מעטים יודעים שאת ההתנעה הראשונית של חוק הלאום עשה לא אחר מאשר ישראל הראל, זקן השבט של העיתונות הדתית־לאומית ובין זקני מפעל ההתיישבות ביש"ע. למעשה, המהלך התחיל בעקבות כישלונו של מהלך גדול יותר שהראל ניסה לקדם – העברת חוקה מלאה למדינת ישראל. "הייתי חבר במועצה הציבורית שליוותה את הצעת החוקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, והרבה מהסעיפים שם לא נראו לי", הוא מספר. "אז גמלה בליבי החלטה לכתוב הצעה חלופית. זה היה הבסיס להקמת 'המכון לאסטרטגיה ציונית' בתחילת 2005. אחרי שהשלמנו את טיוטת החוקה שלנו, פנינו לוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שדנה בהצעה של המכון לדמוקרטיה, ודרשנו לדון גם בנוסח שאנחנו גיבשנו. הוועדה קיימה דיונים במשך שנה וחצי, אבל התברר שבגלל התנגדות החרדים, שום הצעת חוקה לא תעבור.
"ימים אחדים אחרי שהוועדה סיימה את העיסוק בנושא, נכנס אליי עדי ארבל, שהיה הקמב"ץ שלנו (וכיום מנהל "הקרן לחברה אזרחית" – י"ש). הוא בא עם רעיון לעבד את הצעת החוקה לחוק יסוד. קמתי וחיבקתי אותו. אמרתי לו: רעיון מצוין. בתוך כמה דקות הרמתי טלפונים לכל חברי הקבוצה שלנו – ד"ר אביעד בקשי, פרופ' משה קופל, פרופ' ברכיהו ליפשיץ ופרופ' אבי דיסקין – והתחלנו לעבוד. לקח לנו כמה חודשים לנסח הצעה לחוק יסוד. הגעתי למסקנה שכדאי להתחיל לעבוד על זה מול מפלגת קדימה, שאז עמדה בראשה ציפי לבני. ההנחה שלי הייתה שאם ציפי תלך על זה, הימין בטח לא יוכל להתנגד; אבל להפך, לא בטוח.
"בהתחלה היא הלכה איתנו. זה היה ב־2009, וסיכמנו שצוות משותף לנו ולקדימה יעבוד על הניסוח הסופי. ופתאום ציפי נעלמה. התברר שאמרו לה שאם היא תוביל את זה, היא לא תוכל להפוך למנהיגת השמאל. היא נרתעה, אבל נתנה לאבי דיכטר (אז ח"כ מטעם קדימה – י"ש) חבל לעסוק בזה. היו גם כמה ח"כים ממפלגת העבודה, כמו פואד בן־אליעזר ואיתן כבל, שלא רק תמכו בהצעה, אלא אפילו רצו להירשם כיוזמים שלה. אם ביבי היה חכם הוא היה עט על זה, והחוק היה מתקבל בקונצנזוס ענק. אבל ביבי דווקא העמיד מכשולים. אמר שצריך עוד לדון, וגרר את הנושא כדי לחכות לתזמון שיהיה נוח לו, כך שהוא יוכל להיות מוצג כיוזם של המהלך".
בינתיים עזב הראל את ראשות המכון לאסטרטגיה ציונית, ואת מקומו תפס יועז הנדל. "בזה נגמר הקשר של המכון עם הצעת החוק, כי את יועז זה לא עניין. הוא נרתע גם מפרויקטים אחרים שיזמנו, ובעצם מכל מה שעלול לעורר קונפליקטים. אבל למזלו של החוק, בינתיים קם 'פורום קהלת', שלקח את העניין על עצמו והביא אותו לסיומו המוצלח".
אתה מרוצה מהנוסח הסופי של החוק?
"לא, כי עכשיו הוא מרוט נוצות, וכמה דברים מרכזיים שהיו אמורים להופיע בו נכנסו רק באופן הצהרתי. צריך ניסוחים ברורים יותר, שאולי בטווח קצר יביאו לעימות בין המגזרים, אבל בטווח ארוך, כך להערכתי, הם יבהירו את מצב העניינים במדינה וזה דווקא יתרום לשקט. יחד עם זאת, גם בנוסח הנוכחי האמירה של החוק היא מאוד חזקה, ולא סתם הוא מעורר סערה כל כך גדולה. ברור גם שזה הדבר המרכזי שביבי ישתמש בו בבחירות הבאות, ובצדק. הרי אפילו אם לשיטת המרכז והשמאל הציוני החוק הזה אינו מושלם, איך אפשר להתנגד לקביעה שההמנון שלנו הוא 'התקווה' והדגל הוא דגל המגן דוד?"
לא מפריע לך שאין בחוק הבטחת שוויון לכל אזרחי המדינה?
"זה לא צריך להיות בחוק הזה, כי כל המיצוי של החוק הוא בסעיפים הלאומיים שלו. שאלנו את עצמנו את השאלה הזו בדיונים הפנימיים על נוסח הטיוטה, והתשובה הייתה שגם בחוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' השוויון לא מופיע במפורש, אבל בג"ץ כבר נתן לערך הזה מעמד מרכזי באמצעות הפרשנות שלו לחוק".
ולא היה עדיף לאמץ כחוק יסוד את מגילת העצמאות?
"מי שירצה, בנוסף לחוק הלאום, להפוך את מגילת העצמאות למסמך חוקתי – הדרך פתוחה בפניו. אגב, מי שמאוד התנגד לזה בעבר היה לא אחר מאשר אהרן ברק. הוא קבע שהמגילה היא מסמך מכונן חשוב, אבל ללא משמעות חוקתית. היום הוא כמובן מדבר אחרת".
לעשות הון מהשואה
מתאים להראל שלמעט כמה מקורבים, איש לא ידע על מעורבותו בהעברת חוק הלאום. כולם זוכרים לו את הקמת העיתון "נקודה" ועריכתו במשך כ־15 שנים; יש עדיין כמה, בעיקר בקרב מתנחלים ותיקים ועיתונאים שסיקרו את יהודה ושומרון, שזוכרים שהראל גם היה המייסד של מועצת יש"ע ועמד בראשה במשך שנים ארוכות. אבל יוזמות רבות אחרות שמאחוריהן עמד – המכון לאסטרטגיה ציונית, אמנת כנרת, אמנת גביזון־מדן, מנהיגות צעירה לציונות הדתית ועוד – איכשהו לא נשארו מחוברות אליו בתודעה הציבורית. בנוסף לכל אלה, הראל גם היה במשך שנים רבות המייצג הכמעט קבוע של מתישבי יש"ע בתקשורת הישראלית – כאחד מהמעטים ששלטו בשתי השפות, התקשורתית והמתנחלית. גם כיום הוא בין אנשי הימין הבודדים הכותבים בקביעות טור בעיתון "הארץ", והמתנחל היחיד שם.
