שער הבלונים שהוצב בכניסה לתיכון אורט פלך בנים בירושלים לרגל פתיחת הלימודים מכווץ למנהל ד"ר דורון לופז את הלב. "בשנה שעברה היו לנו שני שערים כאלה", הוא מספר. "הראשון עמד כאן ב־1 בספטמבר והשני אחרי החגים, כשפתחנו בקומה העליונה בית ספר יסודי למפונים מהדרום. מאה תלמידים היו אמורים להיכנס לכאן. יום לפני כן, בשבת, קיבלנו את ההודעה על יוסי. המנהל שלהם כתב לי שהם משתתפים בצערנו וימצאו מקום אחר, אבל אמרתי לו – חס ושלום. ביקשתי שיבואו מיד בתום השבעה.
"כשחזרתי מהעלייה לקבר של יוסי, שער הבלונים חיכה לי ואני נעמדתי לידו וקיבלתי את פני התלמידים מהדרום לשלושת החודשים הבאים. החיבור והפער בין הצבעוניות של הבלונים כאן לזרי הפרחים בהר הרצל, או בין הקהל בהר הרצל לקבלת הפנים שהתלמידים שלנו ארגנו כאן, היו בלתי נתפסים. זה אולי הרגע הכי מתוק־מר שהיה בשנה הזאת. יש משהו מתוק כל כך בילדי יסודי שנכנסים לכיתה, במיוחד כשאתה יודע מה הם עברו, ומצד שני היינו בסערת רגשות גדולה".
בתי הספר ברחבי הארץ התקשו לגייס השבוע את החגיגיות הראויה לפתיחת שנת הלימודים. בצל המלחמה המתמשכת, גל הפיגועים ביהודה ושומרון ורצח החטופים, הטונים הונמכו מאליהם והשמחה התמעטה. בפלך בנים נוסף לצער הכללי גם אסונו הפרטי של בית הספר: המנהל יוסי הרשקוביץ, שפתח עם התלמידים והמורים את שנת הלימודים הקודמת, נפל בקרב בצפון רצועת עזה בכ"ו בחשוון, חודש לאחר תחילת המלחמה. אבל כבר מהבוטקה של אלברט השומר אפשר לשמוע קולות צחוק של בני נוער. כשנכנסים פנימה רואים מקרוב גם את התרגשות המפגש אחרי חודשיים של חופש, חיבוקים ותמונות משותפות לסטורי.
"זה מקום חי ותוסס, שכל הזמן מגשימים בו חלומות. לכן התאהבתי בו", מספר לופז. "לא תכננתי לנהל בית ספר, אהבתי את התפקיד הקודם שלי כמנהל החטיבה העליונה, אבל קיבלתי פיקדון עדין וידעתי שאני צריך לפעול בזהירות כדי שלא יישבר. זה לא מהלך של קריירה, אלא של שייכות לקהילה. אני שליח ציבור יחד עם חברי צוות ההנהלה מור כלפון ומשה טל, ועם המורים, שכל אחד מהם לקח על עצמו קצת יותר בשנה האחרונה. המורה לאנגלית, למשל, הפכה למחנכת י"ב, במקום המחנך שהיה בשירות בלב עזה".
מנהל פלך בנים דורון לופז: "יוסי רצה כאן בית מדרש שיהיה מוקד של למידה כל היום, ועכשיו אנחנו בונים בית מדרש לזכרו. יש משהו טרגי ובו זמנית מעורר השראה כשאתה לוקח רעיונות של אדם שכבר לא נמצא, וממשיך אותם. אני לא מפחד להגיד שכשבית המדרש ייפתח, יוסי יהיה מרוצה מאוד שם למעלה"
הוא מודה ששיטת הניהול של יוסי הרשקוביץ – או פשוט יוסי, כפי שהוא מכונה כאן גם בפי כל התלמידים – הקלה על המשימה. "זאת אף פעם לא הייתה הצגה של איש אחד. יוסי ניסה מאוד להצמיח את האנשים שלצידו. לא הייתי שורד את השנה שעברה ואת המעבר לשנה הזאת אם לא היו איתי חברי הנהלה ומורים מדהימים. יש פה אנשים עם לב ענק, ובעת הצורך הם עברו במזכירות, הדביקו את השברים בסלוטייפ ונכנסו לכיתה. גם התלמידים שלנו מדהימים. יצא לי לא פעם לשמוע תלמיד שואל מורה במסדרון אם הכול בסדר. כשמאבדים ביחד, מנסים למצוא זה את זה.
