פרופ' ישראל אומן אמר פעם שישראל מנהלת משא ומתן כמו זוג שהולך לקנות דירה, ובדרך מתווכח בינו לבין עצמו: "כמה נציע לו? אולי מיליון? לא, זה בטח יעליב אותו. מיליון ורבע נראה לך מספיק? אני לא בטוח שהוא בכלל יסתכל לכיוון הזה", וכן הלאה. רק אחרי שהזוג סיים לסכם בינו לבין עצמו מה המוכר רוצה, ולמה לא להציע לו מעט מדי – הוא ניגש למשא ומתן, במקום לנהל אותו מלכתחילה עם הצד השני.
הוויכוח הישראלי הפנימי בשבועות האחרונים מזכיר בהחלט את המשל הזה. לא ברור מה עמדותיו של חמאס, ולמה הוא מסכים. גרשון בסקין, שתיווך במשא ומתן לעסקת שחרור המחבלים בתמורה לגלעד שליט, דיווח בהתלהבות לפני זמן מה כי הציע לחמאס עסקה וקיבל את הסכמתו: כל החטופים הישראלים תמורת הפסקת המלחמה, נסיגה ישראלית מוחלטת, שיקום עזה ושחרור המוני של אסירים פלסטינים. במילים אחרות, ייתכן שחמאס יסכים לעסקה שכוללת את כל מה שחמאס דורש. היעדר המידע על מרחב ההתגמשות של חמאס לא מנע את המשך הוויכוח הסוער וחילופי ההאשמות בחברה הישראלית, בפרט לאחר שאנשי הארגון רצחו בדם קר שישה חטופים.
באותו האופן נערך גם הוויכוח על הנכונות לסגת מציר פילדלפי כחלק מעסקה, כאילו זה בלבד מפריד בינינו ובין החטופים. הדיון הציבורי על ציר פילדלפי חשוב, אולם הוא צריך להתנהל בהקשר רחב יותר. מתי כדאי לאחוז בציר פילדלפי, ומה המחירים של האחיזה הזו? מתי לא כדאי לאחוז בציר, ומה המחירים של עזיבתו? הדבר קשור כמובן בשאלות גדולות עוד יותר, על ניהול המלחמה, על מטרותיה ועל עתיד ישראל.
השולט בציר שולט בעזה
הסיבה להחזיק במרחב ציר פילדלפי (ולא בציר לבדו) פשוטה: הוא מאפשר לחסום את ההברחות שמנהל חמאס ממצרים ואליה. ככלל, קשה להביס אויב לא סדור המסוגל לחרוג מגבולות שטח הלחימה, כי יש לו יכולת לקבל אספקה מבחוץ ולבחור את תנאי הבסיס לעימות. מאותה הסיבה שבגללה ארגונים כאלה מסתתרים בתוך האוכלוסייה (ובמקרה של חמאס גם מתחתיה), הם מעוניינים במעבר חופשי. ספר תורת הלחימה האמריקני נגד גרילה וטרור, מהדורת 2006, קבע ש"מתקוממים, לעיתים קרובות, נשענים במידה רבה על חופש התנועה דרך גבולות מחוררים. התקוממויות לרוב אינן יכולות לקיים את עצמן ללא תמיכה חיצונית ניכרת". במהדורת 2018 הוא קבע, בין השאר, שיש צורך "לחסל תמיכה חיצונית להתקוממות". במילים אחרות: כל זמן שחמאס שולט במעבר למצרים – כלומר בציר עצמו, ובמעבר רפיח הנמצא על הציר – מוגבלת מאוד היכולת למנוע ממנו לתספק את עצמו או להבריח החוצה אנשים.