הוא יליד נובמבר 38', מה שאומר שבעוד כחודשיים יגיע לגבורות. וזו הזדמנות טובה לשוחח איתו על מפעלותיו ועל חייו מרובי הטלטלות. אנחנו מכירים כבר יותר משלושים שנה; "נקודה" היה ביתי העיתונאי הראשון, וגם לאחר שהפסקתי לעבוד שם במשרה מלאה, המשכתי תקופה ארוכה לתרום לו מדי פעם כתבות ומאמרים. מהראל תמיד התרשמתי כי הוא לא אדם שאוהב לשתף אחרים בזיכרונותיו ובנפתולי לבטיו. ובכל זאת, דומה שבשיחה הזו הוא נפתח מעט יותר, וגילה צוהר למחשבותיו על עצמו, על חייו ועל מעשיו. הוא גם לא היסס לשתף בביקורת הפנים־מחנאית שיש לו, הן לגבי צדדים בעייתיים במפעל ההתיישבות והן לגבי "מהפכת העיתונאים הדתיים", שהוא במידה רבה אחראי לה.
דומני שזו הפעם הראשונה שהראל מספר בריאיון כי למרות שמו העברי והביוגרפיה המאוד ישראלית שלו, הוא בעצם ילד שואה. "נולדתי בנובמבר 1938 בצ'רנוביץ – אז ברומניה והיום באוקראינה. בגיל שנה וחצי האזור שלנו הועבר לידי הרוסים, בעקבות ההסכם בין הסובייטים לגרמנים. ביוני 1941, עם הפלישה הגרמנית לברה"מ, נכנסו לעיר שלנו הנאצים ביחד עם האוקראינים. אותנו גירשו לחבל טרנסניסטריה. כדי להגיע לשם מצ'רנוביץ צעדנו ברגל במשך שמונים יום, וגם חצינו את נהר הדנייסטר. חלק גדול מאלה שניסו לצלוח את הנהר, לא שרדו. אמא שלי סיפרה שהייתי ילד בלונדיני יפה, ואיזה קצין גרמני ריחם עלינו והעביר אותנו בסירה. אחרי ההליכה הארוכה הגענו לגטו לוצינץ, ושם אמא ואני נשארנו לאורך המלחמה. את אבא לקחו לעבודת כפייה. אמי, אישה משכילה, לימדה את האוקראינים חשבון, כתיבה וקריאה, וככה התפרנסנו.
"ב־1944 הגיעו הקוזאקים של הצבא האדום ושחררו אותנו. באביב התחלנו לצעוד חזרה לצ'רנוביץ, ובאיזו הסתעפות שבילים פתאום אמא נתנה צעקה. נראה היה שהיא כמעט מתעלפת, ובכל זאת היא התחילה לרוץ. מתברר שפתאום ראתה את אבא שלי מגיע מכיוון אחר. הוא הצליח לברוח ממחנה העבודה, ובמשך כמה חודשים שרד לבדו ביערות".
הרבה מהניצולים תכננו לנסוע לאמריקה או לאוסטרליה, מספר הראל, אך אביו החליט שהמשפחה תשים פעמיה לארץ ישראל. "ההרשמה להעפלה הייתה לפי מפתח מפלגתי, ובמכסה של 'הפועל המזרחי' לא היה מקום גם בשבילי, רק להוריי. אז הפרידו בינינו, ואני נרשמתי לאותה הפלגה ארצה במסגרת 'עליית הנוער'. יצאנו מאיזה נמל בולגרי. ביום השני או השלישי כיתרו אותנו אוניות מלחמה בריטיות, ותוך זמן קצר הקומנדו שלהם השתלט על הסיפון. לקחו אותנו לקפריסין, שם בילינו כמה חודשים, וזו הייתה מבחינתי תקופה נהדרת. בסוף, בזכות העובדה שהיה לי אח מאוד קטן, הבריטים נתנו לנו בכל זאת אישור כניסה לארץ. ממש על סף הקמת המדינה, הגענו למחנה עולים בחיפה".
למה בעצם נמנעת עד היום מלספר על הפרק הזה בחייך? התביישת בו? כמו דן בן־אמוץ ואחרים, רצית להיחשב צבר?
"בהחלט התביישתי. אבל למזלי, בבית הספר ואחר כך בבני עקיבא היינו לא מעט חבר'ה כאלה. לכן אני לא יכול לומר שסבלתי מזה. אני חושב שלא שיתפתי כי באופן אידיאולוגי שללתי את הגולה שלילה מוחלטת, ולא רציתי לגדול על זיכרונות ממנה או לעשות מזה איזה הון, כמו שהיו מי שעשו. גם אין לי שום האשמות כנגד ההורים שלי, בניגוד להרבה אחרים שהיו במצבי. הוריי היו אנשים אומללים שבקושי הצליחו לשרוד, וחיו חיים קשים מאוד. והייתה עוד בעיה – אמי ילדה בגיל מאוחר בן עם תסמונת דאון, וזה כבר גמר את החיים שלהם. זה נפל עליהם בדיוק כשהתחילו קצת להרים ראש, ואחר כך זה נפל גם עליי, כי קיבלתי עליו אחריות עוד בחייהם".
אתה חושב ששנות הילדות שלך באירופה השפיעו על המשך חייך?
"מאז שעמדתי על דעתי, הדחף הכי גדול שלי היה 'לשלם', כביכול, את מחיר הצלתי. הרגשתי שיש לי חוב להשיב; שהמשימה שלי בחיים היא לתרום לעם ולמדינה, ולא לעשות לביתי, כמו שעשו רבים מחבריי".
