"עומדת לפרוץ מלחמה, והתחמושת נעולה בבונקרים"

אחד באוקטובר 1973, יום שני בשבוע. מחנה פילון שמדרום לראש־פינה שוקק חיים. תוכנית האימונים של חטיבת השריון 179 שיבצה ליום זה תרגיל חטיבתי בגיוס מלא. "היה מי שנקבע לו באותו השבוע יום ספורט, היה מי שנקבע לו נופש, ולחטיבה שלנו נקבע יום אימונים", אומר בחיוך סגן־אלוף במיל' יוסי עמיר, 45 שנים לאחר מכן. "אנחנו מגיעים לפילון כדי לבדוק את התזה הבאה: האומנם יש ביכולתנו להתגייס למילואים ב'קו"ף פלוס 18' – 18 שעות מרגע הקריאה. החטיבה מתחיילת ומוציאה את הטנקים מהסככות לשטח הכינוס, כשלכל גדוד יש גזרה משלו ונקודות שבהן הוא צריך להתייצב עם הטנקים. אם החטיבה עומדת עם טנקים ביד בתוך 18 שעות – הצלחנו, אנחנו מוכנים למלחמה".

חטיבה 179 – לימים "עוצבת ראם", או חטיבה 37 – הוקמה ב־1955 על ידי אל"מ אריה שחר. בשנות השבעים היא יועדה לשמש ככוח שריון מהיר בגבול הצפון. לאימונים גויסו הלוחמים בדרך כלל בשעות הצהריים, במהלך הלילה הם זיוודו את הטנקים – כלומר, הכינו בהם את הציוד והתחמושת – ועם שחר כבר היו מוכנים לפעולה. התרגיל ההוא בתחילת אוקטובר 73' מסתיים בהצלחה, אבל הלוחמים לא משוחררים לחזור הביתה. "בשלב זה יש דיבור שמשהו קורה עם הצבא הסורי, וגם בדרום יש תחושה דומה לגבי המצרים", אומר עמיר, מי שפיקד אז על גדוד 278 של החטיבה. "כבר כשהגענו לפילון שמענו סקירה מקצין המודיעין של פיקוד צפון, והבנו שהצבא הסורי מגויס כמעט כולו ומזיז כוחות. אם יש ספר של סימנים שמעידים על רוחות מלחמה, בשלב זה כבר אפשר לסמן וי ליד כל סעיף וסעיף שבו".

אלוף פיקוד צפון, יצחק חופי (חאקה), מגיע לצפות בתרגיל. בסופו, המפקדים מתחילים לשאול שאלות. "חאקה אוסף את כל המג"דים ללשכת המח"ט, רן שריג מבית־השיטה. היינו שם ישראל לוין מקיבוץ יגור, עוזי מור מעין־שמר, ואני – שהגעתי מקיבוץ מזרע", אומר עמיר, לא מסתיר את גאוות הקיבוצניקים הזורמת בדמו. "איתנו יושבים קציני מטה נוספים, וחאקה אומר לנו שהמצב מדאיג. אמ"ן טוענים שהתזוזות של הסורים הן רק תרגיל ושאין להם שום כוונה לתקוף, אבל חאקה לא קונה את זה. ואנחנו, ילדים עם חינוך רע, אומרים לו: אנחנו נשארים. כולנו כאן ממילא עם טנקים מוכנים. חאקה אומר לנו 'רבותיי, זה בלתי אפשרי', ואני עונה לו – 'עלֵינו'. הוא מתקשר למטכ"ל. מהצד השני מרים את השפופרת אלוף רחבעם זאבי (גנדי), אז עוזר שר הביטחון, שומע את ההצעה ומשיב בשלילה. את מבינה את המצב? יש לחאקה יהלום ביד, חטיבת ההתערבות המהירה של הפיקוד כבר גויסה למילואים, אבל לא מאפשרים לו לנצל אותה. חאקה לוחץ על גנדי, שעולה מול שר הביטחון, ושוב אנחנו נענים בשלילה".

התפיסה של שר הביטחון משה דיין, מסביר עמיר, גרסה שלא מגייסים ולו חייל מילואים אחד. אין מלחמה – אין גיוס. "הקצינים אומרים לאלוף חופי: 'אתה לא ראית כלום. אנחנו משאירים פה גדוד אחד, השאר יחזרו הביתה'. אולם כעבור יום נוסף, גם הגדוד הזה נאלץ להשתחרר".

ביום הכיפורים, שחל בשבת, כבר היו כל לוחמי חטיבה 179 מפוזרים בבתיהם ברחבי הארץ. כשיוזעקו בחזרה לפילון, הם יופתעו לגלות שהטנקים ששימשו אותם לאימון ימים אחדים קודם לכן, לא עומדים עוד לרשותם. המהלכים הבאים של קציני החטיבה יכריעו בהמשך את המלחמה בחזית הצפון. הטנקים שיצליחו ללקט הם שיעצרו את הסורים מלגלוש דרומה ומערבה, והם שיילחמו במובלעת בשטח סוריה. 179 תהיה גם החטיבה היחידה שתגיע במהלך המלחמה הן לקו ארבעים קילומטר מדמשק והן לקילומטר ה־101 מקהיר. הניצחון יושג בסופו של דבר, למרות הבלגן והגיוס המאוחר, אלא שבדרך תשכול החטיבה רבים מבניה – אבדות שלדברי הלוחמים יכולות היו להימנע. אם תרצו, סיפורה של החטיבה הזו מגלם את סיפור מלחמת יום הכיפורים כולה.

