הרב שלמה ריסקין ואפרת הם כמעט שמות נרדפים. ליישוב הזה הגיע הרב ריסקין מארה"ב לפני יותר מארבעים שנה, ובעקבותיו עלו הנה משפחות יהודיות רבות, כולל עשרות שהגיעו יחד איתו היישר מהקהילה בניו־יורק. כאן הוא כיהן ברבנות עד לא מכבר, ומכאן גם צמחה רשת מוסדות החינוך שלו, "אור תורה סטון". ודווקא משום שהרב ריסקין ואפרת מזוהים כל כך זה עם זה, מפתיע לגלות שהתחנה הראשונה שלו בארץ ישראל הייתה ביישוב שונה לחלוטין ובאזור אחר – הקיבוץ הדתי עין־צורים ליד קריית־מלאכי. "בית ראשון במולדת", כהגדרתה של הרבנית ויקי ריסקין.
בשבוע שעבר נסגר מעגל, כשתנועת הקיבוץ הדתי העניקה לרב שלמה ריסקין פרס מפעל חיים על תרומתו הענפה ורבת השנים ליהדות המודרנית ולציונות הדתית. הפרס ניתן ב"כנס סעד – ועידת הציונות הדתית ברוח הקיבוץ הדתי", שנערך ביום חמישי שעבר בקיבוץ סעד, בשיתוף העיתון מקור ראשון. מכיוון שנבצר מהרב ריסקין להגיע לאירוע מסיבות בריאותיות, הוענק לו הפרס בביתו באפרת, לשם עלו ובאו יוזם הכנס הרב בני לאו, מזכ"לית הקיבוץ הדתי ד"ר שרה עברון והעורך הראשי של מקור ראשון אלעד טנא.
בטקס הביתי סיפרה עברון על המפגשים הראשונים שלה עם הרב ריסקין, כשהייתה נח"לאית צעירה בקיבוץ עין־צורים ב־1982. "בשבתות הקיץ היינו באים אחר הצהריים לדשא בקיבוץ, לשמוע את השיעור שלו. כשהיינו פונים אליו להתייעץ בענייני תורה והלכה, הרב היה שואל קודם כול למה זה חשוב לנו, איך זה נוגע לנו. זה היה דבר חדש. גם המקום של הנשים בהובלה הדתית לא היה קיים לולא הרב ריסקין. אנחנו חייבים לו תודה על כל הנשים המובילות שצמחו גם אחר כך. הרב הוא חבר של כבוד בעין־צורים ובתנועה כולה".
הרב שלמה ריסקין: "היהדות היא סיפור אהבה בין בורא עולם לעם ישראל. כל האהבות הן לא קו ישר, אבל כשאני מסתכל עלינו היום – כמי שנולד בתקופת השואה, ראה את השחור, וגם טעם ניסים בחזרתנו לארץ ישראל – אני לא חושב שקשה כל כך לראות את הדברים החיוביים"
השיחה שלי עם הרב ריסקין מתקיימת יום לפני כנס סעד. על השולחן מונחת תמונתו של הרב יחד עם יהודה נוימן ז"ל, שהיה חבר קיבוץ עין־צורים במיקומו המקורי, בגוש עציון שלפני הקמת המדינה. נוימן לחם על הגנת הגוש בתש"ח, נפל בשבי הירדנים ולימים היה ממייסדי קיבוץ עין־צורים במועצה האזורית שפיר. הוא היה קיבוצניק ותלמיד חכם, בוגר ישיבת לומז'ה בפתח־תקווה שגדל להיות איש תורה ועבודה. מדי יום נהג לעבוד שמונה שעות במשק, וללמוד תורה כשמונה שעות נוספות. ההיכרות שלו עם הרב ריסקין נוצרה ב־1975, ב"כנס לביא" הראשון, שיזמה תנועת הקיבוץ הדתי. שישה רבנים מארה"ב הוזמנו לאירוע, ובהם הרב ריסקין, שהיה אז רב בית הכנסת לינקולן סקוור במנהטן.
את השבת עשה בביתם של יהודה וזהבה נוימן בעין־צורים. "ביליתי אצלו שבת בלתי נשכחת – ומוצאי שבת ארוך שבו עברתי קורס בזק בהיסטוריה ציונית מודרנית, בפרט בתולדות גוש עציון", מספר הרב ריסקין בספר זיכרונותיו המרתק "ציוני דרך" (ידיעות ספרים, 2012). "היינו כמו אחים", הוא אומר לי בהתרגשות.