תחרות של מפא"יניקים
משפחת הזנפרץ, לימים הראל, השתקעה בחיפה. לאחר מלחמת העצמאות הם עברו לשכונת חליסה בעיר – שכונה ערבית שתושביה ברחו במהלך המלחמה, ופליטי השואה נכנסו לבתים במקומם. יום־יום היה הילד ישראל מכתת את רגליו מחליסה לשכונת הדר, שם שכן בית הספר שלו. היו אלה ימי "חיפה האדומה", והראל חווה על בשרו את כוחה הברוטאלי של מפא"י: "בעיר התקיימה תערוכת תעשייה שהביאה לחילול שבת ענקי, כי הסיעו אליה אנשים מכל הארץ. רבני חיפה, שלא היו הכי קיצונים, החליטו לערוך הפגנה שקטה בשבת, אחרי התפילה. כמדריך צעיר בבני עקיבא, הגעתי עם החניכים שלי לאזור התערוכה. פתאום יצאו אלינו בריוני 'פלוגות הפועל' עם אלות בידיים, והכו אותנו מכות רצח. כשזיהו שאני המדריך, שלושה־ארבעה חבר'ה התרכזו בי וממש פיצחו לי את הראש. היו צעקות נוראיות. לקחו אותי למד"א, והתחילו לתפור לי את הפצעים הפתוחים. ואז הגיעו לשם שוטרים, הפסיקו את התפירה, ולקחו אותי בניידת – בשבת – כדי לחקור אותי על 'הפרת הסדר הציבורי'. הוחזקתי שם זמן רב, איבדתי הרבה דם והייתי חלש מאוד.
"אחרי כמה שעות הגיע ח"כ יעקב כ"ץ מפועלי אגודת ישראל כדי לשחרר אותי. כשהשוטרים לא הסכימו, הוא אמר: אני יושב כאן עד שתשחררו אותו. הם אמרו: בסדר, נשחרר אותו, אבל שייתן טביעת אצבעות. סירבתי בתוקף. אני לא פושע, וגם אין סיבה שאתן טביעת אצבעות בשבת. אז הם לא הסכימו לשחרר אותי. בסוף, כשכ"ץ הלך לרגע למפקד התחנה, שני שוטרים בריונים תפסו לי בכוח את היד ולקחו טביעת אצבעות".
נחת זרועם של השלטונות ועושי דברם הורגשה גם בדרכים אחרות. "אבא שלי התקבל לעבוד בנמל, שכבר אז היה עסק טוב. אחרי איזו תקופה הוא הגיע הביתה יום אחד עם דמעות בעיניים, וסיפר שפיטרו אותו מהעבודה, כי לא הסכים לקחת פנקס אדום (פנקס חבר בהסתדרות – י"ש)".
האירועים האלה יצרו אצלך איבה כלפי תנועת העבודה?
"ממש לא. עד היום נשארתי חסיד גדול שלה. באופן מעניין, אני ויואל בן־נון, שגם הוא גדל בחיפה, הפכנו לשני מפא"יניקים דתיים. הוא ניסה להתחרות איתי מי יותר מפא"יניק, אבל לא הלך לו. הוא לא קרא את הכְּתבים, לא מכיר את הניואנסים, את השירים. אני קראתי את כל כתבי־העת שלהם. בשום אופן לא אקח מהם את זכויותיהם בהקמת המדינה, בהתיישבות ובביטחון. מצד שני, אלה היו שיטות העבודה שלהם".
את שנות התיכון עשה הראל בישיבת כפר־הרא"ה. לאחר מכן התגייס לנח"ל, במסגרת גרעין של בני עקיבא, כמובן. "אחרי הצבא עוד ניסיתי קצת להיות קיבוצניק בשדה־אליהו, אבל די מהר גיליתי שזה לא מתאים לי. הקיבוץ הזה הוא מקום מופלא, אבל אלינו הם היו מאוד קשים. ראיתי שהאופי שלי לא יתאים לחיי קיבוץ, למרות שהערצתי חלק מהדמויות שם – כמו אליעזר גולדמן (מההוגים החשובים של הקיבוץ הדתי – י"ש) וכמה מיוצאי איטליה, שבאו ממשפחות אצילות ממש".
הראל כבר היה נשוי אז לשרה לבית וייספיש, משפחה חרדית ידועה מלב מאה־שערים: "לחתונה של חברים שלי מהאוניברסיטה הגיעו קרובי משפחה חרדים. הייתה שם נערה מאוד יפה ושמתי עיניי בה. אחרי תקופת חיזור נמרצת וקשה, שאפשר ממש לכתוב עליה רומאן, היא הסכימה להינשא לי. אבל המשפחה שלה מאוד הקשתה על העניין".
זמן קצר לאחר נישואיהם, עזבו בני הזוג את הארץ לטובת שליחות בלוס־אנג'לס מטעם בני עקיבא. "במקור עשינו את זה כדי להתרחק מהלחצים של משפחתה של שרה", מספר הראל. "הרעיון היה שאהיה שליח במשרה חלקית, ובשאר הזמן אלמַד כלכלה באוניברסיטת UCLA. באותה תקופה הייתה הגירה עצומה של יהודים לחוף המערבי, וגיליתי בלוס־אנג'לס פוטנציאל ציוני מדהים. רמת ההשקעה שלי בשליחות גרמה לי להחליט לוותר על לימודי הכלכלה. יוסק'ה שפירא, שהיה אז מזכ"ל בני עקיבא העולמית, אמר לי שאין להם כסף לשלם על משרה מלאה, אבל לא היה אכפת לי. שרה לקחה על עצמה להגדיל את מספר שעות העבודה שלה בבית ספר היהודי בעיר, וחיינו מהיד לפה, אבל זכיתי להקים שם תנועה לתפארת. עד היום אנשים משם רואים בי דמות משמעותית בחייהם".
זמן לא רב אחרי תום תקופת שליחותו פרצה מלחמת ששת הימים, והראל בן ה־29 גויס לחטיבת הצנחנים שיצאה לשחרר את ירושלים. המלחמה שינתה את חייו גם מבחינה מקצועית: היא זו שהביאה אותו לתחום העיתונות. "אחרי המלחמה כתבתי שני מאמרים על כך שאסור לנו להחמיץ את גודל השעה. אחד התפרסם ב'הארץ' והשני ב'עמודים', ביטאון הקיבוץ הדתי. דווקא המאמר ב'עמודים' הוא שחולל את השינוי. בעקבותיו קיבלתי מכתב מאליעזר ליבנה, העורך האגדי של כתב־העת 'בטרם' של מפא"י. ליבנה כתב לי שהוא וחברים כמו נתן אלתרמן, חיים הזז ואחרים מקימים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ושירצה להיפגש איתי.