יש הטוענים שהציר איננו חשוב, וראיה לדבר – ישראל לא כבשה אותו בחודשי המלחמה הראשונים, והוא לא נידון אז בשיח הציבורי. אבל מרחב רפיח דווקא היה נושא לדיון, והוא כולל את הציר. כבר בפברואר הציג משרד ראש הממשלה, באחד מהעקרונות ל"יום שאחרי חמאס", את הקביעה כי בתקופת הביניים "ישראל תקיים 'סוגר דרומי' בגבול עזה־מצרים, לצורך מניעת התעצמות מחדש של גורמי טרור… ככל הניתן בשיתוף פעולה עם מצרים ובסיוע ארה"ב". בכל מקרה, אלה טענות חלשות מאוד: יותר משהן מוכיחות שהציר לא חשוב, הן מעלות את האפשרות שישראל טעתה בניהול המלחמה. אם עד היום לא הוברחו חטופים למצרים דרך המנהרות בציר, אין שום הבטחה שהדבר לא יקרה בהמשך; אם סנוואר בחר להישאר ברצועה בהיותו שליט עזה, ייתכן שבתור יו"ר הלשכה המדינית של חמאס הוא יבחר להיעלם מעזה. ובאשר לפתרונות הטכנולוגיים המתוחכמים – פחות משנה לאחר 7 באוקטובר, קשה להצדיק אמונה מלאה בהם כתחליף לנוכחות פיזית בשטח. גם אם יעשו את עבודתם טכנית, סביר שיושמדו או ייהרסו במוקדם או במאוחר, בהיעדר נוכחות ישראלית להגנה עליהם. אם ישראל תגיב אוטומטית לכל פגיעה כזאת, כוחותיה יסתכנו בנפילה למארבים. שלא לדבר על כך שישראל מעולם לא התעקשה על הפעלת מנגנון ברור לתגובה במקרה של הפרת הסכמים או פגיעה באמצעים טכנולוגיים.
יש הטוענים שהציר איננו חשוב, וראיה לדבר – ישראל לא כבשה אותו בחודשי המלחמה הראשונים, והוא לא נידון אז בשיח הציבורי. אבל מרחב רפיח דווקא היה נושא לדיון, והציר כלול בו
ישראל אינה נותנת אמון במצרים, גם אם לא תאמר זאת בקולה. מצרים אכן הקימה אזור חיץ מהצד המצרי של רפיח, כולל החרבת אלפי בתים והעברת אוכלוסייה, ונקטה צעדים נגד מנהרות, אולם גם אם ההנהגה המצרית הייתה רוצה בכנות לחסום כל תנועה בלתי מפוקחת שחוצה את הציר, עדיין ייתכן שגורמים נמוכים יותר בהיררכיה יאפשרו הברחה (גם כשנאצר טען שהוא נגד ההסתננות לישראל, אי אז בשנות החמישים, מפקד המודיעין המצרי ברצועת עזה ארגן מיוזמתו פעולות כאלה). העובדה היא שאספקה לא מבוטלת הגיעה לחמאס במנהרות ובמעבר רפיח, ושאנשי חמאס הצליחו לצאת מהרצועה. אי אפשר להניח שארגון הטרור לא ינסה לנצל את האפשרות הזאת. בכל מקרה, ויתור על הציר, גם בסיוע אמצעים טכנולוגיים (ואפילו בהנחה שלא יושבתו במהירות), פירושו הסתמכות מלאה על מצרים שתעשה את מלאכתה של ישראל – וספק אם ישראל יכולה לסמוך על כך.
מטבע הדברים, שליטה מוחלטת בגבול אינה אפשרית, ויעיד גבול ישראל־ירדן, שמוברחים דרכו לא מעט כלי נשק. אבל בין שליטה מוחלטת להיעדר שליטה יש פער גדול. ביהודה ושומרון ובעזה איננו רואים כרגע את האמצעים שחיזבאללה מפעיל, והדבר רומז שפגיעה ביכולת האספקה של חמאס היא בעלת השפעה. למרבה הצער, מסיבות ברורות אין לישראל יכולת לפגוע באופן דומה באספקה של חיזבאללה.