"יוסי היה חבר קרוב שלי, והמנהיג של בית הספר. יש לי תחושת שליחות ויראת כבוד עמוקה מהידיעה שאני נמצא בתפקיד הזה. תחושה שאני צריך להמשיך משהו קיים, לקחת את החלומות שלו ולהגשים אותם. הוא מאוד רצה כאן בית מדרש שיהיה מוקד של למידה כל היום, ועכשיו אנחנו בונים בית מדרש לזכרו. יש משהו טרגי ובו זמנית מעורר השראה כשאתה לוקח רעיונות של אדם שכבר לא נמצא, וממשיך אותם. זה מתסכל וכואב שהוא לא חלק מהתהליך, ובו זמנית התחושה היא שגם אם הסיפור האישי שלו נגמר, הסיפור החינוכי והעשייה שלו נמשכים. אני לא מפחד להגיד שכשבית המדרש ייפתח, יוסי יהיה מרוצה מאוד שם למעלה".
חפיפה במילה אחת
לופז (47), נשוי ואב לחמישה, חי כבר 25 שנים את העשייה החינוכית. לפלך בנים הוא הגיע ב־2021, אחרי הרבה שנים בתיכון הימלפרב. הבית שלו נמצא במרחק של כמה רחובות מכאן, "והילדים צוחקים עליי שאני רק קופץ מדי פעם הביתה". במהלך שיחתנו הוא עוצר שוב ושוב את שטף דיבורו כדי להיפרד מכל מי שיוצא מבית הספר, גם מהשומר: "אלברט, מה שלומך? איך עבר היום הראשון?", הוא מתעניין.
23 מאנשי צוות בית הספר גויסו במוצאי שמחת תורה, ובהם כאמור המנהל. גם 15 בני זוג של מורות נקראו לעלות על מדים. לופז, שהיה עד לאותו הרגע מנהל החטיבה, קיבל חפיפה שכללה הודעת ואטסאפ בת מילה אחת: "בהצלחה". גם למנהלים ותיקים אלה היו ימים מורכבים, קל וחומר למי שנזרק לתוך התפקיד זה עתה. "שום דבר לא נשאר על כנו", הוא מספר. "אפילו אלברט נלקח לבית ספר אחר. היינו צריכים לשבץ מחנכים חדשים ולדאוג לתקציבים ומשכורות".
יוסי התקשר אליו מהעוטף וסיפר שהם ישנים בבית ספר. "הוא תיאר איך עמד שם מול לוח שלא נמחק לפני היציאה לחופשת החגים, והתעורר אצלו געגוע גדול לחינוך, לבית הספר שלנו, לצד הבנה עמוקה כמה חשוב שהוא שם כדי להילחם ולאפשר את החיים".
יוסי נפל בקרב ביום שישי, 10 בנובמבר 23'. הוא היה בן 44, והשאיר אחריו אישה וחמישה ילדים. הידיעה על מותו הגיעה לצוות בית הספר במוצאי שבת. כשלופז משחזר את רגע קבלת הבשורה המרה, הוא מתקשה לעצור את הדמעות, וכך גם אני. "זה עדיין בלתי נתפס. עשינו זום של צוות ההנהלה באותו הערב כדי להחליט מה לעשות. היו לחצים מבחוץ שלא נפתח את בית הספר. אמרו לי שאי אפשר להחזיק אירוע כזה, שהצוות יתרסק והתלמידים יסתובבו במסדרונות בוכים. והיו גם קולות שאמרו את ההפך. שוחחנו והסכמנו שכמו במצב חירום במטוס, מוכרחים לדאוג קודם כול למבוגרים. פתחנו את בית הספר באותו הערב למעגל שיח של מורים, ישבנו ושרנו וסיפרנו זיכרונות, והבנו שאנחנו כואבים ואבלים, אבל לא שבורים. לאנשי חינוך אין לוקסוס להישבר".
