דני ליבוביץ' כלל לא תכנן לעזוב בקרוב את הגימנסיה העברית בירושלים. במשך תשע שנים הוא ניהל את המוסד החינוכי הוותיק, והיה משוכנע שיישאר שם עוד תקופה ארוכה. אבל אז הוא נתקל במכרז לניהול התיכון האזורי של חבל אשכול, בית הספר שבו לומדים בני הנוער מיישובי העוטף. "אמרתי לעצמי שאני חייב לבדוק אם המשימה הזאת מתאימה לי. מהר מאוד הבנתי שכן, ומשם דברים התגלגלו. הרגשתי נפלא בגימנסיה, זה היה בית הספר שלי עם הצוות הנהדר שלי, אבל קפצתי על הזדמנות שנקרתה והיא שינתה הכול. אם אני מנסה למצוא את הסיבה להחלטה הנועזת – בתקווה שלא נועזת מדי – זה הרצון לתעל את הכעס, התסכול והייאוש לכיוון של תיקון".
ליבוביץ', 55, נשוי לאורית ואב לשניים. הוא גר בירושלים כבר יותר משלושים שנה, אבל כעת גם הסעיף הזה בקורות החיים שלו עובר תפנית חדה. את המינוי לתפקיד מנהל תיכון "נופי הבשור" הוא קיבל קצת אחרי פסח, כאשר בית הספר עוד היה מחולק לכמה שלוחות ברחבי הארץ, המרכזית שבהן בבית ספר עורפי שהוקם במושב צוחר. אנחנו נפגשים במתחם התיכון המקורי ליד המועצה האזורית אשכול, מאות מטרים מגבול רצועת עזה. הזמן כאן כמו קפא מלכת: על לוח הקיר ליד חדר המורים תלויים קישוטי שנה טובה עם תפוח בדבש, והם לא נתלו לקראת 1 בספטמבר הבא עלינו לטובה. מאז חגי תשרי בשנה שעברה לא התקיימו כאן לימודים, ולכן אין זה פלא שעבור רבים מהמורים, הפגישה עם המנהל החדש ובית הספר הישן אינה קלה.
"הם מגיעים לפה עכשיו בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר", אומר ליבוביץ'. "זה אירוע רגשי משמעותי. הנסיעה על כביש 232 היא עצמה עניין גדול. ברור שלכולנו יש הזדהות וחיבור עם תושבי העוטף, אבל עד שלא נבין את חרדת הקיום המיידית והבסיסית, עד שלא נבין את העומק של זה, יהיה לנו קשה להעניק אמפתיה. אומרים 'שמנו להם כך וכך מיליוני שקלים, הקמנו את המנגנון הענק של מנהלת תקומה שנותנת להם כל מה שהם צריכים'. זה הכרחי וחשוב, אבל חסר החיבור האמפתי מצד הציבור והגורמים שעוסקים בנושא".
"למרות כל מה שהם עברו, הם חוזרים מהר מאוד להיות תלמידים וילדים, עם כל המאפיינים של הגיל הזה. יכולת ההחלמה והריפוי שלהם נותנת הרבה אופטימיות ותקווה. אני מקווה שנתעסק השנה בבעיות משמעת רגילות של מתבגרים, גם אם ברקע ברור שיהיו תלמידים שצריכים טיפול"
ולא שהוא ישב בחיבוק ידיים: מתחילת המלחמה ליבוביץ' התנדב בעוטף, פעל יחד עם התלמידים שלו למען המפונים, ואפילו אימץ את ג'ינה, כלבה יפה וחשדנית שננטשה באחד היישובים. אבל הוא חש שזה לא מספיק. "זה לא כמו להיות שותף בתהליך עמוק וחיוני לקהילה. בכל המועצה האזורית אשכול יש בית ספר תיכון אחד, וזה עוגן. אם הוא לא יתפקד, או יתפקד לא מספיק טוב, החבל יינתק והספינה תיסחף. בימים אלה אנחנו רואים כמה התיכון משמעותי, כי בני הנוער מחזירים לכאן את המשפחות. הם רוצים לחזור, ולמשפחה אין ברירה אלא להתגבר על החשש. זה מרגש מאוד, לראות שהתלמידים מובילים את התהליך".