סכנות מכל עבר
ההחזקה במרחב פילדלפי אינה נטולת סיכונים. חיילי צה"ל השוהים על הציר יהפכו לברווזים במטווח. קשה להתמודד עם היכולת של האויב לירות לעברם נ"ט קצר טווח, לצלוף בהם ולחפור מנהרות תופת תחתיהם (אף שקשה גם להבין את מי שמאמין במנהרות תופת, אך לא במנהרות הברחה). למעשה, תנאי לשליטה סבירה בציר הוא החרבת רצועה ניכרת ברפיח (כלל אצבע: כקילומטר מהציר, קרוב לקצה טווח הצלפים ומעבר לטווח הנשק האישי ורקטות הנ"ט הקלות), סילוק ההריסות ומניעת בנייה מחדש, כדי לא לאפשר לאויב להתקרב בקלות לטווח פגיעה בחיילים.
בטווח הארוך קשה ליישם מדיניות כזאת. קיום אזור חיץ לאחר הפסקת אש הוא בעיה. מדיניות ירי נוטה להתרכך עם הזמן, ובלעדיה אזור החיץ יינגס יותר ויותר. דיינו להיזכר בהתרחשויות סביב הגדר בגבול רצועת עזה בשנים, בחודשים ובימים שלפני 7 באוקטובר. גם היום, בעיצומה של המלחמה, אין מדיניות ירי חופשי בכל המתקרב לגדר ללא קשר לזהותו. קשה להאמין שדווקא בגבול ישראל־מצרים העזתי תתקיים מדיניות כזאת לאורך זמן.
המשמעות היא שהשאלה "ציר פילדלפי כן או לא" תלויה גם בשאלות "מתי" ו"לשם מה". אם מטרות המלחמה כוללות את חיסול חמאס ברצועת עזה ככוח שלטוני וצבאי, אזי ההחזקה בפילדלפי היא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. הציר הכרחי כדי למנוע מחמאס יכולת התאוששות או בריחה, וכדי לאפשר הצעות כמו זו שהעלה אלוף במיל' גיורא איילנד – לבודד את צפון הרצועה, להוציא משם את האוכלוסייה ואז לחסום את האזור לחלוטין, ולהרעיב את אנשי חמאס שיישארו מאחור. בלי ציר פילדלפי לא יתאפשר מהלך דומה בדרום הרצועה.
הציר, שטח חיוני לחמאס, יכול לשמש גם כסדן בנוסח השיטה האמריקנית בקרב על שכונת סאדר סיטי בבגדד ב־2008. האמריקנים זיהו את מקור כוחה של המיליציה בגישה לשוק ולהכנסות שהוא מביא, סגרו את הרובע הענק (יותר ממיליון תושבים) וסיננו את הנכנסים והיוצאים. אנשי המיליציה נאלצו לתקוף את החומה בניסיון לשבור את המצור, ספגו אבדות כבדות, ולבסוף נאלצו להסכים לכניסת כוחות הממשלה העיראקית ולאובדן שליטתם ברובע. ציר פילדלפי וסביבותיו יכולים להיות חלק חשוב ממהלך צבאי התקפי.
תנאי לשליטה בציר הוא החרבת רצועה ניכרת ברפיח (כלל אצבע: כקילומטר מהציר), סילוק ההריסות ומניעת בנייה מחדש, כדי לא לאפשר לאויב להתקרב בקלות לטווח פגיעה בחיילי צה"ל
אך אם חמאס ימשיך להחזיק בשלטון ותושג הפסקת אש, הניסיון להישאר בציר יהיה מסוכן הרבה יותר. בטווח הקצר זה אפשרי, אולם בטווח הארוך שיקום רפיח יסגור על ציר פילדלפי, עד שיהפוך שוב למלכודת מוות.