בשנה ההיא, ומאז במשך שמונה שנים רצופות, הגיעה משפחת ריסקין כולה לבלות את הקיץ בעין־צורים. הרב היה קם לפנות בוקר לעבוד כמתנדב בחליבה ברפת, ובשאר שעות היום למד תורה, כתב ומסר שיעורים לחברי הקיבוץ. "לא היה אז רב לעין־צורים", מספרת רעייתו. "הרב חיים דרוקמן היה הפוסק והמחתן של חברי הקיבוץ, אבל לא היה להם רב שגר במקום". "הרבה יותר ממה שאני נתתי לקיבוץ, הקיבוץ נתן לי", מוסיף הרב ריסקין.
ובכל זאת, ולמרות התוכניות לעלות ארצה, השתקעות בקיבוץ לא עמדה על הפרק. "בשביל הרב זה היה נוח ונעים להיות שם – לשבת בחוץ וללמוד, לענות לשאלות וללכת לבריכה לשחות", נזכרת הרבנית. "האנשים בעין־צורים הם טובים ומקסימים ואידיאליסטים, והיו לנו שם הרבה קשרים טובים. אבל אחרי שנתיים כיבדו אותנו להשתתף באספת חברים שהתקיימה במוצאי שבת בחדר האוכל, ואנחנו ישבנו שם ושמענו דיונים – האם אפשר לתת לילד פלוני ללמוד שיעורים בפסנתר, והאם להרשות לילדה אחרת ללמוד באוניברסיטה. את זה לא יכולנו לשאת. אמרתי: אם ילד רוצה ללמוד נגינה, שילמד. איך ייתכן שכולם יחליטו אם הילד שלנו יקבל שיעורים בפסנתר? זה לא התאים לנו".
אחת מתכונות האופי של בעלה, היא מציינת, היא עצמאות מחשבתית. לכן סירב למשל לתפקיד בכיר שהוצע לו בארה"ב עוד קודם לכן. "כשהיינו עדיין בניו־יורק, חיפשו נשיא לישיבה יוניברסיטי, ולחצו על הרב לקבל את התפקיד. הבטיחו לו כל מיני הבטחות, אבל אני אמרתי לו: למוסד הזה יש ועד מנהל, שחלק מהחברים יושבים בו כבר עשרים ושלושים שנה. הם רוצים להמשיך בדרך שלהם, אלה לא האנשים שלך, אתה לא בחרת אותם, ואתה תהיה כבול כשתנסה לקדם את הרעיונות שלך. לא תוכל לעשות מה שאתה רוצה עם חברי ועד שהיו שם עשרות שנים לפניך.
"הרב הוא אדם מיוחד ועצמאי. יש לו חלומות, והוא חיפש אנשים שיצטרפו אליו כדי שיוכל להגשים אותם. אי אפשר היה לעשות את זה עם זקנים מהדור הקודם".
הבירוקרטיה עליי
בימיו בעין־צורים מצא הרב ריסקין את השותף להגשמת חלומותיו: משה מושקוביץ ("מושקו") ממשואות־יצחק, ראש המועצה האזורית שפיר וממחדשי היישוב היהודי בגוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים. מושקו, שהיה בין שומעי שיעוריו של הרב ריסקין בקיבוץ, לקח אותו באחד הימים לגבעה שוממה בגוש וסיפר לו על עיר שהוא רוצה להקים לעולים חדשים. הוא הציע לרב ריסקין שותפות: אתה תאתר בארה"ב עולים שיבואו לעיר החדשה, ואני אדאג לבירוקרטיה. מושקו אף חזה שתוך זמן קצר העיר תקום, הוא עצמו יעמוד בראשה, והרב ריסקין יוכתר כרבה. "לחצנו ידיים והתפללתי על הגבעה מנחה", כותב הרב ריסקין בספרו. "האמנתי שזה יכול לקרות. חלום העלייה שלי קם לתחייה".
