"יש לך כמה בחורים שאולי ירצו להחטיף לנאצים?"

"הם צריכים לדעת שמסוכן להיות נאצי" (השופט נתן פרלמן)

השופט שחשב מחוץ לקופסה, נתן דיוויד פרלמן, היה חבר קונגרס לשעבר ששימש עכשיו "שופט במושבים מיוחדים". פרלמן נולד בפּרוּשיצֶה שבפולין ב־1887, והיה בן ארבע כאשר הוא ואמו באו לארצות הברית והתיישבו בניו־יורק. הוא סיים בית ספר יסודי ותיכון, ונרשם לסיטי קולג' של ניו־יורק בהארלם. אחרי שקיבל תואר ראשון, החל את לימודיו ב־1907 בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו־יורק. כעבור שנתיים הוסמך כעורך דין ועסק בזה שלוש שנים. בגיל 25 התמנה פרלמן לסגן התובע הכללי של ניו־יורק, משרה שהחזיק בה שלוש שנים, ואחר כך כיהן שלוש שנים בבית התחתון של בית המחוקקים של מדינת ניו־יורק.

כאשר פיורלו לה גוארדיה, שעתיד להיות ראש העיר ניו־יורק, התפטר ממושבו בקונגרס ב־1920, הציג פרלמן את מועמדותו למושב זה בבחירות מיוחדות, זכה, וכיהן כחבר הקונגרס מ־1920 עד 1927. לאחר מכן חזר לעסוק בעריכת דין עד 1935, ואז החל לכהן כשופט שלום. הוא היה פעיל בנושאים ציוניים והיה יושב ראש הקונגרס היהודי האמריקני.

פרלמן היה איש רחב חזה, קירח עם תסרוקת "הלוואה וחיסכון" וסנטר כפול. הוא היה יכול להיראות עליז אם רצה, ואז, כהרף עין, להיראות מאיים. אבל על פי רוב היה עליז. הוא אהב אנשים, אהב את החיים ואהב לאכול ולשתות, והיה בחור חביב ואהוד, שאין לו כל בעיה לרכוש ידידים. כל שהיה צריך הוא רק להזכיר שהוא זה שסייע לבטל את "חוק היובש", וכולם רצו לקנות לו משקה. הודות למסלול הקריירה שלו, הוא הכיר אנשים מכל שכבות החברה.

ב־1938 בחן פרלמן היטב את הבעיה הנאצית באמריקה וראה לאן היא מתקדמת. הנאצים נעשו נועזים יותר. רק לפני כמה ימים הם צעדו במדי פלוגות הסער אל בית המכס בדרום מנהטן. "האגודה הימית הלאומית" ערכה את טקס הזיכרון שלה על מדרגות הבניין ההיסטורי כאשר הנאצים הגיעו – לא קרואים ולא צפויים. אנשי "הלגיון האמריקני" סירבו לקחת חלק בטקס שגם הנאצים משתתפים בו, אבל הגרמנים התעקשו. נראה כאילו עומדת לפרוץ מהומה גדולה, עד שהטקסים הועברו אל הבניין פנימה. אמריקנים טובים נחרדו ונאלצו להסתתר.

פרלמן חשב על העניין מעל משקה בבר במנהטן, ונקש באצבעותיו. "מה שהנאצים צריכים זה הצלפה הגונה בישבן", אמר. אבל מי יעשה את זה? הוא נזקק לצבא, ועדיף צבא יהודי. כיוון שלא היה לו צבא כזה, היה צריך לקבל אותו בהשאלה. הוא הרהר בעניין במשך הלילה, ובבוקר, בלשכתו, הרים את הטלפון.

צינורות זה בסדר

"הבמה הייתה מקושטת בצלב קרס ובתמונתו של היטלר. לא היו שם רבים מאיתנו, אבל נכנסנו לפעולה בכוח. זרקנו כמה מהם מהחלונות. רצינו להראות להם שהיהודים לא תמיד יושבים בשקט וסופגים עלבונות" (מאיר לנסקי)

השופט התקשר למאיר לנסקי, שהיה בוס בפשע המאורגן היהודי. לנסקי לא היה סתם גנגסטר גדול, אחד הגדולים ביותר, אלא גם סרגל חישוב אנושי, ברנש שאם היה לו חלום – כמו השתלטות של סינדיקט פשע על העולם, לדוגמה – הוא היה הופך אותו לבעיה מתמטית ניתנת לפתרון. העיתונאים קראו לו "רואה החשבון של המאפיה". אבל הכינוי הזה היה מעליב והמעיט מאוד בערכו. הוא היה איש של פרטים, איש שיכול לארגן את הכאוס המבלבל ביותר. לאחר שהיה מנסח תוכנית, היה לנסקי לוחש באוזנו של לאקי לוצ'יאנו, והעולם היה משתנה.