 

טנק במקום מצלמה

עמיר נולד בסופיה, בירת בולגריה, לפני שמונים שנה. הוריו, זוג סוחרים, התגוררו עם אחותה וגיסהּ של אמו. הגיס היה הבעלים של בית הדפוס היחידי בבולגריה שהוציא לאור גם חומרים וספרים בשפה העברית, בעיקר כתבי קודש. כשהחלו התנועות הציוניות להדפיס אצלו כרוזים וחוברות הסברה, הזהירו אנשי הקהילה היהודית את הוריו של עמיר כי הם נתונים למעקב מצד השלטונות. הבעלים של בית הדפוס, הסבירו להם, הוא אדם מכובד ומוכר ולכן לא ייגעו בו לרעה; במקום זאת יהפכו את קרוביו למטרה.

"ב־1939 ההורים שלי לקחו שתיים־שלוש מזוודות, ועלו עם אחותי ואיתי לאונייה לארץ ישראל", מספר עמיר. "זו הייתה עלייה פרטית שיזם אדון קונפינו, עשיר יהודי שעשה ביזנס מאחיו שהרגישו שיש בעיה באירופה. הוא שכר שתי אוניות, או בעצם 'אַרְבּות' – ספינות נהר מפוקפקות, ששטו בקושי על הדנובה. לצאת עם זה לים התיכון בספטמבר זו חתיכת הרפתקה. אחרי 18 ימים זוועתיים בים סוער הגענו לרחוב פרישמן בתל־אביב, כשבעולם כבר מתנהלת מלחמה מזה שבועיים־שלושה".

ילדי העולים נשלחו ל"בית החלוצות" ברחוב המלך ג'ורג' בתל־אביב, בעוד ההורים נקלטו בסרפנד, מחנה צריפין. כעבור שבועות ספורים התאחדה משפחתו של עמיר, וההורים פתחו בתל־אביב מפעל לבגדים. כילד מבית בורגני טוב נשלח יוסי בהמשך לבית הספר "אליאנס", מעוז התרבות הצרפתית. "אתה משלם מחיר של חינוך ב'שיטת הברזל', אבל בסוף כיתה ח' אתה יודע אנגלית, צרפתית ועברית", הוא מספר.

במהלך שנות התיכון הצטרף עמיר לאחותו הנשואה, שגרה בקיבוץ מזרע, ומאז לא עזב את המקום. אחרי "המשמעת הצרפתית הרצחנית" של אליאנס, כדבריו, הקיבוץ סיפק לו שנות פריחה. "כתבתי, הדרכתי קן של השומר הצעיר, חזרתי לשם אחרי הצבא כמורה ומחנך, ובסופו של דבר גם ניהלתי את התיכון".

את מקצוע ההוראה הוא למד במכללת אורנים. לדבריו, אף מוסד אקדמי של ימינו לא יכול להתחרות בהשכלה שספג שם בשנתיים. "מחצית מהמורים שלנו היו לחתני פרס ישראל, וגם רבים אחרים התפרסמו כחוקרים מובילים", הוא אומר בגאווה. מהם למד ללקט מקורות ולהרכיב לתלמידיו תוכנית לימודים, בתקופה שבה ספרי הלימוד היו דלים. יחד עם חברים מקיבוצים אחרים הוא הקים את בית הספר האזורי עמקים־תבור, ותפקידו כמנהל המוסד זיכה אותו בטלפון פרטי בביתו – מה שיהפוך לעניין קריטי בסתיו 1973.

במקביל לעבודתו החינוכית התקדם עמיר בסולם הדרגות כקצין מילואים בחיל השריון. מלכתחילה הוא בכלל קיווה לשרת כצלם אווירי. "הוריי הבורגנים קנו לי מצלמה עם מד מרחק אוטומטי, ואפילו הייתה לי מעבדה. הגעתי לבקו"ם במחשבה שאני כבר צלם בכיר, אבל שלחו אותי לגדוד 82 של השריון", הוא צוחק בלבביות. בנובמבר 1960 הוא השתחרר בדרגת סגן, ובאופן נדיר המשיך גם במילואים לטפס מתפקיד לתפקיד. כשפרצה מלחמת ששת הימים, כבר פיקד עמיר על פלוגה. בשיחות עם אנשי ימין הוא נוהג לומר, באותו חיוך תמידי: "לאט־לאט עם הוויכוחים על ארץ ישראל. את הר גריזים אני אישית הבאתי לעם ישראל".

הגדוד שלו ב־67' אמור היה לכבוש את המוצבים הסוריים בצפון רמת הגולן, בימים שבהם נמתח הגבול מדן שבגליל העליון עד למרגלות הרמה בקיבוץ עין־גב. "ב־5 ביוני מכריזים 'סדין אדום' ופורצת המלחמה. אחר הצהריים משנים לנו משימה", הוא נזכר. "למחרת אנחנו חוצים את הגבול הירדני, ונלחמים בצפון השומרון. מגיעים לג'נין ומקבלים עוד שינוי משימה: ללכת שמאלה לג'יפתליק, אזור כביש 90, בדרך לנבלוס היא שכם. אנחנו נכנסים אליה ממזרח, ואז המג"ד מישקה נהוראי עוצר ואנחנו מתחילים לחשוב – איך בעצם כובשים עיר? אף פעם לא עשינו את זה עד אז. מפקד גדוד תותחנים אומר למישקה, 'תנו לי את המקום לשמונה דקות, אני יורד עם כל התחמושת שיש לי, ואז תיכנסו פנימה'. מישקה מעיף אותו משם. אנחנו מתחלקים לפי פלוגות – אני מפקד הפלוגה שמקבלת את הר גריזים, אורי אסטליין מגבעת־חיים מקבל את הר עיבל, ועוזי מור מטהר בתוך העיר. זה הלילה היהודי הראשון בהר גריזים אחרי כמה אלפי שנים".

