הם היו אמורים להתחתן בכ"ז בתשרי, שבוע אחרי החגים. בתום תקופת אירוסין שתוכננה כך שיהיה זמן להתארגן בנחת, לאחר שהחתן יהפוך סוף־סוף לאזרח. והוא הספיק להיות אזרח, למשך כמעט שבועיים, אך לא הספיק להתחתן.
חום כבד, אופייני לחודש אב ואופייני לעמק, שרר בשבוע שעבר בבית־שאן. כזה שאפשר ממש להרגיש איך מחליקים אל תוך הכבדות האיטית שלו כשמגיעים לכאן למשל מעפרה, היישוב שבו גדלה אמונה שוסהיים. בעפרה הם גם היו אמורים לגור בשנה הקרובה – היא ויהונתן דויטש, החתן שלה. במקום זה אמונה ישבה בשבוע שעבר, קרועת חולצה, בבית משפחת דויטש בבית־שאן, עם הוריו של יהונתן וחמשת אחיו הקטנים.
"מבחינה הלכתית אני לא מחויבת בכלום", אומרת אמונה (22) בשיחה מהורהרת שמתקיימת בחורשת אקליפטוסים קטנה ומאובקת, כמה צעדים מהבית. "הרב של היישוב הגיע לדבר איתי ואמר שהלכות שבעה לא חלות עליי, אבל שיש מקום למה שבלב. 'תבחרי. מה שאת רוצה לעשות, תעשי. מה שלא, לא', הוא אמר. אז אני לא יושבת על כיסא נמוך, אני לא לא־מתקלחת. אבל אני נשארת כל השבוע עם אותה חולצה, והיא קרועה. כי אני אבלה, גם אם לא לפי ההלכה".
האבל שלה משורג בתחושת החמצה עמוקה. "יש לי בינתיים רק הבזקים של מחשבות על ההשלכות, ובכל פעם שהם צצים, אני פשוט חוסמת אותם. כי אני לא יכולה להכיל את זה, עדיין לא. את הרגע הנוכחי אני לא יכולה להכיל. ואז תיגמר השבעה, ובהתחלה יגיעו ימי החופש. הלוח שלי מלא בדברים שתכננו לעשות יחד בקיץ – אם אלו סתם הופעות שרצינו ללכת אליהן, ואם אלו הכנות לחתונה.
"ומתישהו אחר כך יגיע גם התאריך של החתונה. אני עוד נזהרת מלחשוב עליו. מה הוא יהיה בשבילי? יום אבל? יום זיכרון? זה היה אמור להיות היום הכי שמח בחיים שלי", אומרת אמונה והדמעות מתגלגלות מהעיניים היפות שלה. "וכבר לא יהיה", היא מוסיפה בלחש.
"הוא אהב מאוד את השיר 'רקפות בין הסלעים', ואמרתי לו שזה תפור עליו. אבל אחר כך אמרתי שהוא לא הרקפת, הוא הסלע. כי הוא תמיד היה שם. במלחמה, בהתנדבויות, כל הדברים המטורפים שהוא עשה. תמיד בשביל כולם, בשביל המטרה, האידיאל, הערכים"
ביום ראשון שעבר יצא יהונתן מהבית בבית־שאן ונסע לכיוון עפרה. לא רחוק ממחולה, בפנייה מכביש הבקעה לדרך אלון, מחבלים ירו בו למוות ופצעו ישראלי נוסף. למחרת, בערב תשעה באב, הובא יהונתן למנוחות בירושלים. ברשתות החברתיות התגלגלה עד מהרה תמונה של הזוג הצעיר שצולמה רק לפני שלושה חודשים, אבל נדמית כלקוחה ממציאות אחרת. יהונתן ואמונה נראים זורחים מאושר, לצידם שולחן עם יין ושוקולדים עטופים בצורת לב. "שמחים ומתרגשים להודיע על אירוסינו", נכתב לצד התמונה. הצעת נישואין מתוקה, מאוהבת. על היד של אמונה מנצנצת שם טבעת. עכשיו היא כאן והטבעת גם. רק יהונתן לא.
