עשרות שנים אחרי מותם, חוקרי בגין ובן גוריון יושבים לדבר על אלטלנה

פקודות מגננה נשלחות לאוויר. צעדי ריצה מהירים. מישהו לוחש "שמע ישראל", שריקה חדה, ובום: "אש!". בין אוזן ימין לאוזן שמאל עוברת המולת ההסכת העלילתי "אלטלנה – שתי נקודות מבט". המתיחות גוברת ומגיעה לשיא: "רבין, כאן גרינבוים, שר הפנים של הממשלה", נשמעת צעקה, "אתם יורים ביהודים!". דמותו של רבין עונה: "יהודים יורים בנו". יגאל ידין, האיש של בן־גוריון בשטח, נדרש להפעיל אש תותחים, אך הוא מבקש לקבל את הפקודה בכתב יד. "אעשה כמיטב יכולתי", הוא מבטיח לרבין, וזה עונה לו: "תפוס את בגין". כמה רגעים מאוחר יותר מבחינים נוסעי הספינה בעמדת הירי שתקרע את החברה הישראלית לשניים. דגל לבן, "תותח קדוש", וזעקה אחת שעוצרת את ההסלמה: "רק לא מלחמת אחים".

במעין גרסה עכשווית לתסכיתים הרדיופוניים מהמאה שעברה, או גרסת וינטג' לפודקאסטים של ימינו, מצליחה "אלטלנה – שתי נקודות מבט" להגיש עלילה סוחפת, תוך שילוב מעודן של פרשנות דו־צדדית לאחד הסיפורים הקשים בתולדות המדינה. האפקטים החדשניים שנשמעים באוזניות הסטריאופוניות גורמים לראש להסתובב ימינה ושמאלה מאליו ולבטן לפרפר במתח, כאילו עוד ניתן לשנות את הסוף. אבל לא זה ייחודו של ההסכת המדובר, כי אם הקצוות־לכאורה שחברו יחד לשם הכנתו: המכון למורשת דוד בן־גוריון מכאן, והמרכז למורשת מנחם בגין משם. שני נרטיבים נגדיים מוצגים זה לצד זה, בעת ובעונה אחת.

"אומרים שכשבן־גוריון רצה שדיון כלשהו יופסק ויעברו נושא, הוא היה זורק לאוויר את המילה 'אלטלנה', ואנשי חירות כבר היו מפוצצים את הדיון", מספר הרצי מקוב, מנהל מרכז המורשת של בגין שבירושלים. "חיים גורי כתב ב'למרחב' מאמר נגד מפא"י, משום שהתנהגה לא יפה אל בגין בכנסת. למחרת בן־גוריון שלח לו מכתב נוראי: איך אתה מעז להגן על הנאצי הפשיסט? הוא סכנה למדינת ישראל!"

כלומר, לא המצאנו כלום. האיבה וראיית המחנה הנגדי כסכנה למדינה היו כאן כבר בתש"ח.

"לא מדויק", עונה איתן דוניץ, מנהל המכון הבן־גוריוני שבשדה־בוקר. "בזמנו השנאה נבעה קודם כול ממניעים אידיאולוגיים. השקפת העולם של בן־גוריון וזו של בגין היו שונות בתכלית, הפערים ביניהן היו אדירים. בן־גוריון 'לא תפס' מבגין כי הם היו חלוקים בכל נושא, זה לא שבגין סתם לא בא לו טוב בעיניים. כשאומרים היום שמפא"י והרוויזיוניסטים עברו מהעולם, זה לא דבר חיובי. היום הכול אישי והשיח הרבה פחות מעמיק".

יכולים עוד לצמוח מנהיגים כמו השניים האלה?

דוניץ: "אני שומע אמירות כאילו היום זה לא אפשרי, ואני לא מסכים. בגין היה נואם בחסד ובן־גוריון היה בן־גוריון, אבל אתה לא יכול להיות פסיכו־היסטוריון ולקבוע שלא יהיו כמותם".

מקוב: "בגין ותנועתו הכירו בממשלה. אולי חששו של בן־גוריון התעורר כי אדם מעריך מה האחר יעשה לפי השאלה מה הוא עצמו היה עושה במקומו. אידיאולוגיה שהבולשביזם הוא ההשראה שלה אומרת שתופסים שלטון בכוח, לא בבחירות. בן־גוריון חשש שזה מה שבגין יעשה, כי על זה הוא גדל"

מקוב: "בגין עבר בהצלחה מנאומים בכיכר ומאמרים של כפולה במעריב – למדיה הטלוויזיונית. הראיונות שלו היו מוצלחים, אבל לא כל המנהיגים עשו את המעבר הזה. אצל בן־גוריון אתה צריך כתוביות כדי להבין מה הוא אומר. אני כופר בטענה שאין היום אנשים נערצים. לצערי הם לא מה שהיינו רוצים, אלא בעיקר משפיעי רשת, גם כשמדובר בפוליטיקאים".