למחרת בבוקר הם קיבלו הדרכה מפסיכולוגים איך לנהוג בתלמידים. "בית ספר של בנים הוא מקום רועש, מאוד. בתשע בבוקר נכנסו לכאן 530 תלמידים בחולצות לבנות, מחזיקים דגלי ישראל. הייתה דממה מוחלטת. הם לא דיברו ולא רצו. לכל כיתה נכנס מחנך – לפעמים מחנך מחליף, שמכיר אותם רק כמה ימים – ולצידו איש טיפול. הם דיברו, העלו שאלות וסיפרו סיפורים, ואז הלכו הביתה".
מסע ההלוויה עבר דרך בית הספר. מאות תלמידים, הורים ומורים הגיעו לחלוק להרשקוביץ כבוד אחרון ולהיפרד ממנו. "למחרת בית הספר נפתח, וקיימנו לימוד תורה לעילוי נשמתו. בהמשך, לאט־לאט, חזרנו למערכת השעות וללוח המבחנים. זאת הייתה שנה מאתגרת, אבל היה פה חוסן מדהים. הידיעה שיש סביבי אנשים חזקים נותנת לי כוחות עצומים".
איך מנהל שומר על הצוות שלו בתוך המורכבות הזאת?
"אנחנו ביחד בסיפור הזה, הכאב שלנו הוא הכאב שלהם – אין כאן הנהלה וצוות אלא חברות ואחווה. התלבטנו אם לקיים בקיץ הזה חופשה של הצוות, כמו בשנה שעברה. לבסוף החלטנו לנסוע, ואלה היו יומיים שנעו בין המר למתוק. אנחנו רואים את הצוות, המנהל האדמיניסטרטיבי רועי בד"ט משקיע בזה בלי סוף, ובאמת כמעט כל המחנכים המשיכו איתנו".
היציאה לחופשת הקיץ, הוא מספר, הייתה מלווה בתחושות מעורבות. "אבן נגולה כשהיה אפשר לשחרר את האחריות, והייתה גם תחושת סיפוק מכך שהצלחנו להשלים את שנת הלימודים ולעבור טקס סיום ואירועים נוספים. אבל היה גם חשש גדול, כי לא ידענו בדיוק לאן הקיץ הולך, והיה מלחיץ ללוות את התלמידים מרחוק. טוב לפגוש אותם שוב, זה יום מרגש מאוד".
במסדרונות אפשר לשמוע קולות צחוק ומשחק. עד כמה התלמידים מודעים למציאות סביבנו?
"תלמידים הם לא עם בפני עצמו. גם אם תלכי לקניון מלחה או לשוק תראי שהחיים מתנהלים. שניים מהחטופים שנרצחו עכשיו קשורים לבית הספר: הרבה תלמידים מכירים מקרוב את הסיפור של הרש גולדברג־פולין, ואבא של אורי דנינו בא לכאן לדבר איתנו עליו. אלה שני סיפורים שנוגעים בתלמידים לא רק ככותרת. אנחנו ממשיכים להחזיק את הגם וגם, ולהיות חלק ממה שקורה לעם ישראל. ביום שמתעוררים לידיעה על שישה חטופים שנרצחו בעזה ושלושה שוטרים שנרצחו באזור חברון – לא יהיו פה ריקודים בבית הספר; מצד שני, מכיוון שזה היום הראשון ללימודים, נבוא בחולצה לבנה ונחלק סוכריות. אנחנו נדרשים להיות מסוגלים לאחוז בשני הדברים.
לופז: "שוחחנו והסכמנו שכמו במצב חירום במטוס, מוכרחים לדאוג קודם כול למבוגרים. פתחנו את בית הספר באותו הערב למעגל שיח של מורים, ישבנו ושרנו וסיפרנו זיכרונות, והבנו שאנחנו כואבים ואבלים, אבל לא שבורים. לאנשי חינוך אין לוקסוס להישבר"
"אנחנו גם נזהרים מאוד מהגישה של 'או שאתה בעד החטופים או שאתה בעד הממשלה'. ממש לא. הקב"ה קובע מה יהיה בעולם, אנחנו לא מבינים כלום. אז אנחנו מתפללים על כל חטוף כאילו הוא אח שלנו, ובו זמנית מכבדים את הממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית, ובאותה נשימה אנחנו מאמינים שאנשי הצבא עושים מלאכתם נאמנה, וגם חושבים שלפעמים צריך למתוח ביקורת. התלמידים צוחקים כבר על ה'גם וגם' שלי, הם אומרים שאני נשמע כמו פרסומת למי פה. אבל אנחנו ישראלים, יהודים, עובדי השם. גם לי זה מורכב לפעמים, אבל בית ספר הוא לא מקום פוליטי, אלא ערכי ומורכב".