"קבענו פגישה בירושלים, ואחריה הוזמנתי גם לקפה 'כסית' בתל־אביב, לפגישה עם נתן אלתרמן, חיים גורי ואהרן מגד. בלילה לפני כן לא ישנתי. אלה הרי היו גיבורי התרבות שלי. בכסית פגשתי גם את צבי שילוח, שהיה הקמב"ץ של התנועה החדשה, והוא מיד צירף אותי למטה שלו. התרוצצתי הלוך ושוב כדי להחתים אנשים על הכרוז שהתנועה פרסמה. אז עמדתי גם על הצד הבעייתי של אלתרמן, שממש רדה באנשים. כשהיה שתוי, אם מישהו העלה הצעה שלא מצאה חן בעיניו, אלתרמן יכול היה ממש להרוג אותו בצעקות. באחת הישיבות העזתי לשאול: 'למה אתם מחתימים רק את הסופרים הוותיקים, כמו ש"י עגנון וחיים הזז? למה לא לפנות לעמוס עוז וא"ב יהושע?'. פתאום הושלך הס, ושמעתי את משה שמיר, שהיה חבר שלי, מגחך לעצמו. מתברר ששני הסופרים האלה, יחד עם נתן זך, יצאו פעם נגד אלתרמן, ולכן ברור היה שהוא לא יפנה אליהם. כעבור שנים, כשעמוס עוז הגיע לביקורו המפורסם בעפרה, סיפרתי לו את הסיפור הזה והוספתי: 'אני משוכנע שבראשית הדרך, לפני שיצאת נגד התנועה שלנו, אם הייתי בא אליך בשמם של אלתרמן וכל הסופרים הוותיקים, היית מצטרף אלינו'. הוא חשב קצת ואז אמר: 'לא, זה לא נכון'. אבל אני לא האמנתי לו".
חברי התנועה החליטו להוציא ביטאון בשם "זאת הארץ", והפקידו עליו את מנחם דורמן, עורך ותיק של הוצאת הקיבוץ המאוחד. "דורמן כבר היה מבוגר וחולה, ואחרי כמה שבועות הוא ביקש ממני לקחת על עצמי את התפקיד. כשאמרתי שאין לי שום ניסיון בתחום, הוא ענה: כולנו נתגייס לעזור לך. הסכמתי בגלל כבודם של האנשים, וזו הייתה טעות, כי הם לא באמת עזרו לי. המזל שלי היה שהשתמשנו בדפוס של עיתון 'למרחב' (היומון של "אחדות העבודה" – י"ש), שם עבד אהרן מגד כעורך המוסף הספרותי. הוא זה שלימד אותי, בעדינות, את סודות העריכה".
תקופת החניכה ב"זאת הארץ" הביאה להראל תוך זמן קצר הצעות עבודה נוספות ומשתלמות יותר, בעיתונות היומית: תחילה ב"היום", שנולד מאיחוד העיתונים של תנועת החירות והמפלגה הליברלית, וכעבור כשנה וחצי גם במעריב. אחרי כמה שנות עריכה במעריב הוא החליט להפוך לכתב המפרסם תחקירים. "הייתי מנוי על עיתונים אמריקניים, והפנמתי את הערכים של העיתונות הזו. העיתונים הגדולים בעיניי היו אלה שעשו תחקירים חשובים, ולכן רציתי גם אני להיכנס לתחום הזה. פריצת הדרך שלי הייתה תחקיר על משפחת פשע ממבשרת־ציון. משה לוי, 'מוישה וחצי', אמר לי: כשקראתי את זה, רציתי לבוא לשם עם נבוט, לתת להם מכות, ואם צריך גם לירות בהם".
שרון לא היה מעז
עד 1975 התגורר הראל בפתח־תקווה. כששמע על יישוב חדש בשם עפרה, שאינו רחוק מדי מירושלים ומהמרכז – מה שיאפשר לו להמשיך בעבודתו העיתונאית – החליט לעבור אליו. ההחלטה הזו עלתה לו במשרתו במעריב: "נקראתי לחדרו של העורך, שלום רוזנפלד. איתו ישב גם טומי לפיד, ראש הכתבים. טומי, בדרכו המעודנת, אומר לי: 'שמעתי שאתה עובר לעפרה. אתה יודע שזה יישוב לא חוקי, ולא מתאים לנו שכותב בכיר שלנו יפר את החוק'. פניתי לשלום ושאלתי אם גם הוא מחזיק באותה דעה. כשהוא אישר, אמרתי לו משפט שאני גאה בו עד היום: אתה, שלום רוזנפלד, ראש פלוגת בית"ר בראש־פינה, מפקדו של שלמה בן־יוסף (עולה הגרדום הראשון. נתלה בעקבות התקפה על אוטובוס ערבי, כנקמה על פגיעה ביהודים – י"ש), אתה אומר לי שאני לא יכול לגור במקום כלשהו בארץ ישראל כי זה 'לא חוקי'? קמתי ויצאתי. בחוץ פגשתי את רינה, מזכירת הדסק, וביקשתי להכתיב לה מכתב התפטרות. היא ניסתה לשכנע אותי שלא כדאי לי, אבל אני התעקשתי ואמרתי: רינה, עלבון כמו שספגתי עכשיו, לא ספגתי מימיי.
"מיד אחר כך הלכתי לחדרי והרמתי טלפון לדב יודקובסקי, העורך המיתולוגי של 'ידיעות אחרונות'. ביקשתי להצטרף לעיתון שלו, ועוד באותו יום הוא ארגן לנו פגישה, שבה השתתף גם נח מוזס. את דב בכלל לא עניין למה עזבתי את מעריב, הוא רק שמח לצרף תחקירן שכבר צבר לעצמו שם. נח דווקא רצה לשמוע מה הסיבה, וכשסיפרתי לו הוא נדהם. הוא אמר לי: 'כשבאמת תעבור לעפרה, אני אהיה הראשון שיבוא לבקר אותך שם'. וכך היה".
