פינויים ותנודות של יישוב הם אף פעם לא עניין משובב, אבל לדיירים הספורים של "אלי עזה", העקירות הללו כואבות כנראה קצת פחות. אחרי הכול, שאיפת הלב ומאוויי האידיאולוגיה של המייסדים היא לא לגור כאן, בחורשה הלומת השמש לא רחוק מצומת יד־מרדכי, אלא להזיז את היישוב שלהם קילומטרים ספורים הלאה, לתוך רצועת עזה. ביום ראשון הם ציינו שבוע למגורים במיקום הנוכחי, שאליו עברו אחרי הפינוי התשיעי במספר. בינתיים, תחת ציליות שנתלו בין העצים, בין רהיטים שרובם נתרמו בידי תושבי שדרות – פריטים נחוצים כמו כיור מטבח, וגם אביזרים אקלקטיים יותר כמו שולחן איפור ששינה ייעוד – מתרוצצים בשמחת קיץ ילדים, כמה אפרוחים וכלבלב.
משפחת מלמד מעפולה בדיוק מתכוננת לעזוב. ההורים אלישע וזוהר עוסקים באריזות אחרונות – של האוהל שקנו במיוחד כדי להיות כאן בשבת, וגם של ארבעת הבנים הצעירים. בעוד כמה דקות יצאו בדרך הארוכה הביתה, בתחבורה ציבורית. איך הם מסכמים את שני הלילות במקום? "היה כיף, במיוחד לילדים. ככל שהם גדלים אתה לומד על בשרך עד כמה מרחבים זה הכרח בשבילם", אומר אלישע. "גם לנו היה אחלה. מחשל. השהייה כאן פחות קשה משחושבים, אבל כמבוגרים אנחנו קצת יותר מפונקים". גם מהחברה הוא נהנה: "היו פה אנשים מעניינים בשבת. למשל, אחד ממפוני ימית. אלו לא האנשים שאני פוגש ביומיום. באו גם מילואימניקים שמשרתים בעזה, התפללו איתנו".
אתה חושב שאלי עזה אכן תהיה הבסיס להתיישבות ברצועת עזה?
"אנחנו עושים פה את ההשתדלות, והקב"ה יעשה את שלו. אני מאמין שהתיישבות תביא ביטחון ותגבה מחיר מהאויב. בינתיים זה סוג של מאהל מחאה, כי הוא עוד לא נמצא בתוך עזה".
הם בעלי תשובה. אלישע, בוגר לימודי מתמטיקה ופיזיקה בטכניון, לומד כעת כתיבת סת"ם. זוהר היא רופאה אונקולוגית. כשאני שואלת אם יבואו לכאן שוב, אלישע משיב: "בעזרת השם. זוהר צריכה לקחת בשביל זה חופש. אולי בסוכות, אם עוד לא יתיישבו כבר בעזה. אנחנו רוצים לגור במקום עם מרחב, וגם עם ערך מוסף מבחינה אידיאולוגית. וגם – צריכים פה עוד רופאים באזור".
איך התוודעתם לאלי עזה?
זוהר: "היינו בצעדה בשדרות ביום העצמאות, ואז שמענו שמתארגנים גרעינים. הצטרפנו ל'גרעין ישי', שמיועד לצפון עזה, ובקבוצות הווטסאפ למדנו גם על המקום הזה".
זו הפעם השנייה שלהם כאן. בהתחלה הגיעו ללילה אחד, כעת לשניים. "שלושה לילות זה כבר פז"ם טוב", אומר פרופ' עמוס עזריה, מייסד היישוב. "אני מעריך שעברו כאן כבר כאלף איש, בתוכם כחמישים משפחות".
"היו פינויים גדולים, שכללו הרבה כוחות – עשרים כלי רכב משטרתיים. בפינוי האחרון לא החרימו לנו ציוד, ועברנו לפה. בכל פעם אנחנו חוזרים, אז אני לא מבין מה הם מרוויחים. חיילים אמרו לנו שטוב שאנחנו פה"
"כבר עזרתי להקים כאן את הצילייה. אני לא רק אורח, גם בונה", מוסיף אלישע.
