בעודו שוכב בתאג"ד בלבנון, פצוע קשה ותחת השפעת מורפיום, מאיר בר־אילן, דוקטורנט צעיר באוניברסיטת בר־אילן (יש קשר משפחתי), ניהל שיחה על כתב יד מקוצ'ין שגילה לאחרונה. בר־אילן לא זכר בעצמו עם מי שוחח: "לימים התקשר אליי מישהו ושאל אותי, 'השם הזה והזה אומר לך משהו?'. עניתי 'לא'. הוא המשיך: 'אחי היה חובש בתאג"ד בלבנון, והוא סיפר לי שטיפל בך, ואתה דיברת איתו על קוצ'ין. זה נכון?'. על זה השבתי 'אמת ויציב'".
את כתב היד הקוצ'יני חקר בר־אילן (72) במשך שנים רבות, לצד עיסוק פורה בטקסטים אחרים. הוא מתגורר ברחובות, נשוי למרים, אב לחמישה וסב ל־18. לאורך כל חייו ליוו אותו לא רק הטקסטים שחקר, אלא גם מה שקרה לו בגיל שלושים, כששירת במילואים במלחמת לבנון הראשונה כסגן מפקד פלוגת חרמ"ש. "הייתי בכוח שנשלח לחלץ את נפגעי קרב סולטן־יעקוב", הוא נזכר. "לפנינו היו שני טנקים, ואני הייתי בנגמ"ש זלדה. חטפנו סאגרים, ובסופו של דבר הפגיזה אותנו סוללת תותחים ישראלית עם תחמושת ישראלית, על פי פקודה. לקח לי זמן לגלות את זה, וגם דיברתי עם מפקד הסוללה. אבל זה לא משנה את הסיפור. זה חלק מהמחירים הכבדים שמשלמים על המלחמה".
חייו ניצלו, אבל הפציעה הקשה הביאה לכריתת רגלו הימנית. "אחר כך הפציעה הובילה לפגיעה ביד ובעמוד השדרה. זה סיפור מתגלגל כבר 42 שנה". הוא עדיין עובר פיזיותרפיה במחלקת השיקום של בית החולים שיבא, והיום נמצאים שם לצידו לוחמים שנולדו אחרי שרגלו נקטעה. "אין מילים בפי. אני רואה את הצעירים בשיקום, עם כמה מהם יצא לי לדבר, ולפעמים גם קצת לעודד אותם. בזמנו היינו בתל־השומר 12 או 14 חבר'ה, אבל ה'מחזור' הנוכחי של הקטועים הרבה יותר גדול. בית הלוחם וארגון נכי צה"ל הלכו והידלדלו במשך השנים, כי אנשים 'החזירו ציוד'. עכשיו בתוך שנה היה זינוק עצום. המלחמה שלהם לא תסתיים בחודשים הקרובים וגם לא בשנים הקרובות, כמו שהמלחמה שלי נמשכת כבר 42 שנה".
"גילוי המגילות הגנוזות עורר מחדש את העיסוק בשפירא ואת הוויכוח בשאלת זיוף המגילה. היו מי שטענו מיד: למה לעסוק בזה? הרי אנחנו יודעים כבר שזהו זיוף. מנגד היו פתאום מי שטענו, בעקבות גילויי קומראן, שכנראה גם המגילה ההיא הייתה אותנטית. להם סתמו את הפה"
לצד זאת הוא מודה לא־ל על שלא נפגע מבחינה קוגניטיבית: "'אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני'. אני עוסק בדברי תורה, וכל אחד עושה את תפקידו. הרופא שהעלה אותי למסוק בשנת 82' אמר לי שהוא לא ידע אם יראה אותי בחיים אי פעם. אני מבין שכבר הייתי בדרך לשמיים, אבל מישהו שם החליט שעוד לא סיימתי את משימתי בעולם הזה".
