הבית // גן ילדים בקיבוץ העוגן שהוסב למגורים בשל המלחמה. יש להם ארבעה חדרי שינה, שני מטבחים, סלון ושירותים. כל הציוד מיועד לילדים: ארגזי חול, מיטות תינוק. "זה היה אמור להיות הבית הזמני שלנו עד שרני יחזור מהמילואים, אבל חלומות ותוכניות לחוד ומציאות לחוד".
מפונים או מתפנים // "הגענו לקיבוץ אחרי שהחלטנו לצאת משדה־נחמיה, ואחרי נדודים בין האחים שלי. הקיבוץ קלט משפחות של מתפנים, לא מפונים, והמדינה לא השתתפה בהוצאות שלנו. אבל קיבוץ העוגן נרתם לעזרתנו. בין כל הדברים שצריך להתמודד איתם נאלצנו להתמודד גם עם זה. יש קושי כלכלי גדול מאוד משום שאין שום עזרה מהמדינה, כי התפנינו ולא פונינו".
הבוקר // "הכול מתחיל מוקדם מדי". רז קמה בחמש וחצי. "אם זה בוקר מוצלח אז מעבירים קצת זמן בסלון במשחקי קופסה, ואני זוכה לזמן הימרחות על הספה ליד הילדים. בבקרים מוצלחים פחות אז יש בעיקר כריות וידיים שמתעופפות באוויר, כי אם כבר כולם ערים מוקדם כל כך, למה לא להציק אחד לשני. בעיקר הבנים".
סביב שש מתחילים לאכול את ארוחת הבוקר הראשונה: קערת קורנפלקס עם חלב. "הילדים שלי היו רגילים לאבא מפנק שהיה אופה להם בכל בוקר בייגלה טרי, אז אחרי שהם מסיימים את קערות הקורנפלקס, המטבח נפתח שוב, ואני מנסה לשחזר את ההצלחה, מדליקה את התנור ואת הגז, לוקחת הזמנה מכל ילד ומכינה". על שאר הארוחה יש חלוקת תחומי אחריות לילדים: אחד חותך תוספות לביצים – פטריות, גבינה צהובה, פטה, כוסברה ובצל ירוק, אחר חותך צלחת ירקות או סלט, אחד עורך שולחן, אחד מתחיל לטגן ביצים ואחד מכין קפה לרז. "אלו רגעים שהבית מתמלא בריחות של בית רגיל. כולם מתיישבים לאכול, והזמן הזה שכולם סביב השולחן הוא זמן חסד, רגעים קדושים של שיח פתוח והקשבה".
פרנסה // רז עבדה עד לפני חודשיים בעמותת "פעימות", התומכת בהורים צעירים בשלבים הראשונים – מלידת הילד הראשון ועד שהוא מגיע לגיל שלוש. היא הייתה מנטורית, מלוות הורים, "בדרך כלל כאלו שזה הילד הראשון שלהם, ובונה איתם מעין 'חזון הורי' על כל המשתמע. זאת עבודה עם המון משמעות ותחושת שליחות, אבל היום אין לי פנאי רגשי ללוות תהליכים של אנשים אחרים. היום אני מסורה בכל הלב והזמן שלי לנפש ולצרכים של הילדים שלנו".
היסטוריה // רז היא הילדה השלישית מארבעה במשפחה רחובותית. שניים מאחיה חזרו בתשובה. היא למדה בתיכון ברחובות, התגייסה לגבעתי ושירתה כסמלת מבצעים במגלן. רני גדל בראש־פינה, גם כאן במשפחה של ארבעה ילדים. "הוא היה ילד ואיש שהעולם בחוץ סקרן אותו. הוא היה אוטודידקט, ולמד המון באופן עצמאי, בעיקר בתחום החקלאות. בילדותו הוא היה ילד סקרן מאוד שרצה לגלות את העולם".
צבא // הוא שירת בגבעתי, "ולראשונה בחייו הרגיש אהוב, מוערך וראוי. הוא ממש הרגיש שמצא את הייעוד שלו. במהלך השירות הוא היה באירוע שנהרגו בו הסמ"פ והמ"פ שלו. הם נהרגו במקום והוא היה החובש. הוא סחב על עצמו את התחושה שלא הצליח להציל אותם למרות שלא היה שום סיכוי, ומשם התפתחה אצלו פוסט־טראומה".
