כשאחת מבנותיו הייתה בת שבוע בסך הכול, אורי בריליאנט שכח אותה ברכב. רק אחרי שרעייתו הבחינה בחסרונה של התינוקת הקטנטנה, הוא טס למכונית ושלף משם את הילדה, שחום גופה כבר החל לעלות. כמה שנים אחר כך שוב אירע לו מקרה דומה, עם ילד אחר. רובנו לא היינו חושפים מידע כזה על עצמנו, שלא לדבר על הבאתו לדפוס, אבל בריליאנט עושה זאת בספרו החדש "תורה חיים שלי" (כנרת זמורה ביתן), שמחבר את פרשיות התורה לסיפורים אישיים המובילים לתובנות. שני אירועי שכחת הילדים ברכב משמשים אותו כדי להסביר את מצוות ציצית הכתובה בפרשת "שלח": בריליאנט מספר שהוא ורעייתו דפנה הגיעו למסקנה ש"אי אפשר לסמוך על רחפן כמוני שיזכור", והחליטו שבתחילת כל נסיעה עם ילד הוא ישלוף אחת מנעליו ויניח אותה במושב האחורי, ליד כיסא הבטיחות. הציצית, הוא מסביר, ממלאת תפקיד דומה – חפץ פיזי שגורם לנו לזכור את השם ומצוותיו כל העת.
בריליאנט משחזר את הסיפור כשאנו יושבים על ספסל בגינה נעימה ומוצלת בפרדס־חנה, עיר מגוריו. הוא מצביע על נעליו ואומר בחיוך: "אתה רואה? אין שרוכים. זה כדי שלא תהיה בעיה לשלוף את הנעל בכל נסיעה".
צריך להיות שלם עם עצמך כדי לפרסם דבר כזה. בכלל, בספר יש חשיפה אישית שכלל אינה אופיינית לז'אנר.
"דפנה באמת חשבה שהשתגעתי כשכתבתי את זה. ההסבר שלי הוא שיש בי צד פשוט מאוד: אני מה שאני. ברור שיש דברים ששמרתי לעצמי, בעיקר בכל מה שקשור להתנהלות הבית ולחינוך הילדים, כי זו לא אשמתם שהחלטתי לכתוב ספר. ובכל זאת, לא היססתי כשהכנסתי את הסיפור הזה או דברים אחרים שיכולים להיתפס כמביכים מחיי האישיים. לפעמים הייתי צריך אפילו לעצור את עצמי. אני מאוד לא ביקורתי כלפי אנשים אחרים, ולכן אני גם לא מתגונן מפני דברים שעשיתי ואולי נראים לא טוב בעיניים חיצוניות".
לפני כארבע שנים, לרגל פתיחת סבב חדש של הדף היומי, ראיינתי את בריליאנט כמי שהנגיש את לימוד הגמרא לציבור רחב מאוד. זה העיסוק המרכזי שלו גם היום, באמצעות שיעורים קצרים שמופצים ביוטיוב ובקבוצות ואטסאפ. הוא אף כתב ספר, "כל התלמוד על רגל אחת", שמסביר את עקרונות הדיון התלמודי בפשטות ובבהירות. איך הוא הגיע אם כן לכתיבה על פרשת השבוע? "במקרה לגמרי", מסביר בריליאנט. "כבר שלוש שנים אני כותב ספר על רבי חיים מבריסק, וזה תהליך קשה וארוך. פנו אליי מההוצאה ושאלו אותי מה קורה, ועניתי להם שזה לוקח זמן, ושיש לי בינתיים רעיון לספר אחר. לא חשבתי שהם יהיו מעוניינים, אבל הם זרמו עם הרעיון.
