אחרי עשרה חודשים שהבן שלך מוחזק בשבי חמאס, אומרת אסתר יהלומי, העיניים כבר יבשות מדמעות. "אני כבר כמעט לא בוכה", היא מתארת בכנות. מה עוד משתנה אחרי תקופה ממושכת כל כך? היא חושבת רגע ואז אומרת שהגוף מדבר. שהוא נעשה שפוף יותר. "אף פעם לא הייתי מטר ושמונים, אבל העצבות הזאת והגעגועים מורידים לך את הראש. כולם אומרים לי 'איך את כזו חזקה', שואלים מהיכן הכוחות. אני בכלל לא יודעת אם אני חזקה.
"אתמול הייתי במרפאה לבדיקה, ומישהו שם התווכח על תור. כשהוא שאל אותי לאיזו שעה אני מוזמנת, אמרתי לו – 'עזוב, הכול שטויות. אני אמא של חטוף'. היית צריכה לראות איך הוא מיד יצא מגדרו. אמר שאכנס לפניו. ואז דיברנו, הוא לא היה אדם מתלהם. הוא שאל מאיפה השלווה, מול כזו מציאות איומה. אבל מה אפשר לחשוב? שאהיה עצבנית כל הזמן? לפעמים אני חושבת שבשבוע הראשון הייתי צריכה להגיע לניר־עוז, לקחת טרקטור ממה שנשאר להם ולא נלקח, ולנסוע ישר לעזה כדי להביא את אוהד. אבל מה, מישהו היה נותן לי לעשות דבר כזה? לא היו נותנים לי. אז אני עושה מה שאפשר".
העצבות נשארת, היא אומרת, הכאב נשאר. "הוא לא עוזב, אפילו לרגע. וגם כואב מה שקורה לנו. חשוב לי שנהיה אחד. אין לי אויבים בתוך המדינה, אף אחד לא אויב שלי כאן. עטו עלינו אלה משם, ואנחנו צריכים לנצח אותם. אני לא רוצה להביע דעה לכאן או לכאן. אני חייבת להאמין שהמדינה שלי רוצה ועושה כל שאפשר כדי להביא את הילד שלי בחזרה אליי. אני לא יכולה לחיות בהרגשה שזה אחרת. אני הרי לא גרה באחת ממדינות ערב. לא, אני אזרחית של מדינת ישראל הריבונית, שחיי האנשים שלה חשובים לה".
"שלושה רימונים נזרקו אל הבית. הכול מחורר מרסיסים ומירי – הקירות, התקרה, המקרר, הטלוויזיה. הארונות שבורים וכל הבגדים על הרצפה. לא רואים בכלל רצפה מרוב בלגן. כמה רוע היה שם. מכעיס אותי שאומרים שהמחבלים היו מסוממים. זה לא בגלל סמים, אלו אנשים שהסיתו אותם וחינכו אותם שאנחנו השטן ושצריך להרוג אותנו"
את יהלומי, בת 76, פגשתי על סיפון "כנף ציון" בטיסתו של ראש הממשלה לוושינגטון. אישה קטנת גוף עם מבט סקרן בעיניים, כזה שמתעניין ורוצה להבין, ולצידו שוכן עצב עמוק שכבר קנה לו שם תושבות קבע. היא ביקשה מיוזמתה לטוס עם נתניהו לארצות הברית, מתוך צורך פנימי שבוער בה, ללכת גם עד קצה העולם כדי להחזיר את אוהד הביתה. "זו הייתה בחירה שלי. כמה ימים קודם לכן התקשרתי למנהלת החטופים ואמרתי שאני רוצה לנסוע. בכלל לא הבנתי שיש מלחמות סביב העניין, טענות שרוצים לקחת אותנו כקישוט וכל זה. אני לא רקמה ולא קישוט ולא פרח. נסעתי לייצג את עצמי בלבד".