לנסקי נולד כמאיר סוחובליאנסקי, ב־4 ביולי 1902. המשמעות של "ארבעה ביולי" לא זכתה לתשומת לב בלידתו, כי זו התרחשה בעיר גרודונו בבלרוס. לאמריקה (כלומר, ללואר איסט סייד של מנהטן) הגיע עם הוריו ב־1911. הוא גדל עם לאקי לוצ'יאנו ובגסי סיגל, חבריו – שלושה ילדים מניו־יורק שזממו לכבוש את העולם, וכמעט הצליחו.

המאפיה נהפכה לשם גנרי לכל פעילות של ארגון פשע, אבל במציאות, האגודה הסודית הזאת, שכולה סיציליאנית, הייתה רק חלק קטן מהפשע המאורגן במאה ה־20 באמריקה. היו גם ארגון פשע יהודי וארגון פשע אירי, וכולם הקפידו להיצמד כל אחד לשטח שלו, ולא לעצבן זה את זה. היהודים והאיטלקים בפרט עבדו היטב ביחד. הדעה המקובלת בזמנו הייתה שמערכות הכישורים הניכרים שלהם השלימו זו את זו, במוח ובכוח.

לנסקי היה לא רק בנם של מהגרים, הוא עצמו היה מהגר והיה ער לזוועות הנאציזם העולה באירופה, בייחוד ההצתות, האונס והביזה בפוגרומים ששטפו את כפר מולדתו. לעולם התחתון הוא הוכנס בשלב מוקדם, לפני "חוק היובש". בנעוריו עבד זמן קצר בסדנת מתכות, עד שאמר לעצמו שיש בוודאי דרך טובה יותר להתפרנס. לנסקי ידוע בעיקר בזכות מוחו, אבל הוא היה גם קשוח. היו לו שני אגרופים, וכשהגיעה הקריאה לפגוע במישהו, לנסקי לא היה צריך להטיל את המשימה על חבר אחר. אם היה במצב הרוח המתאים, הוא טיפל בזה בעצמו.

כל הגנגסטרים היהודים היו טעוני כעס והרגישו מקופחים. הילדים היהודים סבלו מבריונות, והאמינו שיהודי צריך להיות קשוח, לקום ולהיאבק. לנסקי ייחס את הפילוסופיה שלו לזקן אחד שאמר לו פעם, "אם אתה הולך למות, תמות כשאתה נאבק".

לנסקי, סיגל ולפּקֶה צפו באנשי הכנופיות האיריות, האיטלקיות והפולניות מכים בחורי ישיבה, נערים טובים וצייתנים. העובדה שהיהודים נחשבים ביישנים וחלשים לא מצאה חן בעיניהם, ולכן הקימו כנופיה משלהם, "כנופיית בגס ומאיר". הם גייסו נערים וגברים צעירים, לא ביישנים ולא חלשים, ואמרו לכל מי שהיה מוכן להקשיב ש"היהודים קשוחים".

הם לחמו כדי להעביר מסר, והם לחמו כדי לשרוד.

לנסקי נכנס לעולם הפשע כשעדיין לא היה מאורגן לגמרי, אלא רק באופן חלקי, מקומי ביותר. הייתם צריכים רק לחצות את הכביש וכבר היה לכם עסק עם ארגון אחר. הוא היה לאיש עשיר מאוד בתקופת היובש, וכאשר בוטל החוק הוא העביר את ההון הזה לעסקי ההימורים. בעולם הגנגסטרים, לנסקי היה אדם ישר. אם חתם על עסקה, הוא קיים אותה. העסקה אולי לא הייתה חוקית, אבל היא הייתה הוגנת. הוא לא רימה, והוא לא עיגל פינות. הוא עשה מה שאמר שיעשה – נכס רב ערך בעולם של תוקעי סכין בגב. הוא האריך ימים בזכות היושרה הזאת. הסיגריות הן שהרגו אותו בסופו של דבר.

