"התאונה בתקוע: מחקירה ראשונית עולה כי הילד בן העשר שנהרג לאחר שרכב משטרתי דרס אותו, חצה במעבר חצייה. השוטר שדרס את הילד טוען שלא הבחין בו ולקה בהלם", כך דיווח אתר מאקו ב־30 בנובמבר 2016. שמו של הילד בן העשר היה חן בלוך. יום קודם לכן הוא יצא מסניף בני עקיבא ביישוב תקוע, עלה על אופניו והחל לנסוע לכיוון ביתו, אך לא הגיע הביתה. כשאביו גדעון ראה הודעה בוואטסאפ על תאונה בכניסה ליישוב, הוא רץ אל המקום וחזה בבנו המת.
מאז חיי המשפחה לא שבו להיות כשהיו. "את נזרקת בבת אחת לעולם אחר, ללא הכנה מוקדמת וללא שום מושג מה עושים עכשיו", מספרת אמו של חן, עדי נאה בלוך. "כל משפחה מפלסת את הדרך לעצמה. יש משפחות שמקימות בסלון מקדש לילד שאיננו, משפחות אחרות לא מדברות עליו אפילו מילה. ואין מתכון, אין מישהו שיגיד לך 'תעשי אל"ף־בי"ת־גימ"ל וזה יעבוד'. אבל בגדול זו יציאה למסע מפרך ומטלטל, ריצת מרתון ארוכה. וצריך בכל פעם מחדש לבחור, לקום, להיות אקטיבי. אם אתה בתנועה, אתה מצליח להמשיך את הבחירה בחיים; אם לא, העצירה הופכת לנפילה. אתה נשאב לתוך החור השחור הזה – של החלל, של האין, של למה זה קרה לי. לא אגיד שאני כבר לא שואלת את השאלות האלה, אבל היום אני כבר הרבה יותר עסוקה במה אני יכולה לעשות למען עצמי".
התאונה שבה נהרג חן לא הייתה הטרגדיה הראשונה בחייה של עדי: אמה נהרגה בפיגוע תופת בשנת 95'. כמי שחוותה את השכול משני צדדיו, חשוב לה שכל אדם שמתמודד עם אובדן ידע שהחיים עומדים להיות קשים, אבל שיש דרך להמשיך לחיות גם אחרי, לצד הכאב הגדול. את המסר הזה היא מבקשת להעביר בספרה החדש "לרקוד בסלון" (ידיעות ספרים). העלילה בדיונית, אך שזורה היטב בחיים שלה ובמותו של חן. גיבורת הספר, רמה, מאבדת ברגע אחד את בנה בן העשר, בתאונה מחרידה שנגרמה על ידי שוטר. שמו של הספר מתחבר גם הוא לסיפורה האמיתי של משפחת בלוך: מדי שנה ביום העצמאות עדי משמיעה מוזיקה בבית, וכולם רוקדים בסלון, כמו שחן נהג לעשות בכל הזדמנות.
"הרגשנו שאין לנו עתיד בתקוע, כי תמיד נהיה 'המשפחה שזה קרה לה'. סביבנו היו הרבה ילדים בגיל של חן, והיה קשה לראות אותם גדלים, ולדעת שחן יישאר לנצח בן עשר. והיה גם הקושי לעבור בכיכר שהתאונה אירעה בה ולראות את השלט לזכרו. זה היה לחיות את הטראומה בכל יום מחדש"
"מתוך משברי החיים שלי, שמתי לי למטרה לתת אופק ותקווה למשפחות שחוו אובדן", היא אומרת. "שידעו שיש חיים ויש תקומה לצד הקושי הגדול. שיש גם רגעי אושר ושמחה, ואפשר לבחור בהם. לנגד עיניי עמד גם הרצון להדהד תחושות של אנשים שחוו דברים כאלה, כדי שירגישו פחות לבד. שיוכלו לקרוא, להזדהות ולומר – 'וואלה, אז זה לא רק אני. זה נורמלי, זה קורה לעוד אנשים'. הידיעה הזאת מנחמת ומפיגה את הבדידות.