בוושינגטון היא נכחה בפגישה במחלקת המדינה, וכמובן בנאומו של ראש הממשלה בקונגרס. "גם נסעתי עם אנשי חב"ד לקבר הרבי מלובביץ' בניו־יורק. שש שעות וחצי נסענו בלילה. אם צריך לנסוע לאלסקה כדי להחזיר את אוהד, אני אסע גם לשם".
הפעם אנחנו נפגשות בדירה שלה בראשון־לציון, בית מלא עציצים ירוקים ותמונות של אוהד. היא גמלאית של משרד החינוך, הייתה מורה למלאכה – ומכאן עבודות הרקמה המעטרות את הקירות – ואז לימדה עברית באולפנים. אחר כך עשתה הסבה לגננות, ונשארה בתחום עשרים שנה.
בעוטף עזה היא התגוררה במשך כארבעה עשורים. הייתה ממייסדי מושב דקל, שהוקם לאחר פינוי חבל ימית. "בשנות השבעים גרנו באילת, אבל מכיוון שהיו לנו ילדים קטנים, רציתי להתגורר קרוב יותר למשפחה. נפגשתי עם המפקחת של משרד החינוך, והיא הציעה שבמקום לחזור לרמת־גן, אנסה את חבל ימית. נסעתי לשם, וראיתי שזה פשוט גן עדן. אז ביולי 77' עזבנו את אילת והתחלתי לעבוד במרכז החינוכי־קהילתי אבשלום במושב שדות. ובנובמבר סאדאת הגיע ארצה" – מה שהוביל לחתימת הסכם השלום עם מצרים ולעקירת יישובי החבל.
את שלושת ילדיה – אפרת, אוהד ואילה – גידלה רוב השנים בעוטף עזה, ועד לפני ארבע שנים התגוררה במושב עין־הבשור. ההחלטה לעזוב את העוטף לא הייתה קשורה למצב הביטחוני. "השארתי שם חלקים גדולים מהלב", היא אומרת – ומתכוונת לנכדים בניר־עוז, ולחברים הוותיקים מהמושב שלה ומיישובי הסביבה.
אחת לשבוע הייתה נוסעת לבקר שם. חשש מפני פלישה נרחבת של אנשי חמאס מעולם לא עלה על דעתה. לפחות לא באופן מודע. בתת־מודע, היא אומרת, לפעמים היה צץ איזה חשד, פחד לא רציונלי – או רציונלי לגמרי – ממחבל שיגיח. "לאורך השנים היו טילים, אז היינו נכנסים לממ"דים ואחר כך יוצאים. בשנים האחרונות הרבה אנשים באו לגור בעוטף. אני קניתי את הדירה הזאת, והתוכנית שלי כבר הייתה להשכיר אותה ולחזור לעוטף". אבל היא הגיעה לכאן ממש עם תחילת הקורונה, ונשארה. "לא יודעת להגיד אם זה מזל או לא. אולי אם הייתי גרה בעין־הבשור, הילדים היו באים אליי לאותה שבת, והמחבלים הרי לא נכנסו לעין־הבשור. אבל אלו סתם מחשבות. אין לדעת מה היה קורה אם.
"כשחטפו אותם, הייתי בטוחה בהתחלה שהם חוזרים תוך שבוע. שבועיים מקסימום. אחרי כמה חודשים התחלתי להרגיש שאני בסרט אימה. סרט שלא קשור אליי. את אוהד שלי לקחו? פצעו אותו? תפסו אותו? זה לא מתיישב על הלב".
השאלות שלא נשאלו
הטרור של עזה הכה במשפחתה בפעם הראשונה כבר בשנת 91'. בחסות הסעת פועלים מהרצועה אל שדות מושב דקל, הסתננה למקום חוליית מחבלים מרפיח. הם ירו מטווח קצר בבעלה אמנון יהלומי, שהיה רכז הביטחון של המושב, ופצעו אותו באורח בינוני. כמה שנים אחר כך אסתר ואמנון נפרדו, וב־2016 הוא נפטר. "בשבילנו מה שקורה עכשיו זה שידור חוזר", אומרת אסתר. "אמנון היה בן 48 כשנורה, אוהד היה בן 49 כשנחטף. זה מתנגש".