מי יהיה איש השנה

גם 76 שנים אחרי הפרשה המרה ההיא, אלטלנה היא עדיין סמל למה שעלול לקרות למדינת היהודים, אם האגפים השונים בה ימתחו את החבל עד קריעה. ב־20 ביוני 48' הגיעה לחופי ישראל האונייה שרכש אצ"ל, ועל סיפונה מאות עולים וציוד צבאי רב. עוד בהיותה בלב ים דרש ראש הממשלה בן־גוריון ממנחם בגין שכל הנשק יועבר לידי צה"ל, שבאותה עת יחידות אצ"ל הלכו והתמזגו לתוכו. בגין מצידו רצה להעביר לפחות חלק מהציוד לאנשי אצ"ל בירושלים, שפעלו עדיין ככוח צבאי עצמאי. לאחר שהאונייה עגנה בחוף כפר־ויתקין וחלק ממטענה נפרק, הפכה המחלוקת בין הצדדים לחילופי אש שבהם נהרגו שני חיילי צה"ל וארבעה אנשי אצ"ל. האלטלנה יצאה שוב אל הים והפליגה לחופי תל־אביב, שם המתינו רבים מתומכיו של בגין. עימותים אלימים התחוללו על היבשה, וב־22 ביוני הורה בן־גוריון להפגיז את הספינה. אלטלנה עלתה באש, ובגין עצמו נאלץ להימלט ממנה בשחייה. בסך הכול נהרגו בשלושת הימים הללו שלושה חיילי צה"ל ו־16 אנשי אצ"ל, בהם שלושה עולים חדשים ניצולי שואה.

ההסכת העלילתי "אלטלנה" נולד ביוזמתה של חברת "אודיו־דרמה", שפנתה למקוב ולדוניץ והציעה להם את המיזם המשותף. השניים גייסו את מכוני המורשת שלהם לטובת עיצוב העלילה והפרשנות סביבה. תחנת גלי צה"ל, החתומה על ההסכת, שמחה לספק בית ממלכתי למפגש בין שתי נקודות המבט.

אנחנו נפגשים בירושלים, מול הנוף המרהיב של הר ציון. משמאל – איתן דוניץ, 44, שכמו נולד לתפקיד שהוא ממלא: אביו יגאל ז"ל היה מעוזריו האחרונים של "הזקן" וממקימי מכון המורשת בשדה־בוקר. דוניץ הבן מתגורר כיום בקיבוץ טללים עם רעייתו עינב ושלוש בנותיו. מימין – הרצל (הרצי) מקוב, 68, מנהלו ואחד ממייסדיו של מרכז מורשת מנחם בגין. בעבר שימש מקוב כמנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, ועמד בראש תנועת בית"ר העולמית. הוא חתום על הרבה "התחלות": בוגר המחזור הראשון של טייסת ההוקאיי, וממקימי כפר־אדומים, שם הוא מתגורר עם רעייתו אורנה וארבע בנותיו. בהסכת "אלטלנה" ניתן לשמוע את קולו משתלב בעלילה בפרשנות מדודה, לצד ניתוחים מפיהם של אלוף במיל' יעקב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי; פרופ' פולה קבלו, היסטוריונית באוניברסיטת בן־גוריון ובמכון שנושא את שמו; ואלוף במיל' עמוס ידלין – טייס, ראש אמ"ן לשעבר ויו"ר המכון למורשת בן־גוריון בהווה.

מתברר שבין שני המנהלים, ואפילו בין שני מוסדות המורשת, יש לא מעט נקודות השקה ושיתוף פעולה מתמשך. "אני מכיר את הרצי מאז שהייתי בן 15", אומר דוניץ, "אבא שלי החליף אותו כנציג של הסוכנות היהודית בקנדה". "יגאל ז"ל ואני היינו שם חצי שנה יחד, ונשארנו מיודדים עד מותו", משלים מקוב. "כשעמדנו להקים את המרכז למורשת בגין, לפני 25 שנה, נסעתי למכון בשדה־בוקר ללמוד איך מרימים דבר כזה. ראש המכון אז היה בכלל בן של בית"רי". ודוניץ מוסיף: "בתקופתה של דפנה ארבל, קודמתי בתפקיד, המוסדות למדו להכיר זה את זה ולשתף פעולה בכל מיני צורות".