"מאז 7 באוקטובר הרבה משפחות נוספות הפכו לשכולות, ואני רוצה לומר להן וגם למשפחות שחוו שכול אזרחי שאם יש משהו אופטימי בתוך כל הקושי, זו הידיעה שאפשר ליפול ואפשר לקום. חוסן נפשי זה לא רק להיות חזקים כל הזמן, אלא גם לדעת שזה בסדר להתפרק, וזה בסדר להישבר, כי אתה יכול גם לקום מזה. לכל אדם יש הרבה דרכים לקום, והחוכמה היא למצוא אותן".
מה מקים אותך?
"המשפחתיות, גדעון, הילדים. המשפחה היא ערך עליון. זה תמיד היה כך עבורי, והתחדד אחרי שחן נהרג. יש הרבה דברים שמחזקים, צריך רק למצוא אותם – חיבור לטבע או לים, ציור, יוגה, יצירה, מיינדפולנס, אמונה רוחנית כלשהי. חייבים למצוא מה כן, כי מה לא – אנחנו כבר יודעים".
האשמת הקורבן
היא בת 47, מטפלת באמנות במקצועה. גדלה במשפחה דתית תורנית בשכונת קריית־משה הירושלמית, לא רחוק מישיבת מרכז הרב. "קיבלתי חינוך של חממה, עם תפילות בישיבה ולימודים באולפנת צביה. הייתי יוצאת דופן בשבט שלי, כי הרוב היו בנות של רבנים, ואבא שלי היה איש מחשבים. אני גאה בו מאוד ואני שמחה שאני לא בת של רב, אבל זו הייתה חלוקת המעמדות שם. אני לא הייתי שייכת לחבורת בנות הרבנים אלא לחבורה האלטרנטיבית, והייתה לנו השפה המשותפת שלנו".
החיים בבית לא היו קלים, היא מספרת. אמה הייתה מתמודדת נפש, וההורים היו מתווכחים לא מעט. כשהייתה בת 13 הם התגרשו, ועדי עברה לגור עם אביה. "החוויה שלי הייתה שאסור שמישהו ידע שההורים שלי גרושים. הסתרתי את זה מהחברות שלי, וחייתי באשליה שהן לא יודעות. בכל פעם שמישהי מהן הגיעה אלינו הביתה, העמדתי פנים כאילו אמא שלי בדיוק יצאה. הייתי סוגרת את הדלת של חדר ההורים כדי שלא יראו שאין שם מיטה זוגית. במקום שבו כל המשפחות שלמות ו'מושלמות' ונראות כמו פוסטר, וכל חריגה אינה מתקבל, לא יכולתי להרשות לעצמי שידעו מה נעשה אצלנו. עם הזמן הבנתי שגם אצל חברות שלי יש כל מיני סיפורים, אבל הכול נשאר מתחת לפני השטח".
רק כשיצאה מהחממה השכונתית לשירות לאומי בחצור הגלילית, הבינה שהעולם בחוץ מתנהל בצורה אחרת, בעיקר בפן הדתי. "זה לא היה דומה בשום צורה למה שגדלתי עליו. חונכתי שאסור לדבר עם בנים בשום אופן, ובטיולים תמיד הייתי הולכת עם שרוואל מתחת לחצאית – פעם כמעט טבעתי ביהודייה בגללו. עם הזמן הורדתי עוד קליפות ועוד כבלים. מצד אחד פיתחתי את העולם הרוחני והדתי שלי, ומצד שני עברתי למכנסיים ולשרוולים קצרים. גם כיסוי הראש ירד עם השנים".
