קו גיאוגרפי אחד מחבר את הדרך שעשה כל אחד מהשלושה, כשנסעו מדי יום אל מקום העבודה המשותף ובחזרה הביתה. יורי בירנבאום (65) התגורר במושב נעמ"ה, כמה קילומטרים צפונה ממעבר אלנבי, במעלה כביש 90. הדרך של יוחנן שחורי (61) הביתה התמשכה עוד צפונה, ואז פנתה שמאלה וטיפסה במעלה התלול, הצחיח אך היפהפה, אל היישוב מעלה־אפרים. ואדריאן מרסלו פודסמסר העפיל עוד מערבה, לביתו באריאל שבשומרון. שלושה מלגזנים, אנשי עמל כפיים, שנורו למוות בדייקנות אכזרית בידי נהג משאית ירדני, בפיגוע שאירע ביום ראשון שעבר. לאורך הקו הזה, שלוש משפחות ישבו שבעה והתמודדו עם האבל שפרץ לחייהן. גם עם הכעס. "הכתובת הייתה על הקיר", תאמר לי אורלי בירנבאום, בתו של יורי. "זה כמו התצפיתניות שהתריעו לפני שבעה באוקטובר, שהרגישו הכול, שהבינו שמשהו הולך לקרות. ככה גם העובדים של המעבר. זה נורא, כמה שהמחדלים חוזרים על עצמם. לא למדנו כלום".
ראשי התיבות נעמ"ה מאחדים הצהרה חלוצית מחייבת: נוער עברי מיישב הבקעה. מקרב יישובי המועצה האזורית ערבות הירדן, נעמ"ה הוא היחיד שנמצא מצידו המזרחי של כביש 90. כשפונים מהכביש הראשי כדי להיכנס אליו, הגבול עם ירדן נמצא ממול, ממש במרחק נגיעה. בשעת צהריים של יום ראשון, שני ילדיו בהירי העיניים של יורי בירנבאום יושבים כאן בחצר הבית הקטן, באוהל אבלים שכבר התרוקן ממנחמים. אוכלים בצלחות חד־פעמיות ארוחת צהריים שהביאו השכנים. הבית עצמו עמוס מצרכי מזון ומיני מאפה שזרמו לכאן בימים האחרונים. הבת הגדולה אורלי (30), מעצבת אירועים, עברה לתל־אביב לפני כעשור. הצעיר, פיליפ איתן (25), שיפוצניק במקצועו, עזב את נעמ"ה בעבר, אך לאחרונה החל תהליך של חזרה למגורים כאן. טובה בירנבאום, אמא שלהם, נפטרה לפני כעשרים שנה ממחלת הסרטן. עכשיו איבדו גם את אבא.
גם אורלי וגם פיליפ הבינו בעצמם שיורי נרצח, ללא הודעה רשמית. כל אחד במקומו חיבר את נקודות המידע שזלגו אליו לכדי תמונת אימה. "אני ידעתי. ידעתי. כי אבא שלי תמיד היה ראשון", אומרת אורלי. "מגיעה משאית – הוא לוקח את המלגזה, וקדימה לעבודה. היה מתעצבן על הצעירים שיושבים ומעשנים סיגריה במקום לקום ולעשות. היה כל כך מסור לעבודה שלו".
פיליפ מספר כי הצטרף לפני שבועיים לכיתת הכוננות של נעמ"ה. מקבוצת הוואטסאפ שלה נודע לו על הפיגוע במעבר הגבול. "רק עשרים דקות לפני כן דיברתי עם אבא בטלפון. שיחה שגרתית, שבדיעבד אתה מבין שהיא הייתה שיחת פרדה. דיברנו על ספק האינטרנט בבית, מאיזו חברה להתנתק ולאיזו להתחבר. הוא אמר לי, 'תעשה מה שאתה רוצה, אני סומך עליך בן שלי'. וזהו".
