ד"ר ג'בר אבו אל־קיעאן השתיק את הטלפון לפני שהלך לישון בחדר המלון באילת בלילה בין 17 ל־18 בינואר 2017. הוא הגיע לשם כדי להשתתף בכנס של מפקחים ומנהלי מחלקות נוער, בתפקידו כמפקח האחראי על החינוך הבלתי פורמלי בחברה הבדואית במחוז הדרום. מכיוון שהלך לישון מאוחר, הוא לא רצה שצלצול הטלפון יעיר אותו מוקדם מדי. מי שהעירו אותו בשמונה בבוקר היו חבריו, שדפקו על הדלת. כשהביט בטלפון הנייד הוא ראה עשרות שיחות שלא נענו ומאות הודעות. כולן נשאו את אותה בשורה קשה, על מותו של אחיו יעקוב בעת פינוי משפחות מהכפר אום אל־חיראן.
"הראשון שחזרתי אליו היה הבן שלי", מספר ד"ר אבו אל־קיעאן. "הוא אמר לי בבכי שהמשטרה ירתה ביעקוב במהלך הריסת הבתים. בתוך עשר דקות הייתי על מונית עם חבר בדרכי למקום. בזמן הנסיעה כבר התקשרו אליי חברים רבים ואמרו לי שהמשטרה תנסה לטייח. במהלך הבוקר ראיתי את הסרטון של האירוע, שצולם ממסוק המשטרה, ומיד הבנתי שירו ביעקוב כבר בתחילת הנסיעה. אני מכיר את הגבעה ואת הבית, והיה לי ברור שלא היה פה אירוע דריסה".
מה שהיה ברור לאבו אל־קיעאן לא היה הסיפור שסופר באותו הבוקר בכלי התקשורת. אזרחי ישראל התבשרו בחדשות כי במהלך פינוי הכפר התרחש פיגוע על רקע לאומני, שבו נרצח השוטר ארז עמדי לוי ז"ל. דוברת המשטרה מרב לפידות מסרה ש"מחבל שעט ברכבו" לעבר כוחות המשטרה במקום, ודרס למוות את השוטר. בהלווייתו של לוי באותו היום תיאר המפכ"ל רוני אלשיך את האירוע כך: "מפגע בן עוולה הסיט את ההגה בחריפות, האיץ ושעט עם רכבו אל עבר קבוצת השוטרים". גם ראש הממשלה נתניהו הגדיר את האירוע כפיגוע דריסה רצחני.
"הרסתי במודע את הבית שלי ובניתי כאן בית יפה כדי להראות לאחיינים שלי שגם אם נעשה לך עוול, עדיין אפשר לפתוח דף חדש. הנרטיב שאומר 'עשו לי עוול' יכול להישאר, ונכון ש'אכלו לי שתו לי הרסו לי', אבל אתה לא יכול להישאר מדוכא וכעוס. אתה צריך לקחת אחריות על העתיד שלך"
ההתייחסות לנהג כאל מחבל השליכה גם על אופן הטיפול בו לאחר שנורה בידי כוחות המשטרה. מחקירת האירוע עלה שיעקוב אבו אל־קיעאן לא קיבל טיפול מהשוטרים ומהצוות הרפואי במקום. בדו"ח המכון לרפואה משפטית נכתב כי הוא מת מאובדן דם כמה עשרות דקות אחרי הירי לעברו, וכי אף גורם רפואי לא קבע את מותו.
כשג'בר אבו אל־קיעאן הגיע לאום אל־חיראן, הוא מצא שם מבנים הרוסים ועשרות בני משפחה בוכים. "אני חושב שמנעתי באותו היום אסון מתגלגל וכדור שלג שהיה יכול להסתיים בעוד עשרות נפגעים בהפגנות", הוא מספר. "אמרתי לצעירים מהמשפחה וגם לפוליטיקאים – קרה מה שקרה, את יעקוב איבדנו ולא נוכל להחזיר. עכשיו אנחנו חייבים להרגיע, כי מהומות לא ייתנו לנו שום דבר. ומצד שני, לא נעזוב את הסיפור הזה. נטפל בו מבחינה משפטית".
