהילות מדי יום, ומראש סיכמנו שנבחן במה אנחנו רוצים להיות קיבוץ אחד ובמה כל קהילה תתנהל בנפרד. בינתיים הדברים מתנהלים על מי מנוחות, אבל אין ספק שצפויים גם ימים קשים יותר. הנוער של בארי נחשב תוסס, תחת הכיסוי של טראומות וכדומה, אז מן הסתם יהיו משברים".
חשבתם על תרחיש שבו משפחות מבארי ירצו להישאר כאן ולהיקלט בקיבוץ חצרים?
מוריץ: "אנחנו מאמינים ומקווים שחברי בארי יצליחו להשתקם ולהתחזק ולחזור הביתה כקהילה. זו המטרה שלנו. אם יהיו מצבים כמו שתיארת נצטרך להתייחס אליהם, אבל זו דילמה רחוקה מבחינתנו. יצאנו לדרך מתוך תחושה של שליחות ציונית עמוקה".
מולכו: "בשיטה הקיבוצית לא משנה כמה אתה נותן, אתה מקבל מאה אחוז. אצל הרבה חברים זה לא ייצר עודף מוטיבציה עוד לפני 7 באוקטובר, ובטח אחרי טראומה כזאת. אומרים לנו: מה, אתם מצפים שנחזור לעבודה אחרי כזה דבר? התשובה היא: כן"
את החיבור בין הקהילות היא מתארת כטבעי. "מגיעה לכאן קהילה שהיא כמעט תאומה של חצרים – מבחינת גודל, בסיס כלכלי ועקרונות חיים משותפים. שני הקיבוצים חזקים מאוד, מהחזקים בארץ, מבחינה כלכלית וקהילתית. אני חושבת שזה מקל על הפרויקט, כי אנחנו ממשיכים לחיות עם אנשים שדומים לנו, והבסיס הזה נותן סיכוי טוב להצלחה. קהילת חצרים מונה אלף איש, ויגיעו לכאן בערך 700 מבארי – זה אומר להכפיל את הקיבוץ בכל הרמות. להכפיל את מספר האנשים על המדרכות, את תנועת הקלנועיות, את המבלים בבריכה, המשחקים במגרשי הספורט, המשתמשים בכלבו, במכבסה, במועדון הגיל השלישי".
איך מכפילים את התשתיות בזמן קצר כל כך?
"שתי ההנהלות ישבו בים המלח לפגישה של היכרות, יצירת אמון ותיאום ציפיות, ואז התחלקנו לצוותים: חינוך, בריאות, משאבי אנוש, תרבות. ככה התחלנו להבין מה יהיה ביחד ומה יישאר נפרד. החינוך הבלתי פורמלי יהיה נפרד, אבל יהיו לא מעט חיבורים, כי הילדים מצביעים ברגליים. נצטרך הרבה גמישות כדי לבנות מערכת שמאפשרת 'גם וגם'.
"הכלבו יהיה משותף. בני הגיל השלישי בחרו להתאחד. חדרי האוכל יהיו נפרדים, כי הם מרכז חיי החברה של הקיבוץ. המכבסה תהיה משותפת, כי לא הגיוני להציב עוד מכונות גדולות, אבל מחסן הבגדים יעבוד בנפרד כדי שהכביסה לא תתחיל להתערבב. בקיצור, את הכביסה המלוכלכת צריך להפריד".
מוריץ אומרת שצוות "קהילות שכנות" פונה לבארי, אבל כל הזמן מסתכל גם פנימה, לחצרים. "הבנו שאנחנו הולכים להיפגש עם קהילה גדולה שעברה טראומה, ושזה יכול להשפיע עלינו. למשל, איך הורים שלא חשפו את ילדיהם הצעירים לזוועות 7 באוקטובר, יסבירו להם את מה שיקרה פה? התחייבנו שאנחנו לא מפגישים ילדים ונוער לפני שהם עוברים הכנה. בפברואר־מרץ עשינו הכנה לכולם – צוותי חינוך, הורים, ילדים, פעוטות – ומאז אנחנו מקיימים פעילויות משותפות. אתמול הסתיים שבוע עבודה של נוער בארי בקיבוץ שלהם, ובכל יום הם באו לישון כאן והייתה להם רחצה משותפת בבריכה עם הנוער של חצרים. כיתות י' וי"א של שני הקיבוצים נסעו יחד לכנרת. עכשיו אנחנו בשלבי מוכנות לקהילה ולגיל השלישי, דרך הרצאות ותיאטרון פלייבק".