עכשיו אוהד כבר בן 50. מתקפת 7 באוקטובר תפסה אותו בביתו בניר־עוז, והוא מיהר לממ"ד יחד עם אשתו בת־שבע ושלושת ילדיהם. המחבלים שפרצו לבית ירו בו ופצעו אותו. בת־שבע והילדים נחטפו על אופנועים – האם ושתי והבנות על אופנוע אחד, והבן איתן על אופנוע שני. רגע לפני שחצו את הגדר, עברו סמוך אליהם שני טנקים של צה"ל, והמחבלים נבהלו. במהומה שנוצרה הצליחה בת־שבע לברוח עם שתי הילדות, אבל איתן בן ה־12 נחטף לעזה.
"איתן לא ידע מי הולך לקבל את פניו: חשב שאבא שלו מת ושאמא שלו חטופה. בשבי הוא אמר לשני גורן – שהייתה המטפלת שלו בקיבוץ, ודאגה לו גם שם – שהוא לא יודע לאן הוא חוזר. שני אמרה לו: 'מקסימום סבתא אסתי תבוא לקחת אותך. ואם לא היא, אני אשמור עליך'"
אסתר הייתה ערה כשנשמעה האזעקה הראשונה, בשש וחצי בבוקר. בדרך לממ"ד התקשרה לאוהד. הוא אמר שהם בסדר, אחר כך כבר לא ענה לה. מהרדיו הבינה שמחבלים חדרו ליישובים. בקבוצת הוואטסאפ של החברות, גננות מהעוטף, היו תיאורי זוועה. אלו שהאוזן שלנו כבר הספיקה להתרגל אליהם כמעט. הן דיווחו על ירי קרוב מאוד, צעקות "אללהו אכבר" ממש מחוץ לבית. "הן תיארו גיהינום. באותן שעות אוהד והמשפחה שלו עברו מה שעברו. בשתיים וחצי בצהריים, כשבת־שבע הגיעה למקום מבטחים, היא התקשרה לבת שלי ואמרה שאיתן נחטף. באותו שלב היא חשבה שאוהד נהרג, אבל ריחמה עלינו ואמרה שמצבו לא ידוע. בפעם האחרונה שראתה אותו הוא היה שרוע על הרצפה בפרוזדור הבית, פצוע. היא שאלה אותו מה המחבלים רוצים מהם, והוא ענה – 'שתלכו איתם לעזה. אל תתנגדו'. מאותו רגע ועד היום לא יודעים בדיוק מה קרה לו, מי לקח אותו. אחרי כמה שבועות הודיעו לנו שהוא חטוף".
היית בניר־עוז מאז שבעה באוקטובר?
"כן. זה נורא. שלושה רימונים נזרקו אל תוך הבית. הכול מחורר מרסיסים ומירי – הקירות, התקרה, המקרר, הטלוויזיה. הארונות שבורים וכל הבגדים על הרצפה. שמשות מנופצות. לא רואים בכלל רצפה מרוב בלגן. הם באו לעשות פוגרום. לא רק חטפו אנשים והלכו, לא רק הרסו, אלא גם וגם. כמה רוע היה שם. מכעיס אותי שאומרים שהמחבלים היו מסוממים. זה לא בגלל סמים, אלו אנשים שהסיתו אותם במשך שנים. חינכו אותם שאנחנו השטן ושצריך להרוג אותנו. זה לא בגלל חומר כימי, זה נמצא בחלב המורעל שהם יונקים מיומם הראשון".
הפעם האחרונה שראתה את אוהד הייתה בראש השנה, שלושה שבועות לפני החטיפה. כמדי שנה הוא הגיע עם משפחתו לארוחת חג אצלה. "ישבנו פה ליד השולחן. צוחקים, שמחים. איתן רצה להישאר אצלי, אבל זה לא התאפשר כי היה להם משהו למחרת".