נשמע שהייתה שם התרגשות.
"הייתה התרגשות גדולה, אין ספק".

אבל…
"אני לא אומר אבל. את האבל אמרו אחר כך".

אנשי שכם, שחשבו כי הלוחמים הנכנסים לעיר הם תגבורת שנשלחה מעיראק כדי לסייע לירדנים, החלו למחוא כפיים ולזרוק סוכריות. ברגע שהתבררה הטעות, הרחובות התרוקנו ואש תופת ניתכה. המח"ט אורי רום ניצח על הלחימה, וכוחותינו שבו מהקרב הזה בשלום. "המהלכים של רום בששת הימים נלמדו מאוחר יותר בבתי ספר לשריון, ולא רק בארץ", אומר עמיר. "בקרב טנקים לילי השמדנו את חטיבה 40 של הירדנים. רן שריג, שהיה אז מ"פ, לחם ביום כיפור מול שלושה צבאות, בהם שוב חטיבה 40 הירדנית. תשמעי אנקדוטה: לפני כשמונה שנים רן קיבל הזמנה מענף ההיסטוריה, להגיע למפקדת האוגדה בנפח. הוא מגיע ויושב שם אדם קטן ומצומק. 'תכיר', אומר לו מפקד האוגדה, 'האיש הזה היה קצין שריון ראשי של ירדן. במלחמת ששת הימים וביום כיפור הוא היה מפקד חטיבה 40'".

אחרי כיבוש שכם, כשהם בדרך לצומת גולני, שומעים הלוחמים שירושלים שוחררה. "אנשים בעפולה זורקים עלינו בקבוקי ויסקי ועוגות ואי אפשר לנסוע", צוחק עמיר. "בשישי אנחנו מקבלים פקודה לכבוש את רמת הגולן. זה קורה אחרי שאנשי עמק הירדן התייצבו אצל ראש הממשלה ואמרו לו: אשכול, עזוב את הקשקשנים האלה, בלי כיבוש הרמה לא נוכל לחיות בשלווה".

ה"קשקשנים" הם שר הביטחון דיין ותומכיו שהתנגדו לכיבוש הגולן, על אף שהמתקפות משם שיבשו במשך שנים את חייהם של תושבי העמק. "אנחנו עולים דרך ציר גונן, עוברים את הקיבוץ, ומשם ועד לגדר המערכת הסורית יש מעלה תלול של סלעים שאי אפשר לחצות גם בטנקים", מספר עמיר. "ופתאום מתייצבים שני חבר'ה בני 60־70 בגופייה אפורה וכובע טמבל, עולים על שני טרקטורים של קק"ל, ובצורה יסודית ומסודרת פותחים לנו ציר. בצד הסורי רואים מה קורה ומתחילים לירות עליהם, אבל בגלל הרעש של הטרקטורים הם לא שומעים כלום וממשיכים להזיז סלעים. ואז הם מסיימים לפנות את השטח, מסתובבים באדישות של סוף יום עבודה, וחוזרים לגונן".

אחרי קרב לילי קשה במה שמכונה היום בסיס רוויה, המשיך חלק מהחטיבה לקוניטרה שנכבשה. "החבר'ה בקוניטרה עומדים שם עם כמה טנקים, ופתאום המ"פ רואה שבכביש מתקרבת פלימות' – מכונית כמו של המכובדים, שרי הממשלה". רק אדם אחד ישב במכונית. כשיצא ממנה, התברר שזהו יגאל אלון, סגן ראש הממשלה. אחרי שלחץ ידיים ואמר "כל הכבוד", הוא לקח את המ"פ הצידה. "לדעתי הצנועה", אמר מפקד הפלמ"ח לשעבר, "אולי כדאי שתעלו יותר למעלה, תהיה לכם משם תצפית יותר טובה". הכוח עשה כדבריו. למחרת כבר הסתיימה המלחמה בכל החזיתות. לעת עתה.

קרב על כל מפתח

רוח סתווית נעימה עברה בשבוע שעבר בצומת אל־על שבגולן. פה ושם עוד אפשר היה לראות עדויות לסיומה של עונת הנופשים בצפון, אבל נוסעי הטרמפיאדות כבר פינו מקומם לתלמידים המחכים להסעות, והשבילים עברו לידי המטיילים מקומיים. רמת הגולן משגשגת בעשרות יישובים שקמו לאחר שנדמו קולות התותחים, שופעת אטרקציות ומסעדות בטעמים שונים. רק אנדרטת חטיבה 179, מערבית לחושניה, מספרת את סיפור הקרבות שאפשרו את החיים השקטים האלה במזרח הצפוני של ישראל, לפני 45 שנה. הנצחה נוספת צפויה בספר שיראה אור בקרוב, "ראם – סיפורה של חטיבה", מאת הדס ועופר רגב. קרוב לשמונים ראיונות מצולמים נערכו לצורך כתיבת הספר, שמגולל את 63 שנות החטיבה ואת המערכות שהשתתפה בהן, ממבצע קדש ועד לצוק איתן. "זו איפופאה שלמה שאינה מתרכזת רק בקרבות, אלא בעיקר בפסיפס אנשים שהוא הפסיפס של ארץ ישראל", אומר עמיר.

מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הן שני הפרקים המרכזיים בקורותיה של החטיבה. "אני מקבל את האמירה שהשנים שבין המלחמות האלה הן השנים האבודות", אומר עמיר. "זו אולי חוכמה שלאחר מעשה, אבל באותה תקופה ה'גלורי', תחושת ביטחון היתר, קלקלה את השורה. הייתה הרגשה של חופש, שמהמקום שאנחנו עומדים בו יהיה מסובך מאוד להרע לנו. הרי לששת הימים קדמה תקופה של התשה. היית לוקח את כל הגדוד למשימות ביטחון שוטף בקו עמק הירדן, וכל פתיחת ציר הופכת ליום קרב, כי יש כל הזמן חדירות. אחרי ששת הימים פתאום הפקק הזה נפתח. זה לא סתם 'ניצחנו, עכשיו נרוץ ממסיבה למסיבה'; הייתה תחושה של רוגע אמיתי, שנובעת מההיכרות שלך את הצבא. אתה חושב לעצמך: בגבולות האלה, בהיקפים האלה, בממדים האלה – מי יכול להזיק לנו? עד אז הגדוד היה על גזרה של 18 קילומטר, ופתאום הוא מתפרס על שטח ענק. זה לא 'אנחנו ואפסנו עוד', אבל כן 'מי יכול לנו?'"

בליל יום כיפור, חמישה באוקטובר 1973, התחושה הזו כבר הולכת ומתפוגגת. בקיבוץ מזרע יושבים כמה מהחברים ומשוחחים בדאגה על המצב. "יומיים קודם לכן, איפשהו בין רביעי לחמישי, משהו מתחיל להיסדק במטכ"ל, בין השאר בגלל הלחצים של חאקה. הוא תובע באופן חריג שלא להשאיר את הגולן במצבו, כשיש שם בקושי שמונים טנקים. בסוף נעתרים לו", אומר עמיר. כעת הוא פחות צוחק, אבל החיוך הנעים לא מש משפתיו. "מעלים על מטוסים את חטיבה 7, חטיבת שריון סדירה בפיקודו של יאנוש (אביגדור בן־גל), שהייתה באימונים בנגב. אומרים להם להגיע לפילון ולקחת כל טנק שאפשר. וזה מה שהם עושים. הם לוקחים את הטנקים שהרגע סיימנו להתאמן עליהם. איך אמרו הגששים – היה טנק?"

עמיר, שכאמור החזיק ברשותו טלפון פרטי, מקבל עדכונים שוטפים מחברו ומפקדו, המח"ט רן שריג. "קצת לפני תשע בבוקר מצלצל אליי גם הסמח"ט, גדעון צימבל מתל־עדשים, ואומר לי שהוא לא יכול יותר והוא עולה לחטיבה. אנחנו אוספים מגניגר את המ"פ ישראל אריאלי – שנעשה מג"ד במהלך המלחמה בגלל הפצועים וההרוגים – ואת קצין המודיעין של החטיבה, נח אפרת. בעשר בבוקר אנחנו במחנה פילון, וכבר יש הודעה על גיוס מילואים סמוי. מה שמשגע אותנו זה שאין טנקים, כולם עלו לחזית עם חטיבה 7, כשהטנקים שלהם נבלעו בברדק שבנגב".

לשכת המח"ט של 179 שכנה במחנה פילון, במרחק כשישים צעדים ממפקדת האוגדה של רפאל איתן (רפול). בעוד המפקדים עוברים מלשכתו של זה ללשכתו של האחר כדי לשמוע דיווחים ממכשירי הקשר, הסגנים עוסקים בגיוס לוחמים ובניסיון לאתר טנקים פנויים עבורם. "אנחנו חייבים טנקים מסוג 'שוט קל', שאיתם אנחנו יודעים לעבוד, ומתברר שבמחנה נפתלי שבצומת גולני יש טנקים כאלה", אומר עמיר. השתלשלות העניינים הדרמטית שהוא מתאר נשמעת כסצנה מ"גבעת חלפון אינה עונה", אך היא עומדת לשנות את יחסי הכוחות בשטח ביממה הקרובה. "השעה 12 בצהריים, בעוד שעתיים פורצת מלחמה. כל גדוד שולח כוח חלוץ למחנה נפתלי. הם מגיעים לבסיס מנומנם, זה יום כיפור ושבת, ויש שם שלושה רס"רים שלא מבינים מה מבלבלים להם את המוח. החבר'ה שלנו מודיעים 'אנחנו לוקחים את הטנקים', ואלה עונים 'בחיים לא', ומסרבים לתת את המפתחות. פקודות עפות, מריבות מתפתחות, דוחפים, ואיכשהו אנשי הגדודים שלנו מצליחים להשתלט על הטנקים ומתחילים לחפש פגזים".

בהתאם לכללי הבטיחות, הפגזים נשמרו בבונקר מוגן היטב, בצד השני של המחנה. "מצלצל אליי הסגן שלי, יגאל גוריון מקיבוץ גבע, ואומר לי: 'יוסי, אי אפשר להוציא את התחמושת. לא נותנים לנו את המפתחות'. ואז הייתה לי הברקה. אני מתקשר ליגאל מינצר, מג"ד צנחנים רב־מעללים מהקיבוץ שלי, ואומר לו: 'שמע, השעה כמעט אחת. עומדת לפרוץ מלחמה ואף אחד לא יודע אם זה עניין של יומיים־שלושה או קרב גדול. אין לנו טנקים. התחמושת, טון וחצי כל חבילה, נמצאת בבונקרים סגורים בבטון ודלתות ברזל ובריחים. אני מבקש שתיכנס לתעמ"ל, 'תעשיית מוצרי לחץ', שמול הקיבוץ שלנו. יש שם מלגזות. תרים משאית מקואופרטיב תבור, ובואו'".