יישום ההצעות לסגת מהציר ולהסתפק בפשיטות אליו יסבול מאותן בעיות, בפרט אם רפיח תשוקם. הבקעה חוזרת ונשנית, שלא בהפתעה, לאורך ציר מוגדר שיש לאויב הזדמנות למלא אותו במטענים ולהציב מארבים לאורכו, תהיה אתגר קשה. באופן דומה, יציאת האמריקנים לפעילות מ"האזור הירוק" בבגדד הפכה למאמץ מתמיד של פתיחת ציר מסוכנת. כך גם חלק מפעילותו של צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון. אחרי כמה חודשי מלחמה כיבושו של ציר פילדלפי אכן היה קל מן הצפוי, כי האויב נשחק מאוד ונסוג; במקרה שחמאס יישאר בשלטון וישקם את עצמו (וניסיון לשקם את רצועת עזה כשחמאס בשלטון פירושו שיקום חמאס), גם הוא ילמד ויפיק לקחים.
כללו של דבר, שליטה בפילדלפי תהיה יעילה בעיקר כחלק ממהלך התקפי להשמדת חמאס, או במקרה של שליטה ישראלית כוללת ברצועה. שליטה כזאת יכולה להיות באופן ישיר או בדרך דומה למתרחש ביהודה ושומרון: ישראל אינה שולטת באופן מוחלט בשטחים שבריבונות פלסטינית, אולם מקיפה אותם מכל עבריהם ופולשת אליהם לעיתים קרובות כדי להגביל את צמיחת ארגוני הטרור.
הנהגת ישראל, באופן רשמי לכל הפחות, אינה מעוניינת בשלטון צבאי ברצועה, ושום שלטון חלופי לא יוכל להגיע לשם לפני הכרעת חמאס בלי לאבד את ראשו. העובדה הזאת, לצד הספקות לגבי ניהול המלחמה לאחר 11 חודשים, גורמת מן הסתם לפקפוק בתועלת שבהחזקת הציר לטווח הארוך. משבר האמון הפנימי בחברה הישראלית, שאשליה היא לצפות שייפתר בשינוי מנהיגות, תורם גם כן למבוכה. אולם עוד לפני העיסוק בסוגיות אלו, צריך לכל הפחות לדבר על המשמעות הצבאית של ההחזקה בציר ועל בעיותיה.
בין פטיש לסדן
עד כאן לא התייחסתי לנושא חשוב מאוד: החטופים. במצב הנוכחי, אין לישראל אפשרויות טובות בכל הקשור אליהם. שום עסקה שהוצעה לא כללה שחרור של כל החטופים (לכל הפחות לא לפני שלב רחוק כלשהו), ולפי הפרסומים עשרות מהם אינם בחיים. מסיבה כלשהי, שלב א' בעסקה שעליה דווח אינו עוסק רק בחטופים חיים; הדבר מקטין את התמריץ של חמאס להשאיר את החטופים בחיים, בהינתן שגם לחטופים מתים יש תועלת מבחינתו, ובפרט לנוכח התגובות בישראל לרצח ששת החטופים. מה יעלה בגורל חטופים שלא ישוחררו בשלב א', גם אם חמאס יסכים לשלב כזה? לא ברור. לא ברור גם התמריץ של חמאס לשחרר את כל החטופים, אם הם תעודת ביטוח להנהגתו. היכולת של פעולות צבאיות ישירות לשחרר חטופים גם היא מוגבלת, וסביר מאוד שאנשי חמאס ירצחו חטופים אם צה"ל יתקרב למקום החזקתם.