לאחר שנחטף לעזה הוחזק איתן במשך 16 ימים לבדו, ואז צורף לקבוצת תושבים מניר־עוז. כעבור 36 ימים נוספים הוא שוחרר במסגרת העסקה להשבת החטופים. יום חזרתו מהשבי, אומרת סבתו, היה המאושר בחייה. "אם יש ניסים, זה הנס. אחרי שלושה ימי 'פעימות', שבהם בכל פעם מחדש הוא לא היה ברשימה, הנשמה כבר ירדה. אין שינה, אין נשימה, אין כלום. את מרוקנת, ורק מחכה שיודיעו לך. בפעימות הראשונות פרסמו כבר בבוקר את שמות המשתחררים, בפעימה הרביעית הודיעו רק בשש בערב. המתח היה בלתי נסבל. וכשהודיעו שהוא בא, בת־שבע נסעה לפגוש אותו.
"איתן לא ידע מי הולך לקבל את פניו: חשב שאבא שלו מת ושאמא שלו חטופה. בשבי הוא אמר לשני גורן – שהייתה המטפלת שלו בקיבוץ, ודאגה לו גם שם – שהוא לא יודע לאן הוא חוזר. שני אמרה לו: 'מקסימום סבתא אסתי תבוא לקחת אותך. ואם לא היא, אני אשמור עליך'. דקה לפני שירד מהרכב בכרם־שלום, הגיעה אליו עובדת סוציאלית ואמרה לו שאמא שלו מחכה שם כדי לקבל אותו. בת־שבע ביקשה, בצדק, להיות איתו לבד. פה בינתיים חגגנו את החזרה שלו. שלחו לי תמונה של איתן ובת־שבע מתחבקים, וזה כל מה שרציתי. בשתיים וחצי בלילה היה טלפון: המלווה האזרחי שלנו התקשר מאיכילוב ואמר שאיתן רוצה לראות אותי, ושהם שולחים לי מונית. ואז באתי. זה רגע שאי אפשר לתאר".
איך מגיבה סבתא בסיטואציה הזו, של נכד שחוזר מהשבי?
"ברגע שראיתי אותו חיבקתי אותו חיבוק גדול. וכשהרגשתי אותו, נרגעתי. לא התנפלתי עליו. זה האופי שלי תמיד – נותנת לילדים ולנכדים את כל מרחב המחיה. מאז לא שאלתי אותו אפילו פעם אחת איך היה שם, מה היה שם".
כי אמרו לך לא לשאול?
"לא, מה פתאום. אלו תחושות הבטן שלי. זאת חוויה שגם למבוגר קשה לתפוס ולעכל, אז ודאי שלילד זה קשה. אבל שמעתי סיפורים על ההתנהלות שלו בשבי, והם מדהימים. הוא שיחק עם הילדים הקטנים, היה אמפתי מאוד לנשים המבוגרות. יפה אדר, שנחטפה גם היא מניר־עוז, אמרה לי שהילד הזה הוא יהלום. שהוא היה רגיש מאוד כלפיה. ילד בן 12 עבר כאלה דברים, ובכל זאת יש לו אמפתיה לאחרים. אבל זה איתן, וזה גם אוהד".