זה האיש – שהיה בעיצומו של תהליך הבנייה וההפעלה של רצועת בתי קזינו ומועדונים בהוואנה שבקובה, עם מיליוני הדולרים שהרוויח מהברחת משקאות – שענה לטלפון באחד הימים, והשופט נתן פרלמן היה בצד השני של הקו. השופט אמר שהוא רוצה פגישה פנים אל פנים. לנסקי אמר שאין בעיה, ופרלמן בא אליו. הוא הביא איתו את הרב סטיבן וייז, כדי שיגרום לרגשי אשמה אם לנסקי יעשה בעיות.

"הנאצים הארורים האלה, הם נעשים נועזים יותר ויותר עם התעלולים שלהם. הם אנטישמים, והם חושבים שאנחנו רכרוכיים, מאיר", אמר השופט.

"גם אני שונא את זה", אמר לנסקי.

"זאת תנועה", אמר פרלמן. "אנשים בעלי השפעה משמיעים בגלוי הערות אנטישמיות. חלק מהעיתונים ומהמגזינים נותנים להם גיבוי. הנאציזם פורח בארצות הברית".

"זה לא טוב", הסכים לנסקי.

"יש לך כמה בחורים שאולי ירצו להחטיף לנאצים?"

"יש לי. אדוני השופט ואדוני הרב, אתם מבינים שאנחנו יכולים לעשות יותר מלהחטיף מכות? אנחנו יכולים להציע למישהו עסקה. עסקה מרתיעה מאוד".

"אני מצטער, אנחנו לא יכולים לאשר הריגה. אסור שתהיה הריגה", אמר הרב. פרלמן אישר במנוד ראש.

לנסקי ראה את החוכמה שבדבר ואמר להם: "תמיד עדיף לא לירות, נכון? אבל אלימות תהיה. אני צודק?"

"כן, כן, תן לי לנסח מחדש. אני רוצה שתעשה הכול חוץ מלהרוג אותם. יש לך האנשים…"

"אני מכיר את הקבוצה הזאת — בבראונסוויל. העיתונאים קוראים להם 'רצח בע"מ'".

"יופי. אני מבין שאתם מקצוענים. אני אארגן שתקבל תשלום. אני…"

"אני לא צריך תשלום. אני יהודי, ואני מרגיש שהיהודים באירופה הם שסובלים. הם האחים שלי".

"אוקיי", אמר פרלמן. "בלי כסף. אבל אם מישהו נקלע לצרות, אני אדאג שתקבלו סיוע משפטי".

"אני מודה לך, אדוני השופט", אמר לנסקי. זה אומר, כמובן, שעכשיו פרלמן חייב להחזיר טובה ללנסקי. ובכן, כך יהיה. כשהרב יצא מהחדר לרגע, לנסקי שאל, "צינורות זה בסדר? אלות בייסבול?"

"כן, כן, רק אל תהרגו אותם", השיב פרלמן. "עצמות שבורות, אני חושב, יש לעודד. הם צריכים לדעת שלהיות נאצי זה מסוכן".

לנסקי חשב שהכלל "בלי הרוגים" מוציא חלק מהכיף שבכל העניין, אבל יש סיפוק גם בלהשאיר גרמני מיילל על הרצפה, והסכים לתנאים.

כשהרב חזר לחדר, הייתה ללנסקי עוד שאלה. "אני מניח שיש לך קצת השפעה על העיתונות, אדוני השופט". "קצת". "אם תופסים אותנו, שלא יהיה דיווח שלילי", אמר לנסקי. "אני לא רוצה שיהיה בעיתונים היהודיים משהו שאסור לאשתי לקרוא". "עשינו עסק", אמר פרלמן, והשלושה לחצו ידיים

ג'וב ליהודים

הצבא שלנסקי חשב עליו היה הבחורים מ"רצח בע"מ", טיפוסים שנהנו לתקוע אקדח קצר־קנה לקרביו של ברנש או לבתר אותו לשניים בתת־מקלע. ייתכן שבקרב הוגן ידם של כמה מהם לא תהיה על העליונה. אז לנסקי לקח את הבחורים למחסן נטוש בשדרת וֶסטצ'סטר בברונקס, כדי שיקבלו שם שיעורי אגרוף מהמתאגרף בובי גליסון, וידעו מה עליהם לעשות כשיארבו לנאצים. מרגע שפשטה השמועה שדרושים חבר'ה קשוחים, לנסקי משך אליו עוברי אורח מזדמנים, גברתנים שהשתוקקו למלוק את צווארם של הנאצים.