כשהייתה בת 18 פתחה בוקר אחד את העיתון בבית אביה, וראתה מודעה: המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בזיהוי אישה אלמונית שנרצחה בפיגוע בקו 26. מהתמונה המצורפת ניבטו אליה פני אמה. "זו הייתה חוויה מזעזעת, הלם. כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליים, וגם הרגשה של – איך לא ידענו? איך זה ייתכן? זה פסיכי לגמרי, ללמוד מהעיתון שאמא שלך איננה. איך באמת לא ידענו? התשובה היא שהקשר איתה היה לא יציב, וכשהיא לא ענתה לי לטלפון, לא נלחצתי. זה היה נורא, לגלות על המוות שלה בצורה הזו".
את גדעון, כיום מהנדס תוכנה, הכירה כשהייתה בת 22. הם יצאו, נפרדו וחזרו כמה פעמים לפני שהחליטו להתחתן ולהקים משפחה. "היה לי פחד מחתונה, קיבלתי ממש רגליים קרות", מספרת עדי. "בבית שגדלתי בו, ראיתי תמונה של זוגיות שלא בדיוק עושה חשק. לאט־לאט הבנתי שאם טוב לי עם מישהו, ולהיות איתו עושה אותי שמחה, אז למה לא לבנות איתו עתיד משותף?"
שישה ילדים נולדו להם: אוריה, שילה, חן ישראל, זוהרה, יוחאי ואחינועם – שנולדה לאחר שחן נהרג. "הוא היה אמור להיות עכשיו בן 18, ואני מניחה שהיה מתחיל מכינה קדם־צבאית", אומרת האם. "הייתה לו נפש של אמן, עם דמיון מפותח מאוד. חן תמיד העדיף את משחקי הדמיון על פני אלה שבטלפון. הוא היה משחק עם החברים שלו 'ילדים אבודים', והם היו מטפסים על עצים. שיחק גם מבוכים ודרקונים, כמובן. היה לו ביטחון עצמי והוא היה חברותי מאוד, אחד שמסביר פנים לכל אדם. ילדים נמנעים לפעמים מליצור קשר עין עם אדם מבוגר, אבל הוא היה מנופף לשלום למבוגרים בלי שזה יביך אותו. בשבעה אנשים אמרו לי שהם זוכרים את השלום של חן".
לבנה, היא אומרת, הייתה רגישות מיוחדת לחלשים בחברה. "הוא היה חבר של כולם, כי הוא קיבל את כולם באופן הכי שוויוני. לא היו אצלו מעמדות, לא היו 'מקובלים' ו'לא מקובלים'. כשהמורה ביקשה שכל תלמיד ייקח פתק ויכתוב ליד מי הוא רוצה לשבת, הרבה ילדים כתבו את השם של חן. אז היא שאלה אותו ליד מי הוא רוצה לשבת, והתשובה הייתה 'לא אכפת לי'. לכן המורה הושיבה לידו את הילדים הפחות מקובלים, והוא הכניס אותם לחברה. לא כאיזה 'פרויקט' שהוא לקח על עצמו, אלא כי הוא התייחס אליהם כשווים".
והוא היה זהיר מאוד כשרכב על אופניו, היא מקפידה להדגיש. הנהג שפגע בו יצא ללא עונש ואף לא הועמד לדין, וגם ממרחק שמונה שנים, הדבר מעורר אצלה כעס. "המשטרה סגרה את התיק מחוסר אשמה, שזו בעצם אמירה שהתאונה הייתה בלתי נמנעת, כלומר שחן הוא האשם. זה רחוק מאוד מהמציאות. חן הקפיד לעבור במעברי חצייה, ותמיד חבש קסדה כשרכב. זה לא טריוויאלי ביישובים – הרבה מהילדים רוכבים בלי קסדות ועושים תעלולים עם האופניים. חן לא היה כזה".