"אני מכירה היטב את אוהד ואת האישיות שלו, אבל לעשייה שלו אני נחשפת יותר משהכרתי קודם. פעם הוא הציל חיים של מישהו מהקיבוץ: כשבגן חגגו יום הולדת לאחד הילדים, נפל שם פצמ"ר והאבא נפצע. אוהד הגיע בשלושה דילוגים לגן, והחזיק את האצבעות על העורק של הפצוע במשך ארבעים דקות"
היא נשארה לצד הנכד בבית החולים איכילוב. "אמא שלו הסבירה לו שלא חוזרים הביתה, אלא יש להם בית חדש. זה שוֹק בפני עצמו. ילד שנחטף מהבית שלו, מהחדר הכי בטוח בבית, ילד שראה את הקיבוץ שלו נשרף – ואז אומרים לו שהוא לא חוזר הביתה. הם גרים עכשיו בעמק חפר, קצת רחוק מקהילת הקיבוץ שעברה לכרמי־גת, אבל איתן שומר על קשר נפלא עם החברים שלו. בת־שבע מחזיקה היטב את הילדים, היא עמדה על זה שהם יחזרו למסגרת, לבית הספר. היה קשה בהתחלה, אבל איתן התאקלם. הוא לומד, משחק כדורגל, והוא גבה הרבה. ממש. מילד חמד הפך לעלם. כמו כל הילדים שהיו בשבי, גם הוא הפך להיות מוכר בארץ, וזה לא פשוט לו. כשאוהד יחזור, בעזרת השם, הם יצטרכו גם להחליט על העתיד שלהם. אני לא יודעת אם הוא ירצה לגור בעמק חפר. הוא איש המדבר".
ריקשות במדבר
השמחה על חזרתו של איתן מהולה בכאב חסרונו של אביו. על מעקה המרפסת של אסתר תלוי שלט שמכריז שמחכים לאוהד בבית. שלטים דומים מתנוססים על אוטובוסים ברחבי המועצה האזורית רמת נגב. ביוזמתו של ראש המועצה ערן דורון. "את הבר מצווה של איתן ציינו, אבל לא חגגנו. הוא לא רוצה בשום אופן לחגוג עד שאבא יבוא. אני לא רציתי לחגוג גם בפסח השנה. בת־שבע אמרה לי שאהיה איתם, ובסוף מטה המשפחות עשה לנו ליל סדר משותף בבית אריאלה.
"בראש השנה, אם אוהד עוד לא יחזור חלילה, אני לא רואה את עצמי יושבת פה ליד השולחן. גם לא מבשלת, לא עומדת במטבח. אבל הוא יבוא עד אז, לא יכול להיות אחרת. הוא מעין עמוד תווך של המשפחה שלנו, והוא חסר כל כך. למשל, כשיושבים יחד לארוחה, תמיד ידענו שאוהד לא נוגע באוכל לפני שאחרון הסועדים לקח מנה. סיפרו את אותו הדבר גם על איתן בשבי – שהוא לא אכל כל עוד לא חילקו לכולם.
"אוהד הוא איש של המון נתינה. הוא מתנדב עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים בכפר השיקומי עדי נגב – נחלת ערן. הוא לקח אותם למדבר – קנה מעין ריקשות כדי להושיב אותם ולטייל איתם ברחבי האזור. הוא גם גייס אנשים מהקיבוץ לבוא איתו להתנדב. אני לא יכולה להעיד על עצמי שאני כזאת, אבל אצלו זה מתפרץ, הוא נולד עם זה. אני זוכרת איך כבר בפעוטון, בגיל שלוש, הוא ראה ילד שעומד בצד, ולקח אותו כדי לרקוד איתו. כגננת אני יודעת מה זה ילד שלא רוצים לרקוד איתו. ואוהד שימח כל כך את הילד ההוא. אני ממש זוכרת איך הוא עשה לו פרצופים כדי שיצחק".