כדי להגיע לאלי עזה יש לעקוב אחר המיקום שפרופ' עזריה שולח בסלולר. השילוט בפנייה מהכביש הראשי אל עבר החורשה הזאת מבשר רק על דוכן פיתות דרוזיות, לא על מיזם התיישבות. מלבד האוהלים שהקימו פרופ' עזריה וחבריו תמצאו כאן כמה צריפים בנויים מלוחות שהועמדו בזריזות. אחד מהם משמש כבית כנסת, מוקדש לזכרו של החייל רס"ל ישראל סוקול שנפל ברצועה. עוד במתחם – ארון מדפים עם מצרכי מזון; פאנלים סולריים שהוצבו על הקרקע ומספקים קצת חשמל, גם אם לא מספיק להפעלה רציפה של המקרר; וכן מחצלות, ספות ישנות וכיסאות פלסטיק. ספק מאחז, ספק מחנה קיץ נחוש.
"מלבדנו יש עוד משפחה אחת קבועה שמגיעה לשניים או שלושה לילות בשבוע", מספר עזריה. "בשבת, ברוך השם, לא קרה שהיינו לבד. תמיד יש עוד משפחות. מישהו שמדריך טיולים בעוטף אמר שהוא רוצה להתחיל להביא לפה קבוצות, כי זה מקום שיש בו תקווה, לעומת מקומות אחרים שיש בהם חורבן. הנקודה הזאת אמורה גם להיות פשוטה יותר לשהייה לעומת הנקודות הקודמות שהיינו בהן. אנחנו למעשה ב'אלי עזה ה" – הנקודה החמישית שלנו. בשבוע שעבר פינו אותנו מהנקודה הרביעית, והתקרבנו עוד לעזה".
אלי עזה הראשונה הוקמה בסוף יוני. "הגענו בכוונה למקום שברור שלא גרים בו והוא לא משמש אף אחד. בנקודה ההיא לא היה צל בכלל, היה חם ממש. אלי עזה ד' הייתה קצת יותר מוצלחת מבחינת מזג האוויר, אבל עף שם עפר כל הזמן, והכול התלכלך".
ספר על הפינוי הראשון.
"שוטרים הגיעו אלינו יום אחד ואמרו שזה שטח צבאי סגור. אמרנו שהוא לא. הם אמרו: 'אנחנו יודעים שאתם מתכוונים לצעוד מחר לעבר עזה. ברגע שתצאו, נחרים לכם את כל הציוד'. אמרנו – אוקיי. לא הייתה לנו שום תוכנית לעשות צעדה. למחרת הם הביאו צו שטח צבאי סגור שהוצא לכבודנו. זה היה קצת יותר קרוב לעזה. בחרנו נקודה שהיא לא שטח צבאי סגור, מרוחקת מספיק מיד־מרדכי ומנתיב־העשרה כדי לא להפריע להם, וכאמור גם אזור שומם לגמרי, שלא יגידו שהוא שייך למישהו. זה לא עזר".
תשע פעמים הם פונו עד היום. לפעמים חזרו לאחר הפינוי לאותה נקודה, במקרים אחרים המשיכו לנקודה חדשה. "באחד הפינויים אני לא הייתי, הייתה משפחה אחרת. השוטרים אמרו שצריך ללכת, והם הלכו. היו פינויים גדולים יותר, שכללו שימוש בהרבה כוחות – עשרים כלי רכב משטרתיים. בפינוי האחרון לא החרימו לנו את הציוד, ופשוט עברנו לפה. בכל פעם שמפנים אנחנו חוזרים, אז אני לא מבין מה הם מרוויחים. חיילים אמרו לנו שטוב שאנחנו נמצאים פה".