הקריירה הארוכה שלו כחבר סגל באוניברסיטת בר־אילן, הוא אומר, אינה קשורה לאדם ששניהם קרויים על שמו – סבו, הרב מאיר בר־אילן. אבל המורשת המשפחתית מלווה אותו גם היא: בחדר עבודתו ניצבת תמונת הסב, שהיה מראשי הציונות הדתית ותנועת המזרחי, מייסד עיתון הצופה ועוד, ותמונתם של הורי סבו, הרבנית ריינה בתיה והרב צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), ראש ישיבת וולוז'ין. מלבדם מופיעה שם גם תמונתו של רבי יחיאל מיכל אפשטיין, בעל "ערוך השולחן", סבא־רבא־רבא שלו. "אני לא מומחה לתורת וולוז'ין או להיסטוריה של סבא וסבא־רבא וסבא־רבא־רבא שלי, אבל כמו שאומרים בצרפתית: נובלס אובליז', האצילות מחייבת. אני עוסק בדברי תורה, וכך עשה גם אחי הרב נפתלי, שנפטר לאחרונה. אחי מיכה הוא מהנדס, וגם הוא ממשיך את המסורת המשפחתית, כי אבא שלי, ד"ר טוביה בר־אילן, היה מהנדס כימיה. כל אחד עושה כמיטב יכולתו למען עם ישראל וארץ ישראל".
תולדות הפולקלור
מיטב יכולתו של פרופ' בר־אילן הוא בנושא חשוב אחר: ניתוח, פענוח ופרשנות של טקסטים. למשל, כתב היד הקוצ'יני ההוא, שגילה ב־1981, זמן קצר לפני שנפצע במלחמה. "שבוע־שבועיים התבוננתי בו, עד שאמרתי לעצמי: 'כשאהיה גדול, אני רוצה להוציא את כתב היד הזה לאור'. ידעתי שזה לא יהיה מיד, אבל קבעתי לי יעד", הוא מספר. השלמת העבודה לקראת הוצאתו במהדורה מדעית ארכה יותר משלושים שנה, ורק ב־2015 ראה אור הספר "דברי גד החוזה": "אני לא עד כדי כך עצלן, אלא שעסקתי בעוד כל מיני נושאים", אומר בר־אילן.
עוד נושאים – דהיינו עוד טקסטים, ועוד דיונים במקורם ובמשמעותם, באמת שבהם ובזיוף שבהם. כי גם "דברי גד החוזה" הוא סוג של זיוף – טקסט דמוי־מקראי, שיש דיון נרחב על מועד חיבורו, מקום כתיבתו ועל כוונתו. "מה זה בדיוק זיוף – זו שאלה. זה לא שחור ולבן. אבל דרך העיסוק ב'דברי גד החוזה' הגעתי לחקור זיופים במשך הרבה שנים, ואחרי שהוצאתי אותו לאור החלטתי שאני רוצה לכתוב ספר על זייפנים, שיהיה מבוסס על החומר המגוון שצברתי. פרק אחד כתבתי וסיימתי, ואפילו פרסמתי אותו באחד האתרים. זה סיפור על המשומד אדמונד בורדו סֶקֶיִי, ש'גילה' את הספר 'הבשורה האיסיית אשר ליוחנן'. פרק שני נמצא גם הוא כבר בשלבי גמר. ככה הגעתי גם לסיפור של מגילת שפירא, וכתבתי עליה את ספרי החדש".
עלילותיו של וילהלם מוזס שפירא, שבר־אילן מגולל בספר "מגילת הזייפן" (הוצאה עצמית), מוכרות זה שנים לעוסקים בתחום. גם לקהל הרחב שמו היה ידוע, ואפילו לפני פרסום ספרה של שולמית לפיד "כחרס הנשבר" (1984), שהפך אותו מוכר עוד יותר. שפירא היה יהודי מומר, סוחר עתיקות שחי בירושלים במאה ה־19. הוא הסתבך בפרשייה של מכירת "עתיקות מואביות" מזויפות למוזיאון בברלין, וכאשר הגיע ב־1883 לגרמניה ולאנגליה כשבאמתחתו פיסות ממגילה עתיקה שנמצאה לדבריו סמוך לערוער בעבר הירדן המזרחי, עלו מיד חשדות שזהו עוד זיוף. הסוחר הירושלמי דרש סכום דמיוני, מיליון ליש"ט, תמורת המגילה הגנוזה. אולם המומחים בלייפציג, בברלין ובלונדון קראו את הטקסט – מעין קיצור של ספר דברים – וחרצו דין: המגילה מזויפת. עקב כך היא נמכרה בפרוטות, ואבדה בחלוף השנים. שפירא עצמו שלח יד בנפשו ב־1884, חודשים ספורים אחרי הפרשה.