ההצעות לסגת מהציר ולהסתפק בפשיטות אליו יסבלו מאותן בעיות, בפרט אם תשוקם רפיח. הניסיון להבקיע שוב ושוב לאורך ציר מוגדר, שיש לאויב הזדמנות למלא אותו במטענים, יהיה אתגר קשה
בסופו של דבר, לכל אחת מהאפשרויות יש מחיר כבד בחיי אדם. יש מחיר ידוע ומזוהה בטווח זמן קצר, ומחיר לא ידוע אך ודאי, לנוכח ניסיון העבר, בטווח זמן ארוך יותר. במידה רבה, הוויכוח הזועם מנסה לברוח מהעובדה שכל בחירה צפויה לעלות בחיי אדם רבים; קל יותר להאשים את הצד השני בהיעדר מוסר או בפחדנות ורגשנות, מאשר להודות במחיר ההצעה שלך. לגיטימי להתווכח על כדאיותם של מחירים; פחות לגיטימי לשלול את קיומם של מחירים, כאילו יש אפשרות אידיאלית כמעט, שמי שאינם תומכים בה עושים זאת מרוע לב.
הבעיה גדולה במיוחד, כי חמאס הצליח להכניס לדיון הציבורי בישראל חידוש: עסקה שמשמעותה במקרה הרע כניעה ובמקרה הטוב נסיגה מהישגים אסטרטגיים, תמורת חטופים. בעבר, נוסחת העסקאות הייתה בדרך כלל שבויים מול שבויים, ביחס כלשהו. המקרה היחיד שבו שבויים ישראלים שימשו ככלי לסחיטת ויתורים טריטוריאליים היה במשא ומתן מול סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים, אולם גם שם ההסכמה הישראלית לנסיגה מהמובלעת ומהעיר קוניטרה הושגה בסופו של דבר לאחר שהתקיימה לחימה נוספת, וכתוצאה משיקולים מדיניים שלא כללו רק את סוגיית השבויים.
אם ישראל תסיים את המלחמה כדי להשיג עסקה, אולי היא תוכל לספר לעצמה שמדובר בניצחון. ככלל, צבאות רבים מציגים נסיגה כניצחון, ולא יהיה פה חידוש גדול. אולם ספק אם כך ייתפס הדבר בעולם. כשם שישראל סיפרה לעצמה שמשפט מוצא מהקשרו של נסראללה הוא עדות להרתעה לאחר מלחמת לבנון השנייה, ודחתה את האפשרות שסיבות אחרות מונעות לחימה, כך ככל הנראה יהיה גם הפעם. השאלה היא אם יהיה די בהרס בעזה לשכנע את כל אויבינו מסביב שלא לצאת למלחמה נגדנו. אלא אם האויב רואה את עצמו במשקפיים ישראליות, ספק אם שיקולי המחיר שלו יהיו זהים – בפרט אם יתאפשר שיקום של עזה ללא גביית מחיר טריטוריאלי.
כרגע אויבי ישראל אינם מורתעים במיוחד. חיזבאללה מוכן להעלות את ההימור שלו בתור "מגן עזה" ולפגוע בצפון באופן שתא"ל אשר בן־לולו, לשעבר רמ"ט פיקוד הצפון, מגדיר כהרבה יותר ממה שנחשב עילה למלחמה. החות'ים – פרוקסי של איראן – הצליחו בפועל לשתק את נמל אילת ולחסום את מצרי טיראן, דבר שהיה עילה למלחמה מבחינת ישראל ב־1956 וב־1967. הפעם, ישראל תקפה את הנמל החות'י לא בתגובה לחסימה אלא רק בתגובה לפגיעת כטב"ם.
יותר מזה, עסקת חטופים שחלק ממחירה הוא סיום המלחמה, פירושה שאין טעם לצאת בכלל למלחמה מול אויב אם אי אפשר להבטיח שהוא לא יצליח לחטוף אזרחים ולשבות חיילים במהלכה. אם חמאס יצליח ליצור תקדים של קביעת תוצאות המלחמה באמצעות חטיפה, אזי כל אחד מאויבי ישראל ינסה לשכפל את ההצלחה כדי לאלץ את ישראל להפסיק את המלחמה בתנאיו. וכישלון של ישראל בניסיונה להביס את החלש שבאויביה, ישדר מסר לאויבים החזקים יותר ולבעלות ברית או מדינות אחרות. איך אפשר לחשוב שמהלך מול חיזבאללה – החזק מחמאס ונהנה מעורף שישראל איננה יכולה לכבוש – יוביל לתוצאות טובות יותר? ובעיקר: למה שחיזבאללה ואיראן יחשבו כך?