ואצל התלמידים עצמם אין חשש מהחזרה לעוטף?
"הרבה פחות. למרות כל מה שהם עברו, הם חוזרים מהר מאוד להיות תלמידים וילדים, עם כל המאפיינים של הגיל הזה, כל האנרגיות והשטויות. יכולת ההחלמה והריפוי שלהם נותנת הרבה אופטימיות ותקווה. אני מקווה שנתעסק השנה בבעיות משמעת רגילות של מתבגרים, גם אם ברקע ברור שיהיו תלמידים שצריכים טיפול".
רק לא לפצל
אפשר לשער שאף בית ספר ישראלי לא ספג אי פעם מכה קשה כמו זו שניחתה על נופי הבשור ב־7 באוקטובר ובימים שאחריו. 11 תלמידים ושלושה אנשי צוות נרצחו, וכך גם עשרות רבות מבוגרי התיכון. בין הנרצחים גם 25 קרובי משפחה מדרגה ראשונה של תלמידים, ובני הזוג של ארבע מורות. תשעה תלמידים נחטפו לעזה וחזרו, ושתי מורות נחטפו – אחת שוחררה בעסקה, השנייה נרצחה וגופתה מוחזקת בידי חמאס. עשרה בוגרים של בית הספר ושישה אבות של תלמידים עדיין חטופים.
את כל הנתונים המזעזעים הללו קיבל ליבוביץ' ממזכירת בית הספר מיד עם כניסתו לתפקיד. "היא רצתה שאבין לאן אני נכנס. הסיפורים כאן קשים מאוד, אי אפשר להבין באמת את גודל האימה והזוועה. אבל כאמור, יש פער גדול בין הדרך שבה המבוגרים מבינים ומעכלים את זה, ובין התגובה של הילדים. זה אחד הדברים שהפתיעו אותי לטובה בפעמים הראשונות שהגעתי ליובלי הבשור, השלוחה העורפית של בית הספר. חשבתי שאפגוש קהילה שבורה, אבל זה לא היה המצב של הילדים. הם היו לגמרי ילדים – צוחקים, רצים, משחקים. המבוגרים נמצאים במקום אחר, כנראה מבינים יותר מה היה, והם גם מחזיקים את תחושת השבר".
יש פערים בין תלמידים מהיישובים שנפגעו בצורה קשה, לכאלה שהמחבלים לא פלשו לסביבת המגורים שלהם?
"כל יישובי המועצה פונו, אבל העורפיים התחילו לחזור מוקדם יותר, והם כבר הספיקו להשתלב יותר. יש קהילות שעוד לא חזרו, חלקן אמורות לחזור בקרוב, אז יש פערים. גם בתוך היישובים יש משפחות שנפגעו בצורה שונה, ובכל מקום יש הכול מהכול".
שתי נקודות הנחו את מועצת אשכול בהחלטתה להחזיר את התלמידים לבית הספר המקורי. ראשית, במבנה הזה יש כל מה שנחוץ לבית ספר, ואילו מבנים מאולתרים וזמניים לא יכולים לספק את כל הצרכים. שנית, תיכון נופי הבשור ממוגן כולו. אם נשמעת אזעקת צבע אדום בזמן שיעור, אפשר להישאר בכיתה ואין צורך לרוץ לשום מקום. ובכל זאת הדילמה לא הייתה קלה: פחות ממאה מטרים מפרידים בין חדר המורים לגדר הגבול, והמרחק מכאן לחאן־יונס הוא חמש דקות נסיעה באופנוע. במועצת אשכול פתחו בפני ההורים גם אפשרות לשלוח את ילדיהם לתיכון "אשל הנשיא" במועצה האזורית השכנה מרחבים, והבטיחו לדאוג להם להסעות.