בחיים שלפני האסון הם היו משפחה מגובשת מאוד, שמרבה לבלות יחד. בעיקר אהבו לטייל בארץ – "קמפינג, אוהלים על שפת הים, מדורה, גיטרה והמון שירים עבריים. זה היה חלק מהמשפחה. בחופשים הייתי עושה להם קייטנה בעצמי, או חוברת ל'קייטנת אימהות' מושקעת".
גם ה"לרקוד בסלון" היה חלק מהחיים שלפני: הם נהגו לרקוד יחד בכניסת שבת, כשחן מנצח על הכול. "הוא בלט בזה מאוד. היה קם כבר באמצע ההכנות לשבת, ופשוט מתחיל לרקוד באמצע הסלון וסוחף אותנו לתוך זה, מדביק את כולנו בטמפרמנט. היינו רוקדים בסלון את קבלת שבת, אומרים לכה דודי ואת כל המזמורים. אחרי שהוא נהרג ניסינו להמשיך את המנהג, אבל ראינו שזה לא זה. הרוח יצאה מהמפרשים". את קבלת השבת המשפחתית המסורתית הם הפכו לשיחה שבועית מעמיקה עם הילדים, כדי למשש את דופק ההתמודדות. "כל ילד סיפר איך עבר עליו השבוע ומה החוויות שלו. בהתחלה זה היה רק בהקשר של חן, ולאט־לאט זה נעשה יותר על עצמם".
הם לא ויתרו על הטיולים המשפחתיים, אבל מאז התאונה הם מעדיפים לצאת לחו"ל, כי כאן כל דבר מזכיר להם את הטיולים איתו. בשנים האחרונות נסעו לתאילנד, לווייטנאם, ליוון, לקפריסין, לאיטליה ולמדינות נוספות. חלק מהנסיעות היו לתקופות ארוכות, גם על חשבון הלימודים. "אחרי האסון הבנתי שהמסגרות והסטנדרטים ה'מקובלים' הם לא בשבילנו. הילדים שלנו תלמידים מצטיינים ואין להם בעיה להשלים מה שהפסידו. הביחד המשפחתי הוא ערך עליון בשבילנו. גם בחיים הקודמים, לפני שחן נהרג, הייתי אמא מוכוונת־ילדים. יש הורים שאומרים 'אם הייתי יודע שכך זה ייגמר, הייתי משקיע בילד יותר זמן איכות, מבלה איתו יותר שעות'. אצלי זה לא ככה. תמיד הייתי מושקעת בהם לגמרי, ומתוך בחירה. היה לי חשוב להיות בצהריים בבית, לתת להם ארוחת צהריים חמה. שילמתי על זה מחיר אישי בקריירה, אבל לא הייתי משנה שום דבר".
לא בחרנו ליפול
השיחה עם עדי נאה בלוך מתקיימת בבית המשפחה בפרדס־חנה, לכאן עברו שלוש שנים וחצי אחרי האסון. "הרגשנו שאין לנו עתיד בתקוע, כי תמיד נהיה המתויגים והמסומנים, 'המשפחה שזה קרה לה'. בנוסף, במשפחות סביבנו היו הרבה ילדים בגיל של חן, והיה קשה לראות אותם הולכים וגדלים, ולדעת שחן יישאר לנצח בן עשר. והיה גם הקושי לעבור יום־יום בכיכר שבה אירעה התאונה ולראות את שלט המוזאיקה שהציבו לזכרו. זה היה לחיות את הטראומה בכל יום מחדש. הרגשנו שגם המפה החברתית שלנו משתנה. אנחנו עברנו טלטלה קשה כל כך, השעון שלנו נעצר, ואצל כולם החיים המשיכו. אפילו נושאי השיחה כבר לא היו משותפים".
לכל אלה הצטרף המתח של החיים ביהודה ושומרון. "את גם ככה מרגישה שהכול שברירי, ושבכל רגע יכול לקרות משהו לילדים. בהתחלה לא הרשינו להם כמעט לעשות כלום, לאט־לאט זה השתחרר, אבל עדיין הרגשנו ששום דבר לא בטוח. הייתי רצה ביישוב ומרגישה את הגדרות סוגרות עליי. רצינו יותר מרחבים, יותר טבע, להתקרב לים, ובעיקר כאמור לצאת מהמשבצת של 'המשפחה שקרה לה האסון'".