המשטרה עיכבה את השבת הגופה של אחיו, בנימוק של חשש לפגיעה בסדר הציבורי. בהמשך הסכימה המשטרה לקיום הלוויה בתנאי שמספר המשתתפים בה יוגבל, אך המשפחה התעקשה להביא את יעקוב לקבורה ללא הגבלות. רק לאחר שישה ימים קיבל בג"ץ את עמדתה, ויעקוב אבו אל־קיעאן הובא למנוחות.
בערב שהתקיימה בו הלוויה אמר ג'בר לאחיינו, בנו של יעקוב, שהוא מקווה שיהיה לו כוח ליזום סרט תיעודי על האירוע הקשה. לפני חודשים אחדים, בחלוף יותר משבע שנים, אכן עלה לאקרנים סרט שמגולל את כל מהלך האירועים סביב פינוי הכפר. "מוות באום אל־חיראן", בבימויו של דורון ג'רסי, הוצג לראשונה בפסטיבל דוקאביב בחודש מאי השנה, אחר כך שודר ב־yes, ובימים אלו מתקיים סבב הקרנות ברחבי הארץ. אבל עוד הרבה לפני שהושלמה הפקתו, הפרשה קיבלה תפנית: יעקוב אבו אל־קיעאן החל להצטייר כקורבן האירועים, ולא כמחולל שלהם.
הנורות האדומות החלו להידלק כבר ב־18 בינואר. ח"כ משה סעדה, אז סגן מנהל המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), מספר בסרט שצפה בסרטון מהמסוק המשטרתי, והחל לחשוד שההשתלשלות במציאות הייתה הפוכה מזו שבגרסה הרשמית: "יש פה ירי שקדם לדריסה, ואת הירי הזה צריכים לחקור", אומר סעדה. גם עו"ד אורי כרמל, ראש מח"ש דאז, הסיק מהסרטון שהאש נפתחה לעבר הרכב בעודו נוסע לאט. הוא הורה לבדוק אם אכן היה כאן אירוע דריסה מכוון, ואם הירי של השוטרים היה מוצדק. המפכ"ל רוני אלשיך לא אהב את החקירה והפעיל לחצים להפסקתה, אבל במח"ש היו נחושים להגיע לחקר האמת.
כחודש לאחר האירוע פורסם בכלי התקשורת שתוצאות ביניים של החקירה מצביעות על "כשל תפקודי חמור" בהתנהלות המשטרה, ושכעת מסתמן כי הדריסה הייתה תאונה, ולא פיגוע חבלני. אנשי מח"ש אף לקחו לשטח רכב זהה לזה של אבו אל־קיעאן, ושחזור הנסיעה חיזק את ההשערה שסדר האירועים היה שונה מכפי שדווח: אבו אל־קיעאן נהג במהירות של 10 קמ"ש בלבד, אך כבר בתחילת הנסיעה נפגע מירי בברכו ובכתפו, ואיבד שליטה על הרכב. המדרון התלול גרם להאצת המהירות ל־40 קמ"ש, ולפגיעה הקטלנית בשוטר ארז עמדי לוי. שחזור שמתועד בסרט ממחיש כיצד רכב שמאבד שליטה באותו המדרון גולש בדיוק בתוואי הזה, עד לנקודה שלוי עמד בה.
במסמך של השב"כ שמתעד את חקירת השוטרים היורים דקות לאחר האירוע, נכתב שהם הודו שלא היו בסכנת חיים. אחד מהם גם הודה בירי לעבר הנהג עצמו. בעקבות הממצאים הגיע ראש מח"ש למסקנה שלא התרחש פיגוע באום אל־חיראן, ופנה לפרקליט המדינה שי ניצן בדרישה לחקור את השוטרים המעורבים בתקרית. ניצן מצידו הודיע במאי 2018 על החלטתו לסגור את התיק ולא לנקוט הליכים פליליים נגד השוטרים, בנימוק שפעולתם נבעה מתחושה של סכנת חיים. משפחת אבו אל־קיעאן עתרה לבג"ץ נגד סגירת התיק, אך באוקטובר 2021 העתירה נדחתה. אבל השופט עופר גרוסקופף גם כתב בפסק הדין: "אם לא ניתן להכריע במידה גבוהה של ודאות שפעל בכוונת מכוון, הרי שמשמעות הדברים היא כי מבחינה משפטית יעקוב אבו אל־קיעאן ז"ל היה ונותר חף מפשע".