"הוא בחר וקנה לבד את הטבעת. את השרשרת הזאת" – היא אוחזת בתליון עם אבן ירוקה – "עזרתי לו לבחור, לפני שנה. אבל את הטבעת היה לו אומץ לבחור בעצמו, והוא עשה את הבחירה הכי טובה שיש. היה לי כיף להציץ בכל פעם על הטבעת ולהיזכר – היי, אני מאורסת. עומדת להתחתן. עכשיו זה קצת פחות. קצת פחות".
מה רק את הכרת בו?
"מה שרק אני ראיתי זו קצת ביישנות שהייתה בו. רוך כזה. הוא היה גבר מוביל וחזק, שגם יודע להקשיב בצורה מדהימה, אבל מעבר לזה הייתה בו מתיקות שיצאה מתוכו בקשר הזוגי. אם הוא היה יודע שאני אומרת עכשיו מול כולם שהוא ביישן, בטח היה קצת כועס – מה אני מורידה לו את הגבריות. אבל הוא היה מתוק".
"קלוט מה אמרו עליך בשבעה"
במקום שבו אירע הפיגוע הוצבו לפני ימים אחדים שתי עמדות צה"ליות מאוישות, והונפו דגלי ישראל. "עוד לא הייתי שם מאז", אומרת אמונה. "גם זו תהיה נקודה שצריך לעבור".
לפני פחות מארבעה שבועות סיים יהונתן את שירותו ביחידת הקומנדו מגלן. מועד שחרורו מצה"ל היה בדיוק ביום ההולדת שלו. ההקלה עם שובו בשלום אל האזרחות הייתה רבה. הורי הלוחמים מהצוות במגלן ארגנו ערב "על האש" לבניהם המשוחררים הטריים, וכולם בירכו שם יחד ברכת "הגומל" – רגע שהונצח בסרטון נוסף שהפך ויראלי לאחר הפיגוע.
"כשהוא היה בעזה, היו תקופות ארוכות שבהן הייתי מקבלת רק שיחה אחת של חמש דקות פעם בכמה ימים. אלו היו שיחות קצרות, תכליתיות. 'אני בסדר'. גם כי טכנית לא התאפשר יותר מזה, וגם כי הוא אמר שזה קשה לו: קשה לו רק לשמוע אותי מרחוק. מצד אחד אתה חייב את השיחות האלה כדי לשמוע את הקול, ומצד שני זה מורכב. מגביר געגועים. וגם היה חשוב לו להתרכז במשימה, בתפקיד שלו. יהונתן תמיד רצה לעשות דברים בצורה הטובה ביותר שאפשר, אז בטח ובטח כשמדובר בצבא, במלחמה. הוא היה צריך להישאר מפוקס".
היא התרגלה לתייק בראשה אירועים ומחשבות כדי לחלוק איתו כשיתאפשר להם לשוחח. בשבוע החולף, היא מתארת, המחשבה "את זה צריך לזכור כדי לספר ליהונתן" חלפה במוחה אינספור פעמים. "ועכשיו אלה גם דברים עליו: 'קלוט מה מישהו אמר עליך'. בא לי לצחוק איתו עליו, בא לי להגיד לו כל הכבוד, בא לי כל הזמן לספר לו מה קרה".
בשבועיים שאחרי השחרור היה להם סוף־סוף זמן לעצמם. "היו גם שבועיים של חופשת שחרור, שבהם יכולנו להיפגש פעמיים־שלוש בשבוע ולא פעם בחודש. אמרנו לעצמנו, ככה זה אמור להיות, ככה זה עומד להיות בתקופה הקרובה. כל כך נהנינו. פשוט לשבת ולדבר, אפילו סתם אצלי בבית. גם הרבה בכנרת. המים, השקט, הביחד. נסענו לשם הרבה מאוד, זה מרחק נגיעה מכאן".
המלחמה שינתה אותו?
"לא ממש. האידיאליזם והציונות ואהבת הארץ היו בו תמיד. זה לא צץ במלחמה".