בידיעות אחרונות המשיך הראל עוד שנים אחדות בתפקידו כתחקירן, עד שעסקי הציבור החלו למשוך אותו יותר ויותר. הוא הגיע למסקנה שההתיישבות החדשה ביש"ע זקוקה לארגון־גג שייצג אותה מול השלטונות. "ראיתי שגוש אמונים מעביר למנחם בגין את האחריות לבניין ההתיישבות. זו הייתה האווירה אחרי עליית הליכוד לשלטון, ואני הבנתי שזו טעות". זה מה שהביא אותו להקים את מועצת יש"ע ולשמש כמזכ"ל הראשון שלה, לפני שעבר מהתפקיד המעשי הזה לתפקיד הייצוגי יותר של יו"ר. המודל שלו בבניית מועצת יש"ע היה, כמו תמיד, תנועת העבודה. "עברתי מיישוב ליישוב כדי שישלחו נציגים, כמו שעשו בתנועות הקיבוציות. דווקא לא רציתי את ראשי היישובים, כי הם תלויים בשלטון לתפקודם השוטף. העדפתי נציגים נבחרים, אבל רק ראשי מועצות יכלו להרשות לעצמם להתפנות לזה".
מועצת יש"ע עדיין רלוונטית היום?
"היא כבר לא גוף ייצוגי, כי קמו ביו"ש ערים ומועצות אזוריות גדולות שאין להן צורך במועצה כזו שתייצג אותם מול השלטון. אבל מעבר לכך, הגוף הזה בעצם חדל להתקיים בעקבות שיתוף הפעולה שלו עם הממשלה בתהליך ההתנתקות. אני רוצה להדגיש: לגיטימי לגמרי אם המועצה הייתה אומרת שקיבלה החלטה שלא להילחם במדינה בשביל גוש קטיף; אבל אי אפשר לתת לציבור הרגשה שהולכים להציל את גוש קטיף, ובפועל לחבל במאבק. היום ברשויות המקומיות ביו"ש יש מאות בעלי תפקידים, והן לגמרי תלויות בשלטון לצורך קיומן. בגלל ניגוד העניינים הזה לא היה מאבק אמיתי בגוש קטיף".
הם קיבלו הכרעה שלא לפרוץ את הגדרות בכפר־מימון כדי שהציבור הגדול שנאסף שם לא יתנגש פיזית בכוחות הביטחון, ולא יישפך דם. מה הפסול בהחלטה כזו?
"עוד קודם לכן היו הבנות בין ראשי ההתיישבות וראשי הצבא. אני הייתי בשטח, וראיתי את החיבוקים והלחשושים. רוב המתח שם היה מבוים. אני גם בטוח שהצבא לא היה מתנגש במפגינים, שרבים מהם היו נשים וילדים. אפילו אם שרון היה נותן הוראה לפעול בכוח, הצבא לא היה מבצע אותה. מאיפה אני יודע? באחת הסבסטיות, ראש הממשלה רבין רצה לפנות בכוח את המתנחלים. הרמטכ"ל מוטה גור אמר לו: אין בעיה, רק תן לי פקודה בכתב שזה מה שאתה רוצה. רבין לא נתן את הפקודה, וכך נולדה 'פשרת קדום' (מעבר המתנחלים לבסיס הצבאי בקדום – י"ש). אז אם רבין לא עשה את זה, שרון היה עושה?
"אגב, השיתוק בכפר־מימון לא היה רק של ראשי המועצות, אלא גם של הרבנים. הם באו לכאורה לחזק את הקהל, אבל קיפלו את הזנב כשהתברר שצריך להישאר עם הצעירים לאורך זמן. גם לרבנים יש אינטרסים מול השלטון, בגלל תקציבי הישיבות שלהם. איפה היה הרב מרדכי אליהו, אחרי שאמר 'היֹה לא תהיה'? אם הרב אליהו והרב אברהם שפירא היו נשארים במקום, וקוראים לאלפי תלמידיהם לבוא ולהיות לצידם, אז באמת 'היה לא היתה'. אי אפשר לעמוד מול 20 אלף איש נחושים".
אז מה היית מציע היום, כתחליף למועצת יש"ע?
"אני חושב שצריך לחזור לנוסחה של גוש אמונים: תנועה אידיאולוגית שתוביל את המאבקים".
ההתנחלויות ניצחו, גם אם יפונו
בחזרה לראשית שנות השמונים: אחת המשימות הראשונות שלקח על עצמו הראל כמזכ"ל מועצת יש"ע הייתה להקים למתנחלים ביטאון. בגיליונות הראשונים של "נקודה", שיצאו פעם בשבועיים, הפורמט עדיין היה של עיתון שמתמקד בדיווחים חדשותיים הקשורים למפעל ההתיישבות. מהר מאוד הראל העביר אותו, כפי שרצה מלכתחילה, לפורמט של כתב־עת רעיוני המבקש לבסס את זהותה האינטלקטואלית והרוחנית של תנועת ההתנחלות. גם כאן המודל הברור היה מסורת כתבי־העת של תנועת העבודה. "זה לא היה באמת ביטאון, כי הוא לא ייצג את עולמם של רוב המתיישבים, שהחיים שלהם הרבה יותר יומיומיים ומעשיים. מצד שני, אנשים מאוד התגאו בעובדה שזה הביטאון שיוצא מטעמם".
הכיוון ההגותי שבחר העורך לא הביא לעיתון המוני קוראים. מנגד, הוא הקנה ל"נקודה" חשיבות היסטורית החורגת בהרבה מזו של כלי תקשורת חדשותי. מי שרצה לתהות על קנקנה של הקבוצה החדשה שהחלה להתבלט בחברה הישראלית, היה מוכרח לקרוא אותו. וכמו שאומר הראל: "בשנים הראשונות שישים אחוז מהקוראים שלנו היו אנשי אקדמיה, שהתעניינו בעיתון כחומר מקצועי להבנת עולמה של ההתיישבות".