העובדה שמצרים מחממת את קשריה עם טורקיה, ושטורקיה נוקטת מדיניות אנטי־ישראלית קיצונית מאי פעם, היא עדות לתפיסת חולשתה של ישראל. התפיסה בקרב מוסלמים קיצונים רבים היא שהג'יהאד לאחר 7 באוקטובר אינו הג'יהאד שלפניו, והדבר ייצור עוד ועוד איומים על ישראל. מיותר כמעט לציין שאיום אסטרטגי פירושו סכנה לחיי אזרחי ישראל; אין "מדינה" שיכולה לשלם מחיר במנותק מ"אזרחים", שלא ישלמו מחיר.
יש דרך חדשה?
הטענה שאפשר לשנות בעתיד את הכללים בצורה דרמטית, אחרי שייקבעו, מתעלמת ממכלול הצהרות ישראליות לאורך השנים בסגנון "נדע להתמודד", "אם הם יירו רקטה אחת ניכנס בהם" ו"בפעם הבאה זה יהיה אחרת". בפועל, המציאות מרימה את ראשה. מגבלות מדיניות לא נעלמות לשום מקום. מי שחושב שישראל פוגעת באופן קשה מדי באוכלוסיית הלא־לוחמים בעזה, לא יהיה סבלני יותר כלפי מתקפה ישראלית יזומה בהיעדר חטופים. גם לחיילי צה"ל ולאזרחים בעתיד יהיו משפחות שידאגו לשלומם.
המציאות כבר הרימה את ראשה לאחר עסקת שחרור המחבלים תמורת גלעד שליט. בעקבות העסקה ההיא הוקמה ועדה שתפקידה היה לקבוע את התנהלותה העתידית של ישראל במשא ומתן לשחרור שבויים. מסקנות הוועדה – שלא אומצו רשמית בידי אף ממשלה – היו מונעות כל עסקה כיום: לפי מה שפורסם, הן כוללות מגבלות על מספר האסירים שישוחררו תמורת חטוף, ניתוק מוחלט בין משפחות השבויים למקבלי ההחלטות, ומחויבות פחותה לישראלים שנחטפו בפעולת טרור מאשר לחיילים שנשבו בפעילות מבצעית. באופן מאלף, נדמה שאפילו חברי הכנסת שניסו לעגן את מסקנות הוועדה בחוק ב־2015, מתנגדים בכל תוקף ליישומן ב־2024.
חמאס הצליח להכניס לדיון הציבורי בישראל חידוש: עסקה שמשמעותה במקרה הרע כניעה ובמקרה הטוב נסיגה מהישגים אסטרטגיים, תמורת חטופים. בעבר, נוסחת העסקאות הייתה בדרך כלל שבויים מול שבויים
אם האסטרטגיה הישראלית היא המתנה לניצחונו של טראמפ בבחירות בתקווה שיאפשר חופש פעולה ושינוי של אופי המלחמה, זוהי אסטרטגיה גרועה, בשל ארבע סיבות. ראשית, לא בטוח שטראמפ ינצח. שנית, גם אם ינצח, לא בטוח שהוא יפעל כפי שאנו מצפים שיפעל. שלישית, ישראל איננה צריכה לבנות אסטרטגיה שתכבול אותה למפלגה אמריקנית אחת, משום שהשלטון בארה"ב נוטה לעבור בין המפלגות. רביעית, גם בכהונתו הקודמת של טראמפ ישראל לא ניצלה את מלוא החופש שעמד לרשותה.