"הסופר חיים באר כתב שסיפורם של שפירא והמגילה הוא 'פולקלור ישראלי'", אומר בר־אילן. "הכרתי את הסיפור הזה בשלב מוקדם של חיי, וידעתי שמדובר בזיוף. איך ידעתי? קשה לי לענות על זה, אף שניסיתי לחקור ולשחזר ממתי אני חושב כך. מצאתי אזכורים של הפרשה בעיתונים ישראליים עוד בשנות השישים, ואולי אפילו קודם לכן. מעניין להזכיר שזה לא תמיד היה פולקלור. הסיפור עורר עניין והד ציבורי בשנות השמונים של המאה ה־19, ודעך. רק לאחר גילוי המגילות הגנוזות בקומראן התעורר זיכרון המגילה של שפירא, וכך גם העניין הציבורי בסיפור ההוא".
"רשימה לא נכתבת כמו ספר. כשאתה מכין רשימה למכולת אתה לא מתכנן אותה מראש. אתה כותב 'חלב, ביצים, עגבניות', ואז אשתך זורקת לך 'צריך גם חיתולים', וכעבור שעה אתה נזכר שחסר לך גם תה. זה מדע שלם, מדע הרשימות, ובזה השתמשתי לחקר מגילת הנחושת"
בר־אילן מזכיר שגם לגבי מגילות קומראן נשמעו בתחילה טענות על זיוף. "הטענות הללו הופרכו מהר מאוד, אבל בשלב הראשון הן גררו דיון ער, בעיקר באנגליה ובצרפת. אלה שתי המדינות שהיה בהן זיכרון היסטורי של עלילת שפירא. באופן טבעי, רק שבעים שנה אחרי הפרשה ההיא, גילוי המגילות הגנוזות החיה מחדש את העיסוק בשפירא ואת הוויכוח בשאלת זיוף המגילה. היו מי שטענו מיד: למה לעסוק בזה? הרי אנחנו יודעים כבר שזהו זיוף. מנגד היו פתאום מי שטענו, בעקבות גילויי קומראן, שכנראה גם המגילה ההיא הייתה אותנטית. להם סתמו את הפה, כי רוב החוקרים, גם במניין וגם מבחינת המשקל האקדמי שלהם, חשבו שמגילת שפירא מזויפת. לכן איש כמעט לא ניסה לחקור אותה. אם היא זיוף, איזו סיבה יש לאדם רציני שכותב על עניינים חשובים להשחית עליה זמן יקר?"
התשובה בטקסט
בר־אילן, כאמור, ידע כבר בצעירותו שהמגילה מזויפת. אבל ככל שחקר יותר ויותר זיופים והאשמות בזיופים של טקסטים אחרים, הוא הבין שהחמיץ משהו. "כשהתעורר העניין בפרשת שפירא בשנות השישים המאוחרות, חוקרים רבים טענו שאין בכך טעם, כי המגילה אבדה. אבל במהלך כתיבת הספר על הזייפנים התעמקתי בחומר, וגיליתי שהטעו אותי או שטעיתי בעצמי – תלוי איך מסתכלים על זה. המגילה אבדה, אבל הטקסט שלה פורסם, ולא פעם אחת אלא פעמיים. כשגיליתי את זה היה ברור לי שאני חייב להשיג את הטקסט ולקרוא אותו בעצמי.