הנדודים התכופים הללו מאתגרים, הוא לא מכחיש. בכל פעם צריך לארוז את כל הציוד, ואז לפרוק ולסדר מחדש. "אנחנו כבר מתורגלים במעברי דירה, אבל אף פעם לא העברנו יישוב. זה קשה. יש נוער שעוזר לנו – כרגע הם לא נמצאים, כי נסעו לעלות להר הבית. למען האמת, כשמדובר בעבודה קשה מדי, הנוער נוטה להיעלם".
אפרופו נוער, יכול להיות שעם סיום החופש הגדול, גם אלי עזה תתפוגג?
"אנחנו כמשפחה העברנו את הכתובת שלנו מאריאל לשדרות. רשמנו את ארבעת הילדים הצעירים למוסדות חינוך בעיר, ונסיע אותם לשם".
הרבה אנשים מרגישים מאז שבעה באוקטובר את הצורך להירתם, לעשות מעשה. מה גורם לאדם מהיישוב גם לקום ולפעול בצורה כזאת?
"אותי מפתיעה השאלה ההפוכה – איך אפשר לא לעשות. בתחילת המלחמה היו הרבה דיבורים, ואז אנשים לאט־לאט חזרו לשגרה. זה מטריף אותי. אתם לא רואים מה עומד לקרות? איך אפשר? אני מבין שלא קל להיות כאן, אבל יש הרבה ישראלים שקשה להם יותר – מי שאיבדו במלחמה חברים, ילדים. הם בוודאי לא חזרו לשגרה. לי זה נראה לא סביר שלא כולם פועלים עכשיו למען ניצחון במלחמה".
מודל חומש
עמוס עזריה הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת אריאל, מתמחה בבינה מלאכותית. כשתיפתח שנת הלימודים האקדמית הוא מתכוון להמשיך ללמד שם. "בשנה החולפת הגעתי לאוניברסיטה בכל יום, אולי עכשיו אגיע פחות. יש באריאל גם מרצים מבאר־שבע". אשתו סיגל עובדת כמיילדת ב"מעייני הישועה" בבני־ברק, ומאז הקמת אלי עזה היא נוסעת מכאן למשמרות שלה בבית החולים. יש להם שבעה ילדים בטווח הגילים שבין 3 ל־20, ובשבתות הם נמצאים כאן בהרכב כמעט מלא.
"בתחילת המלחמה היו הרבה דיבורים, ואז אנשים לאט־לאט חזרו לשגרה. זה מטריף אותי. אתם לא רואים מה עומד לקרות? לא קל להיות כאן, אבל יש הרבה ישראלים שקשה להם יותר – מי שאיבדו חברים, ילדים. לא סביר שלא כולם פועלים עכשיו למען ניצחון"
בני הזוג עזריה למודי פינויים ונדודים עוד לפני הקמת אלי עזה. ב־2005, לקראת ההתנתקות, הם עברו כזוג צעיר עם תינוק לשא־נור, יישוב האמנים בצפון השומרון. אחרי הפינוי עברו עם משפחות שא־נור לשבי־שומרון, אבל המרחק מהטכניון, שם למד עמוס, היה גדול מדי, והם התמקמו במבוא־דותן. "מיד אחרי הפינוי ארגנתי פגישה של כל המגורשים משא־נור, ואמרתי – מה השאלה, אנחנו חוזרים. החזרה לחומש במהלך השנים היא פחות או יותר המודל שלנו כאן".