גליסון היה בטוח שהוא עומד לחטוף כהוגן כשלנסקי ובחוריו נכנסו למכון שלו, והסכים ללמד אותם את יסודות האִגרוף בלא תמורה. למען האמת, השיעורים היו בעיקר תרגיל בבניית צוות. בריון עם אלת בייסבול או צינור בידו לא צריך לתת מכת אגרוף, ואלה שנותנים, בדרך כלל מגוננים ביד שמאל וחובטים ביד ימין, תמרון שלא יביא אתכם לשום מקום בזירה.כדי להבין את חבורת רצח בע"מ, צריך להבין את רעיון ה"סֶטֶה" של המאפיה הסיציליאנית. בתחילת המאה ה־20, המאפיה לא נהגה להרוג במו ידיה. הם שכרו קבלני הריגה. לסֶטֶה לא היה אכפת את מי הם מכסחים. הם היו מקצוענים. לרגשות אישיים לא היה שום קשר לזה. בטווח הארוך, שיטת הסֶטֶה מנעה השפעה של בעיות פנימיות על העסקים. לוצ'יאנו גייס לסֶטֶה שלו, רצח בע"מ, איטלקים וגם יהודים. לשם גיוס רוצחים יהודים, לוצ'יאנו פנה אל לואיס "לֶפּקֶה" בוכהלטר, אחד מחברי הילדות של לנסקי, שהנהיג כנופיה של מתנקשים שהוא עצמו קיבל מאבּרהם "קיד טוויסט" רֶלֶס, עוד בן של מהגר מבראונסוויל, ברוקלין, עם עבר של 49 מעצרים. על פי לנסקי, לאקי לוצ'יאנו אמר שכל חברי הסֶטֶה, כולל האיטלקים, מוזמנים לקחת חלק בכיסוח הנאצים, אבל לנסקי אמר, לא, תודה. "זה היה עניין של גאווה", אמר לנסקי. "זה היה ג'וב בשביל יהודים".

היו עשרות חברים בסֶטֶה של בראונסוויל, רוצחים שהזמן שכח אותם. אנשים שהרגו ונהרגו, וגופותיהם אבדו במפרץ ג'מייקה או באתרי פסולת. רק מעטים מהם זכו להאריך ימים. הם לא קראו לעצמם רצח בע"מ, לפחות לא בהתחלה. השם הזה ניתן להם בעיתונות. אבל הם הרוויחו אותו ביושר, וגם הרוויחו כסף.

$$$$$$$

רשימת הממזרים

ג'אד טלר, כתב היומון "ניו־יורק ג'ואיש", מיקד את מבטו באירופה מאז שהשם אדולף היטלר הופיע לראשונה בעיתונות האמריקנית ב־1923. טלר היה אחד העיתונאים האמריקנים הראשונים ששמו לב שהיטלר משתמש ביהודי אירופה כשעירים לעזאזל, כדי לחולל מהפכה שתצמח מהפִיכה מקומית ותהיה למהפכה לאומית ולבסוף אף לכלל־עולמית.

עיתונות הייתה העיסוק היומי של טלר. אחרי שהשלים את לימודי התואר הראשון בסיטי קולג' של ניו־יורק, למד טלר פסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה. את ספר שיריו הראשון פרסם כשהיה בן 18 ועדיין היה איש צעיר בשנות העשרים שלו כאשר השופט פרלמן ומאיר לנסקי יצאו למלחמה בנאצים.