"חלק מההורים לא היו שקטים בעניין החזרה לכאן", מודה ליבוביץ'. "משבר האמון מול כוחות הביטחון עדיין עמוק, והם לא מוכנים לקחת את הסיכון של חדירת מחבלים. אני מבין את זה, ואין לי שום זכות לשפוט אותם. אף שיש תוכנית שלמה של מעגלי אבטחה, אין לי מה לומר להורה שיגיד שברגע האמת הכול קרס".
כמה מהתלמידים יחזרו לכאן?
"בהתחלה רבים מההורים חשבו שהם לא יחזירו את ילדיהם, אבל בסופו של דבר נראה שרובם כן יחזרו. יש אינרציה, הרצון של הילדים להיות עם החבר'ה הולך וגובר, ונדמה לי שעכשיו אנחנו עם 80 אחוז מהתלמידים הפוטנציאליים, כלומר בלי להכניס לחישוב את הקהילות שלא חזרו עדיין".
"חלק מההורים לא היו שקטים בעניין החזרה לכאן. משבר האמון מול כוחות הביטחון עדיין עמוק, והם לא מוכנים לקחת את הסיכון של חדירת מחבלים. אני מבין את זה, ואין לי שום זכות לשפוט אותם. אף שיש תוכנית שלמה של מעגלי אבטחה, אין לי מה לומר להורה שיגיד שברגע האמת הכול קרס"
הוא אומנם לא היה מעורב בהחלטה להפעיל מחדש את המבנה הזה, אבל מצדד בהכרעה שהתקבלה. "מההתחלה אמרתי שאנהל את בית הספר בכל מקום שיחליטו שהוא יהיה. היה לי תנאי אחד: שלא מפצלים אותו, פיצול של המורים והתלמידים חותר תחת הרעיון של איחוי החלקים. אחד הקשיים המרכזיים של בית הספר השנה היה הפיזור בין הרבה מאוד שלוחות שנפתחו, זזו ונסגרו בלי סוף. לא היה שום דבר יציב וקבוע בהוויה של התלמידים – לא הכיתה, לא המורה ולא המקום. החזרה לכאן היא שינוי מנטלי, היא מובילה להבנה שזה הבית, חזרנו אליו ואנחנו יודעים איפה הוא נמצא. מרגע שהדבר הזה מתבהר, אפשר להתחיל".
ועכשיו זה גם הבית שלך.
"כן, שכרנו בית בקיבוץ גבולות, וכך הפכתי בערוב ימיי לקיבוצניק. אשתי על הקו לירושלים, הילדים כבר גדולים אז זה פחות משפיע עליהם. זה שינוי גדול וחוויה מיוחדת".
איך נראה מעבר כזה?
"איך נראה רילוקיישן? לוקחים את הדברים ונוסעים".
העוטף הוא לא מיאמי או עמק הסיליקון. נכנסת לניהול בית ספר במצב משברי, כשברקע יש לך קולות ארטילריה.
"היה ברור שהתפקיד יכלול מעבר דירה, כי חייבים להיות חלק מהדבר עצמו. יש משפט של ניטשה שאומר שאם יש לך 'למה', תוכל לסבול כמעט כל 'איך', או משהו כזה. עברתי לחורבה קיבוצית קטנה, אנשים טובים תרמו ריהוט, המועצה נתנה את מכשירי החשמל ואני מחכה למתקין הגז שיבוא לחבר את הכיריים. התחלתי להכיר אנשים בקיבוץ, ובניגוד לעוברים למיאמי אנחנו במרחק של פחות משעתיים נסיעה מירושלים, אז הכול בסדר. טוב לי בגבולות, מקום חמוד מאוד ויש אחלה בריכה".