הפרשה גלשה מהמישור הביטחוני גם למישור הפוליטי, ונכרכה בעקיפין בתיקי נתניהו שנחקרו אז. ביולי 2020 חשף עמית סגל ששי ניצן עצמו סבר שהתנהגותו של אלשיך הייתה "שערורייתית", ובכל זאת החליט לסגור את תיק אום אל־חיראן. הסיבה: חשש מערעור האמון במשטרת ישראל, שיועיל "למי שרוצה ברעת מערכת אכיפת החוק. ודי לחכימא". סעדה, שפרש אז ממח"ש, טען שפרקליט המדינה מבקש לרצות את אלשיך כדי לא לפגוע בתיקי נתניהו. ראש הממשלה מיהר למנף את האירוע כדי להוכיח שהפרקליטות עוינת אותו, וערך מסיבת עיתונאים שהתנצל בה בפני משפחת אבו אל־קיעאן. "אמרו שהוא מחבל, ואתמול התברר שהוא לא מחבל. הפכו אותו למחבל רק כדי לפגוע בי", אמר נתניהו. במשפחת אבו אל־קיעאן לא התרגשו מהצהרתו, והודיעו שימשיכו במאבקם. בימים אלו הם עדיין מנהלים תביעת נזיקין נגד המשטרה בשל מה שהם מגדירים כהריגתו, הפקרתו ופגיעה בשמו הטוב של יעקוב.
כשבדואי מעמיס על ג'יפ
את הריאיון עם ג'בר אבו אל־קיעאן אנחנו מתחילים בביתו ביישוב חורה, ימים ספורים אחרי שחרורו של פרחאן אלקאדי, תושב רהט שנחטף בידי חמאס מקיבוץ מגן ב־7 באוקטובר. ג'בר סיפר לי שהוא מתכוון לנסוע למחרת לאוהל המבקרים שהמשפחה של פרחאן הקימה: גם אנשים שלא מכירים אותם באים לשם לברך על השחרור.
כמו שאר בני משפחתו, גם אבו אל־קיעאן נולד וגדל באום אל־חיראן, כשבעה קילומטרים מביתו בחורה. כשהוצא צו הריסה על ביתו, החליט לקבל את הצעת המדינה ולעבור ליישוב מוסדר. בשנת 2009 הוא הרס בעצמו את ביתו ואת בית אמו, ובמקומם בנה בחורה שני בתים יפים וסמוכים. "אני איש חינוך, השליחות שלי היא להעביר מסר לצעירים, וכשאתה רוצה להעביר מסר אתה מפנה אותו קודם כול לסביבה הקרובה שלך", הוא אומר. "הרסתי במודע את הבית שלי ובניתי כאן בית יפה כדי להראות לאחיינים שלי שגם אם נעשה לך עוול, עדיין אפשר לפתוח דף חדש. הנרטיב שאומר 'עשו לי עוול' יכול להישאר, ונכון ש'אכלו לי שתו לי הרסו לי', אבל אתה לא יכול להישאר מדוכא וכעוס. אתה צריך לקחת אחריות על העתיד שלך, וזה מה שעשיתי".
בביקור אצל אמו סארה אני שומע דברים דומים. "מה שהיה היה", היא אומרת כשבידיה תמונת בנה שנהרג. "לא מעסיקה אותי הנקמה. מה שמעסיק אותי הוא רק העתיד של בני המשפחה שנשארו לגור באום אל־חיראן, החינוך שלהם והבתים שלהם. אני רוצה שהממשלה תעזור להם".