משפחת ריסקין התיישבה באפרת מיד בהקמת היישוב, בקיץ 1983. במהלך השנים היה הרב שותף למאבקים למען הרחבת העיר, ואף נעצר בהפגנות שליוו את הקמת השכונות בגבעת התמר ובגבעת הדגן. היום אפרת משתרעת על יותר מ־6,000 דונם ומתגוררים בה יותר מ־13 אלף תושבים, ובהם גם ארבעת ילדיהם של בני הזוג ריסקין ורבים מנכדיהם וניניהם. לפני ארבע שנים, כשהרב ריסקין הגיע לגבורות, הוחלט לקרוא לכבודו את הטיילת החדשה הצופה אל ההרודיון, בית־לחם ובריכות שלמה – "טיילת שלמה". "בחלומותיי הגדולים לא חשבתי שאפרת תהיה מה שהיא עכשיו", הוא אומר. "זה הרבה בזכות יהודה נוימן, השדכן שהפגיש אותי עם מושקו, שאפרת הייתה החלום שלו".
הרבנית ויקי ריסקין: "לחצו על הרב להתמנות לנשיא ישיבה יוניברסיטי. הבטיחו לו כל מיני הבטחות, אבל אני אמרתי לו: למוסד הזה יש ועד מנהל, שחלק מהחברים יושבים בו כבר עשרים ושלושים שנה. אתה תהיה כבול כשתנסה לקדם את הרעיונות שלך. לא תוכל לעשות מה שאתה רוצה"
בתור הרב של אפרת הוא התבלט במסירותו לאנשי קהילתו, ובכלל זה במאמציו להשתתף בכל שמחה או אבל, חלילה. זו ההזדמנות לשתף בסיפור קטן משלי: אשתי ואני גדלנו באפרת, ואבי עבד במשך שנים רבות כרב־מחנך בישיבה התיכונית נווה שמואל, מוסד החינוך הראשון שהקים שם הרב ריסקין. כשנולד לנו בן לפני כחצי יובל כבר התגוררנו בירוחם, אך מכיוון שהלידה הייתה בירושלים התארחנו אצל ההורים בשבת שלאחר מכן והזמנו את הציבור ל"שלום זכר". ביום שישי התקשרה מזכירתו של הרב ריסקין להורינו כדי למסור שלצערו נבצר ממנו להשתתף באירוע מכיוון שהוא בחו"ל, אך בכוונתו להגיע לברית, אם ירצה השם. כשקיבלתי את ההודעה חייכתי לעצמי חיוך קטן וחשבתי: הרב ריסקין מצהיר שיבוא לברית כי הוא משוכנע שגם היא תהיה באפרת; הוא לא יודע שאנחנו מתכוונים לקיים אותה בירוחם. כעבור יומיים אכן מלנו את בננו בישיבת ההסדר בירוחם – ואז הופתעתי לגלות בין הנוכחים את הרב ריסקין, עם חיוכו הרחב.
לצד עמדותיו הימניות ותמיכתו הבלתי מסויגת בהתיישבות ביהודה ושומרון, הרב ריסקין נודע גם בקשרים המיוחדים שרקם עם השכנים הערבים של אפרת, ובעיקר עם אנשי הכפר הסמוך ואדי א־ניס. היחסים הטובים נשמרו גם בשנים הקשות של האינתיפאדה השנייה. הרב נהג להתארח שם בחתונות, וכשישב שבעה על אמו, המוכתר של ואדי א־ניס הגיע לנחם אותו. באחד מביקוריי אצל הרב ריסקין פגשתי בכניסה למשרדו פלסטיני מהכפר השכן, שבא לבקש סיוע כספי לצורך טיפול רפואי בבנו.
הרבנית מעדכנת אותי שמאז תחילת המלחמה הנוכחית, ערביי הסביבה כבר לא נכנסים לאפרת. "הם ממשיכים להתקשר אלינו, לשאול בשלומו של הרב. מבחינתם הם הקורבנות של המצב. יש לא מעט תושבים באפרת שלא רוצים לראות כאן יותר את תושבי ואדי א־ניס. בעקבות מה שקרה בקיבוצים בעוטף, יש חשש טבעי מערבים שעובדים בגינון ובתוך הבתים, כי הם מכירים כל בית ובית ויודעים עלינו הכול". ועדיין, אחת לחודש היא מעבירה שקיות בגדים וחבילות לשכנים הוותיקים. "רק אתמול אחד מהם התקשר אלינו וביקש כסף לחתונתה של הבת שלו. לא אעביר להם כסף מעבר לחבילות הקבועות, אבל קניתי לה סט יפה של מגבות. גם בזמן האינתיפאדה הייתי נפגשת איתם, אבל תמיד אמרתי להם שלרשות הפלסטינית יש המון כסף, ושהמוכתרים שלהם צריכים ללכת לרמאללה ולבקש עזרה. הבעיה היא שהם חוששים ומפוחדים. אני זוכרת שהם היו מקבלים מהרשות שני ליטר שמן לבישול לכל משפחה, פעם אחת בחודש. כמה זה כבר יכול לעזור?"