הוא מודה שקולות המלחמה המתנהלת במרחק קילומטרים ספורים מביתו מפריעים לו לישון בלילות. "יש סוללה קרוב מאוד לכאן, והיא יורה לא מעט, אבל נכנסתי לרוטינה ואני מבין שזה חלק מהדיל. כל זמן ששומעים ירי שלנו, מוטב כך. ברור שלשמוע רעם תותחים בזמן השיעור ולהגיד לעצמך 'בסדר, זה צה"ל, אפשר להמשיך ללמוד' – זו לא סיטואציה נורמלית, היא אפילו די פסיכית. זה טירוף, שהמדינה אפשרה למצב הזה להתקיים בעשרים־ומשהו השנים האחרונות, אבל זו לא מציאות חדשה".
נכון, אבל עכשיו המצב קיצוני יותר מבעבר. פעם תושבים בעוטף היו אומרים שתשעים אחוז מהזמן יש כאן גן עדן, ובעשרה אחוזים גיהינום. עכשיו המלחמה היא יומיומית.
"בכל פעם היה כאן משהו אחר – אם לא טילים אז בלונים, ואם לא בלונים אז מנהרות או עפיפונים. צפים אצל התושבים הרבה קשיים ממה שהיה לפני המלחמה, מהסבבים השונים, מהחיים בחרדה. האמת היא שאני עוד לא יודע איך הילדים יגיבו לכך שהלימודים קרובים כל כך למלחמה".
שריטות של לווייתן
בחודשים הראשונים של כניסתו לתפקיד הוא היה מגיע לדרום אחת לשבוע, ומחודש יולי הוא כאן באופן מלא. כשאני שואלת אם הצטער לעזוב את הגימנסיה, ליבוביץ' משיב "הצטערתי מאוד. אני כבר מתגעגע לאנשים ולבית. עזבתי מקום אהוב מאוד, וגם נוח ומסודר – אתה יודע בדיוק איפה כל דבר נמצא ומול מי אתה עובד בכל נושא, אתה מכיר היטב את האנשים ואוהב אותם. הייתי שותף במידה רבה בבנייתו של המקום, ויש לי תחושה של חיבור חזק אליו, הרבה ממני שם. זה קשה, לעזוב יצירה שלך, את פרי עמלך. יכול להיות שמי שיחליף אותי ישנה הכול, והשנה הבאה בגימנסיה תיראה אחרת לגמרי מהשנים הקודמות – זה שלו וזה בסדר גמור. אבל בנקודת הזמן הזו אני מרגיש שככה בית ספר צריך להיות.
"הגעתי לגימנסיה מהחינוך הייחודי, ובאתי מתוך רצון להצליח במשימה של ניהול בית ספר ציבורי, גדול, שלא ממיין את התלמידים, קולט את כל האוכלוסייה בעיר ונותן מענה לכולם – מהתלמיד הכי מתקשה עד הכי מצטיין. הייתה לי תחושה של סיפוק רב וראיתי ברכה בעמלי, יחד עם משברים עצומים, עליות וירידות של רכבת הרים".
מה היו התגובות כשהודעת על העזיבה?
"הם היו חמודים מאוד, הצטערו ואמרו שחבל שאני הולך, אבל לפחות אני לא עוזב לבית ספר אחר בירושלים. מי יודע, אולי מאחורי הגב הייתה שמחה גדולה. הם גם פרגנו ואמרו שיבואו לעזור בכל מה שאצטרך – מאב הבית ועד אחרון המורים. אין כמו הגימנסיה בירושלים, זה בית ספר מופלא".