ג'בר אבו אל־קיעאן (47) נשוי לנואל, סייעת בגן, ואב לארבעה בנים. שני הגדולים לומדים רפואה בגאורגיה ובמולדובה. הצעיר, ילד בן שש, נקרא יעקוב על שם דודו. משפחה קטנה מאוד יחסית לזו שג'בר גדל בה: לאביו, שנפטר שבועיים לאחר אירועי אום אל־חיראן, היו 27 ילדים משלוש נשים. "אני מספר 20 אצל אבא ו־11 אצל אמא, אבל אני מאלה שסומכים עליהם ונותנים להם את המושכות", אומר ג'בר. יעקוב נולד שש שנים לפניו, והיה אחיו מאב וגם מאם. הוא עבד כמורה בתיכון בחורה, ובזמנו הפנוי גידל כבשים. במותו הותיר אחריו שתי נשים ו־13 ילדים, אחד מהם מהנדס, שניים רופאים וכמה מורים. "אנחנו משפחה של אנשי חינוך", אומר ג'בר. "לא פוגעים בזבוב, לא מסוכסכים עם בדואים ולא עם יהודים. יומיים לפני האירוע נפגשתי עם יעקוב פה אצל אמא. היה לו ג'יפ חדש שהוא קנה כמה חודשים קודם לכן. 'חיים רק פעם אחת וצריכים ליהנות', הוא אמר לי. כששאלתי אותו על ההריסה הצפויה של הבתים, הוא ענה: 'כשהם יבואו, אקח את הדברים שלי ואצא מהבית בלי להתעמת'.
"זרקו על אחי כתם, ואנחנו צריכים לעבוד שנים כדי לנקות אותו. אף אחד מהמשטרה לא דיבר איתנו עד היום. ראש הממשלה אולי התנצל רק כדי להתנגח בפרקליטות, אבל בסופו של דבר יש חשיבות למה שהוא אמר. אגב, הוא לא בא לבקר אותנו, וגם לא ריבלין, שהבטיח לבוא"
"זה בדיוק מה שקרה. הוא פיזר את המשפחה עוד לפני הפינוי, ונשאר כמעט לבד. את הציוד הוא העמיס על הג'יפ, ותכנן לבוא לפה, לאמא. בשיחה ההיא, יומיים לפני כן, הוא גם סיפר לי שהחוזה מול המדינה מוכן וכמעט חתום, ונשאר רק משא ומתן על כמה דברים קטנים. הוא עצמו לא השתתף במשא ומתן. מי שניהלו את ההליך היו בני דודים שלנו, ומבחינתו הם ייצגו אותו".
ג'בר הוא אחד הדוברים הראשיים בסרט "מוות באום אל־חיראן", ובימים אלה הוא גם משתתף בהקרנות. במקביל הוא ממשיך לפעול במישור המשפטי לטיהור שמו של אחיו. "עורך הדין שלנו, משה קריף, חיבר אותנו לחברת ההפקה 'ביפילמס' של רפאל בלולו ועמנואל ברבי. כשהבמאי דורון ג'רסי שאל אותי מה הציפיות שלי מהסרט, אמרתי לו שאני רוצה לטהר את שמו של יעקוב וגם להראות את הכול – מהאזרח הקטן שחי במרעה ובאים להרוס לו את הבית, ועד לרמה של ראש הממשלה ויחסי הגומלין שלו עם הפרקליטות והמשטרה. להראות איך משתמשים במוות של יעקוב לצורך מאבקים פוליטיים. האנשים שלנו בסרט הם אלמונים, אבל הם צריכים להיות הכוכבים. אני רוצה שמחר ילמדו על המקרה שלהם בשיעורי אזרחות בתיכון ובפקולטות למשפטים, וידברו עליהם גם בקפטריות באוניברסיטה. מבחינתי הסרט הזה הוא תיקון, הנצחה, וגם מעשה חינוכי ואקדמי".