חווית גם שכול אזרחי וגם שכול כתוצאה מטרור. את מוצאת הבדלים ביחס של החברה אל השניים?
"חד משמעית. כשאומרים 'שכול' בישראל, מתכוונים לפיגוע או מלחמה. מי שאיבד קרוב משפחה בנסיבות כאלה מקבל הכרה מהחברה, וגם סל הטבות משמעותי מאוד מהמדינה. כיתומת טרור קיבלתי מענק לימודים לתואר ראשון ושני, מענק נישואין, תגמולים חודשיים עד גיל מסוים וטיפולים נפשיים לכל החיים. גם בקטגוריה של נפגעי תאונות דרכים מקבלים זכאות לטיפול נפשי לתקופה מסוימת, ויש לזה משמעות כספית גדולה, אלפי שקלים בחודש. משפחות שאיבדו ילד בגלל מחלת הסרטן או באסונות אחרים לא מקבלות את זה. חשוב לי שגם השכול האזרחי יקבל יחס, יקבל במה, יקבל תודעה ציבורית.
"מאז 7 באוקטובר הרבה משפחות הפכו לשכולות, ואני רוצה לומר להן שאם יש משהו אופטימי בתוך הקושי, זו הידיעה שאפשר ליפול ואפשר לקום. חוסן נפשי זה לא רק להיות חזקים כל הזמן, אלא גם לדעת שבסדר להתפרק ולהישבר, כי אפשר לקום מזה. לכל אדם יש הרבה דרכים לקום, והחוכמה היא למצוא אותן"
"הבת שלי, לפני שיחה עם קצינת ת"ש בצבא, סימנה בטופס בטבעיות שהיא בת למשפחה שכולה. הקצינה שאלה אותה באילו נסיבות אחיה נהרג, וכששמעה שמדובר על תאונה, היא אמרה לה למחוק את הסימון. זו הרגשה נוראית. יש לזה גם משמעויות כמו הכרה ביום האזכרה כיום חופש, שירות קרוב יותר לבית ועוד. היום כבר פועלים לתקן ולהשוות את הזכויות, הנושא עובר שינוי, וזה הודות לפיני רבינוביץ אביה של דסי ז"ל, והעמותה שהקים, 'יקיר לי'".
עוד לפני האסון נקלעה עדי למצב נפשי לא קל ולקתה בדיכאון. חשוב לה לדבר גם על הנושא הזה כדי לתת תקווה לאנשים אחרים במצבה. "אני בטיפול, יש נפילות, ואת צריכה תמיד לגרד את עצמך. המשברים הם אקוטיים. לפעמים נראה שאין מוצא, אבל אפשר לקום בעזרת טיפול ותמיכה משפחתית. ומה שהכי חשוב זו הבחירה שלי לקחת את עצמי בידיים ולהרים את עצמי".
היה טריגר שהוביל לדיכאון?
"הטריגרים הם תמיד עירוב של כמה מתחים שמצטברים יחד. זו הייתה תקופה של טרור סכינים בירושלים, ובדיוק גם הייתי בין עבודות, והיה גם אירוע מורכב במשפחה המורחבת. הכול ביחד נופל עלייך ואת מרגישה מעין התפרקות, מתח שאת לא מצליחה להכיל. אז יש התפרצויות, ויש התנהגות לא יציבה, ואת עוברת בין מצבי רוח, ואז מגיעה הנפילה לדיכאון. שנה לפני האסון הייתה לי נפילה כזאת, ואחר כך שוב. אחת לכמה שנים יש גורם מתח שמפיל אותי. גם המלחמה כמובן השפיעה מאוד".