מה היו הקווים המנחים ליום פתיחת השנה?
"כתבתי למורים ערב קודם לכן שאנחנו מגיעים ליום הזה מתוך מורכבות, ולא ידעתי שהיא תהיה גדולה עוד יותר. בסופו של דבר לימודי החטיבה העליונה לא נפתחו בגלל שביתת המורים, והיו הידיעות הקשות של אותו היום, אבל היה חשוב להחזיק את הנרטיב הבסיסי של בית הספר: ילד יהודי בא ללמוד תורה ולהשכיל. היה חשוב להתחיל מתוך תפילה, וכך היום נפתח. בהמשך היו לימוד תורה ומפגש עם ההנהלה לשיחות שכללו חיוך, חיבוק, אופטימיות וגם גבולות ומסגרת. עמדתי בכניסה, חילקתי סוכריות, נתתי כיפים ושמעתי איך היה בקיץ. זו מתיקות שאין כדוגמתה. וכן, מדי פעם הדמעות עולות לעיניים, אתה חושב על מי שלא פה, ודואג לגבי ההמשך. גם ביום הזה עברתי ממר למתוק ובחזרה בתוך עשר שניות".
השוטר הרע הוא השוטר הטוב
אף שתלמידי החטיבה העליונה התבשרו על השבתת הלימודים, השמיניסטים של פלך החליטו להגיע כדי לקבל את פני תלמידי כיתה ז', המחזור החדש של בית הספר. שלושה מתלמידי י"ב – עברי צ'רקה, רועי עמוס וידידיה גרדנר – מתיישבים לספר לי על התוכניות שלהם ליום הזה, ועל השינויים שנדרשו בשל המצב. הם הכינו כמה הפקות ליום פתיחת לימודים, אבל אחרי שנודע על רצח ששת החטופים ובהם הרש גולדברג־פולין שהיה מדריך בסניף שלהם, סניף בקעה של בני עקיבא, "הרגשנו שלעשות הרקדה למשל זה מנותק. אולי כשהשביתה תיגמר, או מאוחר יותר השנה, נארגן משהו גדול", אומר גרדנר.
בטקס הפתיחה המצומצם עלה גרדנר לדבר, וסיפר לתלמידי השנתון החדש שמהבוקר הוא עסוק בהכנת קבלת הפנים שלהם במקביל להכנות בשבט להלווייתו של הרש: "לא תמיד קל כאן, אבל כמו שהיום הזה היה מלא שמחה, אנחנו מקווים שכל הימים יהיו מלאי שמחה".
נפילתו של המנהל יוסי הייתה מכה קשה להם, הם מספרים. בשבועות הראשונים של המלחמה הם עוד קיבלו ממנו סרטונים ובהם מסרים מחזקים ותיאור של חוויותיו. "הייתה אי ודאות רבה בימים ההם, לא ידענו מה עומד לקרות, אבל התנדבנו ועשינו הרבה דברים", מספר צ'רקה. "כששמעתי שיוסי נפל, לא האמנתי. אמרתי לאחי שזה פייק ניוז. הייתי בהלם. אני לא זוכר שחוויתי כזה אובדן קרוב לפני כן. פתאום התחלתי לחשוב על כל מי שנמצא בלחימה – בן דוד שלי, מדריכים קודמים. זה היה קשה. למחרת היו לנו בבית הספר מעגלי שיח, ואחר כך הלכנו להלוויה. זה היה אחד הימים הכי שחורים שהיו לי בחיים".
עמוס: "הביאו את כל היועצות והצוות החינוכי, והעלינו זיכרונות וחוויות כדי להתחיל לעכל. רוב אנשי הצוות הכירו את יוסי הרבה זמן, ולמרות זאת הם תפקדו באופן מדהים. השגרה בימים לאחר מכן לא הייתה אותה השגרה, הגענו לנקודה נמוכה מאוד. הלימודים לא באמת היו לימודים – היינו מגיעים בתשע והולכים ב־12. אבל אחרי חודש ראיתי שאנשים חזרו לחייך, לשמוח. למורים הייתה יותר אנרגיה, הצליחו ליצור מערכת שעות חדשה, חזרנו ללמוד, וחבר'ה היו יותר סבבה.