ראש הממשלה נתניהו התנצל כאמור בפני המשפחה כבר לפני ארבע שנים, וכך עשה גם הנשיא דאז רובי ריבלין. אפילו ארגון רגבים, שנלחם נגד הבנייה הבלתי חוקית במגזר הבדואי, הוציא הודעת התנצלות על כך שהגדיר את יעקוב אבו אל־קיעאן כמחבל. אבל המשטרה, מספר ג'בר, לא יצרה קשר עם המשפחה. "זרקו עליו כתם, ואנחנו צריכים לעבוד שנים כדי לנקות אותו. אף אחד מהמשטרה לא דיבר איתנו עד היום. ראש הממשלה אולי התנצל רק כדי להתנגח בפרקליטות, אבל בסופו של דבר יש חשיבות למה שהוא אמר. אגב, הוא לא בא לבקר אותנו, וגם לא ריבלין, שהבטיח לבוא. היחיד שהגיע אלינו היה עמיר פרץ, שהיה אז השר האחראי על החברה הבדואית. כיבדנו אותו ואירחנו אותו.
"אלשיך עדיין חושב שהיו מאפיינים של פיגוע. שי ניצן אומר בסרט שאולי ליהודי ישר דרך והגון לא נראה הגיוני שאדם יעמיס את כל ציוד הבית שלו על הרכב ויצא לפגע, אבל לא כל דבר אפשר להבין בהיגיון יהודי ישראלי. זו אמירה גזענית, פטרונית ומתנשאת, ואני מקווה שהיא לא מאפיינת ציבור רחב. שי ניצן הוא איש מקצוע שאמור לכבד את הממלכתיות. אם הוא שלח זרוע שלו, מח"ש, והיא בדקה שוב ושוב והגיעה למסקנה שהשוטרים טעו כשירו על הרכב, הוא לא יכול להתעלם מזה. אף אחד לא אמר שהשוטרים רוצחים ושצריכים לתלות אותם בכיכר העיר, אבל אני לא מבין למה לא לפתוח בחקירה נגדם. אם הם יועמדו לדין, יכול להיות שהם יצאו זכאים, ויכול להיות גם שהם יישלחו לעבודות שירות. אמרו שהייתה שם מורכבות בגלל הלילה, אבל מישהו צריך לשלם על זה מחיר. גם לא ייתכן ששבע שנים עברו, והמשפחה עדיין לא פוצתה".
כמו הילד שלא מתייחסים אליו
הסרט "מוות באום אל־חיראן" עוסק לא רק בפרשת מותו של יעקוב אבו אל־קיעאן, אלא גם בסיפור הפינוי של בתי הכפר כהכנה להקמת היישוב חירן (ששמו שונה מאז לדרור). כבר בשנת 1996 החליטה ממשלת נתניהו הראשונה על הקמת חבל התיישבות חדש בין ערד לצומת שוקת, סמוך לקו התפר של צפון הנגב, כדי לתת מענה לצרכים הביטחוניים והדמוגרפיים באזור. התוכנית להקמת חירן, המיועד לאכלס כעשרת אלפים תושבים, אושרה במועצה הארצית לתכנון ובנייה באפריל 2002, ובחודש יולי באותה השנה אושרה גם בממשלה.
"המדינה יישבה את המשפחה שלנו פה, ואפילו נתנה לנו רובים כדי שנשמור מפני המסתננים מירדן. אחרי חמישים שנה באים ואומרים לנו שהתרחבנו, השתלטנו וכבשנו קרקע. אנשים הסכימו להתפנות, והכול התעכב כי לא הציעו להם פיצוי מספק. לא הציעו להם למשל שכונה חקלאית. אני חושב שזה בא מגזענות – כי אני ערבי, ותושב חירן הוא יהודי"
אלא שבשטח המיועד לבנייה ישבו בני אבו אל־קיעאן – שבט שחי לפני כן בוואדי זובאלה בנגב המערבי, והועבר לאזור בידי הממשל הצבאי באמצע שנות החמישים. לשבט הזה יש תביעות בעלות על אדמות שבהן יושב כיום קיבוץ שובל. עם השנים התרחבו מבני המגורים של הבדואים לתחום תוכנית המתאר של היישוב המיועד חירן, והמדינה ביקשה לפנותם ולהעבירם לחורה. אנשי אום אל־חיראן פנו לבית המשפט, אך הפסידו בכל הערכאות. בינתיים התגבש במחנה יתיר גרעין של משפחות דתיות שביקשו להתחיל ליישב את חירן.