בהספד שנשאה בהלוויה היא סיפרה שפעם דיברה עם יהונתן על השיר "רקפות בין הסלעים" של אריאל הורוביץ, שמתאר איך כמו "רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתחבאים. וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמין איך הם מופיעים, כמו רקפות בין הסלעים". "הוא אהב מאוד את השיר, ואמרתי לו שזה תפור עליו", ממשיכה אמונה. "אבל יום־יומיים אחר כך אמרתי לו שהוא לא הרקפת, הוא הסלע. כי הוא תמיד היה שם. במלחמה, בהתנדבויות, בכל הדברים המטורפים שהוא עשה. ברשתות החברתיות פרסמו התכתבויות שלו עם ראש העיר בית־שאן נועם ג'ומעה, שרואים בהן איך יהונתן מציע עזרה ומתנדב – וזה רק קמצוץ מכל מה שהוא עשה. הוא תמיד היה ככה. תמיד בשביל כולם, בשביל המטרה, האידיאל, הערכים". בסרטון ממסיבת האירוסין שפורסם ברשת לפני ימים אחדים, אומר דויטש ש"ארץ לא קונים במלחמה. מלחמה זה החלק הקל. האירועים הגדולים זה הקל. מה שבסוף קונה ארץ, קונה מדינה, קונה עם, זה עוד בית ועוד משפחה".
"בבוקר הודיעו לו שהוא צריך לחזור. ליוויתי אותו לבסיס. לשנינו היה קשה מאוד, לו יותר מאשר לי – הפער הזה בין 'התארסתי' ל'אני עכשיו בעזה'. ניחמנו זה את זה ואמרנו שלא נורא, עכשיו קשה אומנם אבל יהיה לנו סיפור טוב לנכדים, איך סבא שלהם חזר לצבא יום אחרי האירוסין"
מה הוא רצה להיות כשיהיה גדול?
"להמשיך בדרך של אבא שלו, שהוא איש חינוך, מנהל בית ספר. הוא רצה להיות מחנך, להיות מוביל. רוב הילדים לא אוהבים שאומרים להם שהם דומים להורים, אבל כשהיו אומרים לו שהוא כמו אבא שלו, הוא ענה 'וואלה, כן'. לא התבייש לומר עד כמה הוא מעריך את אמא ואבא שלו, את האחים שלו. היה גאה בהם בטירוף. והיה ברור לו מאז ומתמיד, ללא צל של ספק, שהוא רוצה לעסוק בחינוך".
למדת עליו דברים חדשים בשבעה?
"שמעתי אינספור סיפורים חדשים, אבל הבסיס שלהם הוא אותו דבר, והוא לא מפתיע אותי. תמיד כיף לשמוע עוד, אבל הכול מתאים לג'וני שאני מכירה".
ג'וני?
היא מחייכת חיוך קטן. "לאבא שלי קוראים יונתן. אז כאן זה אומנם יהונתן, אבל כבר בדייט הראשון או השני אמרתי לו שיש בעיה, ושאני ממש לא עומדת לקרוא לו בשם הזה. אז ג'וני היה הפתרון המתבקש. היה לו קצת קשה עם זה, אבל הוא נאלץ להתמודד".
איך הוא קרא לך?
"לרוב זה היה אמון. וכשהוא ממש רצה לגרום לי לחייך, זה היה נוּנה".
לא לטייל, לחיות
חברה של אמונה מהשירות הלאומי בקיבוץ שדה־אליהו, ובעלה שהכיר את יהונתן מישיבת אור עציון, עשו את השידוך. "הם אמרו שלא חשבו יותר מדי, זה פתאום קפץ להם. הציעו והלכנו על זה". הם נפגשו לפני כשנה וחצי, כשאמונה הייתה בשנתה הראשונה כסטודנטית לביולוגיה באוניברסיטה העברית, ויהונתן "עמוק בצבא". הוא היה החבר הרציני הראשון שלה, והיא שלו. "אמרנו שיש לנו כזה מזל. הקשר שלנו היה פשוט ואמיתי ונכון. לא מתוסבך".