סבסטיאן פודסמסר: "ברחתי מהנובה למושב פטיש, ירו עלינו, אר־פי־ג'י התפוצץ לידנו. טיפלתי בפצועים, ראיתי חברים נופלים. לא פחדתי למות, רק דאגתי לבת הזוג שהייתה איתי, ומהאפשרות שאנחנו עלולים להיחטף. וזה קצת אירוני שאותי הם לא הצליחו לקחת, אבל אחרי פחות משנה מחבל הרג את אבא שלי"
גם עם אורלי דיבר יורי בבוקר. "רק התחלתי להתעורר אז", היא משחזרת והדמעות זולגות בשקט. "הוא התקשר לשיחה רגילה – 'מה שלומך, רק רציתי לומר שאצלי הכול בסדר, תתעוררי לך בשקט'". זמן מה אחר כך היא קמה מהמיטה, ושלא כהרגלה הדליקה את הטלוויזיה. "דיווחו על פיגוע בגשר אלנבי. נלחצתי קצת, אבל אמרתי לעצמי שזה מקום די גדול, יש שם כמה אזורים. ואז שמעתי את הכתב אומר שזה קרה במסוף המטענים – והלב שלי פשוט התרסק. התקשרתי לאבא, שיחה ועוד שיחה, והוא לא ענה. בחדשות אמרו שיש שלושה פצועים אנוש. הייתה לי תחושה פנימית שזה כן הוא, אבל עדיין קיוויתי ושכנעתי את עצמי שזה לא יכול להיות. התחלתי לחפש בטלפון אנשי קשר שאולי יודעים משהו. התקשרתי למישהו מהגשר, והוא אמר לי – מצטער, אני לא יודע. אחד אחר שלח לי הודעה, סיפר שהטיסו אנשים במסוק לשערי צדק. עוד לפני שידעתי שזה אבא שלי, יצאתי מהבית לכיוון ירושלים". מרוב בהילות אפילו לא שמה לב שיצאה יחפה. "ואז קיבלתי הודעה – 'הנפגעים הם שחורי, מרסלו ואבא שלך'. ואני צועקת. נפלתי לרצפה והרגשתי שאבא שלי בא לחבק לי את הלב.
"נסענו לירושלים. הנסיעה הכי ארוכה שהייתה לי בחיים. הכי נוראית. אני בוכה, אני לא מאמינה. מנסה עדיין לחייג אליו, והוא לא עונה".
לצידה של אורלי נמצא כאן בן זוגה ניל, שלפני שבועיים הפך לארוס שלה. "אבא היה צריך ללוות אותי לחופה", היא אומרת. "הוא היה צריך להכיר את הילדים שלי, להיות סבא שלהם. הוא היה יכול להיות הסבא הכי מדהים בעולם. לא הספקתי לפגוש אותו ולהראות לו את הסרטון של הצעת הנישואין".
"אני ראיתי כמה הוא היה שמח אחרי שסיפרת לו", אומר אחיה. "הסתובב פה כמו טווס מרוב אושר".
פיליפ אוסף סימנים ואותות וצירופי מקרים. "אלה שקבעו את מותו של אבא היו חיילי תאג"ד שעשיתי איתם מילואים במשך חצי שנה. הם לא ידעו שהוא אבא שלי. כשהגיעו לכאן בשבעה, הם ראו אותי והתחילו לבכות". ביום חמישי שלפני הפיגוע, מוסיף פיליפ ומספר, נכנס בפעם הראשונה בחייו לבית הכנסת של המושב. "שאלו אותי אם יש מצב שאני מנקה לקראת שבת. ביום חמישי ניקיתי שם, ביום ראשון אבא נרצח. ממש כאילו ניקיתי את ההיכל לקראת הלוויה שלו". את הכיפה הוא אימץ בשבעה, "ועוד לפני זה התחלתי קצת להתחזק".
הבית הפך לארבעה קירות
מעבר גשר אלנבי – או המלך חוסיין, בשמו הירדני – משמש לכניסה ויציאה של נוסעים, חלקם פלסטינים וחלקם תיירים, וכן למעבר סחורות מירדן לשטחי הרשות הפלסטינית. כמו במעברי גבול אחרים, הבידוק הביטחוני במקום נעשה על ידי חברות אזרחיות, ולא על ידי צה"ל.