"ביקשתי מצ'אט GPT למצוא לי השוואות בין שני מושגים תלמודיים, וקיבלתי ממנו דוגמאות מדהימות. הבנתי שמהר מאוד הוא גם יוכל ליצור שיעורי דף יומי באופן טוב הרבה יותר ממני. לדעתי זה מתחיל בסיפור העגלות בספר במדבר: העגלות הן משהו מודרני שעוזר לנו לסחוב, והמסר של התורה הוא שאמצעים כאלה אינם איום, אלא הזמנה"
"זה התחיל למעשה לפני כמה שנים, כשמישהו ביקש שאכתוב דבר תורה לעלון הקהילה. העליתי לפייסבוק את מה שכתבתי, והיו תגובות, נוצר דו־שיח כמו בבית מדרש. זה החיה אותי, ומאז התחלתי לכתוב פוסטים על הפרשיות. מה שאני עושה בדף היומי, תמיד עובר הלאה בדיליי מבחינתי: אני כבר עובד על המסכת הבאה, ואנשים שואלים אותי על המסכת הנוכחית. בפרשת השבוע השיח קל ומיידי יותר. לאט־לאט תפסתי אומץ והתחלתי לכתוב גם דברים אישיים. בדף היומי אני, אורי, לא בא לידי ביטוי. פעם אפילו לא הייתי אומר את השם שלי בתחילת השיעורים המוקלטים. הכתיבה על פרשת השבוע הלכה והפכה עם הזמן לסיפורי חיים שלי שמתוכם יוצא איזה חידוש על הפרשה. אני חושב שזה גורם לקורא להזדהות. זה גם מוציא ממני כתיבה יותר ספרותית, שנונה ומעניינת – או זאת הכוונה לפחות – וגם מחבר אותי הרבה יותר לתורה".
אתה כותב בהקדמה לספר שבמשך שנים היה לך קשה להקפיד על קריאת הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום" בכל שבוע.
"נכון. שאלתי את עצמי איך זה שלגמרא, שהיא הרבה יותר קשה ללמידה, אני מתחבר, ולמצווה של קריאת הפרשה אני לא מצליח להגיע. התשובה הפשוטה היא ש'שניים מקרא ואחד תרגום' היא יותר פעולה של גריסה, ובגמרא יש הרבה עניין. כתבתי פוסט לפרשת בראשית שבו אני מתוודה על חוסר הצלחתי לקיים את המצווה הזאת. היו תגובות מגוונות, כאלה שניסו לתת עצות וכאלה שהביעו אמפתיה, אבל היה גם אחד שממש כעס עליי ונזף בי: איך אתה לא עושה את המצווה הזאת? התגובה שלו גרמה לי להחליט שאני עושה את זה ויהי מה, ומאז אני מקדיש שעה וחצי בשבוע לשניים מקרא ואחד תרגום, ומחבר את זה לחיים שלי".
בריאיון הקודם אמרת שהעולם הדתי־לאומי השקיע בלימוד התנ"ך במשך שנים רבות, והגיע הזמן שנחזור לגמרא. והנה אתה שוב חוזר למקרא.
"מבחינתי אני לא חוזר ללימוד תנ"ך כמו שהכרתי בישיבת הר עציון למשל. קטונתי. פרשת שבוע לעומת זאת היא העולם של כולם. זה גם החיסרון, כי כולנו מרגישים שאנחנו מכירים אותה, אז מה יש לדון בה עוד ועוד? יש פרשני פשט כמו הרב יעקב מדן, שיכולים לחדש, אבל אני הקטן – מה יש לי להוסיף? ובכל זאת, עם הזמן גיליתי שגם אני יכול להוסיף. כולנו יכולים להוסיף הבנות מתוך החיים שלנו. דברים שקראתי לפני שנה עניינו אותי פחות מאשר עכשיו ולהפך, והשינויים האלה יוצרים בכל פעם פרשה חדשה".
גאווה בתחפושת של ענווה
בדיחה עתיקה מספרת על יהודי שהולך בעיירה עם חמור ומחפש לשווא מקום לקשור אותו. ניגש אליו יהודי אחר ואומר לו: "בוא, אקח אותך לרב שלנו. הוא יודע לקשור כל דבר לפרשה, הוא יקשור אליה גם את החמור שלך". הבדיחה הזו בדרך כלל מסופרת כדי לקנטר דרשנים שיוצרים חיבורים מאולצים בין תורה לאקטואליה, אבל בריליאנט אכן מצליח לקשור את סיפוריו האישיים לפרשיות השבוע באופן מרתק. כמעט כל קטע הוא סיפור מתח או דרמה שמושך את הקורא לגלות מה מתרחש בסופו.