"זה היה עניין לא פשוט, משום שהטקסט פורסם בספר שקשה להשיג. יש בארץ רק עותק אחד שלו, באוניברסיטה העברית. גרסה אחרת של הטקסט פורסמה בכתב עת שאיש לא שמע עליו מלבד בהקשר של הפרשה הזאת. אחרי הרבה מאמצים הצלחתי לשים את ידי על שתי הגרסאות, ומיד אמרתי לעצמי שזה לא נראה זיוף. מה זה כן – עוד לא היה ברור לי.
"ככל שהתעמקתי, הבנתי שיש כאן טעות. זהו הכישלון הגדול ביותר של מדעי היהדות. היו לענף הזה הצלחות כבירות במשך 200 שנה, אבל כנראה היו גם כישלונות. רוב האנשים שדיברו על הטקסט מאז ימיו של שפירא, עשו את זה בלי לקרוא אותו בכלל. זה משונה. גם מי שעסקו בפרשת שפירא, לא דנו בטקסט באופן מעמיק. כך לדוגמה פרופ' מנחם מנצור, איש מדעי היהדות בארה"ב שטען שהמגילה אותנטית, הביא במאמר שלו צילום של חצי מהטקסט, במקום להביא אותו במלואו. אחרים בכלל לא דנו בטקסט, בהנחה מוקדמת שהוא מזויף".
את הפער בין המסקנה שלו למסקנותיהם של חוקרים אחרים בתחום תולה פרופ' בר־אילן בהכשרתו האקדמית וב"ארגז הכלים" שלו. "אני עוסק בליטורגיה, בטקסט משוכתב, בהרמוניזציה של טקסטים, ולכן כשהתחלתי לעסוק במגילה היה ברור לי שקודם כול אני צריך לבחון את הטקסט. וכאן אני שואל את כל החוקרים שקבעו בנחרצות שהמגילה מזויפת: איך אתם קובעים זאת בלי לראות את הטקסט? זה כמו רופא שנותן חוות דעת בלי לראות את המטופל".
האמת היא שקריאת המגילה דרך שני פרסומיה היא עניין לא פשוט. "המגילה הועתקה פעמיים, בהפרש של כחודש – פעם אחת בידי פרופ' הרמן גותה בגרמניה, ובפעם השנייה בידי ד"ר כריסטיאן דוד גינצבורג בבריטניה. בין שתי ההעתקות הללו יש פער גדול מאוד, שאפשר לראות אפילו כשסופרים כמה מילים יש בכל עמודה של הטקסט.
"המגילה הייתה עשויה מעור אדמדם כהה, כנראה של כבשים שחורות, והסופר כתב בדיו שחורה. הכתב היה ברור אז, אבל חלפו אלפיים שנה, והעור התחמצן והשחיר. צילמו את המגילה לפני 140 שנה, ובתמונה לא רואים כלום – גוש פחם, שחור על גבי שחור. היום יש שיטות מתקדמות של צילום מולטי־ספקטרלי, ואם המגילה הייתה בידינו היה אפשר לעשות בהן שימוש. אבל במאה ה־19, מה עשו כדי לקרוא אותה? לקחו מקל עם צמר גפן, הרטיבו אותו בכוהל והעבירו אותו על המגילה. ככה, כשהמגילה לחה, נוצר ניגוד בין הקלף לאותיות ואפשר לקרוא. הבעיה היא שזה פתרון קצר מועד: עכשיו אני קורא, ובעוד חמש או שבע דקות הכוהל מתאדה ושוב אתה לא רואה כלום. וכך קרה ששני אנשים הסתכלו על אותה מגילה, אבל הטקסט שהם הצליחו לקרוא שונה.