יוצרי הסרט לא הסתפקו בהבאת העובדות, אלא מסגרו את פינוי הכפר כגירוש של בדואים לטובת דתיים־לאומיים. זה לא הגון בעיניי, אני אומר לג'בר אבו אל־קיעאן. העתירות של השבט נדחו בשלוש ערכאות משפטיות, עשור וחצי חלף בין החלטת הממשלה ובין הפינוי, והמשפחות שאמורות לגור בחירן לא אשמות בעצם האירוע, ובוודאי לא בסיומו הטרגי.
"ברור שהמשפחות קשורות, כי בגללן יש פינוי", הוא משיב. "המדינה יישבה את המשפחה שלנו פה בשנות החמישים, ואפילו נתנה לנו רובים כדי שנשמור מפני המסתננים מירדן. אחרי חמישים שנה באים ואומרים לנו שהתרחבנו, השתלטנו וכבשנו קרקע? ברור שהתרחבנו, כי המדינה לא הייתה פה. עכשיו רוצים שטח ליישובים חדשים, אבל יש פה באזור מקום לכל גוש דן, אז למה להקים את חירן דווקא על אום אל־חיראן? אפשר היה להקים אותו במרחק שלושה־ארבעה קילומטרים, כמו שאת היישוב החדש כרמית לא בנו במקום לקייה. צריך גם לזכור שאנשים הסכימו להתפנות, והכול התעכב כי לא הציעו להם פיצוי מספק. לא הציעו להם למשל שכונה חקלאית, כמו שדובר בהתחלה. אני חושב שזה בא מגזענות – כי אני ערבי, ותושב חירן הוא יהודי. לכן מראים בסרט את אנשי הגרעין של חירן".
מדינת ישראל מפנה גם יהודים – מגוש קטיף, מעמונה ומגבעת־עמל. הסרט מנסה לייצר ניגוד בין שתי אוכלוסיות, אף שליהודים שאמורים לגור בחירן אין שום דבר נגדכם.
"אצלנו הבדואים, אם מכשירים שכונה למשפחה מסוימת על קרקע של משפחה אחרת, המשפחה שאמורה לגור שם לא תיקח את זה. אם הייתה בישראל אזרחות שווה, אנשי הגרעין של חירן היו אומרים למדינה: 'לתושבי אום אל־חיראן יש זכות על הקרקע, ואנחנו לא רוצים להקים יישוב על חשבונם'. כשמביאים את שמוליק ואבי ומשה, וזורקים את ראאד ואחמד ויעקוב, יש לזה משמעות. זה לא קשור לדתיים דווקא. בשורה התחתונה המדינה מעיפה ערבים ומביאה יהודים".
אבל לא הוקם שם יישוב קהילתי שמיועד לאוכלוסייה מסוימת, אלא יישוב עירוני בן 2,400 יחידות דיור, בלי ועדת קליטה. כל אחד יכול לגשת למכרזים ולהשתתף בהגרלות המגרשים, לא רק יהודים.
"עובדה שניסינו, נכנסנו להגרלה, ואף ערבי לא זכה במכרז. היישוב הזה מיועד ליהודים, ושלא יספרו לך סיפורים". אני עצמי איני יודע למה בדואים לא זכו במכרז הראשון שהתקיים, אבל אני כן יודע שיש תושבים בדואים בכל הישובים העירוניים באזור – במיתר, בכרמית ובלהבים. אף אחד לא יוכל למנוע מבדואים לגור גם בחירן.
אני נוסע איתו מחורה לאום אל־חיראן, מרחק כעשר דקות נסיעה. רוב בני משפחתו עדיין מתגוררים שם. כשאנחנו מגיעים לכפר, הוא לוקח אותי לבתים ההרוסים שלו ושל אמו. "נולדתי וגדלתי פה עד גיל 34. היו לי חיים פשוטים וטובים, חרשתי פה את האדמה ונולדו לי פה שני ילדים. אין בי טינה וכעס כשאני מבקר במקום הזה, רק נוסטלגיה".