הביטאון חרג מתחומי יהודה, שומרון וחבל עזה, והציג את תפיסותיה האינטלקטואליות־תורניות של האליטה הדתית־לאומית החדשה. רבים מהוגי הדעות הבולטים של הימין הדתי בעשורים האחרונים קיבלו במה ציבורית משמעותית ראשונה מעל דפי "נקודה": יואל בן־נון, אורי אליצור ז"ל, יהודה עציון ועוד. הראל אומר שגם זה לא היה מקרי, אלא נבע מתפיסתו את תפקידה של האידיאולוגיה שייצגו: "כבר כמה עשרות שנים, עוד לפני הקמת מועצת יש"ע ו'נקודה', אני חש שעתידה של מדינת ישראל כולה נישא על כתפי הציונות הדתית. כל תפיסת עולם אחרת, זה רק עניין של זמן עד שתיעלם. החרדים יישארו כמובן יהודים, אבל אין להם יכולת לקיים מדינה; והנוסחה החילונית פשוט לא עובדת. זה לדעתי גם בסיס השנאה אלינו; תחושת התסכול מכך שהם לא יכולים להתחרות בנו, ובהדרגה אנחנו 'משתלטים' על המפעל הציוני. אני לא אומר את זה בגאווה או בהתנשאות, אלא בצער רב, כי פירוש הדבר הוא שאחרים נטשו את המערכה. אי אפשר להתכחש לזה".
אני מזכיר להראל משפט שאמר לי פעם, ובו חידד את המסר הזה באופן קיצוני יותר: גם אם מפעל ההתנחלויות ייכשל לחלוטין וכל היישובים יפונו, כך לפי הראל, הוא עדיין יחשוב שהמאמץ היה כדאי, מכיוון שהמפעל הזה העלה את הציונות הדתית לדרגת הנהגה במדינה – תהליך שבעיניו הוא חיוני לעצם הישרדותה של הציונות. "אני עדיין חושב כך", אומר הראל. "השתתפתי פעם בדיון שעסק באחריותה של הציונות הדתית לרצח רבין. פרופ' אבי רביצקי סיפר שם על אבא שלו – פקיד בכיר ברשות המיסים, שקידומו נעצר משלב מסוים בגלל השתייכותו המגזרית. ואז רביצקי הוסיף: 'ברכבת הציונית אבא שלי היה משגיח הכשרות, אבל הדור שלי כבר התחיל לחתור לעמדת נהג הקטר'. הוטל שקט גמור. שאלתי אותו: אבי, ההעזה הזאת שלך להתקדם לקטר לא הושפעה גם מגוש אמונים? הוא חשב רגע ואמר: 'כן, ישראל צודק. אני מתנגד גדול לגוש אמונים, אבל גוש אמונים שחרר גם אותי'".
הציונות הדתית היא בכל זאת מיעוט בחברה הישראלית. האם כוחה יספיק כדי לשאת על גבה את כל המפעל הציוני?
"להערכתי, היא תשפיע ברוחה גם על האחרים. ייווצר תהליך של שיבה ליהדות, לאו דווקא במובן דתי אבל בהחלט כמרכיב זהותי חשוב. זה כבר קורה – בהקמת המכינות החילוניות ובגרעיני ההתיישבות החינוכיים בערים".
אתה לא חושש מתרחיש הפוך: שתהליכי ההתברגנות בחברה הישראלית יחדרו אל הציונות הדתית וישפיעו עליה?
"יש תהליכי התברגנות גם בציונות הדתית. אבל בגדול, הציבור הדתי לא יעזוב את הארץ, כי היסודות הערכיים שלו קושרים אותו לכאן ללא תנאי".
היית אומר שכמו שהציונות הדתית חיונית להישרדותו של המפעל הציוני, כך החלק החרד"לי שלה הוא שיציל אותה מהתברגנות?
"יש בזה משהו. אני לא אוהב את התפיסה הדתית של החרד"לים, אבל אני מתפעל מהאידיאליזם שלהם. אני רואה מה חוללו הגרעינים התורניים בכל רחבי הארץ. אני רואה את רמתן של המכינות התורניות, שעולות על רוב המכינות האחרות. גם אם רבים מהבוגרים יעזבו את הזהות החרד"לית אחרי כמה שנות ריחוק מהישיבה או מהמכינה, תקופת הלימודים שלהם שם חשובה כדי לבנות אצלם רוח אידיאליסטית. מצד שני, יש לפעמים קיצוניות מוגזמת. הבן שלי למד במכינה בעלי, וכך גם הנכד שלי, אבל היום לא הייתי שולח לשם – בגלל הקיצוניות הדתית, ואתה יודע מה, גם בגלל השפה הנמוכה והדימויים הרדודים שמשתמשים בהם".
אגב ישיבות, הראל זועם כבר שנים על הגרסה האומרת שההתיישבות ביש"ע נבנתה על ידי אנשי "מרכז הרב": "זה מיתוס שיצרו חוקרים מהאקדמיה, שחשבו שהחלוציות כבר מתה ולא הבינו איך היא קמה לתחייה. ההסבר שלהם היה שזה בגלל הפונדמנטליזם הדתי. זה התאים מאוד לחוקר כמו גדעון ארן, שבא מתחום הסוציולוגיה של הדת. אם אני מעביר מבט על ראשוני עפרה, אין ביניהם אפילו אחד שהיה תלמיד מובהק של מרכז הרב. היו כמה שלמדו שם תקופות קצרות, אבל אף לא תלמיד מובהק אחד. הם היו בוגרי בני עקיבא, שחונכו להגשמה אבל לא הלכו לקיבוץ, וזה הטריד אותם. כשנקרתה להם הזדמנות להגשמה חלופית, הם הלכו עליה. היישוב הראשון של אנשי מרכז הרב היה בית־אל, שצמח מגרעין של הרב זלמן מלמד, וגם שם רוב התושבים לא היו מהישיבה. אנשי מרכז הרב נשארו ברובם בקריית־משה בירושלים. אבל האקדמיה בנתה את התיאוריה, ולימים אפילו מושאי המחקר אימצו אותה".
מודל קלמן
אחד מתפקידיו החשובים של "נקודה", מבחינת הראל, היה טיפוחו של דור עיתונאים דתי־לאומי. המשימה הזו הוכתרה בהצלחה. הזיכרון הציבורי מייחס את הובלת המהלך לאורי אורבך ז"ל, בגלל מאמרו הידוע "הטובים לתקשורת" ובגלל מאמציו לקדם בפועל עיתונאים דתיים צעירים, אבל אורבך עצמו התחיל את הקריירה המרשימה שלו ב"נקודה", וגם המאמר ההוא התפרסם שם. השכבה הראשונה שצמחה בביטאון יש"ע כללה מלבד אורבך את חגי סגל, את אשתי המנוחה במבי שלג, את המשוררת חוה פנחס־כהן ועוד רבים אחרים, ואלה טיפחו בבוא היום דור נוסף.