מה המסר שלך לאנשים אחרים שמתמודדים עם מצב דומה?
"לא להתבייש, כי אין במה להתבייש. אנחנו לא בוחרים בזה. אני לא רוצה להשחיר אחרים, אבל זה לא כמו התמכרות חלילה. לא בחרנו בדיכאון, אבל אנחנו כן יכולים לבחור איך להתמודד איתו".
איך?
"חשוב מאוד לשתף, ולקבל את כל העזרה האפשרית מאנשי מקצוע. אני גם בטיפול פסיכולוגי וגם בטיפול פסיכיאטרי, וגם דואגת לעצמי לכל הדברים שאני חושבת שיעשו לי טוב – יוגה, קורס מיינדפולנס, ריטריטים, ויפאסנה ושאר פעילויות שיכולות לסייע. גם ספורט הוא חשוב מאוד. כל פעילות גופנית עוזרת, ובעיקר צריך להתמיד, להתמיד, להתמיד. בתקופות של דיכאון זה הדבר הכי קשה בעולם. את ממש מכריחה את עצמך לצאת מהבית. צריך הרבה גבורה, סליחה על המילה הבומבסטית. אבל זה משתלם. בכל פעם שאני יוצאת מהבריכה, אני מרגישה הרבה יותר טוב. זה עובד במאה אחוז מהמקרים.
"אצלי גם היצירה היא מקור לריפוי. אני באה מעולם של משחק ותיאטרון, ניהלתי קבוצות תיאטרון ולימדתי פלייבק. אלה הדברים שמחיים אותי, אבל כל אחד ימצא לעצמו מה מחיה אותו. זה יכול להיות בישול, אפייה, גינון או טיפוס הרים".
באילו דרכים ההתמודדות שלך מתבטאת בתוך המערך המשפחתי?
“הילדים הגדולים מעורבים יותר, הם גם מרגישים את הנפילות שלי ואנחנו משתפים אותם. לא אגיד שזה קל להם, אבל זה לא משהו שאני מסתירה. אני לא הופכת את הדיכאון לסוד, כי לדעתי זה יכול להקשות מאוד על הריפוי".
סטטוס־קוו בחומוסייה
רמה ודורי, ההורים השכולים גיבורי ספרה של בלוך, חווים משבר זוגיות עמוק שמוביל לחשד לבגידה. במציאות שלה, היא אומרת, המצב לא החמיר עד כדי כך, אולם הקושי בהחלט קיים. "אני שומעת על לא מעט משפחות שבהן השכול מפרק את הזוגיות. אסון כזה יכול לקרב בין בני זוג, כי אתם שורדים יחד מהלומה מטורפת, ויכול גם להרחיק. מעבר לאסון שפקד אותנו, גדעון מתמודד עם כל המשברים האישיים שלי, הוא תומך בי ואנחנו משתדלים לצלוח הכול. אחרי המשוכה שעברנו, אני מקווה ומאמינה שאין משוכה גבוהה מדי בשבילנו.
"אני חושבת שטיפול זוגי הוא הכרחי להורים שכולים. גם בהיבט הזוגי וגם בהיבט ההורי, של איך מנווטים את הספינה עכשיו. יכול להיות שאחד ההורים רוצה לציין את יום ההולדת של הנפטר בצורה מסוימת, וההורה השני רוצה לעשות את זה בצורה הפוכה לגמרי. לאחד חשובה מאוד האזכרה, השני מרגיש שכל יום הוא אזכרה. חשוב ללכת לאנשי מקצוע ולקבל כמה שיותר תמיכה, וחשוב גם להקדיש זמן לביחד הזוגי. זה נכון לכל זוג, אבל במיוחד למי שעבר אסון. אנחנו בשנה הראשונה יצאנו לבית קפה פעמיים בכל שבוע, כדי לשבת ולדבר על הדברים – איך אנחנו עוברים את זה כזוג? יש כאן קבלת החלטות ברמה קיומית. כל מאורע בלוח השנה, במיוחד בשנה הראשונה, הוא עוד הר שצריך לטפס עליו ולעבור אותו".