"אבא שלי הלך ליום עבודה שגרתי במעבר הגבול ולא חזר", אומרת אורלי. "ואני כועסת. מלאה בכעס על העולם, על א־לוהים, על המחבל, על המדינה, על המחדל. על כך שאדם חמוש, מיומן בהפעלת נשק, הגיע לשם. איך לא עשו לו בדיקת רקע? איך לא שמרו? זה כאילו יכניסו אקדח לתוך נתב"ג".
הזיכרונות מהאב שלא ישוב והתסכול לנוכח הרצח, מפעפעים בשיחה במקביל. "בשבעה הבנו מאנשים שהיו ניסיונות קודמים לפיגועים. דברים שלא פורסמו בכלל", אומר פיליפ.
אורלי: "העובדים ביקשו לשאת נשק, ולא נתנו להם. גם הורידו את התקן של מספר המאבטחים במתחם. היו שם שבעה מאבטחים, זה על גבול הבדיחה".
פיליפ: "אני מרגיש שאנחנו עדיין שבויים בקונספציה. ביבי היה פה בבקעה לפני שבוע ודיבר על 'שכנינו'. איזה שכנים? הם אויבים שלנו". במהלך ביקורו בבקעת הירדן צפה ראש הממשלה אל הגבול, והודיע כי "נפעל כדי להקים מכשול חזק יותר נגד ניסיונות ההברחה. אנחנו עושים את זה בתיאום עם השכנים. חשוב לנו להבטיח שהגבול הזה יישאר גבול של שלום – שלום וביטחון".
אורלי: "השכנים האלו רצחו את אבא שלי. שלושת הנרצחים היו אבות, אנשים טובים, רגישים. זה פשוט גומר אותי. הבנתי שרוצים להחזיר לירדן את הגופה של המחבל. למה לעשות דבר כזה?", היא תוהה בעצב בשיחתנו ביום ראשון; בלילה שבין שני לשלישי השבוע הגופה כבר הושבה, בהתאם לדרישת הממלכה השכנה.
פיליפ: "יש בצד השני מדינה ריבונית שצריכה לקחת אחריות. זו תקרית דיפלומטית, ואנחנו כמדינה לא דורשים מהצד השני כלום".
פיליפ בירנבאום: "אני מרגיש שאנחנו עדיין שבויים בקונספציה. ביבי היה פה בבקעה לפני שבוע ודיבר על 'שכנינו'. איזה שכנים? הם אויבים שלנו. יש בצד השני מדינה ריבונית שצריכה לקחת אחריות. זו תקרית דיפלומטית, ואנחנו כמדינה לא דורשים ממנה כלום"
אורלי: "אני לא מצפה מהם לבקש סליחה, למרות התמונות הידועות של המלך כורע ברך ומבקש סליחה מהאמהות אחרי הפיגוע בנהריים" – היא מזכירה את ביקור התנחומים של מלך ירדן הקודם, חוסיין, בבתיהן של הנערות הישראליות שנורו למוות בידי חייל ירדני ב־1997.
"אני חייב לומר משהו על הגבול כאן", מוסיף אחיה. "המחדל שהיה במעבר הוא צ'יפס לעומת מה שקורה בגבול. זה פשוט טירוף. אנחנו שומעים כל יום על פעילות של צה"ל בג'נין או בטול־כרם, אבל אני כתושב בקעת הירדן יודע שזה הכול כמעט לחינם. כי בזמן שאוספים שם עשרים כלי נשק בלילה אחד, פה מבריחים 400.
"אנחנו במרחק קילומטר אחד מהגבול עם ירדן, והוא פרוץ. זה ציר פילדלפי של מזרח המדינה. ומה שהכי מפריע לי – זה לא עניין של יכולת, אלא של רצון. חייבים לצעוק את הצעקה של קו הגבול הזה. מעצבן אותי שאנחנו עכשיו צריכים לקום משבעה למלחמה".