"נכון שאפשר לקשר הכול להכול", מודה בריליאנט, "אבל ברוב המקרים באמת התחדשו לי דברים בפרשה. למשל – אחרי ששני בניו של אהרן מתו, כתוב 'וידום אהרן'. כשאמא שלי נפטרה, לפני כשמונה שנים, ממש נכביתי. יצאה ממני כל האנרגיה, הרגשתי את 'וידום אהרן' בכל הגוף. ורק אז הבחנתי פתאום שאהרן מאותו רגע של מות בניו לא מדבר יותר אל העם, עד סוף התורה. עד אז בכלל לא שמתי לב לשתיקה המתמשכת שלו, ורק כשהזדהיתי עם מצבו, ראיתי את הכתוב בצורה אחרת. זה גם נותן לי פשט חדש בתנ"ך, וגם מחבר אותי לסיפור. יכול להיות שבשנה הבאה אקרא את אותו הפסוק וארגיש משהו אחר. התורה רחבה מספיק להכיל את מה שקורה לנו, ומבחינתי המטרה היא להיות מחובר לתורה ולהרגיש אותה. אם מזה יוצא גם חידוש – עוד יותר טוב. אגב, יש שבועות שבהם אין לי מה לומר על הפרשה, ואני לא כותב פוסט. זה לא קורה בכוח. עם הזמן הצטברו לי בערך שלושה קטעים על כל פרשה. לספר לקחתי את הכי טובים ביניהם, ערכתי אותם, וגם הוספתי עליהם קטעים חדשים".
יש הרבה מאוד ספרים על פרשת השבוע. אתה לא חושש ששלך ייעלם בערמה?
"אם מישהו רוצה להבין את פשט הפסוקים, שיקרא את הספרים של הרב מדן. מה שהספר שלי מוסיף הוא הפיכת התורה לשלי. אני מתרגל לכך שהתורה שופכת אור על החיים שלי, ומתוך זה גם הקורא יוכל להתחיל לחשוב על החיים שלו ולחבר אותם לתורה. החלום שלי הוא לגרום לאנשים לקרוא ולחשוב איך הדברים האלה פוגשים את המציאות שלהם".
גם בהקדמה לספר אתה מקפיד להצטנע ולהדגיש שלא מדובר בפרשנות. מצד שני, עצם פרסום החוויות האישיות ושיתוף הקהל בתובנות, או הפצה נרחבת של שיעורים בגמרא, יש בה רצון לחשיפה.
"מעניין שאתה אומר את זה, כי כשישבתי עם העורכת של הספר, היא התחילה למחוק לי משפטים ואמרה שאני חייב להפסיק להצטנע: 'אל תכתוב 'אולי אפשר להציע' או 'נראה לי', תגיד את מה שאתה רוצה להגיד'. אתה מאבחן נכון את שתי התנועות הנפשיות האלה אצלי, והדבר מתחבר להבנה חדשה שהייתה לי בסיפור של משה רבנו והסנה. משה אומר שוב ושוב להשם 'מי אנוכי שאלך' ומסרב לצאת בשליחות אל פרעה. תמיד למדנו שזה מתוך צניעות, אבל פתאום ראיתי בסיפור משהו אחר, בגללי. הרבה פעמים הציעו לי להיות חזן, ותמיד אמרתי לא, כי מי אני. עם הזמן הבנתי שהסירוב הזה מגיע דווקא מתוך גאווה, ולא מצניעות. אני חושש מהפדיחה שתהיה לי אם אטעה במנגינה – וזו גאווה, כי אם אני באמת עניו, מה אכפת לי. ואז חשבתי: אולי גם כשמשה רבנו אומר 'מי אנוכי', זה לא בא מתוך צניעות, אלא משום שהוא עוד לא הגיע לדרגת עניו מכל האדם. רק כשהוא מסכים ללכת, אחרי שעבר את הסדנה הזאת, הוא הופך לעניו כי באמת כבר לא אכפת לו מה יקרה. לדעתי הפירוש הזה אפילו יפה יותר מהמקובל, כי המשמעות היא שמשה לא נולד עניו – זו תכונה שהיה צריך לעבוד עליה, והוא מגיע לשיאו כשהוא מצליח לעשות את זה.