אתה כבר מרגיש שהמהפכה הושלמה, והציבור הדתי הוא גורם משמעותי בתקשורת?
הראל: "ממש לא, ולא רק מבחינת הכמות. אם נסתכל על הכותבים בעיתונים החשובים בעולם – רבים מהם היו יכולים להרוויח הרבה יותר בתחומים אחרים, אבל מפעמת בליבם תחושה שמקצוע העיתונות הוא שליחות. בין העיתונאים הדתיים אני כמעט לא מזהה את התחושה הזו, ובסוף זה מתבטא ברמה. רובם די מחלטרים: קצת בעלי טור, קצת מגישים ברדיו".
זה קשור גם לבעיות הכלכליות שמאפיינות את המקצוע הזה.
"לא רק. זו קודם כול שאלה של תודעת שליחות. כמו שהחלוצים היו מחויבים לחלוציות שלהם, וכמו שתלמידי חכמים אמיתיים מחויבים ללימוד התורה, וכמו שמחנכים מסוימים מסורים למשימתם החינוכית. העיתונאים הדתיים קופצים מהר מדי לפובליציסטיקה, ורק מעטים מהם עובדים כתחקירנים. במקור ראשון יש עיתונאים שברמתם האישית לא נופלים מעמיתיהם באף עיתון אחר, ולדעתי עולים על אנשי הארץ, אבל בהארץ אני מזהה יותר תודעת שליחות".
היית רוצה למצוא במקור ראשון מקבילה של גדעון לוי, עמירה הס, רוגל אלפר?
"של כולם. של האווירה הכללית שאומרת: אנחנו במאבק קשה, וצריך להילחם בכל הכוח. זה קשור גם בנטייה הבורגנית הכללית של הציונות הדתית – האופי הזה של להיות תמיד בסדר, תמיד הולך בתלם, גם התלם המקצועי".
אתה מייחל ליותר אנרכיזם ציוני־דתי?
"הייתי מייחל שהתקשורת הציונית־דתית תנשוך את הציבור שלה על הבורגנות שלו. שלא תהיה כל כך מדושנת עונג, ושגם תהיה פחות עדינה בביקורת שלה על תקשורת השמאל. הייתי רוצה יותר עיתונאים כמו קלמן ליבסקינד. הוא בעיניי המודל, גם במחויבות וגם במקצועיות. לצערי, רוב העיתונאים הדתיים לא פועלים כך".
יש בליבך על העובדה שבסופו של דבר הציבור המתנחלי לא הצליח להחזיק את "נקודה", והעיתון נסגר?
"במידה רבה 'נקודה' היה ישות מלאכותית, בלי קהל קוראים טבעי רחב. אין הרבה אנשים שמסוגלים להחזיק על גבם ישות מלאכותית כזו. אחריי, אורי אליצור וחגי סגל עוד הצליחו לעשות זאת, אבל בהמשך כבר לא נמצא האדם המתאים. בעניין הזה, המחמאה הכי גדולה שקיבלתי הייתה מאורי אליצור: הוא כתב בעיתון של עפרה שאני נשאתי לבדי את כל ארבעת מוטות האלונקה של 'נקודה'".
הראל גם שימש במשך כמה עשורים כדובר מרכזי של מפעל ההתנחלות; האיש שכל מפיקה צעירה בגל"צ מחזיקה במספר הטלפון שלו, למקרה שתצטרך תגובה מהירה של איש ימין למהלך מדיני כלשהו. הוא עשה זאת באינספור ראיונות רדיו וטלוויזיה, כנסים, פאנלים אקדמיים וציבוריים, ובאופן הבולט ביותר – בטור השבועי שהוא מחזיק בעיתון הארץ כבר יותר מחצי יובל שנים.
לא קשה לך לכתוב בעיתון שמפרסם דברים כל כך קשים נגד מפעל חייך?
"בשנים הראשונות שם היה לי קשה, אפילו קשה מאוד, וכמה פעמים היו מחשבות על הפסקת הכתיבה. במשך השנים כנראה העטיתי על עצמי איזה שריון, והיום אין לי הרהורי פרישה, למרות שהקו של העיתון נעשה קיצוני עוד יותר. אני מרגיש שחשוב שאבטא את עמדתי דווקא בעיתון הזה, כי הארץ מצא איזו נוסחה – למרות שהוא לגמרי מחוץ לקונצנזוס, כל הקונצנזוס קורא אותו ומתייחס אליו".
אתה משמש שם כעלה תאנה?
"ברור שאני ומשה ארנס לא 'מאזנים' את הקו של העיתון. מול עשרות מאמרים שמאלניים שהארץ מפרסם מדי שבוע, הקו שלנו די חלש שם, אבל אני חושב שהם רוצים שהקול הזה יקבל ביטוי. הם גם מעולם לא התערבו במאמרים שלי. העריכה היא מקצועית לחלוטין, מעולם לא ניסו להכניס מילה לפי או לשנות משפט כלשהו שכתבתי".
במאמריו בשנים האחרונות מרבה הראל לתקוף את ראש הממשלה. "אני חושב שנתניהו צריך ללכת הביתה", הוא אומר. "כבר כתבתי בעבר: דין נתניהו כדין אולמרט. כל המושחתים צריכים ללכת הביתה, ואין לי ספק שהוא מושחת. זו שחיתות אימננטית, הוא מרגיש כמו מלך. יש גם סכנה בכך שאנשי הליכוד הולכים אחריו בלי לבחון ברצינות את הטענות נגדו. הוא מקבל צ'ק פתוח לעשות מה שהוא רוצה, וזה מצב מאוד מסוכן למנהיג.
"מצד שני, כשאני רואה את הרדיפה האישית שיש כלפי נתניהו – גם בוויכוח על חוק הלאום, וגם כשלא מפרגנים לו על הישגים גדולים כמו שיפור דירוג האשראי של ישראל – זה יוצר בי כעס עצום. אני גם לא אוהב את הטענות שהוא 'מסית ומפלג'. יש כאן הרבה צביעות. אני עובד עכשיו על פרויקט שמנתח את תהליך אוסלו, ואני רואה אילו דברים אמרו רבין ופרס על מתנגדיהם. לעומתם, ביבי היה בהחלט עדין, והוא בוודאי לא מטיח ביריביו ביטויים מסוג 'פאשיסט' ו'נאצי', כמו שמטיחים בו. אדרבה, בהפגנה המפורסמת בכיכר ציון, כשאנשים צעקו 'רבין בוגד', נתניהו אמר מיד: זה לא נכון, לא נכון".