אורלי: "אותי מה שמעניין הוא המחדל שקרה באותו יום".
פיליפ: "אבא הכיר את כל הנהגים הירדנים, היו אפילו קשרי חברות. אבל הגיע נהג חדש, ואף אחד לא טרח לעשות לו בדיקת רקע. אם היו בודקים, היו מגלים שהוא היה בעבר לוחם בצבא".
יורי בירנבאום ואשתו טובה עלו ארצה לפני כ־35 שנה. "הם הגיעו לירושלים, והשכנה שלנו כאן, אנה מלר, לקחה על עצמה תפקיד של ועדת קליטה ומשכה את ההורים שלי הנה", מספרת אורלי. "הם היו בין הראשונים במושב. בזמנו היו כאן עוד משפחות של עולים מברית המועצות לשעבר, אבל רובם ברחו. המעבר הקיצוני הזה מרוסיה למדבר לא היה קל, ובכל זאת אבא ואמא שלי נשארו במושב. הייתה לנו פה ילדות מדהימה, היה כיף לגדול כאן, לרוץ יחפים, לשחק בחוץ. ילד שגר בעיר לא יכול להבין את זה".
טובה נפטרה כשאורלי ופיליפ היו עדיין ילדים. "התגלה אצלה סרטן אלים. זה היה מהיר, תוך שנה היא לא הייתה בחיים. פתאום נפל על אבא לגדל שני ילדים. זה לא היה פשוט. לקח לו הרבה זמן להתחיל לבשל". עד אז, היא נזכרת, הם חיו על פיצה קפואה ומנה חמה. "הייתי בורחת אל חברות אחרי בית הספר, כדי לאכול אצלן ארוחה חמה. כשנמאס לנו לחמם פיצות, נפל לו האסימון, והוא הפך להיות גם אמא של הבית. הוא היה כל העולם שלנו, ואימץ גם את הבן של אמא מנישואין קודמים. פעם אבא סיפר לי שהוא הרגיש הרבה אשמה בקשר אליך, פיליפ, כי פחדת מאוד מהחושך".
פיליפ: "אני זוכר. הייתי יושב בפינה של הבית, לא הולך אפילו לשירותים, רק מחכה לאבא שיבוא מהעבודה וידליק את האור. לא היה לנו קשר של הרבה מילים. הייתי שומע אותו מדבר איתך במשך שעות, וקצת קינאתי. גם כשגדלתי, היינו יושבים בלי דיבורים, רק מעשנים סיגריה ביחד".
אורלי: "כל השכנים פה אהבו את אבא. הוא היה איש שקט וסגור, אבל ראית את החיוך שלו והבנת מי הוא. אבא והשכן פה ממול, פיני, היו יחד כמו דמויות מ'קופה ראשית'. היו נוסעים כל יום שישי לסופר במישור אדומים או בבקעה, משווים מבצעים, טועמים פה, טועמים שם, קופצים לחנות רוסית. הקופאיות כבר הכירו אותם יחד. פיני ויורי. אני לא יודעת איך פיני ימשיך עכשיו, מסכן.
"הייתה לו שגרת יום פשוטה מאוד – בית, עבודה. הוא הסתפק תמיד במועט, וכל מה שהיה לו, הקדיש לנו. עבד המון שנים במעבר, כמו הרבה תושבים פה, וחלם כבר על הפנסיה. לי היו תכנונים בשבילו, רציתי לקחת אותו לתאילנד, לטייל קצת, לראות עולם. אבא היה כל העולם שלי. כל דבר שעשיתי, היה בשביל שהוא יתגאה וישמח. במשכורות הראשונות שלי קניתי לו ספה. ריצוף חדש לבית. רק כדי שירגיש שגם אנחנו עושים בשבילו, כמו שהוא בשבילנו. יש לנו קהילה מדהימה שעוטפת, אבל נשארנו יתומים. אין לי דודים, אין דודות, אין סבים ואין סבתות. היו לי אמא ואבא, ואז רק אבא, וגם אותו לקחו. זה אבל שכואב בעצמות".