כמו עיתונאים רבים, טלר מעולם לא הקפיד על הופעה מסודרת. עניבת הפרפר שלו הייתה מעוקמת מעט, החליפות – קצת מקומטות, אבל עיניו סיפרו את סיפורי הכאב שראה, את התקווה שטיפח ואת העתיד שממנו פחד. וכך פחות או יותר הוא נראה כאשר מנדי וייס ומאגון כחול־לסת מהחדר האחורי של מידנייט רוז הופיעו במשרדו, ונראו כמי שעושים מאמצים גדולים להתנהג יפה. הם הסירו את מגבעות הפדורה וחשפו שיער מסורק למשעי.

"מי אתם?" שאל טלר בקול שקט, ונקש במקטרתו במאפרת זכוכית ענקית על שולחנו.

"אני עמנואל וייס, וזה שותפי סיימור מאגון".

"נעים מאוד", אמר מאגון.

וייס המשיך. "נשלחנו לטפל בממזרים הנאצים שצועדים ביוֹרקוויל".

"נשלחתם? מי שלח אתכם?"

"אנחנו חברים בארגון שנקרא רצח בע"מ. אנחנו מחפשים את הרשימה".

טלר ידע מהו רצח בע"מ, אבל ניסה לא לחשוף את דאגתו כשפיטם את מקטרתו בטבק טרי.

"איזו רשימה? אין לי שום רשימה".

"זאת רשימה של ממזרים נאצים שצריך לכסח אותם. אמרו לנו שיש לך רשימה".

"לא".

כפי שסיפר טלר לאחר מכן, האנשים היו נאיביים, חשו לא בנוח בסיטואציה, והחזיקו את מגבעותיהם מול חזם בעודם שואלים. טלר לא אהב כל כך את נוכחותם של החבר'ה האלה במשרדו, אבל החוש השישי שלו השתולל. גנגסטרים נגד נאצים. איזה סיפור!

"אני אגיד לכם מה. אני עיתונאי, כידוע לכם, ואני ממש טוב בגילוי דברים. אם יש רשימה, אני אמצא אותה. איך אני יוצר איתכם קשר?"

"אנחנו נהיה בקשר איתך, תודה רבה, מר טלר", אמר  וייס.

"נעים מאוד", הוסיף מאגון.

ואז הלך טלר אל "מנהיגי הקהילה היהודית" המזוקנים לשאול על הרשימה. החיבור לרצח בע"מ כלל לא מצא חן בעיני המנהיגים האלה. העובדה שכמה מהיהודים הידועים ביותר – והמכובדים ביותר – בניו־יורק הם פושעים, רוצחים מקצועיים, הביכה אותם.

"ילדים מעריצים את האנשים האלה. זה מנמיך כל יהודי", אמרו. ברגע שגנגסטר יפליק לגרמני, זה ייוודע למשטרה ויחסל את המאמץ האנטי־נאצי.

טלר יצא מהפגישה וחש דחוי ומיואש.

 

כעבור ימים אחדים צלצל אצלו הטלפון. זה היה מאיר לנסקי עצמו.

"אף אחד לא יכניע אותנו", אמר לנסקי. אחרי התקפות מעטות בלבד, ההשתתפות בעצרות הנאציות תתכווץ ותתייבש. הנאצים האלה יחששו להתהלך על המדרכות הסדוקות של ניו־יורק, לבושים במדיהם.

"אני אשיג את הרשימה", אמר טלר. הוא הרים כמה טלפונים – אולי ל"ליגה נגד השמצה" – ולמחרת, בדואר של אחרי הצהריים, טלר קיבל את "הרשימה". זמן קצר לאחר מכן הופיע וייס שוב במשרדו של טלר, הפעם בלי מאגון. "יש לך את זה?"

"יש לי". טלר הושיט לווייס גיליון נייר שהיה העתק פחם של רשימה מודפסת במכונה. הרשימה הכילה את שמותיהם של חברי ה"בונד" הנאצי בעיר ניו־יורק, עם כתובות מגוריהם.

"תודה".

"עשו לי טובה, תזמינו אותי. אני אוהב להסתכל".

"את זה אתה צריך לבקש ממר לנסקי", אמר וייס.

בימים הבאים קיימו הנערים מבצעים כמעט יומיומיים, וסימנו בתי נאצים במנהטן, בברוקלין ובברונקס. וכאשר תפסו את האנשים האלה לבדם ברחוב, הם שדדו אותם. "היי, פריץ", קראו, והתקרבו בכעס ובהליכה מאיימת.