בארבע וחצי אחר הצהריים, למעלה משעתיים לתוך המלחמה שכבר פרצה, מתייצבות בצומת גולני שתי משאיות ובהן שתי מלגזות. "יצחק גיל ויורם פרוכטר מנוחתם עדן, שני נמרים שהיו כבר מבוגרים לגיוס, נכנסו למחנה על המלגזות ונסעו ישר לבונקרים. בלי מפתחות ובלי אמאיית הם הרימו את הדלת וחתיכה מהקיר, והתחילו לעשות נגלות של תחמושת".

נס הכבישים הפנויים

פיקוד החטיבה עובר למחנה נפתלי ומתחיל לעבוד משם. מהדיווחים מחזית הצפון עולה שהחרמון נפל, ושחטיבה 188 של השריון ספגה אבדות קשות. הצבא הסורי תוקף לאורך כל החזית ומרעיש את כל רמת הגולן. גם בפיקוד המאולתר במחנה נפתלי מורגשות הרעשות. לפנות בוקר של יום ראשון יכריז רפול בקשר את קריאתו המפורסמת: "כל שלושה טנקים עם קצין, שיעלו למעלה. דעו לכם, מקו הנפט ומערבה אין אף דובר עברית".

הסורים, כך מתברר, תוקפים ברמה עם שלוש דיוויזיות מתוך חמש שעומדות לרשותם. חטיבה 7 של יאנוש מאבדת טנקים ולוחמים רבים, אבל ניצבת מקוניטרה וצפונה כקיר שאין לחדור אותו. הסורים מצליחים להתגבר על מתי המעט של חטיבה 188 הסדירה, "גיבורים שבולמים את התנופה", אומר עליהם עמיר. "התוכנית הסורית, שבנויה באוריינטציה סובייטית, אומרת שאתה מגיע עם כוחות שריון גדולים, שובר את הקו הקדמי, פורס אמצעי הנדסה כדי לחצות את תעלת הנ"ט בשתיים־שלוש נקודות, ומזרים את הכוחות פנימה. הסורים הצליחו בכך בצומת רפיד וגם באזור תל כודנה, אבל לא בכל המקומות. עוזי מור, מג"ד בחטיבה, הצליח להרכיב לעצמו פלוגה כבר במוצאי שבת והתייצב על ציר הנפט, דרומה מנפח. הכוח שלו היה הראשון בצה"ל כולו שירה כבר באותו ערב. וזה היה דרמטי. הכוחות הסוריים לא התקדמו בלילה, למעט כוח אחד שמור הצליח לעצור. בבוקר הם כבר פוגשים אותנו".

מדוע הסורים לא נסעו בלילה? זו שאלת השאלות, שנכתבו עליה מחקרים רבים. "לדעתי זה פשוט כי הם לא תרגלו קרב לילה של יחידות גדולות", אומר עמיר. "הם העריכו שצה"ל לא יצליח לגייס מילואים בפחות מ־24 שעות, ועד אז הם יכריעו את החזית הזו. הטעות הגדולה של המצרים והסורים הייתה שהם התחילו מלחמה ביום כיפור. זה אחד הניסים שקרו לנו. כולם היו או בבית או בבית הכנסת, והכבישים היו ריקים לחלוטין. קשה לדמיין מה היה קורה בגיוס בהול כזה כשאנשים מפוזרים במקומות העבודה והכבישים עמוסים.

"בסופו של דבר אנחנו עולים על שרשראות. מלבד הגדוד שלי יש לשריג שני גדודים – גדוד 96 של ישראל לוין וגדוד הסיור האוגדתי 134 בפיקודו של חנני תבור. אנחנו חוצים את הירדן דרך החווה של קצ'ה ומתייצבים בקצביה, בצומת הפונה היום לקצרין, סמוך למעיין של 'מי עדן'. אני מקבל פקודה להתפצל ולהגיע לדרך שבין כורסי לבני־יהודה. התושבים של בני־יהודה – אחת הנקודות הבודדות שכבר היו מיושבות אז – פונו עוד קודם לכן. קצין האג"ם של הפיקוד, אורי שמחוני, אומר לי ברשת הפנימית שלוש פעמים: 'שמעת? עלה למצר אל־על, תפוס בו ותחזיק בו בכל מחיר. שמעת? האם הפנמת?'. אני מתייצב בפתחת אל־על, כששריג נותר בצומת קצביה. בשש וחצי בבוקר הוא מזהה אויב, ומתחיל לירות. אני בפתחת אל־על מזהה אויב בשמונה וחצי, ומתחיל לירות בתשע ורבע".

מול שריג לוחמת חטיבה 47, מהמשובחות שבצבא הסורי, וחלק מכוח המשמר של חאפז אל־אסד. מי שפיקד עליה היה אחיו הצעיר, ריפעת אל־אסד. את הכוח שמול עמיר מוביל סגן מפקד החטיבה, שבמהלך הקרבות נפל בשבי. "הקרב שאנחנו מנהלים שם הוא משונה ומוזר. השטח המדובר הוא פלטה, שולחן ביליארד שנמתח עד לרמת־מגשימים, ולא מתאים למלחמת טנקים. הסורים באותו מצב כמונו, כשלהם יש יתרון בדמות אמצעי אינפרה־אדום שמסייעים בחשכה. אנחנו יורים ומצליחים איכשהו לפגוע. זו לא הטכנולוגיה של היום; אז הפגז הראשון היה בדרך כלל מפספס, במקרה הטוב הצלחת לפגוע בפגז השני, ובינתיים אתה צריך להיות במחסה".

