תעלומת המחברות הגנובות של דארווין מגיעה לספר חדש

התעלומה שהציתה את דמיונו של פרופ' אורן הרמן, והובילה אותו לכתיבת ספרו הראשון לילדים, הוצגה לציבור הרחב במסיבת עיתונאים בלונדון לפני כארבע שנים. אפשר לתמצת אותה בשש מילים, שהן גם שם הספר: "מי גנב את המחברות של דרווין?". למרבה הפלא, למרות הדרמה הגדולה וההתעניינות התקשורתית הראשונית, דומה שאיש בעולם לא טרח להתעמק בחידה יותר מדי.

כדי להבין את גודל המאורע, מסביר פרופ' הרמן, צריך לחזור עוד כ־140 שנה לאחור, אל מותו של צ'רלס דרווין, אבי תורת האבולוציה. "הרעיון הכללי של האבולוציה, השתנות המינים, התקבל עוד בימי חייו של דרווין, והאיש הפך לגיבור לאומי שכולם מכירים בגדולתו. כשהוא נפטר קברו אותו בטקס רב הדר במנזר וסטמינסטר, המקום שהמלכים והמלכות של אנגליה מתחתנים בו ומוכתרים בו. לאחר מותו העבירה המשפחה את מסמכיו לאוניברסיטת קיימברידג', המוסד שדרווין קיבל בו תואר ראשון בתיאולוגיה".

בין הפריטים הרבים שמסרה המשפחה היו גם מחברות, רובן אדומות, ששימשו את דרווין כדי להעלות על הכתב את הרהוריו. "יש להם ספרייה נהדרת, מיליוני ספרים ולצידם גם אוספים מיוחדים. יש שם חדר שנקרא The Special Collections Strong Room, ובו מוחזקים האוספים שיקרים במיוחד לליבם של האנגלים. לעבודה בחדר הזה יש כללים נוקשים: לא כל אחד יכול להיכנס, וכדי לעלעל בחומרים צריך להשתמש בכפפות לבנות מיוחדות. בספטמבר 2000 הוציאו משם כמה מהמחברות של דרווין, יחד עם הקופסה הכחולה שאוחסנו בה, כדי לצלם אותן לצורך כתבה בעיתון. רק אחרי חודש או חודשיים, לא ידוע בדיוק מתי, אחד מעובדי הארכיון שם לב שהקופסה ובה המחברות יקרות הערך לא הוחזרה למקומה".

אנשי קיימברידג' לא הבינו בדיוק מה קרה. "במשך עשרים שנה הספרייה טענה שהמחברות פשוט הלכו לאיבוד באוספים האדירים שמוחזקים אצלה – 8־9 מיליוני ספרים ששמורים ב־17 קומות, משהו כמו 210 ק"מ של מדפים. מישהו כנראה הניח את זה במקום הלא נכון, הם חשבו. הספרנים המשיכו לחפש, עד שבנובמבר 2020, בתום חיפוש מקיף במיוחד שערכה הספרנית הראשית ד"ר ג'סיקה גרדנר, הם הגיעו למסקנה שהמחברות אינן. או אז הגישה הספרנית תלונה במשטרה, ובמקביל פנתה לציבור הרחב בטלוויזיה. צפיתי במשדר הזה, והיה נדמה לי שהיא עומדת לפרוץ בבכי. היא סיפרה ששתיים מהמחברות המפורסמות של דרווין, מחברת B ומחברת C, נגנבו או נעלמו מהספרייה, והיא מבקשת את עזרת הציבור במציאתן".

ואיך האירוע הזה הוביל אותך להחלטה לכתוב ספר ילדים דווקא?

"ברגע ששמעתי את זה אמרתי לעצמי: יש כאן סיפור פנטסטי. זה היה זמן קצר אחרי שנולדה בתי השלישית. מאז לידת הבת הראשונה אני שבוי בקסם האבהות, ואף שכתבתי ספרים למבוגרים, מזמן קינן בי הרצון לכתוב לילדים. בדרך פלא, ממש סמוך להודעה הדרמטית בבי־בי־סי, התקשרה אליי יעל מולצ'דסקי מהוצאת כנרת־זמורה. היא אמרה שקראה את ספרי 'אבולוציות', ושלדעתה אני צריך לכתוב ספר ילדים. כששאלה אם יש איזה נושא שאני רוצה לכתוב עליו, עניתי שיש לי סיפור נהדר. נפגשנו לקפה, סיפרתי לה על המחברות והתחלנו לעבוד יחד".