רכב מסחרי קטן עוצר בקצה השביל. נהג נבוך מעט מוסר מעטפה לבנה גדולה: מכתב תנחומים רשמי מנשיא המדינה. "נזכרו אחרי שבוע", אומרת אורלי.
הגיעו לפה גורמים רשמיים במהלך השבעה?
"היו כמה שרים שבאו לנחם. הגיע גם המנכ"ל של חברת נ. ג'אן, שמפעילה את מסוף המטענים. אבל לא היה למשל אף גורם רשמי מהמשטרה, אף אחד לא בא ואמר לנו מה קרה ואיך בדיוק. זה מרתיח. אני מרגישה שיש פה חוסר צדק. הכול פה במדינה נכתב בדם. המינימום בעיניי זה לקחת אחריות. זה פשוט לא נתפס שאף אחד במדינה לא בא ואומר סליחה. מי שמבקש סליחה אלה רק העובדים המסכנים שהיו שם איתו, והם עדיין בטראומה ממה שראו מול העיניים. באה לפה מישהי והראתה לי בטלפון שהיא זו שאישרה את המשאית שבה נהג המחבל. היא בכתה בדמעות, ואני הייתי צריכה לנחם אותה".
סבסטיאן פודסמסר: "תמיד היה החשש שיום אחד משהו יקרה. ואם יקרה – אז בעמדה הזו. לא רוצים לבזבז שם זמן ולעכב את הסחורות. אבא שלי דיבר בתקופה האחרונה על חששות בגלל הפחתת מספר המאבטחים באזור שלו. מה, העובדים במטענים פחות חשובים? חשוב לי שייקחו אחריות. שלא יזלזלו בביטחון של העובדים למטה"
אורלי מספרת כי היא עצמה עבדה בגשר אלנבי תקופה. "הייתי סדרנית, זה היה עוד לפני הצבא. הייתי עולה לאוטובוסים של נוסעים מירדן שמגיעים למעבר כדי להיכנס לשטח ישראל – ילדה בת 17 עם שכפ"ץ ולחצן מצוקה. היום זה נשמע לי הזוי. סכנה של ממש".
מה הייתם רוצים שיקרה עכשיו?
פיליפ: "מבחינתי לסגור את המעבר. לא יכול להיות שחופש התנועה שלהם חשוב יותר מהחיים שלנו".
אורלי: "פתחו כבר מחדש את מעבר הסחורות, כולל סחורה שמגיעה לעזה".
פיליפ: "אנחנו זועקים את הזעקה על מה שקורה במעבר ובגבול, כי אנחנו לא רוצים שיהיו עוד אוהלי אבלים כמו שלנו".
אורלי: "ואת יודעת שיהיו עוד. זה שיברון לב".
פיליפ: "אנחנו נקום וניאבק ונעשה מה שצריך".
"כל הכבוד על האופטימיות", אומרת לו אחותו, ופיליפ משיב: "אני לא מכיר דרך אחרת".
אתם תחזרו לגור כאן?
אורלי: "חשבתי על זה הרבה. זו שאלה קשה. רציתי שלאבא שלי יהיו כאן נכדים שיעשו לו שמחה בלב. אבא היה הבית, עכשיו הבית הזה הוא רק ארבעה קירות. יש לי מחשבות לבנות פה במושב, ואני לא רוצה להתקפל אלא להרים את הראש. אבל מה נשאר לי כאן?"
פיליפ: "אני בעזרת השם אחזור למושב כשתהיה לי משפחה. ראינו בשבעה את העוצמה של האנשים כאן, של הקהילה – בנעמ"ה ובכל הבקעה. אלה אנשים פשוטים, אבל מלח הארץ. הגיעו לפה אנשים שעבדו עם אבא בעבר, ישבו בשבעה כמו דגים מחוץ למים. הם אנשי עבודה, לא אנשים של דיבורים".