הצעת הנישואין הייתה ביום העצמאות. "הוא עשה לי הפתעה מטורפת. שבוע קודם לכן אמר שהוא נכנס לעזה ביום הזה, שלא אצפה לכלום. הוא גרם לי לתכנן טיול עם החברות כדי שיהיה לי משהו נחמד ביום העצמאות, כי הוא ממילא בעזה. ניסיתי וניסיתי ליזום ובסוף החברות זרמו. הייתי גאה בעצמי שארגנתי טיול. תכננתי לשריין לי חצי שעה לפני כן כדי לדבר איתו בשקט, לפני שהוא שוב לא יהיה זמין. ואז גיליתי בהפתעה שלא יהיה טיול. זה היה היום הכי מאושר שלי".
"בכל פעם שהיה קשה לו, הוא הזכיר לעצמו את הרגע ההוא בנחל־עוז, כדי שזה יוביל אותו. גם אם הוא לא ענד את השרשרת שקיבל שם, היא הייתה תמיד עליו. כשראיתי עד כמה היא חשובה לו, אמרתי שצריך לתת לה מקום של כבוד. אז הכנתי לה מסגרת, והוא הניח אותה ליד המיטה"
למחרת יהונתן נכנס שוב לעזה, הפעם באמת. "בבוקר הודיעו לו שהוא צריך לחזור. ליוויתי אותו לבסיס. לשנינו היה קשה מאוד, לו יותר מאשר לי – הפער הזה בין 'התארסתי' לבין 'אני עכשיו בעזה'. ניחמנו זה את זו ואמרנו שלא נורא, עכשיו קשה אומנם אבל יהיה לנו סיפור טוב לנכדים, איך סבא שלהם חזר לצבא יום אחרי האירוסין. בהמשך טיפלנו בדברים הדחופים שצריך לארגן, כמו אולם ותזמורת, ולגבי השאר אמרנו שנעשה את זה בנחת, יש זמן".
מה משתנה אחרי האירוסין?
"החלומות. גם לפני כן ידענו ש'זה זה', אבל אחרי האירוסין החלומות נהיים קונקרטיים: אתם לא רק מדברים באופן כללי על איפה תגורו, אתם בודקים מקומות. לא רק חושבים על איך תיראה החתונה, אלא מתכננים אותה.
"החלטנו להישאר לגור בעפרה בשנה הראשונה, כדי שאהיה קרובה לאוניברסיטה העברית. יהונתן מצא עבודה במתחם של חדרי בריחה, ובערב תשעה באב הוא אמור היה להתראיין גם לתפקיד רכז נוער בעפרה. בהמשך תכננו לעבור לכפר הנוער ימין־אורד" – שם אביו של יהונתן, אורי דויטש, מנהל את בית הספר. "יהונתן רצה לעסוק בחינוך, ומקום כזה הוא בול בשבילו. אני תכננתי ללמוד לתואר שני בטכניון, הכיוון שלי הוא לעסוק בייעוץ גנטי. חשבנו שתהיה לנו שנת נחיתה לנישואין ברוגע ובנחת".
הצוות של יהונתן טס יחד לתאילנד אחרי השחרור, אך הוא לא הצטרף אליהם. "היו לו כמה סיבות – גם בגלל החתונה, גם בגלל ענייני כשרות. לא הבנתי איך הוא לא טס. אמרתי לו: סע, תיהנה, תטייל. והוא אמר, לא. שלא דחוף לו עכשיו לטייל, הוא רוצה להתחיל לחיות. שהוא סוף־סוף חופשי לעשות את מה שבאמת רצה לעשות, וזה לא לנוח ולא לבזבז זמן".