לפי הנתונים הרשמיים של צה"ל, באותו יום השמיד הכוח של עמיר כעשרים טנקים של חטיבה 47. שריג, עמיר ופקודיהם הצליחו לבלום את הסורים לפני שיגלשו לעבר הכנרת, ולמעשה היו אחראים לנקודת מפנה דרמטית במהלכה של המלחמה. "שריג היה במרחק של דקות בודדות מכביש קצביה, ואני במרחק של 40 דקות", מסביר עמיר. "היה ברור שמי שחוצה את צומת קצביה ואת צומת אל־על, מגיע לכנרת. אם לא היינו שם באותו הרגע, מי יודע איפה היינו מוצאים את הסורים. יאנוש נלחם צפונה יותר, במה שייקרא עמק הבכא. הסורים היו עלולים לפלוש משם ולהמשיך דרך הגליל – אבל זו מלחמה כבדה ואיטית. אצלנו זה היה ממש לגלוש לכנרת על ניוטרל, בלי שום הפרעה. במסמכי השלל נמצאו עדויות ברורות לכך שאיש אצל הסורים לא שיער שבשעה הזו הם כבר ייתקלו בטנקים ישראליים שיחסמו להם את הירידה. לא היינו יכולים לעצור אותם אלמלא הצלחנו לאלתר טנקים, ואז לחמש ולזווד אותם בעזרת שתי מלגזות ומשאית גנובה".

על הקרב הזה כתב רפול בספרו "סיפור של חייל": "אינני רוצה לחשוב מה היה קורה אילו החוד הסורי היה מצליח לעבור את הכנרת. הכוחות הקדמיים של הדיוויזיה הסורית נבלמו פחות או יותר בצומת חושניה. אולם בציר רמת־מגשימים עין־גב לא ניצב מולם שום כוח. בלילה דרסו הכוחות הסוריים כוחות קטנים ומפוזרים של חטיבה 188. בשעות הבוקר התנגשו עם הגדוד בפיקודו של יוסי עמיר ונבלמו. כפסע היה בינם לבין הגשמת היעד הסורי: הכנרת".

18 טנקים בלבד עמדו לרשות עמיר שעה שבלם את הסורים בצומת. "רן גנב לי פלוגה אחת. מה יכולתי להגיד לו? הוא המפקד שלי", הוא צוחק. "בגלל הזריזות שלנו הצלחנו להגיע למצב הזה, שרן שם ואני פה מנהלים קרב טנקים, וכך החטיבה עומדת בשני הצירים הקריטיים הקרובים ביותר לירדן. גדוד מילואים בפיקודו של יואב וספי עוצר את הסורים בכנף, וחטיבה 4 של פפר (יעקב הדר) לוחמת בין לבין. ארבעה כוחות שלנו פרוסים על הקו שהולך בערך מציר גמלא ועד אל־על. אפשר רק לחשוב מה היה קורה אילו איחרנו אפילו בשעתיים".

גנרל בג'יפ ללא שמשה

במהלך הקרבות מבחינים עמיר וחייליו בתופעה שתחזור על עצמה גם בהמשך – הטנקים של האויב נעלמים פתאום. "אין להם איך לעשות איגוף, ואני שואל את עצמי, מה קורה שם?", מתאר עמיר. "החושך יורד, אנחנו מתקדמים לכיוון נוב של היום, רוצים להסתדר לחניון לילה ולהשאיר תותחים פתוחים לציר. ואז אנחנו רואים שמתוך חורשות האקליפטוס שסביבנו יוצאים מקבצים של תשעה טנקים. כנראה הם החליטו שלא מתאים להם מה שקורה, נסוגו למקומות החנייה, ועכשיו הם בורחים בין הטנקים שלנו במרחק של עשרות מטרים בלבד. השמדנו שם עוד תשעה טנקים".

מה שמתאר עמיר בהמשך הוא חוסר התאמה מוחלט בין המצב בשטח, שנראה מעודד או לפחות יציב, לבין הלך הרוחות בדרגים הגבוהים של מערכת הביטחון הישראלית. "משה דיין עולה לפיקוד צפון, חוזר למטכ"ל ומדבר על נסיגה לקו הירדן", אומר עמיר. "זאת שעה שהסורים לא התקדמו ולו מטר אחד מרגע שהגענו, אלא היו בנסיגה מתמדת ואיטית. עם הרבה קורבנות גם בצד שלנו, אבל בנסיגה גמורה. יש עדויות לכך שדיין מציע לבדוק את האפשרות להתבסס להגנה בקו הירדן, 35 קילומטר מצפת. לקח לנו ארבעה ימים, ומספר ההרוגים היה גבוה, אבל זה נעצר. לא חורבן בית שלישי ולא האווירה שדיין ואחרים השרו על כולם. הרמטכ"ל דוד אלעזר אפילו מקבל החלטה דרמטית: הוא אומר לעתודה המטכ"לית היחידה אז, אוגדה 146 בפיקודו של מוסה פלד, לעזוב את גבול ירדן שעליו היא אמורה להגן, ולעלות לרמה להתקפה. אנחנו מדברים על יום ראשון, שבעה באוקטובר. אוגדת מילואים חדשה עולה לרמה ומצטרפת לכוחות האורגניים, וביום שני היא מתחילה להתגלגל להתקפת נגד. לקראת יום שלישי בלילה, בכל הקטע עד עמק הבכא, הסורים נסוגים כבר לכיוון הקו הסגול – קו הפסקת האש שנקבע בששת הימים. ודיין רוצה שהאוגדה הזו תתארגן על הגנת הירדן והכנרת, כאילו היא האחרונה שיש לעם ישראל מצפון לבאר־שבע".