"שמונה בוגרים שלנו נפלו, וכמעט כולם הכירו אותם. אני עצמי לימדתי חצי מהם והכרתי אותם אישית. זה שובר. אבל הכוח שלנו הוא לנגב את הדמעות, לאסוף את עצמנו ולהיכנס לכיתה ללמד. ככה אנחנו מכניסים היגיון וסדר, נותנים משמעות לדברים, בלי לשכוח כמובן ומתוך מודעות גדולה לצער ולכאב"
תיכון הגימנסיה בירושלים ותיכון נופי הבשור זהים כמעט בגודלם – כ־1,200 תלמידים וכ־150 מורים בכל אחד – אבל שונים זה מזה במובנים רבים אחרים, וליבוביץ' יודע שיצטרך לשקול היטב מה הוא מייבא מירושלים לעוטף. "צריך מידה רבה של ענווה, להבין שלא כל מה שאני מכיר כטוב יתאים לצוות ולמקום החדש. יש כמה עקרונות שחשובים לי מבחינה חינוכית, הם לא תלויי מקום, ואני כבר מנסה להכניס ולהציג אותם לצוות. ויש דברים שצריך לבדוק אם הם מתאימים".
מבחינה מקצועית, יש תחושה של הליכה אל הלא נודע?
"מי שעוסק בניהול במשך כמה שנים, כבר נעשה שרוט ומחושל מכל הקשיים והמאבקים, כמו לווייתן שרואים עליו את כל השריטות של הדיונונים שהוא טרף. והוא גם יודע שהוא יוכל לעמוד במה שיגיע. התרבות הארגונית והאווירה הטובה כל כך שיש בגימנסיה, זה משהו שנבנה לאורך השנים והייתי שותף בו, אז אני מקווה שכך יהיה גם פה. אני מאמין שאצליח לממש את הדרך שלי, ופחות חושש ממה שיקרה בבית הספר עצמו, אבל יש גם הרבה עבודה עם גורמים שאני לא מכיר. יש שני גורמים שמנהלים אותך, הרשות המקומית ומשרד החינוך, וכאן שניהם חדשים לגמרי עבורי – אני לא מכיר את הדמויות או את תוכן העבודה. אני לא יודע מה זה לעבוד מול מועצה שזה בית הספר התיכון היחיד שלה. בירושלים יש עשרות בתי ספר, והקשר שלך עם העירייה הוא בהתאם. תחת האחריות של מנהל מחלקת חינוך בירושלים יש 270 אלף תלמידים, ואני כמנהל תיכון ראיתי אותו רק באירועים כלליים גדולים. עם משה ליאון, שאני מעריך מאוד, הגעתי לשיח לעיתים נדירות. פה אתה עובד צמוד לגמרי עם ראש מחלקת החינוך ועם ראש המועצה. זה קשר שונה לגמרי ומחויבות שונה לגמרי, וצריך ללמוד איך מתנהלים באקלים כזה. מצד משרד החינוך עברתי למחוז 'המנהל לחינוך התיישבותי', שיש בו אנשים אחרים וגישה אחרת. האווירה היא של קיבוצים ומושבים, פחות פורמלית ויותר פתוחה".
לעובדה שזהו בית הספר היחיד באזור יש משמעות נוספת: "כמעט כל אדם שאני פוגש – בתחנת הדלק, בסופר או סתם בשבילי הקיבוץ – קשור באופן כלשהו לבית הספר. הערבוב הוא דרמטי, צפוף מאוד. כמעט כל ילדי המורים לומדים פה, וכל התלונות שיש להורים על מורים – אלה בעצם תלונות על שכנים שלך שאתה פוגש כל יום. במעבר שלי מעכבר העיר לעכבר הכפר, צריך ללמוד גם את הסיפור המעניין הזה, לדעת לנהל אותו נכון ולהיזהר מהערבוב. אני צריך למשל לשים לב מה אני לובש כשאני מסתובב בקיבוץ, כי כל רגע עובר לידי תלמיד, הורה או מורה. אין לי איזו פינה שלי שבה אני בקושי רואה מישהו. מצד שני יש בקהילתיות גם הרבה מאוד קסם ופוטנציאל לחיבורים חזקים. יש צדדים רכילותיים ומתחים, אבל הצד השני הוא עוצמות גדולות של יחד ושל עשייה משותפת".
