מגיל צעיר אני משתדלת לא לאחר. יש באיחור משהו מזלזל, לא מכבד את האדם השני שכנראה מחכה לי ומכלה את זמנו. כך חונכתי ועל כך אני מקפידה. כמעט תמיד. דווקא לפגישה עם ד"ר נדיה גולדובסקי – איחרתי. לא באשמתי; זה הווייז שהוביל אותי לפינה נידחת בגבעת רם, שרגל אדם לא דרכה בה. ובכל זאת, לאחר לריאיון עם האישה שאחראית על הזמן בישראל, זה די מביך.
בקמפוס בגבעת רם שוכנת מעבדת הזמן של ישראל. זה אולי נשמע כמו מדע בדיוני או פרק גנוז מעליסה בארץ הפלאות, אבל אנחנו דווקא מדברים על מקום פיזי לחלוטין, שכל עניינו דיוק מרבי וכוונון של המציאות. המעבדה, השייכת למשרד הכלכלה, פועלת מתוקף "חוק קביעת הזמן", שהגדיר לה שתי משימות מרכזיות: מדידת הזמן על ידי שעונים אטומיים, והשוואתו לזמן העולמי. אותו חוק הוא גם זה שקובע את מועדי המעבר בין שעון חורף ושעון קיץ, ואת היחס בין שעון גריניץ' הלונדוני לזה הישראלי.
"בדרך כלל לא חושבים על המשמעויות הנרחבות של הנושא, אבל יש לכך המון משקל במגוון תחומים", אומרת ד"ר גולדובסקי, מנהלת המעבדה. "כל מדינה צריכה לשמור על זמן לאומי מדויק, אחרת יהיה כאוס. בשביל שגרה של אדם רגיל באמת מספיק שעון פשוט, כי גם אם הוא יאחר או יקדים בדקה או שתיים, בדרך כלל לא יקרה אסון. אבל יש מי שזקוק לדיוק של שנייה כפול 10 בחזקת מינוס 14" – דהיינו, אחד חלקי מאה מיליוני מיליונים (1/100,000,000,000,000) של שנייה. "במערכות הגנה כמו כיפת ברזל או שרביט קסמים, החישוב לצורך הפגיעה בטיל האויב מבוסס על מרחק וזמן מאוד מאוד מדויקים. אם נשגה ברמת השניות או המילימטרים, כנראה לא נפגע. כמו שאיינשטיין אמר: זמן ומקום הם קנה מידה כללי, אי אפשר להפריד ביניהם.
"לזמן מדויק יש חשיבות גם בתוכנות ניווט. יש לך ווייז, נכון?", שואלת הדוקטור. כן, אני עונה, אבל הוא לא כל כך מוצלח, כמו שהבנתי הבוקר. למזלי היא צוחקת. "אתן לך דוגמה אחרת: זמן מדויק חשוב גם בעסקים. בבורסה, למשל, הזמן קריטי לסנכרון של פעולות פיננסיות. כשעושים עסקה, יש מושג שנקרא 'חותמת זמן', ובאמצעותו מתעדים למשל מי זכה במכרז. כבר קרה ששנייה אחת הפרידה בין המתחרים. גם בגופי תעשייה ובמדע צריכה להיות מדידה מדויקת – אחרת סדר הפעולות ייפגע", אומרת גולדובסקי תוך כדי שהיא מתקתקת במחשב ורצה לסדר משהו בשעון.
אנחנו באיחור
לבושה בשמלה צהובה פרחונית, ד"ר גולדובסקי מתרוצצת בין המכשירים. היא מנתקת, מחברת וחוזר חלילה. לא בדיוק מדענית שגרתית מהסרטים. מזה 18 שנה היא מנהלת את מעבדת הזמן בגבעת רם, ובעצם גם משמשת כעובדת היחידה בה. לרשותה עומדים ארבעה שעונים אטומיים: "שעון כזה עולה בערך 300 אלף שקל, והתוקף שלו הוא לחמש עד שבע שנים", מסבירה גולדובסקי. "לאחרונה נכנסו לשוק שעוני מימן שאורך החיים שלהם הוא עשרים שנה. הם מדויקים יותר וגם יקרים פי ארבעה".