איך אתה מסביר את זה?
"שהמומחים יסבירו. בדם ליבנו עשינו את הימים הללו. 800 לוחמי צה"ל נפלו ברמת הגולן, כולל הקרבות במובלעת. 89 לוחמים מהחטיבה נהרגו במהלך המלחמה כולה, ביניהם חברי גדעון צימבל, שנפל בשמונה באוקטובר".

עד להכרעת הסורים עוד נכון לעמיר וחבריו קרב קשה בחושניה, הסמוכה לכביש קשת־יונתן של היום. אחרי היתקלות עם מה שעמיר מכנה "כוורת דבורים" של תותחי נ"ט סוריים, הוא מקבל פקודה לעבור את היאחזות גשור, לנוע לציר הנפט ולאבטח את הכוחות של מוסה פלד, הנעים לצידו. בגשור הנטושה הם נתקלים במראה סוריאליסטי, שכמו לקוח מהסרטים. שקט מוחלט, רק שפופרת של טלפון ציבורי שמוטה ומתנדנדת על הכבל שלה ברוח. אף ירייה לא נשמעת. במקום הם מוצאים רק חייל נח"ל אחד, בהלם מוחלט, שמוודא שהכוח המתקרב אכן שייך לצה"ל, ומצטרף אליו.

"אנחנו נעים לעבר ציר הנפט, ואז נפתחת עלינו אש מאזור הרכסים של קשת־יונתן. לראשונה אני פוגש את הטילים של הסורים. הישנים יותר נקראים שמל – שלושה מטרים של מתכת, עם כבל שיותר מסוכן מהטיל עצמו, כי זה יכול לחתוך לך את הראש. בנוסף יש ירי תותחי נ"ט שפוגעים בכל מי שהצריח שלו מציץ. אתה לא מול מוצב או גבעה, אלא קו של שני קילומטר שיורה עליך. אנחנו נסוגים לעמדות תצפית. שקט. אף אחד לא יורה. אני מקבל פקודה לקחת שתי פלוגות עם חיפוי, לעבור את ציר הנפט ולתקוף לכיוון המסגד של חושניה. נראה לנו מוזר, אבל פקודות מבצעים".

הכוח של עמיר עובר את הציר ומגיע לכביש אספלט נמוך יותר. "שתי הפלוגות שלנו יורדות, ואיך שאנחנו מתגלים – יורים עלינו, כמובן. טנק שמוריד את עצמו למטה ושוב זוקף את הבטן שלו – אידיוט התותח הסורי שלא פוגע בו". שמונה טנקים נפגעים, יש הרוגים, אבל הכוח עובר את האספלט. "אין לנו ארטילריה ואין שם חיל אוויר. המון אש, אבל איכשהו הטנק שלי לא נפגע. בעור שינינו אנחנו מתחילים חילוץ בתוך עשן ומהומה שלמה. המפקד הסורי פעל בחוכמה ולא גילה את כל מה שיש לו. אתה מנסה לעבור, חוטף סטירת לחי, חוזר אחורה – והוא משתתק, לא נחשף. אם תנסה לעבור שוב, הוא יראה לך שהוא רציני. והוא הראה".

החבר'ה של עמיר מופתעים וכועסים. צפונית מהם נערכים גם הטנקים של שריג להתקדמות, מתוך הבנה שזהו הקו הקשיח האחרון של הסורים לפני הקו הסגול. "ואז בפעם הראשונה אנחנו מקבלים ארטילריה לטובתנו", אומר עמיר. "וקורה עוד דבר לא מתוכנן, שהוא פרי עינו הפקוחה של מישהו למעלה, או סתם מזל".

זמן קצר קודם לכן המריאה רביעיית פנטומים של חיל האוויר, בפיקודו של יפתח ספקטור, במטרה לתקוף את המטכ"ל הסורי בדמשק. שעות אחר הצהריים סובלות מעננות גבוהה, וספקטור, שלא רוצה להתגלות, טס בין רכסי הלבנון בתקווה להטיל את החימוש בזריזות על היעד ולהסתלק. אלא שהתנאים לא מאפשרים לבצע את המשימה, ובפיקוד צפון אומרים לו: רד במקום זה על חושניה. "הסורים תוקפים בעקשנות פראית את החבר'ה של יאנוש, שנלחמים עד הפגז האחרון", מספר עמיר. "אנחנו שם בשטח, החבר'ה מחטיבה 679 של אורי אור מתקדמים מצפון עם כל מה שיש להם. אנחנו מקבלים פקודה ומסתערים יחד עם גדוד מחטיבה 9, שעליה פיקד מוטקה בן־פורת. סגן מפקד אוגדה 146, אברמיק רותם, הוא איש שריון אמיתי וגזעי. הוא נותן תדריך ואומר שהוא יהיה יחד איתנו. איך גנרל כמוהו משרה על הכוחות ביטחון? הוא עולה לג'יפ סיור שאפילו אין לו שמשה קדמית, חובש כובע שחור ומשקפי אבק, יושב ליד ההגה עם דגל, ומתייצב ממש בדופן הטנק שלי. ככה אנחנו יוצאים להסתערות. האש שנפתחת עלינו – אין לתאר אותה. דיוויזיה מספר אחת של הסורים עומדת כקו אחרון שלהם על כל רמת הגולן. עם טילים הרבה יותר מתוחכמים ומסוכנים משלנו, עם תותחים רעים ומדויקים, ומה לא. גשם אנכי של אש.