מנות קרב למזכרת
לאורך הקיץ עסק ליבוביץ' בעיקר בדאגה לצוות, השלמת פערים, תכנון שנת הלימודים ובנייה של מערכת שעות. "האמת היא שזו העבודה הרגילה של מנהל בקיץ, ההבדל הוא שפה זה לוקח הרבה יותר זמן. גם בשלב הזה של אוגוסט אנחנו עדיין לא סגורים על פתיחת השנה. זה לא כל כך טוב, אבל אני מקווה שנפתח אותה בצורה הכי טובה שנוכל".
מה זה אומר?
"שיהיו מורים, כיתה, תלמידים ומערכת שעות. פשוט מאוד. המשימה הראשונה היא שתהיה שגרה של למידה והוראה. זה מרפא יותר מכל דבר אחר, וזה התנאי הבסיסי ביותר להצלחה. הילד ידע לקראת מה הוא קם בבוקר, לאיזו כיתה להיכנס, את מי הוא הולך לפגוש, מי החברים שסביבו. כל זה לא היה קיים בשנה החולפת, המצב היה של חוסר יציבות מוחלט. בגדול, תוכנית העבודה כאן מבחינתי היא אופטימיות ותקווה. אני מאמין שעם כל השאר נצליח להתמודד".
"המשימה הראשונה היא שתהיה שגרה של למידה והוראה. זה מרפא יותר מכל דבר אחר, וזה התנאי הבסיסי ביותר להצלחה. הילד ידע לקראת מה הוא קם בבוקר, לאיזו כיתה להיכנס, את מי הוא הולך לפגוש, מי החברים שסביבו. כל זה לא היה קיים בשנה החולפת, המצב היה של חוסר יציבות מוחלט"
ועוד אתגר בעל חשיבות עליונה: הדאגה לחברי הצוות. "רק דרכם מנהל יכול להשפיע. הצוות חייב להרגיש טוב, לדעת שהוא יכול לסמוך על ההנהלה ועל מי שמוביל אותו, וגם הוא חייב מסגרת. כל הדברים האלה השתבשו, כי רוב אנשי הצוות עברו דברים איומים, חוו אובדן בקרבה גדולה מאוד ופונו מהבית. ברור לי שכדי לייצב את בית הספר, צריך לייצב את הצוות. יש מורים שחוששים לחזור לפה, יש אנשים במצב נפשי מורכב וקשה, אבל עצם הידיעה שהתלמידים חוזרים ושצריך להיכנס לכיתה, גורמת להם להתגייס למשימה, עם כל החששות והחרדות. זה מוציא גם מהם תעצומות וכוחות.
"צריך לספק את כל מנגנוני הליווי והתמיכה, לאתר קשיים, לזהות מצוקות ולתת מענה, אבל הבסיס הוא תמיד החזרה לשגרה. ראיתי את זה גם בגימנסיה במלחמה. שמונה בוגרים שלנו נפלו, וכמעט כולם הכירו אותם. אני עצמי לימדתי חצי מהם והכרתי אותם אישית. זה שובר. אבל הכוח שלנו הוא לנגב את הדמעות, לאסוף את עצמנו ולהיכנס לכיתה ללמד. ככה אנחנו מכניסים היגיון וסדר, נותנים משמעות לדברים, בלי לשכוח כמובן ומתוך מודעות גדולה לצער ולכאב".
איך יוצרים כאן בבית הספר את האיזון בין התייחסות למציאות שבחוץ ובין שמירה על שגרה שהיא קצת בועה?
"התשובה הכי טובה היא שאני לא יודע. זה משתנה מאוד ממקרה למקרה, ודורש הרבה רגישות והקשבה. לפעמים השבר מחייב עצירה והתייחסות של כלל בית הספר, לפעמים זה אירוע נקודתי יותר וצריך לבודד את מעגלי הפגיעות. אולי צריך לתת מקום פיזי לזיכרון ולהנצחה. זו סוגיה מורכבת שמחייבת שיח והקשבה".
מדברים כאן כבר על הנצחה?