"טענו שרוצים לקחת אותנו כקישוט. אני לא רקמה ולא קישוט ולא פרח. נסעתי לייצג את עצמי בלבד, מתוך תחושה שאלך עד קצה העולם כדי לנסות להוציא את אוהד. כתבתי בקבוצת ואטסאפ של המטה שאף אחד לא יכול לשפוט אותי על ההחלטה, ואף אחד לא ישפוט נערה צעירה שחזרה מהשבי זמן קצר לפני שאמא שלה נפטרה, ושהחבר שלה עוד שם"
המדבר היה לאוהד לא רק אהבה, אלא גם עבודה. הוא מנהל מרחב דרום בסיירת הירוקה של רשות הטבע והגנים, ומחברו של "מדריך שדה לעקרבי ישראל", שזכה לשבחים. כנס המדע השנתי שקיימה רט"ג בחודש מרץ הוקדש לאוהד, שהיה אמור להציג באירוע את פועלו בכתיבת מגדיר העקרבים, וכן בנושאי חינוך בחברה הבדואית. "מאחר שלצערנו הוא עדיין לא שב אלינו", נכתב באתר הרשות, "לקחנו כמה אמירות שלו המתייחסות למגדיר העקרבים ובחרנו להציג אותן בכנס באמצעות סרט AI עם קולו ותמונתו של אוהד, שנוצר במיוחד לכנס. אנחנו מקווים ומצפים שבקרוב נזכה לשמוע את הדברים הללו מפיו, כשהוא בריא, שלם, ובבית".
"נדהמתי, זה היה כל כך ממשי", מספרת אסתר על סרטון הבינה המלאכותית שבנה דיבר מתוכו. "אוהד הוא איש של טבע. שומר של הטבע. נוח לבריות, אנושי מאוד. תמיד הייתי אומרת שהוא מושא להערצה, אף שהוא לא סובל שאומרים את זה עליו. איש חינוך בנשמה שלו. כשנכנס לתפקיד פקח ברשות הטבע והגנים, הוא הקים מיזם להפגשת ילדי הפזורה הבדואית עם הטבע. בכנס השתתפה צעירה בדואית בהיריון מתקדם, שהיה לה חשוב לספר איך אוהד הגיע לכפר שלה כשהייתה ילדה. הוא ביקש רשות מההורים, אסף את הילדים וארגן להם פעילויות. היא תיארה איך הם היו מחכים לו בכיליון עיניים, שיגיע עם הטנדר הירוק. כשבגרה היא הלכה ללמוד, והיום היא בעצמה עובדת רשות הטבע והגנים".
אוהד דובר ערבית?
"אני מאמינה שהוא יודע לדבר. תראי, אני מכירה היטב אותו ואת האופי והאישיות שלו, אבל לעשייה שלו נחשפתי יותר בעשרת החודשים האחרונים. החברים שלו באים לפה ומספרים עליו סיפורים נפלאים. פעם הוא הציל חיים של מישהו מהקיבוץ: כשבגן חגגו יום הולדת לאחד הילדים, נפל שם פצמ"ר והאבא נפצע. אוהד במקרה היה בבית. הוא הגיע בשלושה דילוגים לגן, והחזיק את האצבעות על העורק של הפצוע במשך ארבעים דקות.
"כשהוא יחזור, אני חושבת שגם הוא לא יאהב את העובדה שהוא מוכר עכשיו בכל הארץ. הבדיחה בבית אומרת שאם אוהד יראה מה עשינו לו, הוא יאמר לנו ללכת לעזה", היא מחייכת.
בכל בוקר היא שרה לו את השיר "הביתה", שמילותיו כתובות גם על פתק המוצמד לדלת ביתה. "אוהדי אהוב ליבי. עד עלות השחר מתפללת לשלומך, שבויה באזיקי פחדים אני שומעת צעדים. מחכה לך, אמא", כתוב שם בעיפרון. "אוהד אוהב צדק, אוהב את האדמה, את המדינה", היא ממשיכה לספר עליו. "הוא מחנך את הילדים שלו לערכים, לאהבת האחר, לעזרת האחר. הגישה שלו ושל בת־שבע היא להראות לילדים שלהם במעשים, ללא מילים, כמה צריך להתחשב תמיד באחר. הוא אדם חיובי וחיוני, עם כל כך הרבה עשייה.