דוניץ: "הצד הבן־גוריוני תמיד יפסיד בזירת הרגש. הרצי יגיד: 'בוודאי, הרי רצחו שם אנשים'. כי לא מדברים על שלושת חללי צה"ל, כל הפרשה מסופרת עד היום דרך עיני הימין. אנחנו בהסכת נותנים את שתי נקודות המבט, וכמו שאני נוהג לומר: אלה ואלה דברי א־לוהים חיים, והלכה כבן־גוריון"

חיבור כזה התקיים למשל ב־2013, במלאת מאה שנים להולדתו של בגין וארבעים שנה למותו של בן־גוריון. שר החינוך דאז, גדעון סער, קיבל לידיו שתי בקשות כי משרד החינוך יאמץ את דמותו של ראש הממשלה לשעבר כנושא נבחר לשנת הלימודים: פנייה אחת הגיעה מעמוס ידלין, שהציע שתהיה זו "שנת בן־גוריון", האחרת ממקוב, שהמליץ על "שנת בגין". סער החליט לאמץ את שני הרעיונות. "התחלנו לכתוב יחד חומרים לבתי הספר ולפרויקטים נוספים", מתאר מקוב. "אני רואה את החיבור הזה כטבעי, כי שני האישים הם בעיניי אבות מכוננים של האומה, גם אם לא בדיוק באותו משקל. בן־גוריון עיצב המון דפוסים בישראל עד 1977 – בחינוך, בביטחון, בכלכלה שנבנתה בהתאם להשקפתו כסוציאליסטית־ריכוזית. ב־77' בגין עיצב מחדש את הכלכלה ככלכלה חופשית, ובמישור החברתי הוא הכניס למרכז הפוליטי את הפריפריה, את הדתיים ואת עדות המזרח. בתחילת שנות השמונים היה משבר כלכלי, אבל אז הגיעה הפריחה. הממסד הישראלי אולי לא מכיר בזה, אבל הציבור כן: בכל סקר על מידת ההשפעה של מנהיגי ישראל לדורותיהם, על הגעגוע אליהם או על חשיבותם למדינה, בן־גוריון ובגין חולקים את הצמרת".

ההימור הכושל של בן־גוריון

ב־22 ביוני 48', בחופי תל־אביב, היה קשה מאוד לדמיין חיבור כזה. אני שואלת אותם איך מייצרים נרטיב משותף לפרשה שנויה במחלוקת עזה כל כך. "צריך לעשות הבחנה בין דמויות למורשת", אומר דוניץ. "מורשת היא צידה לדרך לעתיד, לא מבט אל העבר. אם אתה לוקח רק את הדמויות, אתה נשאר בעבר; אם אתה רוצה ללכת קדימה, אתה מתייחס לרעיונות ולערכים. נעלי הבית של בן־גוריון והמשקפיים של בגין לא יצעידו אותנו קדימה, האמונות שלהם כן. שיתופי פעולה אין פירושם שאתה נמנע מלדבר על מה שכואב ומפריד, אחרת הפיל בחדר רק ילך ויגדל. אנחנו לא נאמר 'אסור לדבר על אלטלנה כי זה מפלג ומשסע'. לא צריך להחביא כלום, אחרת לא נלמד לעתיד. לא משנה מה הוא אמר עליו ומה האחר עשה לו; משנה מה אפשר ללמוד מזה, ואיך אפשר לספר את הסיפור של כולנו. אם לא נלמד את ההיסטוריה ביחד, לא נוכל לצעוד קדימה ביחד".

מקוב: "בסופו של דבר בן־גוריון רוצה להיות ראש ממשלה, ובגין הוא אופוזיציה שרוצה להוריד אותו מהשלטון. היכולת לעבוד יחד נובעת בחלקה מכך שאחרי שמסירים את ההתלהמות והרעשים – שהיו לעיתים אישיים ולעיתים פוליטיים – בלוז הדברים היו הרבה הסכמות, למשל עניין הקמת המדינה. בן־גוריון נהיה פריק של הקמת מדינה. זה לא היה בתוכניות של התנועה הציונית, אבל בשנות השלושים הוא מבין שאין דבר חשוב יותר, וזה מקבל ביטוי מובהק ב'תוכנית בילטמור' של ועידת הארגונית הציוניים ב־42'. אני מזכיר שב־31' הדיון בקונגרס הציוני מתפוצץ בגלל הצהרת ז'בוטינסקי שיש להקים מדינה, ודחיית עמדתו היא זו שגורמת לו לעזוב את ההסתדרות הציונית. תוכנית בילטמור היא בדיוק ההחלטה הזאת – להקים מדינה – ובן־גוריון כיו"ר הסוכנות היהודית מוביל את זה אישית. כך שהייתה הסכמה בין מפא"י לרוויזיוניסטים בנושא הכי משמעותי שעל הפרק. הנושא השני הוא צבא. ז'בוטינסקי כותב את קיר הברזל ב־1923, ואז מתייחסים אליו כמיליטריסט, אבל לבסוף בן־גוריון מקים צבא".