"הייתי בכוח שנשלח לחלץ את נפגעי קרב סולטן־יעקוב. לפנינו היו שני טנקים, אני הייתי בנגמ"ש זלדה, חטפנו סאגרים, ובסופו של דבר הפגיזה אותנו סוללת תותחים ישראלית". הפציעה הקשה הביאה לכריתת רגלו הימנית
"גם הזמן השפיע. גותה והצוות שלו בגרמניה הוציאו את הספר שלהם על המגילה בתוך חודשיים, אבל כתב היד היה בידיהם רק שישה־שבעה ימים. הוועדה של גינצבורג, שפעלה מטעם המוזיאון הבריטי, ישבה על כתב היד שלושה שבועות, ופרסמה את הפענוח שלה בכתב העת ההוא. שני הפענוחים נעשו בתוך זמן קצר מאוד, בהתחשב באתגר. לכן השלב הראשון בעבודה שלי היה השלב הפילולוגי: להביא את שתי ההעתקות, להציב אותן זו מול זו ולהשוות, כדי להסיק מה היה כתוב במגילה. בהמשך הפכתי את הטקסט לקריא. את כל השלבים הללו הבאתי ב'מגילת הזייפן', כך שכל אחד יכול לבדוק ולראות בדיוק מה עשיתי, ולהתרשם בעצמו מתוכנה של המגילה".
רוב החוקרים עדיין סבורים שמגילת שפירא מזויפת, בניגוד לעמדת בר־אילן. האמת היא שגם על מי שסבורים שהיא אותנטית הוא חולק: "שני הצדדים לא צודקים. למה? משום שהטיעונים שלהם לא מתבססים על הטקסט עצמו, ואילו כל מה שאני אומר מתבסס על הטקסט עצמו". לדוגמה הוא מספר על השימוש שלו בתחום המכונה סטילומטריה – איסוף אובייקטיבי של נתונים סטטיסטיים על הטקסט, ועריכת חישובים שאינם תלויים בהתרשמות אישית. "הפרשנות כמובן נתונה כבר לשיקול דעתו של מי שמפרש", הוא מודה. "אני מצאתי שמילים כמו 'אח', 'רֵעַ', 'אהבה', 'שנאה' ו'שקר', שכולן עוסקות ביחסים בין אנשים, נמצאות במגילה בשכיחות גבוהה הרבה יותר מאשר בטקסט המקור כביכול, ספר דברים. הפרשנות שלי היא שיש אג'נדה במגילה, והיא לא סתם קיצור של ספר דברים. טביעות האצבע של מחבר המגילה משקפות נטייה לתיקון פני החברה.
"למשל, המחבר מוסיף לעשרת הדיברות עוד דיבר: 'לא תשנא את אחיך בלבבך'. כביכול הוא אומר לא־לוהים לשפר את הממד החברתי בעשרת הדיברות. לא שאין ממד כזה; יש, אבל צריך עוד. ומעניין שהוא לא עושה את זה רק פעם אחת, מה שעשוי להיות מקרי. הוא מכניס את הפסוק הזה גם בטקסט של דברים כ"ז, בפרשת הברכות והקללות. יש כאן עיבוד מיוחד של פרק כ"ז, שתואם למה שנאמר במשנה במסכת סוטה: לכל אחת מהקללות יש 'טקסט בבואה', ברכה שקודמת לה. כל זה נעלם מעיניהם של החוקרים שעסקו במגילה עד היום".
כלי הקונספציה
כתב יד חידתי אחר שבר־אילן עסק בו במשך השנים הוא "מגילת הנחושת", ממגילות מדבר יהודה הסתומות ביותר. "היה אדם אחד שכתב על המגילה הזאת דוקטורט, 1,340 עמודים, ובסיום הוא אומר שאנחנו לא יודעים מה יש בה", מלין בר־אילן. "אני אומר שאם אדם כותב 1,340 עמודים ובסוף אומר שהוא לא יודע מה לומר, יכול להיות שהוא פועל באופן לא נכון. אם אני מבקש ממך לכסח את הדשא בגינה שלי, ובסוף היום מתברר שכיסחת 10 ס"מ על 10 ס"מ, ואתה מראה לי מכונת גילוח ומסביר לי שככה כיסחת את הדשא, אני אגיד לך: אדוני, אתה משתמש בכלים הלא נכונים".