תנועת "חוזרים הביתה" מייסודו של עזריה מבוססת בעיקר על קבוצות ווטסאפ שדרכן מתעדכנים ונרתמים. "הקמנו אותה מיד בתחילת המלחמה, מתוך הבנה שניצחון יושג רק אם ההתיישבות היהודית חוזרת לחבל עזה. כל עוד המלחמה הייתה בשיאה, לא התקרבנו בכלל לאזור. עסקנו רק בתודעה. היו לנו רכזים שחילקו חולצות כתומות, צמידים כתומים, פלאיירים, חילקנו ותלינו המון סרטים כתומים בכל רחבי הארץ. בט"ו בשבט המצב הביטחוני פה כבר היה רגוע יותר, אז ארגנו נטיעות במעבר ארז. באדר עשינו את 'צעדת הראל'. כ־500 איש השתתפו בה, והם ממש צעדו לעבר עזה". הצעדה לזכרו של סרן הראל שרביט, שנפל בלחימה בעזה, יצאה מתחנת הרכבת של שדרות. עם הגיעם אל הגדר, כמה מהצועדים חצו את המחסום ועברו לתוך הרצועה. תשעה מהם נעצרו ולאחר מכן שוחררו.
"מאז היו עוד כל מיני ניסיונות", ממשיך עזריה. "ביום העצמאות, אחרי הצעדה הגדולה של תנועת 'נחלה', התארגנה איזו קבוצה של נוער". הוא לא חלק מתנועת נחלה, אולם לדבריו הוא עובד בשיתוף פעולה עם ראשיה, ובהם דניאלה וייס. "אנחנו בחוד, הם עובדים עם ציבור רחב יותר, ויש להם יותר כספים. אנחנו הופכים את הדברים לאפשריים, והם לוקחים את זה צעד אחד קדימה".
לך יש מערך גיוס כספים?
"יש תורמים, אין מערך. אנחנו רוצים לצאת בקרוב בקמפיין. העלויות שלנו הן קטנות ממה שנראה. לא מתקרבים לסכומים שנחלה מוציאה למשל על כנס בבנייני האומה או על צעדה בשדרות".
ולא אמרתם לעצמכם בשום שלב שאולי התנאים בשטח קשוחים מדי?
"ציפיתי שיותר משפחות יצטרפו אלינו בצורה קבועה", מודה עזריה. "אני מבין שהתנאים באמת קצת קשים ולא סטנדרטיים, אבל אנחנו נמצאים בתקופה לא סטנדרטית".
כמה זמן תישארו בנקודה הנוכחית?
"קשה לדעת. אחת הסיבות למעבר לכאן הייתה שקק"ל התנגדו למיקום הקודם. הם אמרו שזה לא חניון מוסדר ללינה, וההגעה היא דרך שדה, ועוד כל מיני סיבות שלדבריהם לא מאפשרות לשהות שם. שאלנו אותם ספציפית על המיקום פה, והם אמרו שכאן לא מפריע להם, כי זה באחריות הצבא. גיששנו אצל גורמי צבא ואמרו לנו שזה לא מפריע להם, כי אנחנו קרובים לכביש. אז עברנו לכאן מתוך הנחה שנסתדר, אבל מיד כשהתמקמנו, הגיעו פקחים של קק"ל ואמרו שזה כן מפריע. אז אני לא יודע איך זה יתקדם. גם המשטרה מבקרת אותנו לא מעט. אני מקווה שכן נצליח להיות פה לאורך זמן. כמובן, המטרה היא להתיישב בעזה, ואם נרגיש שהמקום הזה מוצה ואנחנו רוצים להתקרב עוד ליעד, אולי נזוז מיוזמתנו. אני מקווה שאם נעזוב כאן, זה יהיה רק כדי להתקרב לעזה, או להיכנס אליה".
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בריאיון לערוץ 14 לפני כחודשיים שהתיישבות בעזה היא לא ריאלית.
"אני חושב שזה לגמרי ריאלי. לדעתי הציבור מבין שניצחון במלחמה יושג רק אם תהיה התיישבות יהודית. מבחינת האויב, חיי אדם לא חשובים. גם אם נהרגו להם עשרות אלפים, זה לא משנה מבחינתם, יש להם עוד. הם מקדשים את המוות כמו שאנחנו מקדשים את החיים. אנחנו ננצח רק אם הם יפסידו, ובשביל זה הם צריכים לאבד את האדמה, ושאנחנו נתיישב בה.