חברותא בטלסקופ
הרב ד"ר שלמה ריסקין נולד לפני 84 שנים בברוקלין בניו־יורק. הוריו לא היו שומרי מצוות, אך בזכות סבתו חיה־ביילה הוא קיבל על עצמו בגיל עשר אורח חיים דתי. כשבגר למד בישיבה יוניברסיטי לתואר ראשון בספרות יוונית ולטינית וספרות אנגלית, ותואר שני בהיסטוריה יהודית. את הדוקטורט שלו קיבל מהמחלקה לבלשנות וספרות המזרח הקרוב באוניברסיטת ניו־יורק. במקביל למד תורה בישיבה יוניברסיטי, ובגיל 23 הוסמך לרבנות בידי הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, שהוא מגדיר בתור רבו המובהק.
שני רבנים נוספים התוו את דרכו לפני שעלה לארץ – הרב משה פיינשטיין, שהרב ריסקין, כרב קהילה צעיר, נהג להתייעץ איתו בנושאים הלכתיים; והרבי מלובביץ', המכונה בפיו "מנהיג הדור". בהוראת האדמו"ר של חסידות חב"ד פעל הרב ריסקין להקמת ארבע ישיבות מחתרתיות בתחומי האימפריה הסובייטית – במוסקבה, בווילנה, בלנינגרד ובריגה. הוא גם ארגן הפגנות של יהודים בברית המועצות, ואף נעצר שם בשל פעילותו.
במשך 14 שנים לימד הרב ריסקין בישיבה יוניברסיטי. במקביל כיהן כרב בית הכנסת האורתודוקסי הגדול הראשון בארצות הברית, בית הכנסת לינקולן סקוור במנהטן, ששם לו למטרה לעסוק בקירוב רחוקים. לאחר עלייתו ארצה הקים הרב את רשת "אור תורה סטון", המונה כיום 27 מוסדות חינוך, תוכניות להעצמת נשים, מסגרות לפיתוח מנהיגות, פרויקטים קהילתיים, פעילויות של שיח בין־דתי ומיזמים חברתיים. כמה מהמוסדות המוכרים של הרשת הם הישיבה התיכונית נווה שמואל, אולפנת נווה חנה, מדרשת לינדנבאום לנשים, ישיבת ההסדר מחניים ומכון שטראוס־עמיאל להכשרת רבנים ומחנכים לשליחות בתפוצות.
בשנת 2018 פרש הרב ריסקין מראשות "אור תורה סטון", והעביר את התפקיד לרב קנת ברנדר. לשאלתי אם יש עוד מוסדות שרצה להקים אך לא הספיק, הוא משיב: "אגיד לך את האמת, אני לא מרגיש כל כך טוב עכשיו, אבל אני מודה לקב"ה על שנתן לי לבנות כל מה שרציתי. אני מלא תודה על כך. אני רוצה לראות את כל המוסדות האלה גדלים, אבל השלד שלהם כבר קיים".
מהי מבחינתך הבשורה הגדולה של הרשת?
"'ואהבת לרעך כמוך', שזה באמת הכלל הכי גדול בתורה והדבר החשוב ביותר. אני מאמין בכל ליבי שהיהדות מבוססת על אהבת הרֵעַ. גם במכון שלנו להכשרת שליחים לתפוצות, הייחודיות היא אהבת הרע, כולל הלא יהודי. נכון שהמגע העיקרי של השליח הוא עם יהודים, אבל הוא צריך לדעת איך להתייחס לכל אחד".