ההיכרות // הם הכירו בסוף השירות הסדיר של שניהם בגבעת חביבה. הוא שירת כלוחם והיא הייתה תומכת לחימה. "שנינו היינו זכאים לשיפור בגרויות מטעם הצבא, ובקורס מתמטיקה נפגשנו לראשונה. הקסם שלו, הברק בעיניים, המבט בלבן של העין שאומר בלי מילים 'יהיה בסדר' – אלה היו הדברים שסיקרנו אותי ורגשו אותי ברני. הוא היה היחיד בעולם שבמבט עיניים ידע להגיד לי שהכול יהיה בסדר, ואני האמנתי לו וסמכתי עליו. לכן גם לא היה סיכוי מבחינתי שהוא ייהרג. רני הוא לא בנאדם שמת, הוא חתול רחוב כזה שתמיד מסתדר, בלתי מנוצח. היו לו כתפיים רחבות ויכולת לשבור מצבים בלתי נסבלים עם הומור בלתי נסבל".
הכול יכול להתהפך // החיים של משפחת טחן מתחלקים לשניים: עד 7 באוקטובר ומ־7 באוקטובר. "עד שפרצה המלחמה היינו משפחה כמו כולם, עם שמחות, מריבות, חלומות ותוכניות לעתיד. ב־7 באוקטובר בצהריים החלו החיים החדשים שלנו. לא הבנתי איך הכול יכול להתהפך. בצהריים רני הודיע לי שלמרות שכבר קיבל פטור ממילואים, הוא אורז תיק ונוסע להציל את הבית שלנו, של כולנו. הוא אמר לי 'אני נוסע לדרום', ביקש ממני את ברכת הדרך ונסע. במשך שבועיים הם היו בעוטף וטיהרו את השטח ממחבלים, וכמובן פינו לא מעט גופות".
בתים // הם גרו בצפון בתשע השנים האחרונות, ומיד כשפרצה המלחמה רז לקחה את הילדים וברחה דרומה. "חשבתי שבעוד כמה ימים רני יחזור מהמילואים ואנחנו נחזור לביתנו השכור בשדה־נחמיה. במשך שישה שבועות רני נלחם על הגנת הבית, ואני בזמן הזה נדדתי עם הילדים בין אחי ואחיות שלי שאירחו אותנו".
עוגן // יומיים לפני שרני נהרג, קיבוץ העוגן הודיע לרז שיש גן ילדים פנוי שהמשפחה יכולה לשהות בו. "שיתפנו בזה את רני, והוא התרגש שאנחנו עוברים למקום שנקרא העוגן. כמה אנחנו זקוקים לאחד כזה, כולנו. היינו אמורים לעבור לשם ולחכות לרני שיצטרף אלינו כשישתחרר מהמילואים".
דפיקה בדלת // רז תכננה לעבור להעוגן ב־19 בנובמבר. "ב־18 דפקו בדלת הקצינים והודיעו לנו שרני נהרג בעזה. יומיים אחרי השבעה, מתוך הבנה והחלטה שאני מחויבת לרני ולילדים ומוכרחה לבחור בחיים, עברנו לגור בקיבוץ. כאן התחילה הבחירה שלנו בחיים".
סודות // "הילדים התחילו במסגרות חינוכיות, הכירו חברים חדשים. קברנו את רני במרחק שבע דקות נסיעה מפה, ובכל פעם שאנחנו מתגעגעים או רוצים לספר לו סודות אנחנו נוסעים אליו. כבר לא מסתכלים עלינו כאילו אנחנו מסכנים כאן. הילדים פה הם בדיוק כמו שאר הילדים, ואני רוצה להשאיר אותם פה במקום המוכר".
עתיד // "היום אני שמה את החיים והלב שלי על השולחן. זה מפחיד ולא פשוט לי, אבל החיים, העוגן והביטחון של הילדים שלנו חשובים יותר מהכול. אנחנו בקרוב צריכים לפנות את המבנה שקיבוץ העוגן אפשר לנו לגור בו, ובעקבות כך יצאתי בגיוס המונים – 'הלב שלנו צריך עוגן' – לקניית בית פה. בעצם אני מגייסת כסף לבחירה בחיים, כדי להמשיך לגור כאן, משום שהבית שלנו לא יכול לשאת עוד טלטלה".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