"אין לנו מרחב מוגן ולא גדרות. ככה אנחנו מאמינים שכל תושבי העוטף צריכים לחיות", אומר פרופ' עזריה. הוא מבין את מי שחוששים כעת לחזור: "עכשיו אומנם לא מסוכן לגור פה, אבל אם חמאס יחזור לצפון הרצועה, תושבי העוטף לא יוכלו לומר שהם שוב עוזבים. ברגע שהם חוזרים, יש חשש שזה מנרמל את מה שעלול להתפתח"
"שימי לב שראש הממשלה לא אמר שזה לא יקרה, או שהוא ידאג שלא יתיישבו שם. הוא אמר שזה לא ריאלי, ואני מבין מאיפה האמירה שלו מגיעה. בסופו של דבר יש עליו לחצים מכל מיני כיוונים. לדעתי, אם אומרים שמשהו 'לא ריאלי', ובסופו של דבר מגיעה קבוצה ומצליחה להתיישב – הטענה של חוסר ריאליות היא כבר לא עילה לפנות. למערכת הפוליטית קשה לומר 'בואו נלך עכשיו ונתיישב שם', אבל יהיה קל יותר לומר 'אחרי שהם התיישבו, אל תפנו אותם'". ולכן, לשיטתו, האזרחים הם שצריכים ליזום ולהוכיח שהתיישבות ברצועת עזה היא כן ריאלית. "אם רוצים למנוע את שבעה באוקטובר הבא, לא מספיק לעשות שם הרס. במלחמה צריך לנצח".
מה התרחיש הכי אופטימי בעיניך עבור אלי עזה?
"שבתוך כמה חודשים נקים מאהל דומה לזה, אבל קצת מעבר לגדר. באזור ניסנית. כבר עכשיו אנחנו מגיעים כל הזמן לנטיעות שלנו במעבר ארז – משקים, עושים פעילויות מדי פעם. ארגנו שם למשל תפילת נשים. אני מניח שבאיזשהו שלב ייתנו לנו לעבור את הגדר לפרק זמן קצר, נניח לתפילת ראש חודש שאחריה נצא. ברגע שיאפשרו לנו פעם אחת, אפשר יהיה לחזור על זה פעם בחודש או פעם בשבוע, ואחר כך להישאר שם יותר זמן, ובשלב מסוים אולי נוכל לשהות שם לילה. וכך לאט־לאט נעביר יותר ויותר פעילות אל מעבר לגדר. הכול יהיה או בתיאום ממש, או בהעלמת עין – 'תהיו פה רק קצת, ואז אתם יוצאים'.
"בצעדות הראינו שאנחנו מסוגלים להגיע לעזה. להתיישב שם כרגע זה לא ריאלי מבחינתנו רק בגלל התנגדות הצבא והמשטרה, כי הם יפנו אותנו. אז אנחנו מראים שאפשר להתיישב קרוב מאוד, ושאנחנו מצליחים להתנהל כיישוב בכוחות עצמנו גם בלי תקציבים, בטח לא מהמדינה. את מה שעושים פה אנחנו יכולים לעשות בפנים, גם בכל הנוגע לחשמל ומים. מעבר לכך, אלי עזה היא מאהל מחאה על כך שעוד לא נכנסים. אנחנו מביאים לפה אנשים – היה אריאל זילבר, יגיעו חברי הכנסת לימור סון הר־מלך ואריאל קלנר. זה מעלה את העניין על סדר היום הציבורי. יכול להיות שעם התקררות מזג האוויר, יצטרפו עוד משפחות. אני לא חושש שלא יהיו פה אנשים".
אני מרכז מתון
אספקת המים של אלי עזה מגיעה מ"עוקב", מכל גדול רכוב על גלגלים. "יש לנו עוד משימות שצריכים לבצע פה, למשל לבנות מקלחת, כמו הצריפון של השירותים שכבר עומד כאן. הבאנו את כל המרכיבים, בעזרת השם נבנה היום".