האהבה עומדת גם במרכז ספרו החדש הרואה אור בימים אלו – "יהדות: סיפור אהבה" (ידיעות ספרים). בספר הזה, שפרקיו נכתבו במשך העשור האחרון, סוקר הרב ריסקין את מעגל השנה היהודי, דן בסוגיות הליבה התיאולוגיות המציקות לאדם המודרני, ומבקש להוכיח שאהבת הא־ל ואהבת התורה מוכרחות להוביל גם לאהבת האדם. את הספר הוא הקדיש לרעייתו, שסייעה לו בכתיבה. "כשהרב הגיע לפרק על פסח, הבנו שאין התייחסות בספר לראש חודש, והתחלנו לעבוד יחד על עניין החודש", היא מספרת. "הוא לא למד מדע בצעירותו, אז למדנו קצת אסטרונומיה בחברותא, והלכנו לראות את הירח דרך הטלסקופ בביתו של אחד מתושבי אפרת".
בפרק המוקדש לתשעה באב, עוסק הרב ריסקין גם באתגר של ציון המועד הזה בימינו. "אנחנו יכולים לתהות", הוא כותב, "למה לנו לבכות ולהתאבל על חורבן הממלכות היהודיות של ימי בית ראשון ובית שני, אם אנו חיים היום במלכות ישראל השלישית, הלוא היא מדינת ישראל, וירושלים המאוחדת היא בירתנו, ואנו נהנים משפע כלכלי ומצבא חזק, ונמנים עם המובילים בעולם בתחומי המדע והטכנולוגיה, ומספר לומדי התורה ולומדות התורה בזמננו הוא הגדול אי פעם". אני מעיר שדווקא השנה, אחרי האסון הגדול שאירע בשמחת תורה והחודשים הקשים שחווינו מאז, קל יותר להתחבר לתוכן של תשעה באב. "הדבר שאני מאמין בו בכל מאודי ומרגיש אותו הוא שאנחנו נמצאים באתחלתא דגאולה", אומר הרב ריסקין. "רוב האנשים שאני מדבר איתם מבינים את הנס שיש לנו. לחיות ב'עקבתא דמשיחא' זה קשה מאוד. זו לא תקופה קלה, והיו גדולי תורה שאמרו שהם לא רוצים לראות את זה. אבל יש לנו היום מדינה. במשך אלפיים שנה זה נראה כדבר בלתי אפשרי וכחלום שלא נקבל.
"אני כותב בספר שהיהדות היא סיפור אהבה בין בורא עולם לעם ישראל. כל האהבות הן לא קו ישר, והן תלויות בשני הצדדים. ובכל זאת, כשאני מסתכל עלינו היום – כמי שנולד בתקופת השואה, ראה את השחור, וגם טעם ניסים ממש בחזרתנו לארץ ישראל – אני לא חושב שהייתה באלפיים שנות הגולה תקופה עם כל כך הרבה סימני גאולה כמו שיש לנו. אבל זה ייקח זמן, וזה דורש עבודה".
הרב שלמה ריסקין: "יש רבניות שעושות דברים גדולים מאוד, ואני חושב שהן יכולות להיות גם דיינות. נשים היו דיינות מקדמת דנא, כמו למשל דבורה הנביאה. יש היום הרבה רבניות, תלמידות שלי ושל רבנים אחרים, שפוסקות הלכה ואנשים פונים אליהן. כמו אצל כל רב, הבחירה צריכה לבוא בסופו של דבר מהקהל"
נוכח האנטישמיות הגואה כיום בארה"ב, הרב ריסקין משוכנע שהדרך להגברת העלייה ארצה, למדינה שקמה אחרי אלפיים שנה, עוברת בחינוך. "זה תהליך שדורש הרבה עבודה ואמונה. צריכים ללמד ציונות כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלנו, ולעזור ליהודים לראות את הניסים של השנים האחרונות. אני לא חושב שקשה כל כך לראות את הדברים החיוביים".
המסר של אברהם אבינו
לא בכדי מנה הרב ריסקין גם את "לומדות התורה" בתור הישג היסטורי של תקופתנו. כבר לפני עשרות שנים הוא עודד נשים להיות חלק מעולם לימוד התורה ברמה הגבוהה ביותר, והסמיך נשים למדניות לפסוק הלכה ולשמש כמנהיגות רוחניות. הוא גם הקים את ארגון "יד לאישה", המסייע לעגונות ולמסורבות גט, ויזם את שילובן של נשים כטוענות רבניות בבתי הדין הרבניים. בשנת 2015 הוא אף היה הרב המקומי הראשון שמינה אישה לתפקיד רבני רשמי למחצה, "מנהיגה רוחנית".