"את רואה את גזע העץ שעל הכוננית? לקראת יום הולדתי החמישים, אוהד לא הלך לחנות כדי לקנות לי משהו בכסף; הוא מצא את הגזע הזה, לקח אותו למנסרה שיחתכו אותו יפה, ואז פנה לחברה שלי וביקש שתכתוב עליו". "לאמא, שישמור אותך הא־ל ויגשים משאלתך", כתובות שם מילות השיר של רמי קליינשטיין, שורה שהפכה למעין מסר סמלי, מהדהד. "מה אני יכולה לבקש יותר מזה? זה יושב אצלי בסלון, ויש פה הכול. יש אהבה, יש דאגה, יש איחולים. זה אוהד. הנה הדמעות חזרו", היא מנגבת את העיניים. "אמרתי שהן יבשו, אבל הן חזרו".
כשאת מדברת עליו, את זורחת ובוכה בו זמנית.
"זה נכון. כי הוא אור, כולו אור. והוא כל כך חסר".
את הולכת לכיכר החטופים?
"במוצאי שבתות, אבל לא בכל שבוע".
זה מצריך כוח או נותן כוח?
"אני אחת שלא מתחרטת. כשאני הולכת טוב לי, וכשאני לא הולכת גם טוב לי. הבת שלי הולכת לשם הרבה, וזה בסדר גמור. אני לא מאלו שמובילות, לא מאלו שצועקות. אני מחכה. רק תובעת שהבן שלי יחזור. לא אומרת איך ומתי. אין לי עצות, אבל הוא צריך לחזור. מהיום הראשון היו לי המון תקווה ואמונה שאוהד שלי חוזר, ואני מחזיקה בהן גם היום".
יש רגעים שבהם את מתגעגעת במיוחד?
"כל הזמן. כל יום וכל היום. ואני לא יודעת כלום. אם הוא במנהרה, בתוך בית, חי, מת. כלום. זה קשה מאוד. אני כל הזמן חושבת מה קורה לו שם. גם על הפרטים הקטנים. למשל, יש לו שיני פנינים, לבנות וצחורות. הוא מצחצח שלוש פעמים ביום. ואני תוהה אם הם נותנים לו לצחצח שיניים. הוא ספורטיבי, בכושר – האם הוא מצליח לשמור על עצמו שם? אלו מחשבות שכל הזמן באות. לאורך כל עשרת החודשים האלו אני עושה לעצמי דמיון מודרך, מנסה לראות רק את הטוב. אני מדמיינת שהוא מסתדר עם האכזריים ששם, אפילו יושב איתם לאכול. הוא הרי יודע להסתדר. כשהוא יחזור, הלוואי שיספר לי שכך היה.
"בהתחלה בכיתי יותר, אבל גם הייתה לי תחושה שאוטוטו זה נגמר. הייתי פה בבית, יושבת על הספה בפיג'מה, מכונסת בתוך עצמי, מסתכלת בטלוויזיה ומחכה לחדשות. אחרי שלושה חודשים תפסתי את עצמי והבנתי שזה עושה לי רע מאוד. כפנסיונרית אני עובדת במכללה למנהל, משגיחה על בחינות. הם היו איתי בקשר כל הזמן, וכשהתקשרו אליי בפברואר ושאלו אם אני רוצה לחזור לעבוד, אמרתי לעצמי שאולי זה הדבר הנכון. שככה אצא קצת מהבית. זה היה קשה מאוד, אבל זו הייתה החלטה טובה. קמתי בבוקר, התלבשתי, יצאתי, וזה עזר לי".
כל אמא והסיפור שלה
שלט נוסף שהודפס במטה החטופים ותלוי בביתה, קובע ש"אמא לעולם לא מוותרת". "וזה נכון", היא אומרת. "יש אמא ששוכבת מתחת לשמיכה ולא מצליחה להרים את הראש. יש אמא שמספרת את הסיפור שלה בשקט, ויש אמא שצועקת קבל עם ועולם. כל אחת והדרך שלה. יש אמא אחת, איילת סמרנו, שהולכת בכל העולם וצועקת שעובד אונר"א רצח את הבן שלה. ראית אותה בשבוע שעבר, איך היא עמדה בכנס בשווייץ מול מזכ"ל אונר"א וצעקה עליו? כמה כוח יש לה. ההודאה של האו"ם בכך שתשעה ממחבלי חמאס עבדו באונר"א – אני בטוחה שזה במידה רבה בזכותה. היא גדולה מהחיים. ויש גם אמא שנכנסת לכלוב ומבקשת שיחזירו את הילד שלה", היא אומרת על עינב צנגאוקר. "מישהו יכול לשפוט אותה? מבחינתה ככה היא תשיג את הבן שלה. ויש מי שהולכים לכנסת. כל אחד בדרכו שלו".