המקום הזה מקפיץ זיכרונות ממאהלי מחאה שהוקמו במקומות שונים בדרום לפני ההתנתקות.
"אלי עזה ד' הייתה בדיוק במקום שאליו גירשו את תושבי אלי־סיני, ניסנית ודוגית. הם ישבו שם בדרך החוצה, ואנחנו בעזרת השם בדרך פנימה".
כמקובל באזור, בומים עמומים מהלחימה בעזה נשמעים כאן, אבל בעוצמה מרוככת מאוד. רק פעם אחת תפסה אותם אזעקה בשל ירי רקטות מהרצועה. "אין לנו מרחב מוגן ולא גדרות. ככה אנחנו מאמינים שכל תושבי העוטף צריכים לחיות". ועם זאת הוא מבין את התושבים שחוששים עדיין לחזור לבתיהם: "עכשיו אומנם לא מסוכן לגור פה, אבל אם חמאס יחזור לצפון הרצועה, תושבי העוטף לא יוכלו לומר שהם שוב עוזבים. ברגע שהם חוזרים, יש חשש שזה מנרמל את מה שעלול להתפתח".
אתם מציבים שמירה בלילות?
"אין לנו שמירה. אני חושב שכאן בטוח יותר מבהרבה מקומות בארץ בתקופה הזאת, גם מקומות שיש בהם שמירה. בתחילת המלחמה אמא שלי הייתה לחוצה מכך שאנחנו גרים באריאל. ההורים שלי ממושב בית־גמליאל, וגם שם יש תקופות קשות".
הם ביקרו באלי עזה?
"עדיין לא. כשחגגנו בר־מצווה לא מזמן, התחלנו את האירוע במצפה־שדרות שצופה לעבר עזה, ואז הלכנו למוזיאון גוש קטיף להמשיך שם את הסעודה. חלק מבני המשפחה שלי פחדו להגיע לשדרות, ובאו רק למוזיאון".
המשפחה שלו כוללת גם את אחותו רחל עזריה – חברת הכנסת לשעבר מטעם מפלגת "כולנו", פעילה למען זכויות נשים ומחברת הספר "המדריכה למהפכה", שמסביר כיצד פעילים חברתיים יכולים להוביל שינוי במדינת ישראל. לדברי אחיה, הוא ורחל לא מנהלים ביניהם דיונים פוליטיים רבים, אבל מדי פעם מתעורר ויכוח קל. "היה בינינו דיון לא מזמן – היא דיברה על זכויות נשים, ושאלתי אם תומכת בהשתחוויית נשים בהר הבית. קצת התקיל אותה. אמרה שאם הייתה תומכת בהשתחוויית גברים, הייתה תומכת גם בהשתחוויית נשים".
ובנושא בוער אחר – מה דעתך בנוגע לעסקת חטופים שתכלול גם הפסקת אש?
"אם עושים עסקה עם חמאס, המשמעות היא שיש חמאס, וזה כבר בעייתי. מדינת ישראל נמנעה בעבר מכל משא ומתן עם ארגוני טרור. אם יוסכם על שחרור מחבל תמורת השבת חטוף ולא מעבר לכך – לא הייתי אומר לזה לא. אבל לא מדברים במושגים כאלו, אלא על עשרות מחבלים תמורת כל חטוף וגם הפסקת אש ועוד מוקשים שיפריעו לצבא. כל עסקה כזו עלולה בהמשך לפגוע בחיים של רבים אחרים. גם אם חושבים רק על החטופים, עסקה בשלבים עלולה לסכן אותם, ולגרום לחמאס להחביא אותם יותר. אם חושבים על כלל האוכלוסייה, על החיילים, ודאי שזה פוגע ומסכן. כמעט לכל עסקה כפי שהיא מתוארת בתקשורת, אני מתנגד".