דוניץ: "אם בן־גוריון לא היה אומר את זה, לא היה קם צבא. ב־46' הוא לוקח על עצמו את תיק הביטחון בפעם הראשונה, פשוט כי עד אותו רגע לא היה תיק כזה בכלל במוסדות הציוניים. וגם אז חשבו שהוא משוגע".

מקוב: "התפיסה הייתה 'עוד דונם ועוד עז', וגם 'ההגנה' הייתה פסיבית. ואז אצ"ל שובר את ההבלגה. ז'בוטינסקי מארגן הגנה ליהודים בירושלים על בסיס יוצאי הגדודים העבריים, ומבין שמוכרחים גם אופנסיבה. עוד קודם לכן, כשהוא וטרומפלדור מקימים את הגדודים ערב מלחמת העולם הראשונה, ז'בוטינסקי אומר מפורשות: אם לעם היהודי אין כוח צבאי, אף אחד בעולם לא יתייחס אליו. אחרי מלחמה, כשמשרטטים מי מקבל מה – אם אין לך כוח לא סופרים אותך, ואתה נשאר בלי כלום.

"לז'בוטינסקי יש אוריינטציה אנגלית, הוא מבין שאחרי המלחמה אנגליה תהיה המעצמה, והאימפריה העות'מאנית תיעלם. הוא רואה את הריקבון וההתפוררות שלה. גם חיים ויצמן פרו־בריטי, אבל בתנועה הציונית עוד לא מחליטים באותו שלב על איזו אימפריה להסתמך. בן־גוריון ויצחק בן־צבי מתנגדים לקו של ז'בוטינסקי".

דוניץ: "נעלי הבית של בן־גוריון והמשקפיים של בגין לא יצעידו אותנו קדימה, האמונות שלהם כן. שיתופי פעולה אין פירושם שאתה נמנע מלדבר על מה שכואב, אחרת הפיל בחדר רק ילך ויגדל. אנחנו לא נאמר 'אסור לדבר על אלטלנה כי זה מפלג ומשסע'. לא צריך להחביא כלום, אחרת לא נלמד לעתיד"

דוניץ: "לא מדויק. לבן־גוריון ובן־צבי היה מסלול אחר. הם רוצים ריבונות יהודית בארץ ישראל, אבל איך עושים את זה? הם חשבו שאם ילמדו משפטים בקושטא, הם יוכלו להיבחר לפרלמנט העות'מאני כנציגי היישוב היהודי. כשפורצת מלחמת העולם הראשונה הם מגורשים למצרים. אחר כך הם נוסעים לארה"ב, בן־גוריון עושה נפשות לטובת הציונות, והוא ובן־צבי מקימים את הגדודים העבריים גם שם. אתה צודק שיש פה תהליך, ובהתחלה בן־גוריון מהמר על העות'מאנים, אבל אז הוא מבין שצריך אימפריה אחרת. אגב, עד היום מנהיגי ישראל מבינים שאנחנו זקוקים לאימפריה לצידנו.

"מ־35' ואילך, כשבן־גוריון מנהיג את התנועה הציונית, הוא מבין שצריך לעשות את זה ביחד ובגדול, וזה החידוש. הרבה אנשים לא הבינו אחרי מלחמת העולם הראשונה את מה שהוא הבין: נגמרה התקופה של לחשוב בקטן, עכשיו חושבים בגדול. לא נציגות בפרלמנט, אלא מדינה עצמאית. 'ההגנה' מוכפפת לכוח הפוליטי הנבחר".

מקוב: "היא מוכפפת לבן־גוריון".

דוניץ: "זו לא מחתרת. בן־גוריון מבין שאין יותר מרחבים נפרדים, הכול בית אחד. יש מערכת הפעלה חדשה – מתנועתיות לריבונות. זה העניין הגדול. משמאל ומימין לא מבינים את זה, אבל בן־גוריון מבין. הוא בונה התפיסה הביטחונית – וכן, הוא מסתמך לא מעט על מה שז'בוטינסקי כתב בקיר הברזל".