"כשהתחלתי לפעול בתחום, זה היה ממש בגדר חלום", אומר הרב ריסקין. "היום אני מרגיש שהגענו, יחד עם הרבה שותפים, להגשמת חלק גדול מהחלום. ברוך השם, יש רבניות שעושות דברים גדולים מאוד, ואני חושב שהן יכולות להיות גם דיינות. נשים היו דיינות מקדמת דנא, כמו למשל דבורה הנביאה. אין כמעט מקום שאישה לא יכולה להיות בו. יש היום הרבה רבניות, תלמידות שלי ושל רבנים אחרים, שפוסקות הלכה ואנשים פונים אליהן. כמו אצל כל רב, הבחירה צריכה לבוא בסופו של דבר מהקהל".
הרב ריסקין היה פעיל גם בתחום הגיור, כשהפעיל בית דין של "גיור כהלכה" – רשת בתי דין אורתודוקסיים פרטיים, הפועלת כיום תחת חסותה של עמותת עתים. "זו מצווה לגייר", הוא אומר. "זה חלק מהמסר המקרב של היהדות שקיבלנו מאברהם אבינו. הרבנות הראשית, לצערי, לא מבינה את זה".
המתח בינו ובין הרבנות הראשית כמעט הביא לפרישתו בטרם עת. לפני תשע שנים, עם הגיעו לגיל 75, הערימה מועצת הרבנות קשיים בפני הארכת כהונתו כרב עיר, וחלק מחבריה מתחו ביקורת על עמדותיו הייחודיות. לאחר שהיועץ המשפטי של הרבנות הבהיר כי העילה הרלוונטית היחידה לסיום כהונה בגיל זה היא מצבו הבריאותי של הרב, אישרה המועצה את הישארותו בתפקיד, תוך שהיא מביעה מורת רוח מעמדותיו.
הרבנית ויקי ריסקין: "תושבי ואדי א־ניס ממשיכים להתקשר אלינו ולשאול בשלומו של הרב. מבחינתם הם הקורבנות של המצב. גם בזמן האינתיפאדה הייתי נפגשת איתם, אבל תמיד אמרתי להם שלרשות הפלסטינית יש המון כסף, ושהמוכתרים שלהם צריכים ללכת לרמאללה ולבקש עזרה. הבעיה היא שהם חוששים ומפוחדים"
הרב ריסקין מצידו כבר מזמן לא תולה ציפיות ברבנות הראשית: "אנחנו צריכים להכיר בכך שהיא לא התשובה אלא חלק מהבעיה", הוא אומר. "אני מאוכזב מהרבנות כפי שהיא היום. רבנות הייתה תמיד תלויה באישיות של הרב שעומד בראשה, וכך גם הרבנות הראשית לישראל, אבל היום היא כבר גוף אנכרוניסטי. סביב סוגיית הגיוס לצבא הם היו ממש נגד הציונות, וזה חבל מאוד. מדינת ישראל צריכה מסירות נפש. זה האל"ף־בי"ת, והם לא מבינים את זה".
גם בהקשר הזה אומר הרב ריסקין שכוחם של הרבנים אמור לנבוע מלמטה, מהקהילות, ולא מלמעלה, מהממסד הרבני. "ראשי קהילות צריכים קהל שיקבל אותם. אין הכרח לרב ללכת לפי רב כזה או אחר, כי הרי 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'. יש הרבה מחלוקות בתורה שבעל פה, יש בית הלל ובית שמאי, רבי יוחנן וריש לקיש, ובסוף זה תלוי במי שמקבל את ההלכה. כך גם לא חייב להיות קונצנזוס סביב הרבנות – יש קהילות, ואנשים בקהילה הם בסופו של דבר אלו שמקבלים את הרב. כל דעה הלכתית צריכה כמובן רגליים שנטועות בתורה, בהלכה ובמסורת, אבל האמת היא שיש בזה גם קצת דמוקרטיה. הרי גם כאשר החסידות התחילה, היו לה הרבה מתנגדים.
"אני לא מקבל את ההלכות של הרפורמים, אבל יש להם המקורות שלהם ויהיו להם הקהילות שלהם, ואני חושב שזה בריא. גם בוויכוחים על תפילות מוכרחים לתת לכל קהילה לסדר את התפילות שלה, ואני רוצה להאמין שזה יהיה לפי השולחן ערוך. אסור לעשות בנושא הזה מחלוקות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