תיאורטית, יש שיטה אחת שיכולה להבטיח צמצום של ניסיונות חטיפה בעתיד: להסכים לעסקה, ומיד להפר אותה. כלומר, לקבל את החטופים, לסגת מהרצועה, לשחרר אסירים – ואז מיד להתכחש, בצורה הבוטה ביותר, לכל התחייבות ישראלית: לתקוף את הרצועה, להרוג את האסירים המשוחררים ולחסל את מנהיגי חמאס ואת כל מי שסביבם, בלי להתחשב באבדות אזרחיות. אחרי התנהגות כזאת, סביר שאיש לא ינסה לבצע עסקת חטופים נוספת עם ישראל, גם אם תרצה.
ישראל מעולם לא ניסתה לפעול כך כדי למנוע חטיפות, ולמיטב ידיעתי קשה למצוא תקדים עולמי ליישום הרעיון התיאורטי הזה, שעולה מפעם לפעם. הסיבה לכך היא שמחירו כבד. אלמלא חמאס והנהגתו יהיו טיפשים גמורים (הם הוכיחו כבר שחשיבתם האסטרטגית אינה נופלת מזו של ישראל, כך שאפשר לבטל את האפשרות הזאת), רעיון כזה ידרוש הפרה של כל התחייבות ישראלית לצד שלישי, לא רק לחמאס. דהיינו: עימות גלוי וישיר עם ארה"ב, יצירת מוניטין של חוסר אמינות לישראל (גם מול מדינות אחרות), חידוש מלחמה ללא "הצדקה", ולא פחות חשוב – כבילת ישראל, לטוב ולרע, במקרים עתידיים. כמובן, הדבר יבטיח גם שבעימות הבא האויב יתמקד בטבח ולא ינסה להותיר בחיים ישראלים חטופים, שכן ערכם ירד לאפס. ספק אם ישראל מוכנה לשלם מחיר כזה; מכל מקום, אין רמז שתסריט כזה ריאלי מחוץ לרשתות החברתיות.
אז מה צריכה ישראל לעשות? בטווח הארוך, המטרה בעזה צריכה להיות ברורה: השמדת חמאס כגוף שלטוני וצבאי, ובשום אופן לא חזרה למצב דומה לזה שהיה לפני 7 באוקטובר. על השיטות אפשר להתווכח, אולם זה חייב להיות היעד, לטובת מדינת ישראל ואזרחיה.
אפשר וצריך להעלות את הלחץ הצבאי: יש אזורים שצה"ל טרם נכנס אליהם, או בקושי פועל בהם, והם מעניקים הזדמנות לחמאס להתאושש או להינצל מהכרעה. אפשר לחלק את הרצועה לרצועות, כהצעת איילנד, להוציא מהן אוכלוסייה ואז לחנוק את השטח הריק מאזרחים (ורצוי לעשות זאת בטרם יוכל חמאס לאיים ברציחות נוספות כצעד נגד). אפשר לצמצם את האספקה למינימום (לא כולל טבק), להעמיד סוף־סוף לדין מחבלי נוח'בה וארכי־טרוריסטים אחרים ולגזור עליהם עונש מוות מותנה כאיום שמטרתו שמירת חיי החטופים. ואפשר לנהל ממשל צבאי, על כל המשתמע מכך, באזורים "בטוחים" ברצועה תוך סינון קפדני של האוכלוסייה ומניעת סיוע מאזורים אחרים, או הצעות אחרות ככל שיהיו, ואם תסכים לעסקה – בשום אופן לא בתנאי של הפסקת המלחמה והותרת חמאס בשלטון.
"סיום המלחמה" בלי הכרעת חמאס לא יהיה "סיום", אלא חזרה לשיטה שנקטה ישראל לפני 7 באוקטובר – רק בתנאים גרועים יותר, ותוך הבטחה שחמאס ישתקם, ושאויבי ישראל בכל אתר ואתר יקבלו זריקות עידוד.