ליבה של שעון אטומי "רגיל" מכילה בדרך כלל אטומים של צסיום, שקולטים או פולטים קרינה אלקטרומגנטית. תכונותיו של החומר גורמות לשינויי האנרגיה להיות בעלי קצב קבוע: במקרה של הצסיום, מדובר ב־9,192,631,770 תנודות בשנייה. על ידי מדידת השינויים האלה ומנייתם, ניתן לכוונן את השעון באופן מדויק ביותר.
אם שעון אטומי עושה עבודה טובה כל כך, למה צריך כאן ארבעה כאלה?
"שעון אחד לא יכול לשמש כסטנדרט, כי יכולה להתרחש בו תקלה, ואז המדינה נותרת ללא זמן. חייבים לערוך השוואות ולמדוד; לבחון איך השעונים מתנהגים לאורך זמן, איזו סטייה יש להם ולתקן אותה. ארבעה שעונים זה המינימום כדי לבנות קבוצה שניתן להתייחס אליה בכלל".
את תוצאות המדידות של השעונים הירושלמיים היא משווה כל הזמן עם 500 שעונים אטומיים אחרים ב־75 מדינות ברחבי העולם. כמעט לכל מדינה מתקדמת, מסבירה גולדובסקי, יש מעבדה או מכון שאחראים על מדידת הזמן שלה.
מדוע צריך להשוות את השעון שלנו למדינות אחרות, שבהן השעה ממילא שונה?
"זה חשוב להרבה מאוד תחומים: כל התעשייה והכלכלה עובדות לפי טרנזקציות (תנועות נתונים – ק"א) בין המדינות. אי אפשר לסמוך על סתם שעון שמופיע על המסך, או על שעון של מדינה אחרת, כי לוקח זמן עד שהשעה מגיעה אלינו. אפילו אם מדובר במאית שנייה, זה יכול להיות קריטי".
אם עד לפני שנים אחדות מדידות הזמן היו מקומיות, כיום התחום עובר לרמה בינלאומית. ארצות הברית, מדינות אירופה וגם נציגות אסייתית הכוללת את יפן, סין והודו, הן המובילות את שוק הזמן. בדומה למשקל, מסה ואורך, גם למדידת הזמן יש מעין קונסוליה כלל־עולמית – "המכון הבינלאומי לזמן ותדר". עשרים מדינות, ובהן ישראל, חברות במוסד המדעי הזה שמושבו בפריז. עוד 102 מדינות חתומות על מסמך האומר כי הן מקבלות את הסטנדרט שנקבע בקונסוליות השונות, כך שמטר יהיה באותו אורך בכל העולם, קילו יהיה באותו משקל, והזמן ירוץ בקצב אחיד.
"הזמן העולמי מבוסס על מערכת של שעונים אטומיים, כשבכל שעון נבדקים הדיוק והיציבות שלו", אומרת גולדובסקי. "לאחר שקלול הפרמטרים האלו לאורך זמן ניתן לשעון ציון, ולפי זה מחשבים וקובעים את הזמן הבינלאומי. הרבה מאמצים ומשאבים מושקעים, כשהמטרה הסופית היא ליצור זמן אחיד ומדויק לכולנו. אני משתדלת שהמשקל של ישראל במכון הזה יהיה גדול ככל האפשר, אבל בסופו של דבר הכול תלוי בדיוק של השעונים שלנו. השאיפה שלי היא להפוך את המעבדה לטובה יותר; בדיוק עכשיו אני מבקשת תקציב נוסף, כדי לרכוש עוד עשרה שעונים אטומיים כמו אלה שיש כאן, עוד שני שעוני מימן, ושעון אחד מסוג אחר. אם המעבדה שלנו לא תשתפר – יזרקו אותנו מהארגון הזה", היא מדגישה בתקווה שהמסר יגיע לממונים אי שם למעלה. "כל העולם עובר לשעונים כאלה. לא ייתכן שמדינה מתקדמת כמו ישראל תישאר מאחור ולא תהיה בין הטובים ביותר".
הפיזיקה של הסטודנט לפיזיקה
מלבד השגחה על ארבעת השעונים והשוואתם לאחרים, מובאים אל גולדובסקי שרתי זמן ושעונים כדי שתבדוק את רמת הדיוק שלהם. לקוחות מכובדים מאוד מגיעים למעבדה שלה: "חיל האוויר, רפאל, התעשייה האווירית, אלביט, מעבדות תעשייתיות ועוד". לפעמים, היא מדגימה, שתי תחנות כוח מרוחקות זו מזו צריכות להפסיק את זרם החשמל באופן סימולטני, כי יש איזו תקלה; אם הכיבוי לא ייעשה במקביל, ייגרם קצר שיהרוס ציוד. "חשוב שזה ייעשה בדיוק באותו רגע", אומרת גולדובסקי, "אז נותנים לי לבדוק את המכשירים, ואני אומרת מה ההפרש ביניהם.