"בתום חיפוש מקיף במיוחד שערכה הספרנית הראשית, הגיעו למסקנה שהמחברות אינן. או אז הגישה הספרנית תלונה במשטרה, ובמקביל פנתה לציבור הרחב בטלוויזיה. צפיתי במשדר הזה, והיה נדמה לי שהיא עומדת לפרוץ בבכי. היא סיפרה ששתיים מהמחברות המפורסמות של דרווין נגנבו או נעלמו, והיא מבקשת את עזרת הציבור"

תוך כדי העבודה הבין פרופ' הרמן שייתכן שאיש מלבדו לא כותב על הפרשה. "העיתונים, כולל הניו־יורק טיימס, סיקרו בקצרה את היעלמות המחברות, אבל הסיפור לא משך הרבה תשומת לב וגם הפנייה הנרגשת לא עוררה הדים. זה היה משונה בעיניי.

"יש מי שרואים באבולוציה את התגלית המדעית החשובה ביותר בהיסטוריה. המשמעויות שלה חורגות הרבה מעבר לביולוגיה: התיאוריה של דרווין פתחה תיבת פנדורה מלאה בשאלות – על מקומו של האדם ביקום, על משמעות החיים, על מקורות המוסר – והן שינו את עולמנו. היעלמות המחברות הייתה בעיניי הזדמנות לכתוב ספר  בלשי כיפי לילדים, ובה בעת לעניין אותם בתורת האבולוציה".

עז בגובה העיניים

המחברות של דרווין, אומר הרמן, מספקות הצצה מרתקת למוחו של מדען מבריק. בין דפיהן אפשר לראות כיצד התגבשה אצלו, לאחר מסעו לחצי הכדור הדרומי בספינה "ביגל", התיאוריה המרכזית שתקנה לו את פרסומו. "בצאתו למסע דרווין האמין, כמו רבים מבני דורו, בתיאוריית 'שרשרת הקיום הגדולה' – הרעיון שאומר שהא־ל ברא את המינים כפי שהם היום, במעין מדרג של 'נמוך' ו'גבוה', והם לא אמורים להשתנות לעולם", מסביר הרמן. "במהלך מסעו דרווין נפגש עם הילידים בדרום אמריקה, באוסטרליה, בניו־זילנד ובאיים רבים, וחקר בכל מקום את הגיאולוגיה, הצמחייה ובעלי החיים. כששב לאנגליה הוא קנה לעצמו כמה מחברות פשוטות והתחיל לכתוב בהן את מחשבותיו. המחברות היו איתו בכל מקום – בגן החיות של לונדון, שם ביקר לעיתים קרובות את הקופה ג'ני, בטיולים שלו בטבע, כשעסק בהשבחה והכלאה של יונים, ואפילו בשירותים.

"השאלה שהטרידה את דרווין הייתה: מהיכן מגיעים המינים השונים בטבע? ומדוע מינים מסוימים נכחדו ואחרים שרדו? לקראת סוף המסע, כשהגיע לאיי גלאפגוס, הוא הבחין בהבדלים בין כמה ציפורים שכולן השתייכו לסוג פרושים, אבל מכיוון שטרם הבין את המשמעות של הגיוון הגיאוגרפי בטבע, הוא פשוט זרק לקופסה אחת את כל הפרושים שאסף. כשחזר לאנגליה והתחיל לשוחח עם מומחים, הוא נפגש בין השאר עם ג'ון גולד ממוזיאון הטבע בלונדון, שהיה מומחה לציפורים. גולד הבחין שמדובר במינים שונים של פרושים, והתחיל לתחקר את דרווין כדי להבין איפה הוא מצא כל אחד מהם. כך התברר שמינים שונים נאספו באיים שונים בגלאפגוס, והדבר עורר תמיהה: הרי היה רק מין אחד של פרושים שהגיע מהיבשת, אז כיצד הוא הפך באיים השונים לכמה מינים שונים, שלכל אחד מהם יש מקור ייחודי, גודל אחר וצבעי הסוואה משלו? כשאתה קורא את המחברות, אתה ממש רואה את התהליך שמתרחש בראשו של דרווין לנוכח השאלות הללו: התמודדות יומיומית עם חידה קשה ועמוקה. מרתק לראות איך חוקר כמוהו מנסה לפצח אותה".