מקוב: "יש הרבה אירוניה בכך שבן־גוריון הוא מייסד צה"ל והמיישם הגדול של תפיסת הצבא של ז'בוטינסקי, כמו שיש אירוניה בכך שבגין הוא המיישם הגדול של תפיסת הממלכתיות של בן־גוריון".

דוניץ: "אירוניה או השלמה היסטורית?"

מקוב לא מוותר: "בן־גוריון ממלכתי כל עוד הוא הממלכה. לכן כשהוא בהסתדרות, הצבא תחת ההסתדרות. כשהוא עובר לסוכנות, הצבא תחת הסוכנות. וכשהוא ראש ממשלה, הצבא עובר להיות תחת המדינה. זו התפיסה שלו – מתנועת הפועלים לעם, ומהעם למדינה".

שני הרוגים, מכתב אחד

אחרי הצצה מרתקת לשיח שמתנהל בין תפיסות שונות אך במלוא הכבוד וההערכה, אפשר להבין איך גם חומר הנפץ המכונה אלטלנה מצליח לקבל במה משותפת בעזרת חסידיהם של שני מנהיגים שונים וקוטביים, לכאורה. "ברגע שיש אמון, אפשר לגעת בעצבים חשופים", מסביר דוניץ. "בין המוסדות – ורצה הגורל, גם בין המנהלים אותם – יש אמון כזה, וככה אפשר לעשות דברים גדולים".

"כשיש אמון בסיסי בין אנשים, המשא ומתן הופך להיות הרבה יותר פשוט ובר ביצוע", מסכים מקוב. "מתי אתה יורד לסעיפים הכי קטנים בחוזה? כשאתה לא מאמין שהצד האחר יקיים את רוח ההסכם. אם אתה מאמין ששניכם מסכימים על רוח החוזה, אתה לא תיכנס לפינות".

ובכל זאת, איך ניגשים לסוגיה כאובה כל כך?

דוניץ: "מאחר שמדובר בפצע, אתה חייב לספר אותו בצורה חווייתית. בספר אי אפשר ליצור אפקט חווייתי, והוא גם יגיע לקהל אחר. חברת אודיו־דרמה מעלה דרמות בשמע, וכשהם פנו אלינו, שנינו אמרנו כן. כי הסיפור חשוב, ויש ערך בזמן הזה לספר אותו יחד, מתוך שני הנרטיבים השונים, ובאמצעי שמתאים לקהל רחב".

מקוב: "בן־גוריון ממלכתי כל עוד הוא הממלכה. לכן כשהוא בהסתדרות, הצבא תחת ההסתדרות. כשהוא עובר לסוכנות, הצבא תחת הסוכנות. וכשהוא ראש הממשלה, הצבא עובר להיות תחת המדינה. זו התפיסה – מתנועת הפועלים לעם, ומהעם למדינה"

הצד הימני בסיפור, טוען דוניץ, הוא רגשי מאוד, שכן מדובר בחיי אדם. הצד הבן־גוריוני, לעומת זאת, הוא שכלתני ורעיוני: הצורך לאחד את כל המחתרות תחת צבא אחד, ולעשות זאת מיד וללא חריגות. "איך אני מספר את זה כך שתהיי לטובתי גם בסיפור אמוציונלי כל כך? אם צורכים אותו בצורה כתובה, אף אחד לא יצדד בבן־גוריון. אבל אם תחווי את הדרמה, את תתחברי לרעיון של ריבונות וממלכתיות. הצד הבן־גוריוני תמיד יפסיד בזירת הרגש. הרצי יגיד: 'בוודאי, הרי רצחו שם אנשים'. כי מה מציינים תמיד בסיפור אלטלנה? את הרוגי אצ"ל. לא מדברים על שלושת חללי צה"ל, ולמה? כי כל הפרשה מסופרת עד היום דרך עיני הימין. אנחנו בהסכת נותנים את שתי נקודות המבט, וכמו שאני נוהג לומר: אלה ואלה דברי א־לוהים חיים, והלכה כבן־גוריון".