זה לא היה כיף כמו רצח, אבל די קרוב. אומנם לא הייתה כאן תחושה של סופיות, אבל היה פיצוי בתהילה. הם כיסחו גרמנים למען מטרה צודקת. והם ידעו היטב איך להכניס מכות למישהו. הם עשו את זה מאז שהיו ילדים, כשגבו חובות. הרי אדם מת מעולם לא שילם את חובו.

הם חיבקו בכוח נאצי והשאירו אותו מקופל לשניים, מקיא על נעליו. במחוות פרדה, בעטו בשוקיו ואמרו לו שהוא יהיה מאכל לדגים אם יתקשר למשטרה.

מארב בקזינו

ב־1938 הייתה ניו־יורק העיר שבה קהילת דוברי הגרמנית השלישית בגודלה בעולם, אחרי ברלין וּוינה בלבד, ורובם התגוררו ביורקוויל, שבינתיים כבר קיבלה את הכינוי גֶ'רמנטאון. היו שכונות גרמניות גם ברבעים החיצוניים של העיר, כגון ויליאמסבורג ובושוויק בברוקלין ורידג'ווד וגלנדייל בקווינס, אבל הן היו זעירות בהשוואה ליורקוויל. רחוב 68 מזרח, שהודבק לו הכינוי שדרת סאוֶורקראוּט (כרוב חמוץ), היה הרחוב הראשי של יורקוויל.

לנסקי, סיגל ולפּקֶה צפו באנשי הכנופיות מכים בחורי ישיבה, נערים טובים וצייתנים. העובדה שהיהודים נחשבים ביישנים וחלשים לא מצאה חן בעיניהם, ולכן הקימו כנופיה משלהם, "כנופיית בגס ומאיר". לכל מי שהיה מוכן להקשיב הם אמרו ש"היהודים קשוחים"

בשעות הערב של יום רביעי, 20 באפריל 1938, ליווה מאיר לנסקי עצמו קבוצה של 15 גנגסטרים, באחת ממשימותיהם האנטי־נאציות הראשונות. תוכננה פגישת בונד, פגישה עליזה וחגיגית. זה היה יום הולדתו ה־49 של היטלר!

הגנגסטרים התאספו במרחק כמה רחובות ממקום המסיבה, והקיפו את לנסקי שעה שכרע על ברך אחת ופתח קופסת קרטון. "אם מישהו מהעיתונות שואל, תגידו שאתם פטריוטים, חיילים משוחררים", הדריך אותם לנסקי והוציא מהקופסה ערמה של כובעים חדשים של הלגיון האמריקני. "חבשו אותם. אתם לגיונרים, והלגיון הוא אנשי השרירים".

כדי לסייע בשיווק הכיסוי, הם הביאו איתם את ג'וזף גרינוואלד, מפקד החיילים המשוחררים היהודים במחוז הברונקס. כמו כן היה שם ג'אד טלר, העיתונאי שסיפק את "הרשימה", עם מחברת מרופטת ובדל עיפרון ביד. עצרת הבונד עמדה להיערך בקזינו של יורקוויל, ברחוב 86, בין השדרה ה־2 ל־3. כאן היה הבונד במגרש הביתי שלו וחש בנוח מאוד. המפקדה הלאומית שלהם הייתה ממש מעבר לפינה, ברחוב 85. וכיוון שזה היה אירוע מיוחד, נועד להיערך גם מצעד!

הגנגסטרים התאספו והקיפו את לנסקי. "אם מישהו מהעיתונות שואל, תגידו שאתם פטריוטים, חיילים משוחררים", הדריך אותם לנסקי והוציא ערמה של כובעים חדשים של הלגיון האמריקני. "חבשו אותם. אתם לגיונרים, והלגיון הוא אנשי השרירים"