מדוע בחרתם בהגדרה "קהילות שכנות"?
"בהתחלה חשבנו לקרוא לזה 'קהילה מחבקת' או 'קהילה מאמצת', אבל מתוך ההיכרות שלנו עם בארי, כקיבוץ עם הרבה כוח ועם אגו כמו של חצרים, הבנו שזה לא נכון. יש במילים האלה משהו מקטין ופטרוני, כאילו אנחנו החזקים שבאים להושיע אותם. בשיחות עם בארי שמענו אותם לא פעם אומרים 'עד שלא נעשה בשביל עצמנו, לא נשתקם'. זו אמירה חזקה מאוד. מכאן הגענו לתפיסה של 'קהילות שכנות' – משהו שוויוני ומכבד, שנותן לכל קהילה הזדמנות לשמור על זהותה. זו גם אמירה חזקה בתוך חצרים, כי הקהילה שלנו לא יכולה להרשות לעצמה להתפרק. היא צריכה להיות חזקה, גם כדי להיות עוגן לבארי אבל גם בשביל עצמה. אנחנו בפעילות נמרצת עד כדי כך שיש חשש שתהיה כאן ריקנות כשבארי ילכו, כי קהילת חצרים מצאה לה ייעוד ערכי שמחזיר אותה לעשייה ציונית".
היא מספרת שתהליך ההכנה חשוב לחברי חצרים, והם משתתפים בו באופן פעיל. "שאלנו את חברי הקהילה למה הם רוצים להתכונן. 212 איש ענו על הסקר שערכנו, ומהתוצאות הבנו מה המטרות שלנו. הראשונה והמרכזית הייתה להכיר את קהילת בארי, אז התקיים מפגש בחדר האוכל עם חברי ההנהלה שלהם, והם סיפרו על בארי שלפני 7 באוקטובר, תוך כדי הטבח ואחריו. לפני שבוע קיימנו פאנל עם חברים מבארי, וכמעט מאתיים איש הגיעו לשמוע אותם. דרך זה מתקרבים למציאות שעומדת לבוא, וגם לאנשים.
"קראנו לציבור להציע יוזמות לקידום במסגרת 'קהילות שכנות', וקמו יותר מ־25 צוותים, ששותפים בהם 260 חברים. יש צוותים של טיולים, מסיבות, מערך חוגים, הפקת חוברת הכרה עם הסביבה והקיבוץ. צוות של גמלאיות יצרו 'בובות דאגה' עבור ילדי בארי, ויש גם צוות של שלטי קרמיקה לדלת: כל משפחה מבארי בחרה עיצוב, והחברים הכינו לה שלט לפי בקשתה. יש צוות סיורים, שבחודשים האלה מביא לכאן קבוצות מבארי". לסיור האחרון באתר הבנייה הגיעו מאה איש. "חשוב לנו לאפשר להם לבקר, אף שזה מורכב מבחינת בטיחות", אומר דוד. "הם נכנסו לדירות שמוכנות למסירה, והתרגשו לראות את הבתים".
גם בחצרים יש התרגשות גדולה לקראת הגעת חברי בארי. "שאלנו אותם איך הם רוצים שהימים הראשונים ייראו", אומרת מוריץ. "הכנו מגש מלא בדברים למשפחות שנכנסות, וחשבנו שאפשר פשוט להניח אותו בכל בית, אם הם מעדיפים שלא יפריעו להם. הם אמרו לנו: 'רדו מזה, אל תלכו לידנו על ביצים. אנחנו מעדיפים כמה שיותר מפגשים'".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