במגילת הנחושת מופיעה רשימה של אוצרות מבית המקדש ושל מקומות הטמנתם, ולפי בר־אילן העובדה שזוהי רשימה היא המפתח לפענוחה. "רשימה היא סוגה ספרותית מיוחדת, שצריך להבין את התכונות המיוחדות שלה. מי שגילה לי את הסוד הזה הוא חוקר שהשפיע עליי רבות מבחינה אינטלקטואלית, ג'ון רנקין גודי, אנתרופולוג חברתי שכתב בין השאר את הספר 'ביותה של המחשבה הפראית'. זה ספר מעורר השראה שפתח לי את הראש, ובעקבותיו ניתחתי את מגילת הנחושת.
"רשימה לא נכתבת כמו ספר. כשאתה מכין רשימה למכולת אתה לא מתכנן אותה מראש. אתה כותב 'חלב, ביצים, עגבניות', ואז אשתך זורקת לך 'צריך גם חיתולים', וכעבור שעה אתה נזכר שחסר לך גם תה. זה סוג אחד של רשימה. רשימת תלמידים בכיתה היא אלפביתית. זה מדע שלם, מדע הרשימות, ובזה השתמשתי לחקר מגילת הנחושת וגם לחקר מגילת תענית".
"היהודי שחיבר את מגילת שפירא חי בעבר הירדן ורצה להנהיג את הקהילה שלו, ולצורך כך נזקק לטקסט ליטורגי שבני הקהילה יקראו כשהם מתכנסים. כשהוא יוצר עיבוד של ספר דברים הוא לא עושה משהו חריג בעיניו, ולא ממציא כל מיני הלכות ואיסורים כמו שמצאנו בקומראן"
בר־אילן מרגיש שמחקריו על זיופי טקסטים ממשיכים את מלאכתו של המזרחן, הארכיאולוג והדיפלומט הצרפתי שָארל סימון קְלֶרְמוֹן־גָנוֹ, בן המאה ה־19. "הוא היה החוקר הראשון שהאשים את שפירא בזיוף חרסי מואב והמגילה", הוא אומר. "גנו היה מומחה לזיופים וכתב ספר על זיופים בארץ ישראל, אבל שאר החוקרים שעסקו במגילה וטענו שהיא מזויפת לא היו מהתחום. זה לא היה המקצוע שלהם. לא לחינם הקדשתי בספר פרק שלם לזיופים, ובין השאר הראיתי שם שהאנשים שהביעו את דעתם על המגילה של שפירא התגלו כטועים במקרים אחרים".
פרופ' עידן דרשוביץ עורר שוב את הדיון במגילה לפני כשלוש שנים. הוא טען שזה נוסח קדום מאוד של ספר דברים, מהמאה ה־6 או ה־7 לפני הספירה. אתה לא מסכים איתו. אז מהו בעצם הטקסט הזה, להבנתך?
"המפתח נמצא במשמעות שנושא הטקסט הזה. את שיטת המחקר שאני משתמש בה פיתח החוקר הגרמני הרמן גונקל, והיא נקראת Sitz im Leben, ובתרגום לעברית 'המושב בחיים' או 'האחיזה במציאות'. השיטה הזאת הומצאה בראש ובראשונה לניתוח פרקי תהילים: החוקר בוחן את הטקסט ומחפש בו ראיות שיסייעו לענות על השאלה באילו נסיבות חובר השיר. למשל, 'ירושלים של זהב': באילו נסיבות הוא נכתב? לאיזו מטרה? איפה הוא הושמע? זוהי שיטה חשובה מאוד בחקר המקרא. גם עמוס חכם, שחיבר את פירוש 'דעת מקרא' לספר תהילים, היה מודע לה, ואפשר לראות את זה בפירוש שלו, אף שהוא כמובן לא עושה לזה פרסומי ניסא.