מצעדי הבונד ביורקוויל התכנסו תמיד בפארק קרל שוּרץ, אזור היערכות מתאים לאירוע של גאווה גרמנית. מנקודת הכינוס בפארק היו הבונדיסטים עתידים לצעוד – באופן צבאי ככל האפשר בהתחשב ברמת השׁכרות – מערבה, אל הקזינו ביורקוויל, בניין בן שש קומות שבנתה ב־1904 "התאחדות המוזיקאים להגנה הדדית", כמרכז חברתי למהגרים גרמנים ואירים שמתגוררים בשכונה. המילה קזינו במקרה הזה אין פירושה בית הימורים אלא מקום למפגשים ולריקודים. הקזינו היה מקום שנועד לשעשועים, ורוב האירועים שנערכו בו היו בדיוק כאלה – תזמורות ניגנו, שניצלים ונקניקים הוגשו והבירה זרמה חופשי. בבניין היו שני אולמות. הקטן מבין השניים שימש להקרנת סרטים בגרמנית. באולם הגדול הייתה רחבת ריקודים של 140 מטרים רבועים. עכשיו הייתה הרחבה מלאה שורות מסודרות של כיסאות מתקפלים, ובימת התזמורת הייתה ריקה, חוץ מפודיום יחיד.על פי טלר, יחידת הפולשים נחלקה לשלוש קבוצות. האחת – ובה לנסקי, בגסי, פֶּפּ ומנדי – נכנסה לזירה והתיישבה בין אנשי האויב, והשתדלה לא להתבלט. השנייה – טיק־טוק, דרוקר, וורקמן ומאגון – נשארה מחוץ לאולם. הקבוצה שבחוץ הביאה איתה אלות בייסבול ומקלות ביליארד מקוצצים. הקבוצה שבפנים הביאה את אגרופיה. הקבוצה השלישית הצליחה לעלות במדרגות החירום החיצוניות ולהיכנס לבניין דרך חלון בקומה עליונה.

לנסקי ישב בתוך האולם, הביט סביב ונמלא זעם. "הבמה הייתה מקושטת בתמונות של היטלר, חתן השמחה המזורגג", סיפר. צלבי קרס גדולים נתלו מאחורי הבמה ויצרו תפאורת רקע. צלבי קרס היו בכל מקום, ועל הבמה ניצב גבר שנשא נאום בסגנון דומה ככל האפשר לזה של היטלר, עם זרועות מתנופפות ורוק שניתז משפתיו. כל העיניים היו נשואות אליו.

חלק מאנשי הקבוצה שבתוך הבניין עדיין לא נכנסו לאולם עצמו. הם התאספו במבואה, ותקפו את המזדנבים והמאחרים וכאלה שהתעכבו בשירותים. מישהו בקהל, שלא היה לו כל קשר לגנגסטרים, התחיל להפריע לנואם. "יהיו גם נאומים באנגלית?", צעק. הוא חזר על הצעקה שלוש פעמים עד שהושתק וחזר לשבת.

כעבור שניות כבר היו כל הגנגסטרים שבתוך הבניין באולם, והתקרבו בתוקפנות אל הבמה. הקבוצה שבחוץ השתלטה על השומרים בכניסה הקדמית, ועמדה מוכנה לפינוי החירום הבלתי נמנע. אנשי הקבוצה השלישית, שחדרו דרך יציאת החירום, ירדו במדרגות בצעקות ובשאגות כדי להצטרף לתגרה, וזו פרצה בתוך שניות. הנאצים מצאו את עצמם מותקפים משלושה כיוונים.

"נהניתי להרביץ לנאצים"

בסופו של דבר היו 15 קרבות אגרופים ובהלה רבה של הנאצים. אם הנאצים היו עומדים על שלהם ומניפים את אגרופיהם, ייתכן שהיו מנצחים, כי הם עלו במספרם בהרבה על הגנגסטרים. אבל הם היו חלשים וייללו כרוחות רפאים. היה שם נאצי קשקשן אחד. היה לו חיוך קפוא של איש מכירות והתג על חזהו אמר "פרד. קמעונאות". הוא עלה בריצה במדרגות כדי להתרחק מהאלימות. בגסי רדף אחריו וביצע תרגיל קומבו יפה על לסתו של הברנש, וזה החליק מטה, שעון על הקיר, כמו גלידת וניל שזולגת לאורך הגביע. וכשהגיע אל הרצפה, בעט בגסי באוזנו. "אדון קמעונאות, יש לך מזל. חטפת מכות בסיטונות", קרא גולדשטיין בחיוך רחב.