"אנחנו רוצים לצלול לזה די מהר בתחילת השנה ולהבין מה ואיך. ההנצחה חייבת להיות עניין של הקהילה, כלומר לכלול שותפות של הורים ושל תלמידים. צריך לחשוב איך מנציחים ומתי, מה יקרה ביום הזיכרון. יש כבר כיוון ל־7 באוקטובר. לימודים כמובן לא יהיו, כנראה יהיה איזה מודל קטן של הנצחה עם פעילות קצרה והתכנסות, ואחרי זה הם ישתחררו לאזכרות".
תלמיד שייכנס בשערי בית הספר ב־1 בספטמבר 2024, אחרי שהוא לא היה כאן כמעט שנה שלמה – מה הוא יראה? מה יהיה שונה לעומת השנה שעברה?
"מה שהוא בטוח יראה זו התייחסות לחטופים. זו סוגיה שעד שהיא לא נפתרת, לא יכול להיות ריפוי. גם זה ממחיש למה אנחנו לא יכולים להבין עד הסוף מה עובר על התושבים כאן. ככל שאני שומע אותם, אני מבין כמה זה פצע פתוח ומדמם. הם חיים בשוטף את ההיעדר של החטופים, וזה מתחבר לתחושת ההפקרה. אז זה נושא קריטי, ואליו בוודאות תהיה התייחסות. אני לא בטוח שאנחנו יודעים ליצור עד 1 בספטמבר התייחסות ראויה ונאותה לנרצחים. זה לא צריך להיעשות מתוך לחץ, לא 'לעשות כדי שיהיה', אלא לעשות את מה שנכון שיהיה".
בבית הספר לא התחוללו קרבות ב־7 באוקטובר, והמבנים גם לא נפגעו מכדורים או ממטחי רקטות, אבל במשך חודשים ארוכים כוחות צה"ל השתמשו במתחם הירוק והיפה, ולכן הכיתות נזקקו לשיפוץ. "משרד הביטחון טיפל בזה", אומר ליבוביץ'. "יש עוד כמה ריג'קטים, אבל הם לקחו על עצמם את האחריות. המקום הזה היה בסיס פעיל תקופה ארוכה, עוד אפשר לראות כאן שלטים של יחידות וכל מיני מתנות ומזכרות שנשארו, כמו למשל מנות קרב. אבל בסך הכול המצב בסדר".
בתיכון נופי הבשור הוקם גם מערך טיפולי נרחב. בתיכון רגיל יש שתי יועצות לבית ספר שלם, ואילו כאן לכל שכבה יש יועצת משלה, ולצוות צורפו שני פסיכולוגים קבועים. בחודש הראשון ללימודים היועצות ימפו יחד עם הצוותים החינוכיים את הצרכים של כלל התלמידים, יבינו מה מצבו של כל תלמיד מבחינה לימודית, חברתית ורגשית, ולפי זה ייבנה לכל אחד המענה הנכון בתחומים השונים. בעקבות הכאוס של השנה החולפת, מציין ליבוביץ', כל אחד מהתלמידים נמצא במקום אחר מבחינה לימודית. "אנחנו לא באמת נדע כמה הפערים עמוקים עד שנתחיל. המצב של התלמידים שעולים מבתי הספר היסודיים לכיתות ז' מורכב במיוחד, אבל יהיה לנו מספיק זמן להכיר אותם, להבין מה הם צריכים ולעזור. אני לא כל כך חושש מזה, ואני בטוח שהצוות ידע לתת להם את הסיוע".
ממה אתה כן חושש?
"כל זמן שהמצב סביבנו ימשיך להיות בערך כפי שהוא עכשיו, נמצא את הדרך להתמודד. אם יהיה גרוע יותר, אנחנו בבעיה. כי אם נתפרק שוב, אני לא בטוח שתוכל להיות תקומה. לא נשארו שום רזרבות של אנרגיה, ואי אפשר להעמיד את הקהילה הזאת בעוד ניסיון. אבל במצב הנוכחי אני אופטימי. אולי בלי בסיס, אבל אופטימי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