"עדיין יש עצב, אבל הבנו שצריך לקחת אותו ולנוע קדימה. עשינו הרבה פרויקטים לזכר יוסי. קיימנו מרוץ למען אחדות ישראל. כל כיתה אספה בקבוקי פלסטיק כדי להשתמש בדמי הפיקדון להכנסת ספר תורה. יוסי תכנן שנעשה את זה לזכר חן אמיר, סייר ביטחון של עיריית תל־אביב שנרצח בפיגוע לפני שנה, והרגשנו שהפרויקט הזה הוא חלק מהצוואה שיוסי השאיר לנו".
בבית הספר הזה יש כמה מאות תלמידים, ובכל זאת אתם מדברים על המנהל כדמות קרובה, כאילו היה מדריך של השכבה שלכם.
צ'רקה: "יוסי היה נוכח מאוד בבית הספר, הוא היה בשבילנו דמות אייקונית מהרגע שנכנסנו לכאן. אז הוא עוד היה סגן המנהל, 'השוטר הרע' של ההנהלה, והיה למשל מחרים לנו מחשבים. לפעמים הוא היה יוצא עם ערמה של מחשבים, והיינו מנסים לנחש כמה כסף יש לו ביד".
לופז: "כשהיה כאן יום הכנה לצו ראשון, שאלתי את התלמידים למי יש התלבטות לגבי שירות קרבי בעקבות7 באוקטובר. אף אחד לא הרים יד. אמרתי להם שהם כולם שקרנים. ודאי שזה מעורר פחדים, תמיהות ושאלות. יש רצון חזק לשרת בצבא, ולצד זאת אנחנו מנסים לפנות מקום לפחדים"
גרדנר: "כשהיינו בכיתה ט' הוא נכנס לתפקיד המנהל, והפך לשוטר הטוב. אבל עדיין הייתה הרתעה, גם כשהוא שיחק איתנו במגרש".
עמוס: "שלושתנו היינו יושבים כאן בחוץ כל יום לצהריים, ממש מול החדר שלו, והוא היה מצטרף אלינו".
גרדנר: "כשהיינו מקללים הוא היה פותח את החלון וצועק עלינו שנדבר נורמלי".
צ'רקה: "בתור מנהל הוא עשה הרבה דברים כדי לשתף את התלמידים בהובלה של בית הספר. הוא יזם 'ועידות' כדי להקשיב לבעיות שלנו. לא תמיד עשו עם זה משהו, אבל הרגשנו ששומעים אותנו".
דייט ראשון משובח
קשה להישאר אדישה מול הלב השבור של הספק־גברים ספק־ילדים האלה, שמונח בפשטות על השולחן יחד עם אינסוף רצונות וחלומות. אבל אחרי כמה שעות בבית הספר, אפשר להבין איך כוחות החיים האדירים מצליחים להתקיים לצד עצב עמוק וגעגוע קורע לב. במסדרונות זורמת תמצית אופטימית של החיים, שלא מתעמעמת גם כשחולפת בשמיים עננת פסימיות.
לקראת פתיחת השנה הכין בית הספר קיר הנצחה למנהל שלא שב. סביב העיצוב שלו התעוררו לבטים רבים. "היו שרצו לשים את הפנים של יוסי, אבל זה מורכב, כי בית ספר הוא מקום חי, של צבעוניות, סוכריות טופי בכניסה", מספר לופז. "אז איך מנציחים היעדר כזה, בלי להעמיס משקולת על התלמידים? קשה להגיד אם דייקנו, אבל אני מקווה שכן. לקחנו את המשפט האחרון שהוא כתב להורים שלו במכתב מלב עזה, 24 שעות לפני שהוא נפל. זה משפט שלא עוסק בגבורה, בצבא או במלחמה, אלא אמירה שגם נער בכיתה ח' יכול להתחבר אליה: 'לא לשאול מה מגיע לי, אלא מה אני יכול לתת יותר'. הוספנו כינור, כי יוסי היה עומד ממש מטר מהקיר הזה ומנגן עם התלמידים בכינור, בעיקר ב'טיש' של יום חמישי. החתימה בסוף היא 'אוהב ומתגעגע', שזה רגש שנוכח כאן היטב, געגוע פינת אהבה".