קבוצה אחת – ובה לנסקי, בגסי, פֶּפּ ומנדי – נכנסה לזירה והתיישבה בין אנשי האויב, והשתדלה לא להתבלט. השנייה נשארה מחוץ לאולם, והביאה איתה אלות בייסבול ומקלות ביליארד מקוצצים. הקבוצה שישבה באולם הביאה רק את אגרופיה

דרוקר, שעד לשלב זה לא עשה הרבה, עלה בריצה במדרגות לראות אם בגסי צריך עזרה. הגנגסטרים עבדו כצוות, וטלטלו את האיש המעולף למחצה אל מחוץ לחלון הקומה השנייה. היה דיון קצר. לעשות את זה או לא לעשות את זה? ואז – למה לא? – הם שמטו את האיש אל המדרכה שלמטה, והוא נחת על רגליו, שהתקפלו כמו אקורדיון.

הקהל הידלדל עד מהרה, אחרי שהנאצים, רבים מהם מדממים, נמלטו דרך הדלת הקדמית וחזרו לבתיהם. לנסקי סיפר שהמלאכה נשלמה כשנעריו רדפו אחרי הנאצים לאורך הרחוב.

לא כל הנאצים ברחו. חלקם הושארו היכן שנפלו, חסרי הכרה ממהלומה בראש או צועקים וצורחים עם שברים מורכבים. הנאצי שהופל מהחלון שבר את עצם הירך הימנית. טלר אמר אחר כך שזה לא נמשך זמן רב, חמש דקות לכל היותר, אבל אלה היו חמש דקות טעונות פעילות. כאשר טלר עצמו התרחק מעט למקום בטוח, האולם כבר היה ריק כמעט לגמרי, אבל נאצים פצועים היו פזורים פה ושם. דם רב נשפך.

טלר חיכה בקצה השני של הרחוב, לצפות בתוצאה. המשטרה הגיעה באיחור מספיק כדי לא לעשות כלום. כחולי המדים גירדו את פדחתם ותהו מה לכל הרוחות קרה כאן. היו כמה מעצרים, רובם של גרמנים שהיו אמיצים מאוד עכשיו, לאחר שהתוקפים הסתלקו.

הגנגסטרים זרקו את נשקם ואת כובעי הלגיון על המדרכה בדרכם משם, והעיתונים בבוקר למחרת האשימו כמובן את הלגיון האמריקני בתגרה. חלפו עוד שנים עד שלנסקי הודה בתפקיד שהוא מילא במהומה. "אני חייב לומר שנהניתי להרביץ לנאצים", אמר לנסקי לאחר מכן. "לפעמים טיפלנו בכמה אנטישמים גדולים בדרך מיוחדת מאוד, אבל העיקר היה ללמד אותם שאי אפשר להתעלל ביהודים".

מבין העצורים, האשמה החמורה ביותר הוטלה על אוטו גייסלר, הבלונדיני יליד גרמניה, שהואשם בהפרת חוק סאליבן, הידוע בעיקר כחוק הפיקוח על נשק חם, אבל אוסר גם על נשיאת סכין בנדן, או בעצם על נשיאת כל "נשק מסוכן" אחר. הסנגור של גייסלר וגם התובע היו יהודים, והשופט היה חייל משוחרר ממלחמת העולם הראשונה. עורך הדין של גייסלר היה ג'וזף אליסון, סנגור מתנדב בחברה לסיוע משפטי. הוא הגן על כמה מהנאצים המוכים – משימה שגרתית בסך הכול.

השופט מתיו ג'יי טרוי הציץ לתוך אולם בית המשפט וראה חבורה של אנשים חבושים ועצובים, ובזה אחר זה, לאחר שגרם להם להזיע מעט, שלח אותם הביתה והזהיר אותם שעליהם להתנהג יפה מעתה ואילך. השופט ציין את האירוניה בכך שעורך דין יהודי מגן על אנטישמי. "כל זה מראה עד כמה כדאי להיות אמריקני", אמר השופט טרוי. גם אם ידע השופט שעמיתו, השופט פרלמן עומד מאחורי כל המהומה הזאת, הוא לא אמר על כך ולו מילה אחת.

מתוך "גנגסטרים נגד נאצים", מאת מייקל בנסון, תרגמה: דפנה לוי, הוצאת מטר