את לא הולכת לכנסת.
"אני שומעת מה שקורה שם, ולא נעים לי. אני מיסודי לא אוהבת הטחות, האשמות. יש נבחרי ציבור, חלקם חכמים וחלקם לא, אבל הם יכולים לעשות משהו? זו מלחמה של אדם אחד".
שנסעת איתו לארצות הברית.
"לא נסעתי כדי לחזק אותו. זה הגיע מתוך תחושה שאלך עד קצה העולם כדי לנסות להוציא את אוהד. כתבתי בקבוצת ואטסאפ של המטה שאף אחד לא יכול לשפוט אותי על ההחלטה הזאת. ושמי שם אותם לשפוט נערה צעירה שהייתה בעזה, שחזרה מהשבי זמן קצר לפני שאמא שלה נפטרה, ושהחבר שלה עוד שם. צר לי שעשו לה מה שעשו", היא אומרת על נועה ארגמני. "לא היה לה קל. היא דיברה שם יפה כל כך מול ראש הממשלה. הסבירה כמה כל יום בשבי הוא קשה".
היא הולכת במודע בין הטיפות. באמת ובתמים לא רוצה לריב עם איש, שבה ואומרת שאין בה ביקורת על איש. שכל אחד יעשה הטוב בעיניו כדי להחזיר הביתה את אהובי ליבו. "אני אמא של אוהד שנחטף על לא עוול בכפו, ובמסגרת האפשרויות שלי, אני מוכנה לעשות הכול. כמה הנסיעה הזאת עזרה, אני לא יודעת. עשרה חודשים עברו והוא עוד שם".
מכיוון שאוהד מחזיק אזרחות צרפתית, הצטרפה השנה אסתר גם למשלחת שיצאה לפריז. הם נפגשו עם שר החוץ סטפן סז'ורנה, והשתתפו בערב עם נציגי הארגונים היהודיים. "ביקשו שאנאם. זה לא משהו שידעתי שאני מסוגלת לעשות. אני יודעת לעמוד מול כיתה, מול גן, לא מול אולם מלא אנשים. אבל בשביל אוהד אעשה הכול. אז סיפרתי על משפחות החטופים שבאו לצרפת. סיפרתי מה קרה לאיתן, לאוהד. ביקשתי ממנהיגי העולם שיעזרו לנו ללחוץ על חמאס ולהחזיר את החטופים. וגם דיברתי אל אוהד. בכל הזדמנות אנחנו מדברים אליו, כי אולי משהו, איכשהו, יגיע אליו. שידע שהמשפחה שלו בסדר. שאיתן חזר. שאשתו גיבורה, ברחה והצילה שלוש נשמות".
מדמיינת את היום שבו הוא חוזר?
"וואו, בטח. רואה כל הזמן בתוך הראש איך הוא פותח את הדלת, נכנס עם החיוך שלו. אני כבר יודעת שאי אפשר לתכנן איך בדיוק זה יקרה, אבל כשאוהד יהיה פה, שום דבר לא יהיה חשוב לי יותר. העיקר שהוא ישוב. שהמשפחה שלו, שלנו, תחזור להיות שלמה. הוא ילד מושלם שהיה כיף לגדל אותו, ואני רוצה לראות אותו ממשיך לגדל את הילדים שלו. רק מייחלת שיגיע כבר הסוף הטוב. יש לו עוד כל כך הרבה לעשות פה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