ביום ראשון שעבר הם שוחחו בטלפון, וכשעה לאחר מכן יהונתן יצא לדרך מבית־שאן. "בערך בשלוש וחצי ראיתי מבזק על פיגוע ליד מחולה. שלחתי ליהונתן הודעה: 'שמעת על זה?'. אחרי דקה אמרתי לעצמי שעדיף שאתקשר אליו. התקשרתי, והוא לא ענה. אמרתי, אוקיי, בלי לחץ. הוא בטח נוסע בדרך אלון, במקום בלי קליטה. חיכיתי עוד דקה־שתיים, התקשרתי שוב, ולא הייתה תשובה. התחלתי להילחץ קצת, דיברתי עם ההורים שלו כדי לנסות להבין מתי הוא יצא, איפה הוא אמור להיות. גם הם לא ידעו, התחילו לגשש. אבא שלי שמע, התקשר אליי, והתחיל לנסות לדבר עם אנשים. במשך 40־50 דקות כולנו כבר בתוך סערה, מרימים טלפונים בניסיון להשיג מידע, ולאט־לאט מתחילה אצלי הרגשה לא טובה, ואז ממש לא טובה. אני יושבת בחדר וכבר מתפללת – רק שזה לא יהיה הוא. רק שלא ייקחו לי אותו. ואם זה הוא, שיהיה רק פצוע.
"אחרי כמה זמן דוד שלי הגיע לספר לי. כשהוא נכנס, הוא לא היה צריך לומר כלום. הבנתי הכול כבר מהמבט שלו".
היא לא צפתה בסרטון המתעד את הפיגוע, אבל יודעת מה רואים בו. "המחבלים חיכו בצומת, ריססו בכדורים והמשיכו הלאה. מכר של חברים שלנו עובד בביטחון באזור, והוא זה שהוציא את ג'וני, את יהונתן, מתוך הרכב".
מתי נפגשתם בפעם האחרונה?
"ביום חמישי שלפני כן, באזכרה של דוד שלו, שהוא גם חלל צה"ל" – דודי דויטש ז"ל, אחיו של אורי, נפל ב־1991; הוא נקרא על שם דודי גלעדי, קרוב משפחתו שנפל בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים. "נפגשנו ביום חמישי בבית עלמין", אומרת אמונה, "ואז ביום שני שוב נפגשנו בבית עלמין".
"הגיעו לשבעה נשים שאיבדו בעל או ארוס. יש בהן משהו שגורם לך להיפתח הרבה יותר מאשר מול מנחמים אחרים. הן אומרות את הדברים שהכי עוזרים, אבל אלו הדברים שהכי קשה לשמוע. אומרות: את תמצאי את האור יום אחד, אבל זה ייקח זמן"
אף שיהונתן לא נקבר בלוויה צבאית, הוריו ביקשו מראש אכ"א כי תונח על קברו מצבה צבאית. "התחושה היא שזה מגיע לו", אומר לנו אביו. "הוא חייל. אני חייב לו לפחות לנסות שזה יקרה. אין לנו עניין בזכויות של שכול צה"לי, רק בהכרה. אני מבין את המורכבות מצד המדינה, אך מקווה שייענו לבקשתנו. הייתה הרגשה של הקלה כשהוא השתחרר, אחרי חודשים של לחימה. ואז הוא נרצח, עשר דקות מהבית".
מפגש משני עברי הסכין
בשבעה באוקטובר יהונתן דויטש היה בין חיילי מגלן שהוקפצו לנחל־עוז. שחף מושקוביץ, תושבת הקיבוץ, סיפרה בהלווייתו על "הפנים הטובות של יהונתן", שזכתה לראות בלילה בין שבעה לשמונה לאוקטובר. במשך שעות ארוכות היא הייתה מסוגרת בממ"ד, וכששמעה מישהו דופק על הדלת, חששה שזה מחבל וביקשה ממנו להזדהות. "יהונתן ממגלן", כך הציג עצמו. היא יצאה, עדיין חוששת, חמושה בסכין. מעבר לדלת פגשה "בחור צעיר אבל כל כך בוגר, לוחם ללא חת", תיארה בהספד. "אמרתי לך שאני דואגת לכם, וענית שמעכשיו אתם תדאגו לנו".