אורלי: "אנשים שעבדו איתו שלושים שנה ישבו פה כפופים, מרוסקים. זה היה עצוב מאוד. הם לא יודעים איך יחזרו לשם עכשיו".
יש דברים חדשים שלמדתם על אבא שלכם בשבעה?
פיליפ: "פתאום ראיתי סרטונים שלו רוקד. לא ידעתי לפני כן".
אורלי: "אני ידעתי שהוא אוהב לרקוד, אבל שמעתי סיפורים חדשים. למשל, איך הציל פעם נהג ירדני שמשטחים נפלו מהמשאית שלו וכמעט מחצו אותו. אבא הגיע במהירות עם המלגזה והציל לו את החיים".
ללמוד את הקסם
בדרך צפונה מנעמ"ה, רק מטעי התמרים מנקדים בירוק את הנוף היבש. ממול נשקפת פסגת הסרטבה, שעליה היו משיאים משואות בימי קדם כדי להודיע על קידוש החודש. בכניסה למעלה־אפרים עומד רכב ביטחון, מכווין את התנועה בעקבות תאונת דרכים קלה. אני לא נכנסת ליישוב שבו התגורר יוחנן שחורי: שושי אלמנתו אומרת לי בכאב בשיחה טלפונית שיהיה לה קשה לשבת לריאיון. שאפשר ללמוד על דמותו הטובה של בעלה מההספדים שנישאו בלוויה ובשבעה. על המתנדב הוותיק בכיתת הכוננות ובמשמר האזרחי, האב המסור לששת ילדיו, מחלק הסוכריות האהוב מבית הכנסת.
אני ממשיכה לאריאל, לביתו של אדריאן מרסלו פודסמסר. מרסלו הובא למנוחות ביום שני בשבוע שעבר; "באותו יום היינו אמורים לציין שתי שנות נישואין", אומרת מרסלה. היא מראה את התמונות הרבות על קיר דירתם, שצולמו בטיולים משותפים. מתוך המסגרות הם זורחים זה לצד זו בחיוכים רחבים, מרסלו ומרסלה.
מנישואיו הראשונים היו לפודסמסר ארבעה ילדים. אני נפגשת כאן עם השני שבהם, סבסטיאן. בחודש הבא הוא יחגוג יום הולדת 29; אבא שלו היה אמור לחגוג 58. כל שנה היו מציינים יחד את ימי ההולדת שלהם, שחלו בהפרש של יומיים. "הפעם לא נחגוג יחד", אומר סבסטיאן במרפסת המרוצפת דק עץ.
העיר אריאל מרוחקת ממעבר אלנבי. "אבא היה נוסע כל יום שעה הלוך ושעה חזור. עבד כמלגזן וגם כנהג. הוא היה רב־תכליתי שם, והעריכו אותו מאוד", מתאר הבן.
מאפרה מונחת על השולחן, עמוסה בדלים מהשבעה שהסתיימה פה זה עתה. סבסטיאן מספר כי הפסיק לעשן לאחר שאביו לקה באירוע מוחי; "ראיתי אותו חוזר מבית החולים, וכיביתי את הסיגריה".
הוא אהב את העבודה במעבר?
"להגיד שהוא אהב את זה? זו הייתה פרנסה. הוא היה שם הרבה שנים, בגיל כזה כבר קשה לרוץ אחרי החלומות. והיו לו חלומות. הוא היה בעבר ליצן וקוסם, וחלם לחזור לזה. היה מופיע לנכדים, הצטלם לא מזמן לפרסומת. הוא גם היה שטותניק, הילד שבו נשאר. תמיד אמרו לי שאני דומה לו באופי. 'אתה כל כך אבא שלך', זה משפט שליווה אותי כל הזמן. חשבתי גם ללמוד ממנו את כל הקסמים".