על דפי המחברות נכתבו הניסוחים הראשונים של רעיונות שיהיו לימים הבסיס של תורת האבולוציה. "באחת מהמחברות שנעלמו, מחברת B, דרווין שרטט את הציור הראשון של עץ אבולוציוני מתפצל, והוסיף בכתב היד הבלתי קריא שלו: I think. הוא מנסה כל מיני מחשבות, חוזר בו, פורץ קדימה שנית ושוב מתמלא בהיסוסים – אבל זה היופי. החידוש של דרווין לא היה רק בעצם המחשבה שיש השתנות בטבע, כי השתנות יכולה להתרחש גם בקו ישר: דבר אחד הופך לדבר שני שהופך לדבר שלישי. אבל דרווין הבין שזהו תהליך של פיצולים. דבר אחד הופך לשני דברים שונים, ואז כל אחד מהם מתפצל שוב. כלומר, הטבע דומה יותר לשיח או לעץ מאשר לסולם".

סיפורן של המחברות יכול היה להיכתב כתעלומה רגילה סביב היעלמות חפץ, אך החיים זימנו תפנית מפתיעה, שהשפיעה גם על עלילת ספרו של פרופ' הרמן. "באופן מסתורי לחלוטין, ב־9 במרץ 2022 הונחה מחוץ לחדרה של ד"ר גרדנר שקית ורודה יפה, כמו של מתנות יוקרתיות", הוא מספר. "בתוכה הייתה הקופסה הכחולה ובה שתי המחברות מלופפות בצלופן, במצב מצוין. היה שם גם פתק שהודפס במכונת כתיבה ישנה: Librarian, Happy Easter. X – 'ספרנית, חג פסחא שמח. איקס'. המשטרה טענה שאין אפשרות להיכנס לשם ולצאת בלי להיראות, מפני שהספרייה כולה מרושתת במצלמות אבטחה. אלא שמי שהחזיר את המחברות הניח אותן בדיוק בנקודה שאיננה מתועדת במצלמות. הוא כנראה ידע בדיוק מה הוא עושה. אבל תשובות לשאלות כמו מי היה הגנב או הגנבת, מדוע לקח את המחברות ולמה החזיר אותן – אין. עד היום התעלומה לא פוענחה.

"כשראיתי את הדיווח על החזרת המחברות שמחתי כמובן לדעת שהאוצר ההיסטורי נמצא, אבל לרגע הלב גם החסיר פעימה, כי כבר הייתי עמוק בכתיבת הספר. כשהדופק חזר, נרגעתי. בעזרת כמה התאמות קטנות, השבת המחברות דווקא הופכת את התעלומה לעמוקה ומעניינת יותר".

בספר שכתב הרמן (ואיירה אינה גינזבורג) דווקא יש פתרון לשאלות ולמסתורין. "הילדים שלי לא הצליחו לפענח את התעלומה עד הרגע האחרון, מה שהיה מעט חשוד בעיניי, עד שאשתי הודתה שגם היא לא הצליחה. אבל מעבר לכתיבת ספר בלשי, רציתי להעביר לילדים באמצעות הסיפור הזה את הרעיונות המרכזיים של תורת האבולוציה. שלא כמו הפיזיקה המודרנית, את הרעיונות של האבולוציה אפשר להסביר גם לילדים, וזה מה שיפה בה. אנחנו יכולים לסכם את כל התורה כולה בחמש עובדות ושלושה היסקים.

"דרווין פשוט זרק לקופסה אחת את כל הפרושים שאסף בגלאפגוס. כששוחח עם מומחים באנגליה, הוא הבין שמינים שונים נאספו באיים שונים, והדבר עורר תמיהה: כיצד מין אחד שהגיע מהיבשת, הפך לכמה מינים? כשאתה קורא את המחברות, אתה ממש רואה את התהליך שמתרחש בראשו של דרווין לנוכח השאלות הללו"