מושקוביץ נתנה לו שרשרת עם תליון מגן דוד, ויהונתן נשא את השרשרת הזאת בכיסו תקופה ארוכה. "זה היה לילה מכונן עבורו, הוא לא הפסיק לחשוב עליו", אומרת אמונה. "בכל פעם שהיה קשה לו, הוא הזכיר לעצמו את הרגע ההוא בנחל־עוז, כדי שזה יוביל אותו. שהאנשים האלו מהקיבוץ יהיו לנגד עיניו בקרב. גם אם הוא לא ענד את השרשרת על הצוואר, היא הייתה תמיד עליו. כשראיתי עד כמה היא חשובה לו, אמרתי שצריך לתת לה מקום של כבוד. אז הכנתי לה מסגרת, והוא הניח אותה ליד המיטה". גם בימי השבעה השרשרת הייתה מונחת בתוך המסגרת, עם ציטוט האמרה שכל המציל נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו הציל עולם מלא.
"האנשים מנחל־עוז מדברים על הרוגע והחיוך והחיבוק שלו כשהוא הוציא אותם, על התחושה שנתן – שהוא איתם. זה מי שהוא היה", ממשיכה אמונה. "אבא שלו הקריא בהספדים מכתב שג'וני כתב ושמר לפני הכניסה לעזה. הוא כתב שם עליי. כתב ש'אם כולם היו כמוה, היה עולם שלם'. קראתי את זה אחר כך וחשבתי שזה כל כך הפוך. ברוך השם, הספקתי לומר לו דברים דומים כשהיה בחיים. אני בטוחה שאם לכולם היו חוסר האנוכיות שלו, ההסתכלות התמידית החוצה כדי לעשות טוב לכל אדם ובכל דבר, זה מה שהיה הופך אותנו לשלמים. בשביל זה צריך להפסיק להסתכל רק על עצמנו ומה אנחנו חושבים ומה חשוב לנו. צריך להבין את המכלול, להבין שלא אנחנו – לא אמונה ולא ג'וני – זה מה שחשוב, אלא הכול, היחד הזה. אני חושבת שזה גם מה שמחזק עכשיו, ההבנה שלא מדובר בכאב שלי. מגיעים לשבעה אנשים שלא מכירים אותו, לא אותי ולא את המשפחה. הם באים, והם כאובים באמת. אני חלילה לא שמחה שאחרים כאובים, אבל אני מבינה שקורה מה שהוא רצה שיקרה. שכולם יצאו מעצמם ויסתכלו החוצה".
בין המנחמים הרבים שפקדו את בית המשפחה היו גם הורים שכולים ואלמנות שיקיריהם חיילים שנפלו וחללי טרור. "הגיעו נשים שאיבדו בעל או ארוס. יש בהן משהו שגורם לך להיפתח הרבה יותר מאשר מול מנחמים אחרים. מצד אחד, הן אומרות את הדברים שהכי עוזרים, כי את מבינה שזה מגיע מניסיון. אותו ניסיון שכנראה יהיה גם לי, בלית ברירה. ומצד שני, אלו הדברים שהכי קשה לשמוע. כי הן לא חוסכות. אומרות – יהיה קשה. יהיו ימים שבהם לא תרצי לצאת מהמיטה. הן שמות את האמת מול הפרצוף, לטוב ולרע. אומרות: את תמצאי את האור יום אחד, אבל זה ייקח זמן. זה יהיה תהליך לא פשוט, וכואב מאוד", היא אומרת ומשפילה מבט.
"גם עכשיו כשאני מדברת עליו, וגם בהספד, יש לי כל הזמן תחושה שזה לא מספיק. שאי אפשר לתמצת אדם, בטח לא אדם כמוהו, בכמה מילים. הוא היה מיוחד. רצה לעשות מיזם של הרמת המורל הלאומי, רצה לעזור לעם ישראל מכל כיוון. גם מהנוער, מהבסיס, וגם בגדול. לכן זה סמלי מאוד, המועד שבו הוא הלך. תשעה באב כל־כולו מדבר על שנאת חינם וחורבן הבית, והוא הוסיף אהבת חינם. אם זה בכל הפרויקטים שלו בחייו, ואם זה במותו, שגרם לכל כך הרבה אנשים להתאחד ולהתאסף ולשמוע עליו, על דברים שעשה ועל דברים שהיה רוצה שיקרו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