"ובדיוק ברגע שאנחנו מסתערים, מגיע ספקטור עם רביעיית המטוסים שלו, והרכס נראה כמו תמונה מסרט שגם ספילברג לא יכול היה לדמיין. הכול בוער ומתפוצץ, יותר מסוכן מהירי עלינו. אנחנו חוצים את העמק, מגיעים ממש למרגלות המסגד. בכל רגע איזו משאית דלק יכולה להתפוצץ, האש כמעט עליך. בין הטנקים שלנו רצים הטנקים שלהם, וזה מערב פרוע, שאלה של מי יורה ראשון. הסורים לא מצליחים למהר ולסגת. מה שלא נוסע, נשאר שם מאחוריהם. וזהו. הסיפור נגמר".

עמיר וחבריו נכנסים לחניון לילה, כל הקנים כלפי חוץ. הם שומרים על דממת אלחוט, אבל פעם אחר פעם מוטחת בהם אש ארטילרית, עד שהם מבינים שמישהו נע לצידם. "מתברר שהסורים אמנם ברחו, אבל נשארו שם קצינים קדמיים שראו את תנועות הטנקים שלנו, והורידו ארטילריה על חניוני הלילה. זזנו עד שהגענו כמעט לכביש הנפט. למחרת קיבלנו פקודה לעלות פעם נוספת ולתפוס את תל פזרה, על מה שהיום הוא כביש 89, מרפיד לקוניטרה. שם אני מפספס בעשרים דקות את מפקד הדיוויזיה הסורית, שישב למעלה וניהל את הקרב. האנשים שלי מחליפים אש עם האנשים שלו. מתנהל קרב כשאנחנו על הגובה, והסורים בורחים תחתינו. אני לא מצליח לרסן את האנשים שלי, שסתם מבזבזים תחמושת מתוך פורקן. זה הפך לשדה הקטל של הסורים".

שאלה של דימוי

בערך "מלחמת יום הכיפורים" בוויקיפדיה נכתב ביובש: "תוצאה: ניצחון צבאי של צה"ל בשתי החזיתות. הישג מוראלי של מדינות ערב". הטראומה של המלחמה מבוססת על כמה גורמים, אומר עמיר. "אנחנו כאנשי צבא ידענו בביטחון שיש ביכולתנו להגן על המדינה ולא לתת למצבי קיצון להשתלט עלינו. אבל מי שהיה צריך לקבל את ההחלטות היה עיוור או נתון באיזו תפיסה ששום דבר רציני לא יקרה. וזה בתמצית כל הוויכוח על הקונספציה שמאחורי הסיפור של מלחמת יום כיפור.

"מעבר לזה, היה כעס נורא על התוצאות. יכול היה להיות אחרת, ואנחנו דוגמה מצוינת לכך. אמרנו את זה. וכמובן, גם מספר הנפגעים הגבוה. היו לנו נפגעים גם במלחמת ההתשה ובששת הימים, אבל פה המסה הייתה ענקית".

אז היכן נקבע המנצח – בקרב בשטח או בקרב על התודעה?
"תקשיבי היטב: החטיבה שאני לחמתי בה והגדוד שאני פיקדתי עליו, עשו את הכמעט בלתי אפשרי, דברים שהיו קריטיים לעם ישראל. אני לא משתחץ, זו האמת. בהמשך החטיבה נכנסה ללחימה במובלעת, נגד חיל המשלוח העיראקי ומול תגבורת ירדנית. ובעוד היא עושה את זה לקחו אותה על אוטובוסים ומובילים שיטוסו לאפריקה, לקילומטר ה־101. אני הקטן, בגופי ובפקודיי, עשיתי עם עמיתיי את הדבר הזה. אז אני לא יכול שלא להגיד שזה היה מבחינתי ניצחון אדיר".

ממרום שנותיו יכול עמיר להסתכל בסיפוק רב גם על קיבוץ מזרע, שהוא היה ממוביליו. מלבד תפקידיו החינוכיים, הוא שימש בקיבוץ כמנהל הפרויקטים והקים בין השאר את "מפגש מזרע", את מלון "נוף תבור" ואת בית הסיעוד הסמוך אליו. היום הוא כבר שוקל לצאת לפנסיה. ימי חמישי שלו מוקדשים להסתגרות מוחלטת עם תחביב הציור, שהגיע אצלו לדרגת אמנות זה מכבר. אני שואלת אותו על הדור הבא, הנוער של הקיבוץ שהתרחק מהמורשת המרשימה של הוריו. "הם הלכו לאיבוד", עונה עמיר, "חבר'ה נהדרים שלא מיצו את הפוטנציאל. הם היו אמיצים והלכו לחוד החנית בסיירת אגוז ובמטכ"ל, אבל זו הייתה טעות. לו היו משרתים בתותחנים, בגבעתי, בגולני, בשריון – הם היו מוציאים שורה של מפקדים בכירים, כמו בדור שלנו".

איך אתה מסביר את הביקוש הנמוך לשריון בקרב המתגייסים?
"עקבתי אחרי התופעה ואני חושב שזו בעיקר שאלה של דימוי, איך מציגים את השריון, את ה'גלורי' שיש בכל אחד. למה כל כך הרבה רוצים להגיע ל־8200? זה רק עניין של חינוך".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il