מרסלו פודסמסר נולד בארגנטינה, ולפני 21 שנים עלה ארצה. תחילה התגורר במעלה־אפרים, ומשם עברה המשפחה למכורה. לאריאל הגיע בעקבות נישואיו השניים. "הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה בשבת, יום לפני הרצח. חגגו למרסלה יום הולדת, ואני בכלל חזרתי ממסיבה אחרי שלושה ימים של קרחאנות, הייתי ככה קרוב ללא לבוא. אבל בסופו של דבר באתי, ואני שמח על זה. הרווחתי תמונה אחרונה איתו".
אורלי בירנבאום: "מישהו מהגשר שלח לי הודעה, סיפר שהטיסו אנשים במסוק לשערי צדק. עוד לפני שידעתי שזה אבא שלי, יצאתי מהבית לכיוון ירושלים. 'הנפגעים הם שחורי, מרסלו ואבא שלך'. ואני צועקת. נפלתי לרצפה והרגשתי שאבא שלי בא לחבק לי את הלב"
סבסטיאן עצמו חווה על בשרו את הטרור. בשבעה באוקטובר הוא היה במסיבת הנובה ביער רעים, כשמחבלי חמאס הסתערו על המקום בהמוניהם. "ברחתי ברגל למושב פטיש, ירו עלינו, אר־פי־ג'י התפוצץ לידנו. טיפלתי בפצועים, ראיתי חברים שנופלים. ההורים דאגו, התקשרו אליי בזמן שהייתי שם. אמרתי לאחותי: 'אל תתקשרו, אני אתקשר אליכם כשאגיע למקום בטוח. אם לא אתקשר, כנראה לא הגעתי'.
"עד הערב הייתי במוֹד לחימה. לא פחדתי להיתקל במחבל, לא פחדתי למות, רק דאגתי לבת הזוג שהייתה איתי, ומהאפשרות שאנחנו עלולים להיחטף. זה מה שהניע אותי לעשות כל מה שעשיתי באותו יום. וזה קצת אירוני שאותי הם לא הצליחו לקחת, אבל אחרי פחות משנה מחבל הרג את אבא שלי".
יש לו אחוזי נכות בשל פוסט־טראומה עוד מתקופת שירותו הצבאי. "כמה שאנחנו לוחמים, הנפש היא עדינה בסופו של דבר. האירוע של הנובה היה בדיוק כשהגעתי לאיזון. אחרי הנובה חזרו לי סימפטומים".
מה השבוע החולף עשה לפוסט־טראומה שלך?
"השינה שלי על הפנים. מבאס שזה קרה עכשיו, כשהתחלתי סוף־סוף להתקרקע".
לאחרונה הוא שכר דירה והחל לחפש עבודה. "אבא עוד הספיק לראות את הדירה. יש בה שולחן סנוקר, קניתי מקל, והוא אמר שיבוא לשחק. הוא היחיד מהמשפחה שהיה שם.
"שבוע לפני הפיגוע פגשתי חבר, והוא סיפר לי שהוא שולח לאבא שלו הודעה כל יום – מתעניין מה שלומו, אם אכל כמו שצריך. אמרתי לעצמי שאאמץ את זה. שמתי לעצמי תזכורת לשעה שתיים בצהריים בכל יום, להתקשר אל אבא ואל אמא. איכשהו זה ממש פתח אותי ואותו. אבא הוא מהדור שלא עושה מעצמו את הצעד של להתקרב יותר. הוא עשה את מה שידע – לעזור ולהיות. אני יותר יזמתי תקשורת".
איך נודע לך על הפיגוע?
"התעוררתי באותו בוקר מחלום על רעידת אדמה. פתאום אני רואה 25 הודעות שלא נענו, והודעה מאחותי שאדבר איתה דחוף, כי היה פיגוע באלנבי. אמא שלי התקשרה ואמרה שאבא נפצע ושפינו אותו לירושלים".
כשהיה בדרך לירושלים, חברה סיפרה לו שבאלנבי נרצחו שלושה בני אדם, ואין פצועים. בבית החולים הוא הבין משיחות טלפון מה קרה. התחיל להרביץ לגדר בזעם, עד שמאבטח בלם אותו. סבסטיאן נסע משם לבית באריאל, נסיעה קשה ורצופת בכי. כשהגיע היה צריך לאסוף את עצמו ולהתחיל לדאוג לכל הסידורים של הלוויה והקבורה.