מקוב: "אכן שלושה חיילי צה"ל נהרגו, אבל צריך לזכור שכשהתחילו האזכרות וההנצחה של אצ"ל לחללי אלטלנה, החיילים כבר היו מונצחים ביד לבנים ובספר זיכרון ממלכתי. משפחותיהם קיבלו זכויות וקצבאות, ואילו אנשי אצ"ל נמחקו מהזיכרון הממלכתי ומאתוס התקומה. אחת הפעולות הראשונות של בגין ב־77' הייתה תיקון העוול הזה, אבל בשנים הראשונות של המדינה היה מאמץ גדול שהרוגים של אצ"ל לא ייכנסו אפילו בטעות לרשימות החללים. בהתחלה אמרו שמכניסים רק את מי שנלחם בערבים, ולא בבריטים. אבל מה לעשות שהיו חברי אצ"ל שלחמו בערבים? אז תיקנו את זה ואמרו שמכניסים את מי שנלחם בתאריכים מסוימים בלבד. גם לרשימה הזאת התגנבו כמה אנשי אצ"ל. אז עשו עוד תיקון – הוסיפו את המילים 'פעלו בהוראת המוסדות המוסמכים ביישוב', וכך פתרו את הבעיה והעיפו אותם מהרשימות.

"הייתה משפחת אצ"ל בתל־אביב ששני בנים שלה נהרגו במלחמת העצמאות – אחד לפני שצה"ל הוקם, ואחד אחרי. האב קיבל מכתב תנחומים מבן־גוריון רק על בן אחד, החייל. הוא פנה למשרד הביטחון ואמר: נהרגו לי שני בנים. ענו לו שבן־גוריון כותב רק למי שנפלו במסגרת הצבא. האב החזיר את מכתב התנחומים וכתב: 'שני עצים נגדעו מגני. אם אתה לא מנחם על האחד, אני לא מקבל תנחומים גם על השני'. אבל בן־גוריון לא נשבר מדברים כאלה".

איזו סנגוריה אפשר ללמד על בן־גוריון בנושא הזה?

דוניץ: "בן־גוריון יכול לספוג אגרוף מטפורי, רעיוני. זה בסדר. אבל אני חושב שהוא נלחם על הריבונות הארץ־ישראלית שרק נוסדה, והיה בו פחד מוות שמה שהקמנו אחרי אלפיים שנות, יתמוסס בין הידיים. היום יש ניכור בין הצדדים, אבל יש מוסדות מקובלים. אז לא היו מוסדות ממלכתיים, היה ניכור ולא דיברנו בינינו. הממלכתיות אומרת שיש מרחב משותף, כור משותף, ומקבלים החלטות יחד לטובת האומה והאזרחים, אבל בתקופת הקמת המדינה פתאום היה מישהו שאמר 'לא'. לתחושתו של בן־גוריון, אנשי אצ"ל לא מכיר בו וב'ממשלת החלוקה', כפי שחלקם קראו לה. ישראל גלילי ודומיו נתנו לבן־גוריון לחשוב שבגין מוביל מרד, מהפכה צבאית. הפחד ממה שיקרה לריבונות הישראלית, חודש בלבד אחרי הקמת צה"ל, הוא עצום. לכן הוא נהג כך, וצדק".

"אני לא מקבל את החלוקה של רגש ורציונליות בין שני המנהיגים", מבהיר מקוב. "לבגין היו שיקולים רציונליים לחלוטין. מדינת ישראל עומדת בפני מלחמה עם חמשת צבאות ערב, וגם ערביי ישראל עומדים לצידם. אם אתה מפנה אנרגיה, ואפילו מצומצמת, למלחמת אחים – נאבד מדינה יהודית שזה עתה קמה. לא בגלל פירוק הממלכתיות, אלא מהסיבה הכי טריוויאלית שיש: כי נפסיד בקרב. גם ככה הניצחון היה גבולי. מעבר לתפיסה העקרונית של 'יהודים לא נלחמים ביהודים' ושל קדושת החיים, הייתה לבגין תפיסה אסטרטגית של המצב. הרבה מדינות באותה תקופה השתחררו מאימפריות, וברגע שהיה בתוכן יותר מכוח מזוין אחד, התחולל קרב על השלטון. בגין ביקש למנוע את זה.

"גם לא נכון לומר שהייתה כוונה למרוד. בגין ותנועתו הכירו בממשלה. למחרת הכרזת המדינה, בגין המתין לצאת השבת ונאם ברדיו המחתרתי של אצ"ל נאום שכל ישראלי צריך לשנן. הוא אמר שם: 'אנחנו נשמע להוראות הממשלה, כי ממשלתנו היא. אומנם היא שולטת בחלקה, ובמדינתנו הצדק יהיה שליט עליון, שליט גם על שליטיה'. יכול להיות שהחשש של בן־גוריון התעורר משום שאדם מעריך מה האחר יעשה על פי השאלה מה הוא עצמו היה עושה במקומו. אידיאולוגיה שהבולשביזם הוא חלק מההשראה שלה, אומרת שתופסים שלטון בכוח, לא בבחירות דמוקרטיות. כך לנין תפס את השלטון. ובן־גוריון חשש שזה מה שבגין יעשה, כי על זה הוא עצמו גדל. אחרי שגלילי מת כולם הלבישו עליו את האשמה ואמרו שהוא לכלך על בגין. הוא כנראה היה חלק מהעניין, אבל לא כולו".