כשהייתה בת 18 פתחה את העיתון בבית אביה, וראתה מודעה: המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בזיהוי אלמונית שנרצחה בפיגוע. מהתמונה המצורפת ניבטו אליה פני אמה. "זו הייתה חוויה מזעזעת. איך לא ידענו? איך זה ייתכן? זה פסיכי לגמרי, ללמוד מהעיתון שאמא שלך איננה"
היא עצמה, כמטפלת באמנות, מעניקה כלים ותמיכה לאחרים ונותנת מענה לנפשות סוערות. "טיפול באמנות מתאים גם לילדים וגם למבוגרים, והיתרון שלו הוא שאתה מגיע לתת־מודע בדלת האחורית. אתה לא מדבר על הבעיה, אלא נכנס לאיזשהו אזור בתודעה שהוא האזור היצירתי – זה יכול להיות באמצעות דרמה, תנועה, ציור, מוזיקה או פעולה אמנותית אחרת – ואז הקושי צף ועולה. אצל ילדים זה בולט במיוחד. טיפלתי למשל בילדה שהייתה לה אילמות סלקטיבית: בהתחלה רק אני דיברתי, וציירנו דמות של שבלול, ששיקף את הרצון שלה להשתבלל. עברנו בהמשך דרך בובות תיאטרון לדמות של דולפין, ואחר כך לדמויות אחרות שכן מדברות, והיא שיתפה פעולה".
בחודשים האחרונים היא מטפלת בכמה נפגעים מכפר־עזה ומקיבוץ מפלסים. "הסיפורים משם הם בלתי אפשריים. הטיפול באמנות מתאים מאוד לטראומות, כי יש לך הגנה מסוימת כשאתה עושה משהו חיצוני לך. הנחיתי למשל קבוצות של ציור אינטואיטיבי למבוגרים. זה כלי שמאפשר להביע רגשות בצורה מדהימה, ולא חייבים לדבר. הציורים מדברים".
האסון המשפחתי היתרגם אצל בני הזוג בלוך גם למשבר אמוני קשה. "לא מצאתי ביהדות מזור או תשובה לכל הסיפור הזה של הסבל האנושי", אומרת עדי. "לא התנחמתי באיוב ולא באמירה 'צדיק ורע לו'. ביהדות יש ניסיון של קבלת הדין, צידוק הדין, כל מה שעושה השם זה לטובה, איזה טוב השם, רב חסד וחנון ורחום. אז איפה, איפה החסד ורחמים? זה לא משהו שיכולתי להסתדר איתו. מצאתי יותר מענה בבודהיזם.
"היום אנחנו משפחה מעורבת פלורליסטית, ומשתדלים לכבד זה את זה. במרחב הציבורי המשותף בבית יש אווירת שבת, והחגים נשמרים כמו שצריך עם מסורות משפחתיות. אבל אם אני ארצה לנסוע לבריכה או לים, אני אסע. ואם גדעון רוצה לגלוש בטלפון, הוא יעשה את זה".
דווקא הילדים הבוגרים נותרו נאמנים לחינוך הדתי שקיבלו. "אני מכבדת אותם מאוד, יש לנו הרבה שיחות בנושא ויש גם חיכוכים. אם אנחנו רוצים ללכת למשל לחומוסייה צמחונית בלי תעודת כשרות, הם יגידו לנו: 'בסדר, לכם זה כנראה כבר לא משנה, אבל תכבדו זה שאנחנו עדיין מאמינים בדברים האלה'".
החינוך הצליח לכם מעל למשוער.
"נכון. הם צוחקים עלינו: 'במשפחות דתיות בדרך כלל ההורים דתיים והילדים דתל"שים. אצלנו אתם הילדים הרעים'".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