"מתוך 300 אלף תושבים בדואים, יש אנשים שהסתובב להם המוח, יש כאלה שהשפיעו עליהם לרעה. אבל החברה הבדואית בכללותה חפצת חיים, עם פוטנציאל להשתלבות. זו חברה יצרנית, ויש בה רופאים ומהנדסים. תראה לי בדואי שלא רוצה איכות חיים"
הוא מדגיש שלמרות ההחלטה האישית שלו להתפנות מרצון, גם אלו שבחרו להישאר פעלו בצורה לגיטימית. "היו פה שתי משפחות – המשפחה של אבא שלי, מוסא, והמשפחה של דוד שלי, עיסא. רוב המשפחה שלנו עדיין כאן. חצי ממשפחת עיסא עברו לחורה, אבל השכונה שלהם עדיין לא הוסדרה, המדינה לא נתנה להם מענה כמו שהם רוצים. באזור שלי בחורה כבר אין היום מספיק מגרשים לכולם. חוץ מזה, הם מגדלים כבשים, וצריך לתת להם זכות לבחור אם לגור ביישוב חקלאי. בחורה אין אפשרות כזאת. בנגב לא חסרות קרקעות, אבל הבדואי הוא אזרח סוג ד'".
אני תומך בהסדרת ההתיישבות הבדואית, אבל ברור שאי אפשר להסדיר כל יישוב במקום שלו. בוואדי אל־נעים גרים מתחת לקווי מתח גבוה ובסמיכות למפעלי נאות־חובב. יש משפחות שמתגוררות על התוואי של כביש 6. אתה לא מצפה שהמדינה תשאיר אותן שם.
"אבל יש דרך לפנות ויש דרך לפצות. אפשר להראות בשפת הגוף וביחס שאתה מכבד אותי, ושאני חלק ממך. אבל אם אתה מדבר נגדי בתקשורת, ומתנפל על חברה שלמה בעקבות כל ילד שעושה טעות – אתה גורם אנטגוניזם בקרב החברה הבדואית. במלחמה הזאת בדואים ויהודים חילצו ביחד אנשים מפסטיבל נובה, אבל כשהמדינה הרסה 47 בתים (ביישוב ואדי חליל – א"ר) כדי להמשיך לסלול את כביש 6, אף אחד לא הסתכל על התושבים הבדואים, והם נשארו ללא מגורים וללא מענה. הילדים לא אשמים שההורים שלהם לא עשו הסכם עם המדינה".
מצד שני, לחברה היהודית קשה לתת אמון בחברה הבדואית אחרי אירועי אלימות, או כשאנחנו שומעים שתושבים מרהט נעצרו בחשד לתכנון פיגוע.
"מתוך 300 אלף תושבים בדואים, תמיד יהיו כאלו. יש אנשים שהסתובב להם המוח, יש כאלה שהשפיעו עליהם לרעה, אבל החברה הבדואית בכללותה חפצת חיים, עם פוטנציאל להשתלבות. זו חברה יצרנית שרוצה קדמה, התפתחות וחיים טובים, ויש בה אנשים משכילים, רופאים ומהנדסים. תראה לי בדואי שלא רוצה איכות חיים. מה שגרם להקצנה הוא חוסר הכבוד, חוסר היחס. זה כמו בתוך המשפחה – הילד שלא יתייחסו אליו יהרוס את השלט וישבור את הזכוכית. אם ייתנו בו אמון, יטילו עליו משימות וישקיעו בו, הוא יתנהג אחרת.
"הסרט 'מוות באום אל־חיראן' נועד להראות שלא דורכים על אוכלוסיות. גם לא על אתיופים כמו סלומון טקה, וגם לא על אהוביה סנדק. אני בקשר עם המשפחות שלהם, כי בעיניי גם האתיופי, המתנחל והחרדי הם לא המיינסטרים של המדינה, ואנחנו לא רוצים שידרכו על אף אחד. אני דוקטור לחינוך, עוסק בחינוך לערכים, ומהזווית הזאת אני פועל ביומיום. אין אצלי הפרדה בין המקצוע לבין ההתנהלות האישית בשגרה. יש לנו אחריות על המדינה שאנחנו חיים בה, ולכן לא אשתוק על עוולות, ואמשיך לרדוף אחרי הצדק".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