בהסכת עולה הטענה שבגין מבקש הפסקת אש במקום למסור את האונייה לידי הצבא, הממלכה.

"בגין ממלכתי, הוא חותם על הסכם הצטרפות לצבא. לפני שאלטלנה מגיעה, הוא מתאם עם גלילי היכן היא תעגון, מנהל משא ומתן. אם הממשלה טוענת שאסור להביא לכאן את האונייה, שתגיד בפירוש. למה היא מקיימת דיונים סביב השאלה כמה אחוזים מהנשק יופנו לצה"ל וכמה ללוחמי אצ"ל בירושלים? למה גלילי לא אומר לבגין במפורש: או שתחזירו את האונייה לאירופה, או שתעבירו לצבא את כל הנשק? הוא לא עושה את זה, אלא נושא ונותן עם אצ"ל במשך שלושה־ארבעה ימים. בסוף ההוראה היא להביא את האונייה לכפר־ויתקין, יישוב מפא"יניקי, לא לטריטוריה של אצ"ל. בגין הולך לשם כמוסכם, ואז מתפוצץ המשא ומתן, והכול עולה באש".

דוניץ: "יש פה דוגמה מצוינת לדיון מתוך אמון. לא הסכמתי כמעט עם שום דבר שהרצי אמר עכשיו. כי היו גורמים באצ"ל שדיברו על מרי. היו מאות עריקים, אנשי אצ"ל שיצאו מהיחידות שלהם בצה"ל כששמעו על האלטלנה. בגין רצה נשק לא רק בירושלים; הוא טען שיש יחידות שמופלות לרעה בצה"ל. אבל אני כן מסכים שהממלכתיות אצל בן־גוריון הייתה בשחור ולבן. או גורם אחד, או כלום. והוא לא מצמץ לרגע בענייני ביטחון. בחינוך הוא מצמץ גם מצמץ, ואנחנו משלמים על זה עד היום. אז אם אני חולק כל כך על הרצי, למה נהניתי להקשיב לו? כי אנחנו מדברים בחדר אחד, אנחנו שמים בצד את התסכול, וההיסטוריונים שלנו בשני מכוני המורשת ידעו לספר את הסיפור הזה ביחד".

מחאה לא שורפת מדינה

כך זה אכן נעשה בפועל, מסביר דוניץ. "התכנסנו פה עם ההיסטוריונים ואמרנו: נסו למצוא כמה שיותר הסכמות. במקרה של אי הסכמה, מביאים אלינו ומוצאים פתרונות. ואם לדוגמה אנחנו לא יודעים של מי היו היריות הראשונות בכפר־ויתקין, אנחנו לא מכניסים את העניין הזה. אני לא זוכר שהיו ויכוחים בינינו כשקיבלנו את הטיוטות. זה כמו בדף גמרא טוב – יש סוגיה ויש פרשנויות שונות מסביב, אבל הן באותו עמוד. וזה בסדר גמור, כי יש אמון".

מקוב: "הסוד הוא שלצד האמון יש יכולת להפריד בין עובדות לבין הפרשנות שניתנת להן. אנחנו מסכימים שהיו יריות בכפר־ויתקין, אבל לא יכולים להוכיח בצורה מבוססת מי פתח בירי. הפרשנים שמשתתפים בסדרה יגידו כך ואחרת. זה משהו שצריך ללמוד לגבי ויכוחים בכלל: מהן העובדות, ומהן ההשקפות והדעות שנכנסות לניתוח שלהן. איתן הזכיר עכשיו שהיו באצ"ל אנשים שחשבו אחרת מבגין – עם העובדה הזאת אני לא מתווכח, אבל בפרשנות שלי אני אומר שזה היה כוח לא משמעותי, לא משפיע. קצין המבצעים של אצ"ל בכפר־ויתקין שרצה להשיב אש הודח על ידי בגין".

מה אפשר ללמוד מהפרשה ההיא על העת המסוכסכת הזאת?

