הבית // וילה פרטית על חצי דונם, בשני מפלסים. בקומת הכניסה סלון, פינת אוכל ומטבח, שירותי אורחים ויחידת ההורים. בקומה העליונה חדרי השינה והעבודה, ויחידת הורים נוספת. חדר העבודה של גלי הוא גם הממ"ד. בגינה הגדולה יש עצי פרי, מטבח חצר, מחסן עבודה ובית עץ לילדים (עכשיו בעיקר לזיו).
ניל"י // "היישוב קטן וחברתי ויש לו שלווה וזמן משל עצמו, 'זמן ניל"י'. הילדים גדלים באווירה של פעם, נפגשים ומטיילים ברחוב, ומשחקים ביחד בחוץ. הקצב של פעם. כולם כמעט מכירים את כולם, והפעילויות הקהילתיות מסתמכות על התנדבות של התושבים. הקטנה שלי עדיין מתלהבת כשהיא יוצאת עם אמא שלי לטיול בפתח־תקווה והן מגיעות למעבר חציה מרומזר. ביישוב שלנו יש לכל היותר כיכר ופסי האטה".
הבוקר // גלי עובדת במודיעין ולכן יוצאת מוקדם. "אני אמורה לקבל את ילדי הכיתה שלי לפני שמונה, ולכן יוצאת עד שבע ומקווה לא להיתקע בפקקים של מערב מודיעין". יוסי מכין את הקטנים ללימודים ושולח אותם, ויוצא לעבודה רק כשהתנועה פחות לוחצת.
עובדים // יוסי התחיל לעבוד כנהג משאית זמני בחברת יוניליוור, אבל במהרה הבינו בחברה את ערכו, הוא עשה חיל והתקדם. במקביל החל להתעניין בזכויות העובדים. אחרי קדנציה אחת כנציג בוועד עובדי יוניליוור הוא מונה ליו"ר הוועד בגיל 34. הוא גם מנהל הפצה בחברה, וחבר דירקטוריון מטעם ההסתדרות בכמה חברות.
משחקים // גלי היא גננת ומורה לגיל הרך כבר עשרים שנים. היא עובדת בחטיבה הצעירה – גן וכיתה א' שלומדים ביחד – בבית הספר אסיף במודיעין. "האהבה שלי היא הוראה חווייתית באמצעות משחקים, והעבודה בחטיבה הצעירה מאפשרת לי לעבוד בגישה הזו, וללמד את הילדים ברמה שמתאימה להם תוך טיפוח תחושת המסוגלות שלהם. ילד שחווה הצלחה והנאה בשנים הראשונות של הלימודים, רוב הסיכויים שיאהב לבוא וללמוד ולא יחשוש מאתגרים שעלולים לצוץ בהמשך דרכו. אני אוהבת אמנות וספרות ילדים, התמחיתי בשני התחומים הללו, ואני משתדלת לשלב אותם כדי לחשוף את הילדים למגוון חוויות בשנים הראשונות שלהם בלמידה". בשנים האחרונות היא גם הדריכה מורות וגננות על שילוב משחקים בהוראה.
רמלה // יוסי גדל ברמלה, והוא הבן השני מארבעה במשפחה חמימה ושקטה. בילדותו ובנעוריו לא ידעו שם מה הן בעיות קשב וריכוז או לקויות למידה, אז הוא סיים 12 שנות לימוד. רק לאחר הצבא עבר אבחון והתגלה שיש לו דיסגרפיה ודיסלקציה, אך הוא עילוי במתמטיקה. מיד לאחר הצבא החל לעבוד ביוניליוור.
פתח־תקווה // גלי היא הבת השלישית מארבעה ילדים, וגדלה בפתח־תקווה. "כילדה הייתי חולמנית ואמנותית, סיימתי תיכון במגמת אמנות, ובצבא שירתּי כלוחמת מג"ב בקו התפר". לאחר השחרור פנתה ללימודים ובחרה בחינוך ("יכולתי ללמוד מה שאני רוצה, 704 בפסיכומטרי, ממוצע בגרויות גבוה"). היא קיבלה מלגה מלאה של התואר הראשון כחלק מפרויקט "מצוינות בחינוך", ובתמורה הייתה צריכה להתחייב ללמד דרך משרד החינוך. "מאז כבר השלמתי תואר שני בחינוך, גם כן במלגה מלאה, ולימודי הדרכה והשתלמויות רבות הנוגעות בלקויות למידה וקשב. בחרתי בחינוך, כי זה מה שנפשי אוהבת, ואני זוכה לטפח ולחנך נשמות צעירות. זו זכות גדולה". היא אוהבת "דברים שעושים עם הידיים – אני אופה, מבשלת, יוצרת, תופרת… כל מה שנותן ביטוי לפנים שלנו".