ואז הגיע הזיהוי, והוא שוב הרשה לעצמו להתפרק. "אבא שכב שם, והיה לו חיוך כאילו בעוד רגע הוא מתפקע מצחוק. אני כל כך מקווה שעברה לו בראש איזו מחשבה מצחיקה ברגעים האחרונים. שאלתי אותו אם הוא מסתלבט עלינו. ליטפתי לו את הראש, ניסיתי להחזיק לו את היד, להרגיש אותו. הייתה תחושה של פספוס. הגעתי לנקודה בחיים שבה אני כבר לא 'צריך את אבא', אלא רוצה אותו. רוצה לחוות אותו כחבר. הוא היה איש של אור ואנרגיה טובה. אני יודע שלהרבה אנשים הוא יחסר מאוד".
אתה שותף לתחושה שהאסון הזה היה במידה מסוימת ידוע מראש?
"אני גם עבדתי במעבר בתור בודק ביטחוני אחרי הצבא, ותמיד היה החשש שיום אחד משהו יקרה. ואם יקרה – אז בעמדה הזו. לא רוצים לבזבז שם זמן ולעכב את הסחורות. אבא שלי דיבר בתקופה האחרונה על חששות בגלל הפחתת מספר המאבטחים באזור שלו. מה, העובדים במטענים פחות חשובים? חשוב לי שייקחו אחריות. שלא יזלזלו בביטחון של העובדים למטה. שמחתי לראות שללוויה באו כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה כיוונים, ונתנו לאבא כבוד אחרון. אמרתי לו – תראה כמה ידיים הושטת לעולם, כמה אנשים באו מתוך הערכה כלפיך, כלפי בני המשפחה שלך.
"אני מחפש סיבות לחייך, כי אם נחשוב על כל מה שהיה השנה, רק נבכה. במסיבה, המקום שיכולתי להיות בו מי שאני, המקום הכי תמים – שם נהרסה לי לגמרי התמימות. אם עוד הייתה לי אחר כך תקווה קטנה למשהו טוב, זה שאלמוג סרוסי, חבר שלי, יחזור מהשבי. פגשתי אותו פעמים בודדות, אבל בכל פעם היו לנו שיחות כל כך ארוכות, שאנשים כבר איבדו סבלנות אלינו. בנובה היינו באותה 'קנטה', מעין מאהל של חבר'ה. הרבה מאלו שהיו שם איתנו הלכו באותו יום". סרוסי הוא אחד מששת החטופים שמחבלי חמאס רצחו לפני כשלושה שבועות, כשכוחות צה"ל התקרבו למקום שבו הוחזקו.
"הייתה הנובה, והחברים שנרצחו, ואבא", ממשיך סבסטיאן. "אני מקווה שכל אחד שקורא את זה ויש לו אבא או בן או אח, ייקח מכאן את הידיעה ששום דבר לא מובן מאליו. יש הרבה כאבים בין בני משפחה, שבדיעבד נראים שטותיים. הכול מתגמד בסוף. הגדולה היא להיות הצד הבוגר שמושיט יד, גם אם אתה הבן או האח הצעיר. כי בצד השני יעריכו את הושטת היד".
יש משהו שאתה מצטער במיוחד על שלא הספקת לעשות איתו?
"הייתי רוצה לטייל איתו עוד, להיתקע עם הג'יפ בטבע. שאבא יצעק עליי למה אני לא מקשיב לו ושהוא צודק, ושימצא אלתור מצחיק ויוציא אותנו מהבוץ. הוא קיבל אותי כמו שאני, וידעתי שהוא סומך עליי. אז אני מקווה לממש את הצוואה שלו שניתנה לי בעל פה – לעשות מה שעושה לי טוב. אולי אלך להיות ליצן רפואי. אני גם שטותניק, אז אולי אשעשע אנשים לזכרו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