"הסיבה העיקרית לכך שאין אצלנו לקיחת אחריות, היא שבחברה הישראלית אין יכולת סליחה מספקת. במציאות מתמדת של שחור־לבן, של אתה צודק או אני צודק, ומי שטועה צריך לעוף כי הוא מהטועים – אי אפשר לחיות. החיים מורכבים, נקודת המוצא בעיניי צריכה להיות שכולם צודקים ובעלי כוונות טובות, ולא שכולם רשעים ומטומטמים"
"בבריחה שלי מלפרשן את התורה יש גם קצת פחד – מה שאמרתי עכשיו על משה נשמע כאילו אני מעביר עליו ביקורת, שהוא כביכול לא היה בדרגה גבוהה ועבר תהליך כמו זה שאני עובר, ומי אני שאעביר ביקורת על משה רבנו או על כל דמות בתורה. לכן היה לי חשוב להדגיש שאני לא מפרשן את התורה, ואני לא באמת אומר את הדברים האלה על משה רבנו, אלא שיש בסיפור זווית שקשורה אליי, ואני רוצה להאיר אותה. יש ויכוח מפורסם בין ישיבת הר המור לישיבת הר עציון על תנ"ך בגובה העיניים או בגובה השמיים – ואני מכוון לגובה הלב. אני לא מתיימר להגיד מה הפשט, אלא איפה אני פוגש אותו".
יתרונם של הטועים
בריליאנט (44) נשוי לדפנה, אשת חינוך ומטפלת בדרמה־תרפיה, ואב לשמונה. הוא נולד בניו־יורק למשפחה ציונית־דתית. כשהיה בן ארבעה חודשים עלתה המשפחה ארצה, ואורי גדל ברעננה בסביבה דוברת אנגלית. בגיל תיכון למד במדרשיית נעם בפרדס־חנה והמשיך לישיבת הר עציון, שם נשאר תשע שנים שבמהלכן התחתן. אחר כך עברה המשפחה לבית־שמש והצטרפה לגרעין התורני במקום, ולפני כ־12 שנים הם עברו לפרדס־חנה.
חלק מספרו החדש נכתב במהלך השנה האחרונה, ויש בו כמה התייחסויות מעניינות לנושאים אקטואליים. למשל – "עסקת חטופים היא בריחה. אין דרך אחרת להסתכל על זה – כניעה, נסיגה, השפלה, מה לא. (…) אבל אלו החיים, ובדרך לגאולה יש גם ירידות ונסיגות ובריחות כדי להציל את מה שאפשר. עצם העסקה עם השטן לפעמים הכרחית. לא בריחה, אלא יציאה זמנית כדי לחזור חזקים יותר".
זו גישה מורכבת שלא נשמעת כמעט בשיח הציבורי.
"באופן כללי קשה לי עם אנשים חד־צדדיים וטענות חד־צדדיות, ואני תמיד אהיה הטרול מהצד השני. אין פה ניסיון מאולץ להיות מאוזן, ואני גם לא יוצא דופן, כי לרוב הציבור קשה עם חד־צדדיות. אני חושב שגם בציבור הדתי־לאומי יש רוב לרעיון שאומר שצריך לשקול ולבחון כל דבר לגופו. נכון, אני כנראה לא יכול להיות ראש ממשלה, כי צריך מישהו שיחליט לכאן או לכאן, ואני מאוד גם וגם. אני מודה שקל להיות בעמדה שלי, שלפיה כולם צודקים".
אם כבר הזכרת את תפקיד ראש הממשלה – בספר שלך מובא הסיפור התלמודי המפורסם על רב עמרם, שבייש את עצמו ברבים כדי שלא יתפתה להתקרב לנשים שישנו בביתו, ואתה מחבר את זה לנושא של אחריות אישית. אי אפשר להחמיץ את הרמיזה שיש כאן להנהגת המדינה ולהתחמקות שלה מנטילת אחריות.