"עובדה ראשונה: כל אוכלוסייה בטבע הייתה גדלה באופן מעריכי אם לא היה דבר מה שעומד בפניה. עובדה שנייה: למעט שינויים עונתיים, הגודל של אוכלוסיות בטבע נותר די קבוע. עובדה שלישית: המשאבים הזמינים בטבע מוגבלים. משלוש העובדות האלו מגיעה המסקנה הראשונה: חייבת להיות תחרות על המשאבים בטבע. עובדה רביעית: אין שני פרטים בטבע שהם זהים. מכאן נובעת המסקנה השנייה – לפרטים מסוימים יש סיכויי הצלחה טובים יותר משל אחרים. זהו למעשה הרעיון שנקרא 'הברירה הטבעית'. עובדה חמישית ואחרונה: רבים מההבדלים בין הפרטים מועברים בתורשה. ומכאן המסקנה השלישית והאחרונה – הברירה הטבעית, לאורך זמן, תוביל לאבולוציה. הרעיון המקורי באמת של דרווין היה שהמפתח לאבולוציה נעוץ בגיוון בתוך האוכלוסייה – בני אדם, צבים, פרושים או אפילו בקטריות. באוכלוסייה שמורכבת מפרטים זהים אין אבולוציה, כי הברירה הטבעית נעצרת במקומה. בפועל, אין בטבע שני פרטים שזהים זה לזה בדיוק. ההבדלים הקטנים – ולפעמים אלו הבדלים שקשה לראות בעין ואפילו במיקרוסקופ, וצריך לרדת לרמה הגנטית כדי להבחין בהם – הם המנוע שמאפשר את הברירה בין מי שמותאמים יותר למי שמותאמים פחות".

ההבנה הזאת, אומר הרמן, היא שאפשרה לדרווין לפצח את מה שהוא קרא "חידת החידות" – המקור של מינים חדשים בטבע. "גם כדי לפענח חידה בלשית צריך להביט מקרוב. הירידה לפרטי הפרטים והיכולת לראות את השוני, הן שמאפשרות לפתור תעלומות גדולות כקטנות. רציתי שילדים ילמדו שזה גם מה שמאפשר לחיים עצמם להשתנות, להסתגל ולהתפתח. השוני בינינו הוא הברכה שלנו, הוא המעיין שהחיים באים ממנו. ומצד שני, למרות כל השוני, כולנו מחוברים זה לזה בעץ הגדול, עץ החיים. המכנה המשותף לכולנו, מלבד החומרים שאנחנו בנויים מהם, הוא שכולנו רגישים לסביבה שלנו. אצל בני אדם זה התעלה לתחושות שאנחנו קוראים להן אהבה וחמלה וקנאה וגעגוע. חשבנו שהרגשות האלה ייחודיים לנו, בני האדם, אבל בשנים האחרונות המחקר הביולוגי גילה שגם ליצורים אחרים יש עולם פנימי, רגשי. אנחנו לא יודעים לפענח אותו עדיין, אבל קופים וכלבים וציפורים, ויש אומרים שגם צמחים ופטריות, מרגישים בדיוק כמונו, גם אם העיבוד של הרגש נעשה בדרכים אחרות.

"אני חושב שילדים מבינים את זה באופן אינטואיטיבי. אני רואה שכאשר הילדים שלי מדברים אל חיות – אל העז בפינת החי בשכונה, או אל ציפור שנקרתה למרפסת – הם עושים זאת בגובה העיניים. בספר שלי יש קוף ששמו ארסמוס, על שם סבא של דרווין, והיכולת של ילדים להתחבר אליו רגשית משחקת תפקיד חשוב בפענוח התעלומה".

מנתקים את הלב מהאינטלקט

פרופ' הרמן, 51, נשוי ליעל ואב לשלושה, מרצה באוניברסיטת בר־אילן בתוכנית לתארים מתקדמים במדע, טכנולוגיה וחברה. מלבד זאת הוא עמית מחקר בכיר במכון ון ליר ובמכון מקס פלנק להיסטוריה של המדעים בברלין.

הוא נולד בירושלים, גדל בה במשך רוב ילדותו ונעוריו, ומגדל בה היום את ילדיו. את תואר הדוקטור קיבל באוקספורד, וחזר ארצה לאחר שבילה שנתיים במחקר והוראה באוניברסיטת הרווארד. קריירה אקדמית לא עמדה אז בראש מעייניו: הוא התלבט אם לפנות לעולמות המוזיקה או ללמוד רפואה, ובינתיים לימד קורס באבולוציה באוניברסיטה העברית. אלא שאז קיבל הצעה מאוניברסיטת בר־אילן לגשת למלגת "אלון", שנועדה לסייע בשילוב חוקרים צעירים באקדמיה.