ההיכרות // הם נפגשו במקרה בצבא. יוסי הגיע לבקר חבר ששירת עם גלי בבסיס, ונוצר "קליק" מיידי. "הבחור החכם מצא חן בעיני הבחורה המצחיקה. הוא לא הבין למה יש לוחמות בצבא, כי הייתי מהבנות הראשונות שגויסו ללוחמות במג"ב. אני לא הבנתי מי מתגייס לצבא ולא הולך לשרת בחיל קרבי. אבל היה מעניין לדבר, היה לנו קשה להתנתק, ובכל דקה אפשרית ביום היינו משוחחים. לפני כן לא פגשתי מישהו כמוהו, הוא לא פגש מישהי כמוני. מהר מאוד הבנו שזה הדבר האמיתי".
יחד // "הוא הריאלי, אני עם הראש בעננים. אני החולמת, הוא המגשים. יש לנו מקום ליחד אבל גם כל אחד מאיתנו הוא אדם שלם בנפרד. אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה את העבודה שלו, עבודה עם מבוגרים היא לא משאת נפשי. אני אוהבת את הפשטות, התמימות והאהבה הטהורה שיש בחינוך לגיל הרך, את היצירה, הזרימה והחינוך. הוא נהנה לפתור בעיות בשביל אחרים, ולדאוג לרווחת העובדים שלו, יש לו כוח ורצון להתעסק בחוזים, בהתפלפלויות משפטיות ובמספרים, אבל אני רחוקה מזה שנות אור".
עין טובה // בשנתיים האחרונות התמודדה גלי עם מחלת העין של בלוטת התריס (TED) או אורביטופטיה של בלוטת התריס (TO): נוגדנים תקפו את עינה. "המחלה שינתה את המראה שלי, גרמה לנפיחות בעיניים, לדלקות בעין ובעפעפיים. בשלב מסוים התקשתי לעצום את העין ונעזרתי במשחות ובטיפות לאלחוש, כי הייתה לי תחושה מתמדת של גוף זר בעין. הרופאה המופלאה שלי, ד"ר ענבל אבישר, החלה די מהר לטפל בי. ההמלצה הראשונית היתה השבתת המערכת החיסונית שלי בתקווה שכאשר היא תופעל שוב הגוף יזהה את העין ויחדל לתקוף אותה.
"היו עירויי סטרואידים, ומצאתי את עצמי מלאת מרץ. יצאתי לריצה בחמש בבוקר, ניקיתי את הבית בלילה. הבנתי שאני יכולה לנתב את האנרגיה לאן שאני רוצה. החלטתי להתמודד עם הפחד שלי מהים, נרשמתי לשיעורי גלישה בבקרים ומצאתי נחמה בשכיבה בים על גלשן. אבל הגוף לא נכנע, ונראה שהטיפול הזה לא עזר. פנינו לתרופה למושתלי איברים, אבל המצב המשיך להידרדר. הכול היה מסנוור והחלה הידרדרות ממשית בראייה שלי.
"הרופאה הציעה לי ניתוח דיקומפרסיה להסרת עצמות קטנות סביב ארובת העין, או טיפול בתרופה ניסיונית מחוץ לסל התרופות. בחרתי בתרופה, והייתי הראשונה לעבור את הטיפול בבית החולים בילינסון: שמונה עירויים בכל שלושה שבועות בבית החולים. טיפול קשה ולא נעים, עם תופעות לוואי קשות, אך החלטתי להרים את האווירה ולבוא חיובית עם תלבושות משוגעות כדי להכניס צבע ושמחה למחלקה. את הכול תיעדתי לחברים ברשתות החברתיות.
"השיפור היה כמעט מיידי, והעצמאות שלי חזרה. אני עדיין מתמודדת עם חלק מתופעות הלוואי ותנועות העיניים שלי לא חזרו במלואן, אבל אני עצמאית, נוהגת, ואם אני עייפה אני נעזרת במשקפיים. חלק גדול מהריפוי היה הגישה האופטימית והביטחון שנצליח להתגבר על הכול. ככל שעובר הזמן אני מבינה כמה סבל הטיפול בתרופה הזו חסך לי. יש נשים צעירות שחלו במחלה שלא יודעות שזאת אפשרות, או שלא מצליחות להשיג מימון, ושוברים להן את הפנים. אני מודה בכל יום לאלוהים שנתן לי את יוסי, את הביטוח ואת האפשרות לזכות בטיפול הזה, שממש החזיר לי את החיים שלי בחזרה".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