"השיטה הזאת נכונה לכל טקסט, לא רק לספר תהילים, וכשאני מנתח בעזרתה את המגילה אני מראה שהיא טקסט ליטורגי, כלומר בעצם סידור תפילה. של מי? של יהודים. אילו יהודים? החוקרים במאה ה־19 חשבו שיש יהדות אחת, כלומר היהדות שאנחנו מכירים היום היא גם זאת שהייתה פעם. זה כמובן לא נכון. בעת העתיקה לא הייתה 'יהדות' אלא יהדויות. היהודי שחיבר את מגילת שפירא חי בעבר הירדן ורצה להנהיג את הקהילה שלו, ולצורך כך נזקק לטקסט ליטורגי שבני הקהילה יקראו כשהם מתכנסים – אולי פעם בשבוע, אולי פעם ביום, אני לא יודע – והטקסט הזה יביע את אופי האמונה שלהם בהשם. לכן כשהוא יוצר עיבוד של ספר דברים, הוא לא עושה משהו חריג בעיניו, ולא ממציא כל מיני הלכות ואיסורים כמו שמצאנו בקומראן. הוא רק מנהיג של קהילה, שמבקש לתקן את פני החברה".
שכתוב טקסטים ליטורגיים הוא תופעה מוכרת ביהדות, מדגיש בר־אילן. "יש לזה עשרות דוגמאות, אם לא מאות, במיוחד בסליחות אבל לא רק שם. בפתיחת ברכת 'רפאנו' בתפילת שמונה־עשרה, מחבר התפילה עיבד פסוק מירמיהו י"ז, כ"ד: 'רפאני השם וארפא, הושיעני ואיוושע'. אז גם המחבר של המגילה הזאת כתב טקסט ליטורגי, שמיועד לשימוש בבית הכנסת, בימים מסוימים, בידי אנשים מסוימים, ולא חשב שהוא עושה משהו חריג, ובטח לא ראה בעצמו מי שעורך את ספר דברים. זאת בניגוד לאנשי קומראן, שחלק מהספרים שהם כתבו נועדו למעשה להחליף את הטקסט המקראי. מי שכתב את המגילה הזאת לא רצה להחליף את המקרא. הוא כתב את הטקסט במה שאנחנו קוראים היום 'כתב עברי קדום', כי זה היה בעיניו טקסט קדוש – כמו שאת מגילת העצמאות כתבו בכתב סת"ם.
"תופעה דומה אנחנו רואים במגילות קומראן. אגב, במגילות קומראן יש הימנעות מכתיבת שם השם בן ארבע האותיות, וגם במגילת שפירא: המחבר הפך את כל השמות לשם א־לוהות. אבל יש פער גדול מאוד בין מי שכתב את המגילה הזו ובין אנשי קומראן. הם היו אנשי ספר שעסקו בכתיבה. הוא היה חלק מקהילה שנמצאת בסוף העולם שמאלה".
התזה שלך נתקלת בהתנגדות מצד האורתודוקסיה האקדמית.
"ודאי. הדברים שלי לא פעם מעוררים התנגדות. חשבתי להגיש את הספר להוצאות שעוסקות בפרסומים אקדמיים, אבל אמרו לי שאין טעם, כי הם כבר יודעים את התוצאה. מגוחך שלוקחים קביעוֹת ונתונים מלפני 140 שנה, ואומרים עליהם 'כזה ראה וקדש'. זה גם מצחיק וגם עצוב. קודם כול תקראו מה שיש לי להגיד. כמו שיש קונספציה במערכת הצבאית או הפוליטית, יש קונספציה מושרשת גם בעולם האקדמי וגם במדעי היהדות. השאלה היא אם אני מוכן להיות עצמאי ולשלם את המחיר, והתשובה שלי היא כן. אני נלחם, וכל אחד זכאי לשפוט אותי ולהחליט אם לקבל את הדברים אם לאו.
"הבעיה היא שבעקבות האורתודוקסיה האקדמית קרתה גם הטרגדיה הזאת – לא הטרגדיה של שפירא אלא הטרגדיה של המגילה, שזרקו אותה לפח האשפה, ועכשיו אני מקים אותה לתחייה. גם את הספר על המגילה וגם את הספר הקודם שפרסמתי, 'דברי גד החוזה', הוצאתי באופן פרטי. זה מלמד על החסרונות שלי וגם על החסרונות של האקדמיה, ושכל אחד יסתכל על זה איך שהוא רוצה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