"כשהצטרפתי לבר־אילן גיליתי שבאקדמיה יש המון דרגות חופש, וזה מצא חן בעיניי", הוא מספר. "מבחוץ זה נראה לעיתים כמסלול נוקשה, אבל האוניברסיטה אפשרה לי לחבר בין האהבות שלי – ביולוגיה, היסטוריה ומלאכת הכתיבה, שעבורי הייתה דרך לשמור את המוזיקה בחיים שלי. במרוצת השנים חקרתי שאלות ביולוגיות שיש בהן גם היסטוריה והיבטים פילוסופיים, וניסיתי לכתוב עליהן בדרכים מסקרנות שפונות גם אל הרגש. אנחנו בונים חומות מלאכותיות בין גופי הידע השונים, ולעיתים זה לא מאפשר לנו לראות בעיות באופן מדויק. ולא פחות חשוב – אנחנו צריכים להימנע מהפיקציה האומרת שאפשר לנתק את הלב מהאינטלקט".

ספריו של הרמן תורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים יוקרתיים. ספרו הראשון, "האיש שהמציא את הכרומוזום", עסק במדען האנגלי סיריל דין דרלינגטון, שלקח את הידע הביולוגי וניסה לפענח באמצעותו את התרבות וההיסטוריה האנושית. בספר אחר, "אבולוציות", הוא מתחקה אחר האירועים הגדולים ביותר בתולדות היקום, מהמפץ הגדול ועד להתפתחות התודעה האנושית.

"לא רק רוב הילדים, גם רוב הסטודנטים לביולוגיה באוניברסיטה לא לומדים אבולוציה כמו שצריך. זה משתנה בין המוסדות, אבל אני זוכר שכשחזרתי לארץ מהדוקטורט ורציתי ללמד אבולוציה באוניברסיטה העברית, לא היה קורס כזה. אני למדתי אבולוציה אצל פרופ' איתן צ'רנוב ז"ל, וזה היה קורס בחירה בשנה ג'"

בבר־אילן השתלב הרמן בתוכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, שהפכה בהמשך לתוכנית הראשונה והיחידה בישראל למדע, טכנולוגיה וחברה. הוא עצמו עמד בראשה במשך 13 שנים, "אף שלא צמחתי בתחום הזה. היום יש בתוכנית כחמישים מאסטרנטים ודוקטורנטים נהדרים, שמגיעים מכל הקשת הדיסציפלינרית וגם מחוץ לאקדמיה – מההיי־טק והביו־טק, מהמגזר השלישי, מתחומי החינוך, האמנות והארכיטקטורה, וגם מהצבא. ביחד אנחנו מנסים להביט על המדע והטכנולוגיה בהקשר הכי רחב שאפשר – היסטורי, פילוסופי, משפטי ותרבותי".

המלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר מצאה אותו בשנת שבתון בגרמניה. כמו ישראלים רבים גם הוא עלה על המטוס הראשון שהצליח לתפוס, ועל אף גילו המתקדם התגייס למילואים. לאחר כחודש של שירות קרבי חזר למשפחתו בגרמניה, ולקראת סוף השנה שב עם כל המשפחה לירושלים.

ציינת שלרעיונות מדעיים יש היסטוריה והיבטים פילוסופיים. איך זה מתבטא בתורת האבולוציה?

"האבולוציה היא רעיון מטלטל כי היא מוציאה את האדם, ההומו ספיאנס, ממרכז היקום וממרכז ההוויה, ומניחה אותו על עלעל ה'גנוס הומו', שיושב על זלזל משפחת ההומונידים, הנח על חוטר הקופיים, שיוצא מתוך הכלונס הקטן של היונקים, הצומח מכף לא מאוד מרשימה, חולייתניים, שנובעת מענף בעלי חוט השדרה, שהוא רק אחד, ולא הגדול ביותר, בין הענפים הנובטים מחמשת הגזעים שמרכיבים את עץ החיים. האבולוציה מלמדת אותנו שאנחנו חלק מעץ רחב בהרבה מהעץ המשפחתי שלנו, ושהקשר בין המינים על העץ מורכב מרצף של התפתחויות מקומיות. האבולוציה נותנת לנו בסיס לאמפתיה כלפי כל היצורים האחרים על פני כדור הארץ, כי היא מלמדת אותנו שכולנו קשורים זה לזה, מהתא הראשון דרך העצב הראשון וצבירי העצב שהתאגדו למוחות מסוגים שונים. כולנו שונים זה מזה, ומצד שני כולנו מחוברים – ואלו רעיונות שצריכים לגרום לבני האדם לחשוב".