הזיבורית מול האליטות
ארבעה ילדים נולדו לישראל ושרה הראל: אלדד, ניצנית (רעייתו של שמעון ריקלין), שלומציון ואיתי. ב־1982, זמן קצר לפני פינוי סיני, נהרג אלדד בתאונת דרכים ליד שארם־א־שייח. הוא נסע לשם עם חבר, וכשעמדו לתפוס טרמפים כדי לחזור הביתה, פגעה בו משאית. אסון שני נחת על הראל לפני 12 שנה, כשהתאלמן מאשתו שרה. "אחרי ה'שבעה' של אלדד, שנינו קיבלנו על עצמנו לחזור לחיים, לא להפוך ל'שכולים מקצועיים'. ובאמת, חזרתי מיד לעבודה ב'נקודה'. אבל החור הזה נשאר. שרה דווקא השתתפה במסיבות פורים של היישוב, אני לא. משהו אצלי כבה, אם כי לא כיבה את יצר העשייה והמחויבות לתרום למדינה. כששרה עצמה חלתה בסרטן ונפטרה, זו הייתה מכה קשה מאוד, שממנה באמת התקשיתי להתאושש. אבל כעבור ארבע שנים הבנתי שחייבים להשתקם. לא לשכוח את מה שהיה, אבל למלא את החיים בשמחה ונחת".
הוא התחתן מחדש והחל לחלק את חייו בין עפרה, לשם הוא מגיע בסופי שבוע עם רעייתו שרה אגמון, לבין תל־אביב, שם נמצאת דירתה. גם הריאיון הזה מתקיים בדירה שבעיר הגדולה. "בשמאל יש כאלה שאומרים 'הנה, בסוף גם הראל עבר לתל־אביב', ובעפרה יש אנשים שלא מרוצים מזה שהבית סגור ברוב ימות השבוע. אבל אני לגמרי שלם עם ההחלטה. בגיל הזה, אתה לא יכול להזיז אישה מבוגרת ממרכז חייה. ממילא המעורבות החברתית שלי ביישוב תמיד התמקדה בסופי שבוע. אשתי, בזכות הפופולריות שלה בעפרה, מתמזגת שם מצוין. נכון שלא קל להחזיק שני בתים, בוודאי לא בגיל מתקדם, אבל זה אפשרי וזה מה שנעשה, כל עוד נהיה בריאים ונוכל לעמוד בכך".
הגיע שלב הסיכומים: אתה נמנה עם החרדים לגורלה של המדינה?
"לא. אני אפילו אופטימי. אנחנו נמצאים עכשיו בשעה לא טובה, אבל תמיד אמרו שהחברה שלנו במצב משברי, ומכל המשברים הכי גדולים יצאנו בשלום. הרשתות החברתיות תורמות לאווירת הכאוס, אבל זה הקצף שעל פני המים. צריך לזכור שיש גם חילופי דורות בהובלה של העם – תהליך שעדיין לא לגמרי הושלם, והוא יוצר מתח וביטויים שבהחלט אינם ראויים".
רק משמאל, או גם מימין?
"משני הצדדים, כמובן. אבל יש בכל זאת הבדל יסודי: המתלהמים והשונאים מימין הם הזיבורית של המחנה, בעוד שמשמאל אלה האליטות – הזאב שטרנהלים והרוגל אלפרים".
האם נעשו טעויות במפעל ההתיישבות?
"קודם כול, היה הרבה להט, אבל לא הייתה אסטרטגיה שיטתית. זה פגע בנו מאוד. אני גם חושב שמודל ועדות הקבלה ביישובים הקהילתיים הזיק לנו. יש אנשים, רובם כשלעצמם טובים, שמשתלטים על הוועדות האלה במטרה לקבל ליישוב את האנשים שנראים כמותם בדיוק. דרך אגב, גם את משפחת הראל לא קיבלו בהתחלה לעפרה. ועדת הקבלה רצתה שאעבוד ביישוב, באיזה מפעל למסמרים, ואני כבר הייתי עיתונאי בכיר וסירבתי. החליטו לא לקבל אותנו. רק אחרי שהמזכירות ערערה בפני האספה הכללית, ההחלטה שונתה. מישהו אחר היה נעלב ואומר: לעזאזל איתכם, אם אותי אתם לא רוצים לקבל, את מי כן תקבלו?"
ומה היית עושה אחרת בחייך האישיים?
"את רוב התפקידים שלי ביצעתי מתוך איזה דחף שליחותי, ותמיד הרגשתי שאין לי זמן להכשיר את עצמי כדי לעשות אותם בצורה טובה, עמוקה ומסודרת יותר. פעלתי בעיקר באופן אינטואיטיבי. כתוצאה מזה אולי עשיתי בחיי הרבה דברים, אבל חלקם לא מספיק לעומק.
"ועוד נקודה: יש אנשים ממושמעים יותר ממני, שיודעים לחלק את זמנם ומוצאים יותר זמן להיות עם המשפחה, גם תוך כדי עבודה אינטנסיבית. אצלי, הציבור תמיד קדם לפרנסה או למשפחה. ייתכן שבחלוקת זמן נכונה יותר מול המשפחה, גם התוצאה הציבורית שלי הייתה טובה יותר".
תגובות:
בנצי ליברמן, שכיהן כיו"ר מועצת יש"ע בתקופת ההתנתקות, מסר לנו: "לישראל הראל יש תרומה גדולה להתיישבות ולחיזוק המחנה הלאומי. אני מאחל לו מזל טוב והמשך יצירה ופוריות מחשבתית. אני סבור שהמסגרת המצומצמת של הכתבה אינה מאפשרת דיון עמוק, כמתבקש, לגבי הסוגייה המדוברת. במשפט אחד אומר שהייתה זו שעתן הגדולה של ההתיישבות ושל הנהגתה, שגילתה אחריות כלפי המפעל הציוני ומדינת ישראל, עד כדי מניעת סכנת מלחמת אחים. הנהגת ההתיישבות גילתה אז הרבה יותר אחריות ממי שעמד אז בראש הממשלה".
יועז הנדל, העומד כיום בראש המכון לאסטרטגיה ציונית, בחר לא להגיב לדבריו של הראל.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