עד כמה השביתה והמאבקים שהתנהלו מעל הראש שלכם הפריעו למהלך החינוכי?
"כאילו המצב לא היה מספיק מורכב, יש בחדר המורים תומכי שביתה ויש מתנגדים שהצהירו שלא ישבתו. אצלנו הכול ברוח טובה ובבדיחות, אבל אני שומע על חדרי מורים שנקרעו מבפנים בגלל הוויכוח. כששאלו אותי אם תהיה שביתה, אמרתי שלדעתי לא תהיה. אני עוסק בחינוך כי אני אדם אופטימי שמאמין באנשים, ואני מאמין שכל הצדדים מבינים את גודל השעה ועומקה, וכמה קריטי שמנהיגי החינוך יפגשו בימים האלה את צאן מרעיתם. מתוך היכרות עם מחנכים, ברור לי שהיה חשוב להם להגיע לבית הספר ביום הזה.
"בעיניי השביתה היא תעודת עניות לכל המעורבים. לא יכול להיות שבשנה כזו הלימודים לא התחילו כסדרם, זאת החמצה מחפירה וכואבת. זכויות המורים חשובות, תקציב המדינה חשוב, הכול חשוב, אבל שנת הלימודים הייתה צריכה להיפתח, גם אם זה מצריך פשרות. אני כל הזמן אומר לתלמידים: אם אנחנו רוצים לחיות יחד, צריך ללמוד לוותר. אתה חייב לתת מקום לדעה של האחר, גם אם לדעתך הוא חושב עקום".
יש שינוי ביחס של התלמידים לגיוס המתקרב?
"כשהיה כאן יום הכנה לצו ראשון, נכנסתי לדבר עם התלמידים ושאלתי אותם למי יש התלבטות לגבי שירות קרבי בעקבות 7 באוקטובר. אף אחד לא הרים יד. אמרתי להם שהם כולם שקרנים. ודאי שזה מעורר פחדים, תמיהות ושאלות. יש רצון חזק לשרת בצבא, ולצד זאת אנחנו מנסים לפנות מקום לפחדים ולהבנה שקיימים כמה סוגים של שירות משמעותי. יש לפנינו עוד מלחמה ארוכה, ועם ישראל צריך שכולם יתנו את המרב. התלמידים שלנו קיבלו דוגמה טובה מאוד מיוסי, וגם מעשרות המורים ששירתו במילואים השנה. בכל פעם שהייתה איזו 'נגלה' של משוחררים עשינו להם קבלת פנים ופריסה, ובכל פעם זה גם היה כואב, כי מילואימניק אחד שלנו לא חזר.
רועי עמוס, תלמיד י"ב: "בימים שלאחר מכן לא הייתה שגרה, הגענו לנקודה נמוכה מאוד. הלימודים לא באמת היו לימודים – היינו מגיעים בתשע והולכים ב־12. עדיין יש עצב, אבל הבנו שצריך לקחת אותו ולנוע קדימה"
"איבדתי כמה תלמידים לשעבר במלחמה הזאת, וזה מלחיץ להיות מנהל בית ספר של בנים כשאתה יודע שהרבה מהם יצאו לשירות קרבי. אבל אני גאה בשפה החינוכית של בית הספר, שלא בורחת מציונות, מאמונה בקב"ה וממחויבות למצוות, ותוך כדי כך מאפשרת גם מקום לרגשות שונים. לתלמידים ברור שהם הולכים לתרום למדינה, ואנחנו מאפשרים שיח כן שכולל שאלות באמונה. זה היה גם בסיס הכוח שלנו בשנה שעברה: לא העמדנו פנים שאנחנו לא עצובים, לא היה כאן מאצ'ואיזם וקשיחות, ידענו להיות יחד בעצב וזה מה שאפשר לנו לגייס את הכוחות להמשיך הלאה. זה סוד הקסם של בית הספר".
מה יחסר לך במיוחד מהחברות עם יוסי?