זה מוביל אותנו לעימות בין האבולוציה לכל הדתות המונותיאיסטיות. מה ההשקפה שלך לגבי העימות הזה?

"היה ביולוג חכם שאמר שלא הכנסייה הייתה האויב הגדול של דרווין, אלא אפלטון. הוא התכוון לומר שהחידוש הגדול של דרווין היה הבנת החשיבות הטמונה בגיוון. אפלטון לימד שיש 'אידאה' לכל צורה בטבע, מעין זיקוק של המושלמות של אותה צורה. דרווין לעומתו לימד שהאידאה היא פיקציה, מפני שמה שמאפיין את הטבע היא דווקא השונות הרבה. זו המהמורה שהיו צריכים להתגבר עליה.

"העובדה היא שאנשים דתיים רבים קיבלו ומקבלים את רעיון האבולוציה. אפשר להצביע על נקודות התנגשות, אבל אפשר גם לשלב בין האמונה הדתית ובין ההכרה בנכונותה של תורת האבולוציה. הדאיזם למשל גורס שא־לוהים יצר את היקום כשהחוקים המובילים להתפתחותו טמונים בתוכו מראש, ושבלומדנו את החוקים הללו אנו נכספים לפועלו. דרך אחרת לשילוב היא להבין שיש אמיתות מסוגים שונים – מהמישור הפיזי ומהמישור המוסרי. אלה שני מעגלים שאין ביניהם אזורים חופפים, ושעולות מהם שאלות מסוגים שונים על העולם. אני לא מחסידי הגישה הזאת, מפני שלדעתי תורת האבולוציה מחייבת אותנו להכיר בכך שלמוסר יש תשתית פיזית, ולכן המעגלים כן עולים זה על זה במקומות מסוימים. אבל גם לי יש א־ל, ומאמינים רבים מוצאים דרך ליישב בין הדת למדע".

מקובל לקונן על כך שילדים במדינת ישראל לא לומדים על האבולוציה. מצד שני אני זוכר שלמדנו על זה לא מעט בשיעורי ביולוגיה בישיבה התיכונית. מה באמת המצב בתחום?

"אתה בר מזל, כי רוב הילדים לא לומדים. ולא רק רוב הילדים, גם רוב הסטודנטים לביולוגיה באוניברסיטה לא לומדים אבולוציה, או לפחות לא לומדים אותה כמו שצריך. זה משתנה קצת בין המוסדות, אבל אני זוכר שכשחזרתי לארץ מהדוקטורט ורציתי ללמד אבולוציה באוניברסיטה העברית, לא היה קורס כזה. אני למדתי אבולוציה אצל פרופ' איתן צ'רנוב ז"ל, וזה היה קורס בחירה בשנה ג', שרבים לא בחרו בו.

"אתה לא יכול להבין את הביולוגיה בלי להבין שהדברים שאתה רואה הם תוצאה של תהליך היסטורי התפתחותי. הביולוגיה המולקולרית עוסקת הרבה יותר ב'איך' ולא ב'למה'. בשאלות ה'איך' יש פרקטיות רבה – למשל לצורך סנתוז תרופות, אתה רוצה לדעת איך חלבון מסוים עובד, מה המבנה שלו ולאן הוא נקשר. אלא שכיום אנחנו יודעים שלא פחות חשוב להבין מדוע החלבון הזה הגיע להיות מה שהוא, ואנחנו גם משתמשים באבולוציה כאמצעי ליצירת חלבונים חדשים. כשהביולוגיה החלה להתמקצע, באמצע המאה שעברה, היא שאפה להציב את עצמה בשורה אחת עם הפיזיקה והכימיה, ולכן שמה דגש על שאלות שאתה יכול לעשות להן רדוקציה לפיזיקה וכימיה. כמה דורות אחר כך, אנחנו כבר יודעים שההיבט ההיסטורי שהאבולוציה מביאה מאפשר לנו להבין את החיים יותר לעומק".

