המשוררת פניה ברגשטיין חיברה את השיר ב־1940 בקיבוצה בעמק יזרעאל, קיבוץ גבת. הוא נדפס לראשונה בשנת 1945, בספרה "בוא אליי פרפר נחמד".
ברגשטיין נולדה בשצ'וצ'ין (היום בבלארוס) ב־11 באפריל 1908, ועלתה לארץ ב־1930. בגבת עבדה ברגשטיין בין השאר בבית האריזה, במחסן הבגדים ובהדרכת הילדים. באחד ממכתביה כתבה על מלאכתה בקיבוץ:
"עברה שנה ועוד שנה. נמצאו חברות שעזרו לי, שלימדוני, ואני התגברתי. בשיניי ובציפורניי נאחזתי בעבודת התפירה, גיליתי בה את כל יכולתי. התאמין: התפירה הייתה אז לשירת חיים. ידעתי – זהו העוגן אשר בו אעגון לחוף מולדתי הנכספת, לחוף החיים אשר להם נשבעתי אמונים בלהט נעורים רב. כל מעייניי היו אך ורק בעבודתי זו. ולאחר סבל זכיתי אף לקציר רננים. הגעתי למשהו, ליסוד, להרגשת אזרחות, להרגשת יום העבודה.
"במשך תקופה ארוכה לא ידעתי, לא העזתי, לא יכולתי להגיד: שלנו, אצלנו. תמיד־תמיד אמרתי: של גבת, בגבת. לא יכולתי להעז ולהציג את עצמי שותפה לחבר בוני המקום הזה…
"לאט־לאט התגברתי. קניתי לי הרגשת אזרחות. התמחיתי בעבודה, אף הצלחתי בה. וזה היה הישג חיים גדול. בקיץ הייתי עובדת כחודשיים באריזת ענבים בבציר. היה בזה משום תגמול. היה אומנם קשה, אבל המשכתי בשמחה. לעונה הזאת ציפיתי כל השנה…
"והנה נפל עוד דבר בחיי: הילד".
ברגשטיין נפטרה ממחלת לב בבית החולים העמק בגיל 42 בלבד, ב־18 בספטמבר 1950, לפני 74 שנים. בנה היחיד גרשון ישראלי נפל במלחמת ששת הימים, ביום השני למלחמה, כשמטוס אויב התפוצץ במחנה הצבאי ששירת בו בפיקוד העורף. הוא היה בן 33, נשוי ואב לשלוש בנות.
בחייה חיברה ברגשטיין שירי ילדים רבים, הכתובים מנקודת מבטם של הילד וחברת הילדים כולה, ובהם "האוטו שלנו", "יש לי קוביות קטנות", "בוא אליי פרפר נחמד" ועוד. שלמה אבן־שושן (מתרגם וסופר, אחיו של המילונאי אברהם אבן־שושן) כתב על שירי הילדים הללו: "נושאי שיריה וסיפוריה של פניה לקוחים מעולמו הקרוב של הילד ומן הסובב אותו. דומה, אין עניין מענייניו השונים של הילד, או יום בשנה על כל תמורותיה, או פינה בכפר לתחומיו השונים, שעין המשוררת לא חננה אותם ולא חשפה את המאור שבהם. ואשר אגרה – היא מעניקה ברוח טובה ובאהבה לילדים יקירי נפשה".
שירים אחרים שלה נועדו למבוגרים, ובהם היא מהללת את מלאכת הקיבוץ הנרקמת בתוך החיים, כותבת על אימהותה, מספרת על שורשיה (בשירה "ניגונים") ועוד.
הלחן המוכר לנו הוא כנראה מה שמכונה "עממי", ומקורו בשיר לכת אירופי. הוא משמש כלחנם של שירים בכמה וכמה שפות.
הגרסה הצרפתית, "הלאנסקנטס" (מונח המתייחס לשכירי חרב מימי הביניים), צבאית הרבה יותר:
העולם הרעוע והאומלל הזה, פאי לה לה,
מחר יתפורר בפני אמונתנו, פאי לה לה,
ומסעות מלחמותינו ירעידו את האדמה
לקצב תיפופם של שכירי החרב.
השיר השוודי "אנו מטיילים בהרים זרועי טל" מאת אולוף טונמן (1908) הוא פסטורלי ונעים:
אנו מטיילים בהרים זרועי טל, לה לה לה,
אשר בצבע הברקת בוהקים, לה לה לה,
וכלל אין אנו אבלים,
שירינו העליזים מצלצלים,
כשאנו מטיילים בהרים ערפיליים.
בקיבוץ גבת יש שביל הליכה המכונה "שביל פניה" או "שביל הניגונים", ולאורכו תחנות עם איורים המוקדשים לשירי הילדים של ברגשטיין.
חברת תנובה השתמשה בשיר לצורך מסעות פרסום, לאחרונה בהשקת משאית חשמלית ו"ירוקה" שמילות השיר כתובות על דופנותיה.
בספר "בוא אליי פרפר נחמד" ציירה המאיירת אילזה קנטור, חברת קיבוץ נען ליד רחובות, את המשאית הפתוחה שהייתה בקיבוצה, ולא את המשאית הסגורה של גבת. המשאית שימשה להובלת תוצרת חקלאית מהקיבוצים לחיפה. האוטו הוא "שלנו", הוא שייך לקיבוצים; לפיכך הוא מוביל את תנובת הקיבוץ לתנובה, ולא מתנובה.
ה"אוטו" היה משאית צבאית שרכשו הקיבוצים רמת־דוד וגבת. חברי הקיבוצים שיפצו את המשאית האפורה והפתוחה, צבעו אותה בירוק וסגרו אותה בדפנות בד ובגגון מתכת.