"אני מרגיש שלא הספקנו הרבה. כשהגעתי כדי לגשש אם לעבור ללמד כאן, ישבתי איתו ודיברנו על חינוך. זה היה דייט ראשון משובח שהוביל לקשר ארוך. הוא דיבר בשפה שגם אני מאמין בה, וכל אחד מאיתנו השלים משפטים של האחר. שנינו הבנו שלא צריך להמציא את הכול מחדש במערכת החינוך, אבל שנהיה טמבלים אם לא נחדש ונעדכן. הסכמנו על איזונים בין גבולות לאהבה, בין חדשנות למסורת ועוד. כך החל קשר של חברות והתייעצות בלתי פוסקת.
"במשך השנה עליתי מדי פעם לבית הספר של המפונים משדרות, כדי לראות את המתיקות של הלימוד בכיתה א'. בכל פעם שהייתי שם הוצאתי את הטלפון כדי לצלם ולשלוח ליוסי כי זה ישמח אותו, ועברו כמה שניות מרגע שהטלפון נשלף ועד שנזכרתי שאין לאן לשלוח. חשבתי שזה יעבור לי, אבל דעתו של יוסי הייתה תמיד חשובה לי כל כך וההתייעצויות שלנו היו משפיעות כל כך, שגם עכשיו בקיץ מצאתי את עצמי שוב ושוב לוקח את הטלפון ליד כדי לשתף אותו בהצלחה, לשמוע מילה טובה, להתלבט יחד איתו אם לסמוך על הבטחה כזאת או אחרת, לספר על קושי ולקבל פרופורציות.
"גם ברמה החברית זה צף כל הזמן. הייתי רוצה מאוד שתהיה לי עוד דקה איתו פה ושם. אני מתגעגע ועצוב, מרשה לעצמי לבכות ולשתף את התלמידים. אבל כאמור, בית הספר הוא מקום שמח וחי, עם בדיחות וחיבוקים, מקום של נגינה ולמידה וחלומות מתגשמים. ומדי פעם מישהו עוצר מול הקיר, נזכר, דומע וממשיך. האבל נוכח, אבל העשייה והתקווה חזקות מכדי לתת לו לכלוא אותן".
לקראת פתיחת שנת הלימודים, הוא מספר, נשלחו אליו הודעות תמיכה מכל עבר. "קיבלתי הרבה הודעות מתלמידים ואנשי צוות, ואתמול בערב אבא של יוסי התקשר אליי לאחל בהצלחה ולהגיד שחשוב לו שבית הספר יצליח. זו הייתה ברכת הדרך שהייתי צריך, וקיבלתי ממנה המון כוח".
ראש העיר משה ליאון, בברכה ששלח לרגל שנת הלימודים החדשה, איחל ללופז "להמשיך את דרכו של יוסי הרשקוביץ ז"ל, גיבור ישראל שנפל במערכה להגנה על המולדת. בטוחני שבית הספר ימשיך לפרוח ולהתקדם תחת הניהול המסור של דורון והצוות החינוכי". לופז מציין כי העירייה, רשת אורט ומשרד החינוך סייעו לכל אורך השנה. "בעירייה יש דאגה ויש אכפתיות, והם עושים כל מה שאפשר. וגם אנחנו. הכנסת בית ספר נוסף לכאן הייתה אתגר, אבל היה ברור שזאת המשימה. גם עכשיו יש אצלנו מפונים מקריית־שמונה. אמרתי להם שאנחנו שמחים לארח, אבל נשמח שהם ילכו. הם כבר רגילים לשטויות שלי".
דיברת על החלומות של יוסי שאתם מגשימים. איך בתוך זה אתה מביא את הקול שלך?
"יוסי היה כאן עשר שנים, והחותם שלו מורגש בכל פינה. זאת לא איזו העברת מקל שעלול ליפול, יש כאן גזע שלם שימשיך להתקיים. הדרך שלו לא נבעה מקפריזה של איש אחד, אלא מתפיסה חינוכית ומהדי־אן־איי של בית הספר, שמורכב מכל האנשים הטובים שנמצאים כאן. אז אני מודע לאחריות שלי כמי שמוביל, ובו זמנית אני רוצה שכל אחד ימשיך להביא את הדרך שלו וימריא עם החלומות שלו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