מי שטוב, טובע

אחד מספריו המצליחים ביותר של הרמן, "מחיר האלטרואיזם", עוסק גם הוא בחידה מורכבת הקשורה לתורת האבולוציה, ובסיפור טרגי שנלווה לפתרונה. "דרווין אמר שאם אין פתרון לשאלה 'כיצד קיים אלטרואיזם בטבע?', אזי תיאוריית האבולוציה כולה נופלת", מסביר הרמן. "יש המון אלטרואיזם בטבע, מבני אדם דרך צמחים ואפילו אצל אמבות. לאורך השנים נעשו הרבה ניסיונות למצוא תשובה לשאלה כיצד תיתכן תכונה שהיא נפוצה כל כך בטבע, אבל מנוגדת להיגיון של האבולוציה. הרי האבולוציה היא תהליך שבו הפרטים הכשירים יותר מעמידים צאצאים כמוהם בדור הבא, ואילו האלטרואיזם בהגדרתו מוריד את הכשירות של הפרט האלטרואיסטי לטובת הכשירות של אחרים. מי שקידם במידה רבה את פענוח החידה היה ג'ורג' פרייס, איש מבריק בעל נפש מעונה. הוא כתב משוואה מתמטית שעוזרת לנו להבין את האלטרואיזם בצורה הרבה יותר טובה. הסוף הטרגי של פרייס היה שהפרשנות שלו למשוואה הובילה אותו לרחובותיה הקרים של לונדון, לחיים בקרב חסרי הבית, ולבסוף לשליחת יד בנפשו.

"חידת האלטרואיזם דומה לחידת המטמורפוזה. כשלושה רבעים מהמינים בטבע עוברים מטמורפוזה כלשהי במהלך מחזור החיים שלהם – כמו הגולם שהופך לפרפר, או הראשן שמשתנה לצפרדע, וגם כוכב הים והאיצטלן. הזחל נדרש להשקעה גדולה מאוד של אנרגיה כדי להפוך לפרפר: הוא צריך לפרק את מערכת העיכול ומערכת העצבים שלו ולבנות לעצמו גם לב חדש, מערכת רבייה ואפילו מוח. ובכל זאת הוא עושה את זה. השאלה היא למה. התחלתי לאחרונה לעבוד על סדרת ספרים לילדים בני שלוש עד חמש שנים, שעוסקת במטמורפוזה. בכל אחד מהספרים מופיע גיבור אחר, כמו אלכס האקסלוטל או חוי החיפושית, וכל אחת מהמטמורפוזות השונות מעלה שאלה פילוסופית שילדה בת שלוש יכולה לתהות בה".

הספר "מי גנב את המחברות של דרווין?" וסדרת הספרים המתוכננת על המטמורפוזה הם רק הפתיח לפרויקט גדול יותר שהרמן עובד עליו בימים אלו במסגרת מכון ון ליר. "כמו רובנו אני מרגיש שהמצב בארץ לא טוב, לא חשוב מאיזה צד של המפה נסתכל על זה. אבי, פרופ' דוד הרמן ז"ל, היה איש חינוך, וממנו למדתי שהדבר שהכי קשה לשנות בחברה הוא גם החשוב ביותר לשינוי, ושהכלי היעיל ביותר לשם כך הוא חינוך. אלא שחינוך איננו מסתכם בחומר ומבחנים; הוא כרוך גם, ואולי בעיקר, ביצירה של תרבות. תרבות של סקרנות ועבודה קשה, וגם של הנאה וכיף.

"אני מקווה להקים במכון ון ליר 'האב' ליוצרים ממדיומים שונים – סופרים, מאיירים, יוצרי תיאטרון וקולנוע, אנשי מדיה דיגיטלית ועוד – שמעוניינים במדע במובן הרחב שלו. המטרה תהיה לייצר תוכן מקורי לילדים בעברית ובערבית, ואולי אפילו ביידיש. אנחנו רוצים למצוא ולטפח כישרונות מכל המגזרים, ממדענים ואנשי רוח מוכרים ועד יוצרים עלומים שטרם הפציעו, ולעזור להם לעזור לילדים ולנערות מגיל גן ועד צבא לראות את היופי שבמדע ולחוש את ההתלהבות שבו.

"חשוב ללמוד על גוף האדם ולהכיר את החוק השני של ניוטון, אבל חשוב לא פחות לבנות תרבות של מדע שיש בה גיבורים שאפשר להתחבר אליהם, ספרי בילוש מותחים, סרטים מהנים ומלמדים והרבה מאוד צחוק וכיף. אני מקווה ש'האב ון ליר למדע' יהפוך לבית של יוצרים שיולידו תרבות כזאת. מתי בפעם האחרונה הילדים שלך הלכו לראות מחזה שעוסק בנושא מדעי? זה לא קורה הרבה, ואני הייתי רוצה שזה יקרה הרבה יותר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il