מקוב: "כשאנחנו מסתכלים על תקופת הקמת המדינה מפרספקטיבה של היום, ברור שכולם נשאו בנטל המאמץ הציוני. אנשי אצ"ל התגייסו לצבא, ולפני הקמת המדינה הם השתתפו במעשה הציוני הגדול. מפא"יניקים וחירותניקים שירתו יחד, וקיבלו את ההחלטות של המוסדות המוסמכים. היו ויכוחים קשים וחריפים, וסביב פרשת השילומים מגרמניה היה אפילו חשש שבגין יעלה על הכנסת. אבל אחרי שמתקבלת החלטה – בממשלה, בכנסת, בבית המשפט – גם אם אתה לא אוהב אותה, אתה מקבל אותה. זה הבסיס שבלעדיו אין קיום".

דוניץ: "זו החשיבות הגדולה של החיים ביחד. התרגלנו להסתודד רק עם הקבוצות שלנו, והפקרנו את המרחב הציבורי המשותף. השבטים והקבוצות הם מחלת רקע לתקופתנו. כל אחד בנה לעצמו קבוצה עם שפה משלה. האלטלנה מלמדת אותנו שאם לא נדבר זה עם זה, רק נלך ונתרחק זה מזה. אני חותם בשתי ידיי על מה שהרצי אמר. הרי מה קרה פחות מחצי שנה אחרי האלטלנה? בן־גוריון ובגין יושבים יחד בכנסת, ומנסים לקדם יחד את מה שנכון וחשוב למדינת ישראל. בעיניי זו הגדולה של שני האישים האלה, ובכלל של המנהיגים בימים ההם. הם הבינו שהמחלוקות נדחקות הצידה מפני טובת המדינה".

מקוב: "בגין קורא לכונן חוקה כבר בהתחלה, כי זה הדבר הראשון שמדינה צריכה. אבל בן־גוריון והדתיים לא רוצים חוקה – ובגין לא יוצא לרחובות ושורף את בית המשפט העליון או את המדינה. אנחנו ממלכה אחת, לא שורפים אלא עוקפים את הבעיה. במקרה הזה עקפו אותה דרך 'פשרת הררי', שעניינה חקיקת חוקי יסוד שאמורים להתפתח לחוקה.

"צריך לזכור שלצד האחריות של השלטון, גם האופוזיציה נושאת באחריות. אנחנו רואים באלטלנה שההתנהגות של האופוזיציה הצילה את המדינה ממלחמת אחים. עיקר האחריות מוטל תמיד על הממשלה, אבל יש אחריות גם לצד השני, הוא לא פטור מזה".

כלומר, ראש הממשלה הראשון והאופוזיציונר המר שלו לא מתהפכים בקבריהם נוכח שיתוף הפעולה שלכם.

"בגין ודאי שלא מתהפך בקברו", עונה מקוב. "גם בן־גוריון, משלב מסוים, גילה בבגין שותף. הוא כתב לו: 'יכול להיות שאם הייתי מכיר אותך בתקופה ההיא, דברים היו נראים אחרת'. והוסיף את הדבר הכי חביב שהוא יכול לומר למישהו: 'פולה תמיד חיבבה אותך, עכשיו אני מבין למה'".

"כשבן־גוריון עמד בראש רפ"י, הוא ובגין שיתפו פעולה והיו מדברים בכנסת שעות", מוסיף דוניץ. "לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, בגין היה זה שקרא להכניס את בן־גוריון ל'ממשלת הליכוד הלאומי' שהוקמה".

צלצול פעמון האופניים של הנער המדווש ברחובות תל־אביב חוצה מאוזנייה ימין לשמאל, מייצר כותרות לאורך שלושת פרקי ההסכת. "יורים בחוף", הוא מבשר בצעקה לתושבי העיר, מצליח לטלטל את הנפש הלאומית גם אחרי 76 שנים. הקרע הגדול ההוא מתכנס לסיפור כואב אחד, שנע בין עובדות שאפשר להסכים עליהן, ובין פרשנויות שאפשר לחלוק עליהן אך להקשיב להן בהנאה. חדשות המלחמה הנוכחית, אם נשמע אותן ברקע, מתובלות בביקורת חריפה ממחנה פוליטי אחד לאחר ובחזרה. כמה מתסכל לחשוב שהקרע דאשתקד, מחלת הרקע שאיתה הגענו למתקפה האיומה של 7 באוקטובר, עשוי להתברר בנחת אולפני הקלטה בעוד עשורים אחדים, בפרספקטיבה היסטורית מאחדת וקשובה. כמה מתסכל, כמה מלא תקווה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il