"צריך לזכור שזו לא רק מעבדת זמן, אלא גם תדר – כלומר אורך גל. אנחנו מודדים כמה גלים יש בשנייה. כשאת מדברת בטלפון עם הרדיו ושומעת את עצמך בדיליי, זה בגלל שיש חריגה בתדר וצריך לסנכרן. זה משמעותי לרדיו, לטלפונים סלולריים ולטלוויזיה".
אם הכול מבוסס על דיוק אטומי, איך יכולים להיווצר הבדלים בין השעונים?
"הסיבה לפער בין שעונים היא לא החומר – שהוא באמת הכי מדויק שיש – אלא הנשמה של מי שהרכיב אותם. הפגם הוא בנו, בבני האדם שבנו את השעונים. זמן זה מדע מדויק, אבל בני האדם לא, וכאן צריך לעשות התאמות".
גולדובסקי עלתה לארץ ב־1980 מאוקראינה, אז חלק מברית המועצות. כדוקטור לפיזיקה קוונטית, היא נקלטה במהרה בשוק התעסוקה. גם באוקראינה היא ניהלה מעבדת זמן ותדר. "המערכות והשעונים שם היו ברמה טובה מאוד. בגלל התחרות עם האמריקנים, הרוסים משקיעים הרבה בתחום", היא מספרת. "כשהתחלתי לנהל את המעבדה הישראלית הייתי צריכה ללמוד את המערכת מחדש, אבל מהות העבודה דומה".
איך הגעת לתחום כל כך ספציפי?
"אוי, זה מעניין. בגן אהבתי לשיר ולרקוד, אהבתי את תשומת הלב. רציתי להיות שחקנית. גם בבית הספר היסודי – שרתי, רקדתי, דקלמתי. אחר כך למדתי פסנתר בבית הספר למוזיקה ואפילו ניגשתי למבחנים לקולג', אבל כשראיתי שלא קיבלתי את הציון הכי טוב, הבנתי שעליי לפרוש. זאת הייתה טרגדיה, בכיתי יום שלם.
"כשהתאוששתי, חיפשתי נתיב אחר. תמיד אהבתי מדעים מדויקים, וכשהתחלנו ללמוד בתיכון פיזיקה נהניתי מאוד. גם כשעוד רקדתי – הייתי הכי טובה במתמטיקה. כשהלכתי להירשם ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה, ראיתי שבתור לחוג יש המון בחורות, אבל הבחורים היו כאלה רזים עם משקפיים, לא ממש אטרקטיביים. אני מסתכלת על התור של הפיזיקה – כמעט אין בחורות, והבחורים שם יפים, ספורטאים. כשחזרתי הביתה, אמא שלי כבר ידעה שנרשמתי לפיזיקה. אוי, את רושמת את זה? טוב, נו".
בלימודים היא התמקדה באלקטרוניקה קוונטית. "זה היה תחום חדש, יוקרתי ואופנתי, שעניין אותי מאוד. והנה אני היום". צוחקת ד"ר גולדובסקי ומנופפת בדו"חות שנשלחו מהמעבדה שלה למרכז ההשוואות העולמי. "אני אוהבת את העבודה הזאת. אומרים לי 'פיזיקה? מה מעניין בזה?', אבל אני נהנית".
כדי להגיע למעבדה היא נוסעת מדי בוקר באוטובוסים מרחובות. אני אוזרת אומץ ושואלת אותה אם לפעמים קורה שהיא מאחרת. "לעבודה – לעולם לא!", היא מיד מזדעקת. "אני תמיד מגיעה לתחנה רבע שעה לפני שהאוטובוס יוצא. רק אז אני רגועה. בעלי כבר יודע את זה, והוא לוקח אותי לתחנה. מסכן, גם הוא סובל, כי בשש אני כבר יוצאת מהבית. אני לא אוהבת לאחר. את רואה כמה זה משפיע?"