אתה מרגיש שדרכך האידיאולוגית מפריעה לך לפעול בעולם האקדמיה?
"אוניברסיטת אריאל נתקלת בקשיים וחרמות רק כאן בארץ. בחו"ל לא מבינים מה אריאל ומה לא. מי שנגד ישראל מתנגד להכול, בין אם מדובר באריאל ובין אם במקומות אחרים. יש גם כאלו שאוהדים אותנו, ואפילו אומרים שאנחנו עדינים מדי מול הערבים, וצריכים להיכנס בהם יותר. בדרך כלל העניין האידיאולוגי לא עולה. קרה שמישהו מחו"ל רצה להתקבל אלינו, והמנחה שלו לפוסט־דוקטורט לא הסכים לתת לו מכתב המלצה אם הוא הולך לאריאל. אבל המנחה הזה הוא ישראלי שירד מהארץ".
יש נקודות השקה בין בינה מלאכותית, תחום ההתמחות שלך, ובין התיישבות?
עזריה מחייך. "באופן כללי, טכנולוגיה פותרת הרבה דברים שאומרים עליהם שהם לא ריאליים, ממש כמו שאומרים על התיישבות בעזה. מעבר לכך, התיישבות חשובה לביטחון, תחום שבו השימוש בבינה מלאכותית הוא משמעותי כבר עכשיו".
רגע לפני סיום הריאיון, אחד מילדיו נעקץ בידי צרעה. אחרי טיפול מקומי במים קרים ואלוורה, הילדים מספרים שהם מחבבים את המקום, על אף אתגריו. אביהם מציין שהטרוניות מצידם לא עולות על אלו שנשמעות בשלהי אוגוסט בבתים סטנדרטיים יותר. הוא אגב מדבר איתם אנגלית – גם כי זו שפת אמו, שעלתה מארה"ב, וגם כהמשך לכמה שנות מגורים של המשפחה בפיטסבורג, פנסילבניה, כשעשה שם פוסט־דוקטורט.
מה תושבי האזור צריכים לדרוש מהמדינה?
"שתהיה התיישבות יהודית בתוך חבל עזה. מישהו מיד־מרדכי אמר לי שמכיוון שנתיב־העשרה טרם חזרו, הוא לא רוצה להיות קו ההגנה הראשון. זו אמירה שאני לא יודע איך להתייחס אליה".
אתה מתנדב להיות קו ההגנה האזרחי הראשון.
"כן. אבל זה לא ייגמר בשני יישובים בקצה הרצועה. נתחיל שם ונתקדם. צריך לדחוק את האויב עד שהוא יבין שיש מחיר למה שעשה". ואז, הוא בטוח, יצטרפו עוד ישראלים רבים להתיישבות החדשה־ישנה. "הרבה אנשים אומרים שהם רוצים לבוא, כשנהיה בפנים. אם יהיו שם תנאים, כלומר קרוואנים עם מזגן וכדומה, ברור לי שהמון יבואו. כאן גם התנאים קשים, וגם זה לא בתוך עזה, אז פחות באים".
יהיו שיאמרו שאתה קיצוני.
"לא, אני מרכז מתון. אני חושב שיש המון תמיכה ציבורית במטרות שלנו. כשאנחנו נכנסים לשדרות או לנתיב־העשרה עם הנגרר, אנשים צופרים בהתלהבות. תושבים משדרות שולחים לנו אוכל לשבת. ההתיישבות הזאת היא פעולה שהרבה תומכים בה, אבל היא קשה, אז אין המוני מצטרפים. זה שאנחנו כן עושים ופועלים, לא הופך אותנו לקיצוניים. אנחנו בסך הכול מקריבים ומוכנים לעשות את מה שהציבור שואף אליו. התפקיד שלנו הוא להוכיח למדינה שהתיישבות בעזה היא כן ריאלית".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