"בעיניי, הסיבה העיקרית לכך שאין אצלנו לקיחת אחריות, היא שבחברה הישראלית אין יכולת סליחה מספקת. קח למשל את הרמטכ"ל, ברור שמוטלת עליו אחריות, אבל האם הוא חייב להתפטר בעקבות מה שקרה? אולי דווקא הוא זה שיודע איפה הטעות, ולכן יכול לתקן אותה טוב מכולם? במציאות מתמדת של שחור־לבן, של אתה צודק או אני צודק, ומי שטועה צריך לעוף כי הוא מהטועים – אי אפשר לחיות. החיים מורכבים, ומי שפועל בצורה לא נכונה זה לא בהכרח כי הוא רשע אלא כי הוא טעה, ואולי יש לו יכולת לתקן. נקודת המוצא בעיניי צריכה להיות שכולם צודקים ובעלי כוונות טובות, ולא שכולם רשעים ומטומטמים. אני לא מצליח להבין למה כשמישהו טועה, המסקנה היא שעליו להתפטר. האם זה עונש? אם הוא הוכיח שהוא לא יודע לתקן, אני מבין את הדרישה, אבל קודם כול צריך לתת לו את האפשרות הזאת".
גם הנחות יסוד מעולם הפיזיקה משמשות אותו לביאור פסוקים. "בפיזיקה בודקים אילו כוחות פועלים על עצם מסוים. כשמשהו נופל יש כוח משיכה שפועל עליו כלפי למטה, אבל יש גם כוחות אחרים – חיכוך עם האוויר שמאט את הנפילה, רוח שאולי תזיז אותו לצדדים. צריך לבודד כל כוח, למדוד אותו, ואז לשקלל את כל הכוחות. השקלול לא מבטל את הכוחות – כוח המשיכה פועל באופן מוחלט, והחיכוך לא מבטל את קיומו, אבל הוא כוח נגדי שנמצא שם ומשפיע. מזה הבנתי שכאשר התורה כותבת 'עין תחת עין' היא באמת מתכוונת לכך, באופן הכי פיזי שיש. כשהגמרא והמפרשים משנים את זה וקובעים שמדובר בקנס ממוני ולא בעקירת עין, הם לא אומרים שהתורה כתבה משהו לא נכון, אלא שהיא התכוונה לעוד דברים. בתנאי מעבדה באמת צריך להוציא עין למי שהוציא את עין חברו, אבל יש כוחות אחרים שפועלים, יש שיקולים נוספים שחז"ל מכניסים, ותוצאתם היא שלא מבצעים באמת עין תחת עין".
לא שיגעון, השראה
״יש לי רעיון! בואו נביא עגלות!"
ּכל הנשיאים השתתקו והסתכלו על אחיעזר בן עמישדי.
"עגלות?"
"כן! יש לכם מושג כמה שוקל כל קרש? כמה מסורבל לסחוב את היריעות? הלוויים חייבים עגלות ושוורים כדי לסחוב".
"השתגעת?", צעק עליו שלומיאל בן צורישדי. "אתה מכניס מודרנה לתוך הקודש!"
"מה מודרנה? כולה להקל קצת על הסחיבה".
"כן? ומה הדבר הבא? אולי גם מזגן בתוך המשכן? אולי ש־AI ילמד אותנו תורה? בסוף עוד תציע לשלוח מרגלים לפני כיבוש הארץ!"
"האמת שגם על זה חשבתי".
"די! מה שלא עשה ישראל סבא, גם אנחנו לא עושים".
לא מעט הומור יש בספרו של בריליאנט. זהו למשל קטע סאטירי שנובע ממדרש קצר על המתנות שהביאו נשיאי השבטים למשכן. מדרש רבה אומר שמשה לא רצה לקבל בתחילה את העגלות שנידבו הנשיאים, עד שניתן לכך אישור מפורש מהא־ל. אני שואל את בריליאנט אם יש פה עקיצה לכיוון הציבור החרדי, שמרחיב את גישת "חדש אסור מן התורה" עד לאבסורד. "דווקא לא חשבתי על העולם החרדי כשכתבתי את זה", הוא משיב. "חשבתי על בינה מלאכותית, ועל כך שפתאום אתה אומר לעצמך: יכול להיות שלא יצטרכו אותי יותר. גם את השם של הספר באנגלית המציאה בינה מלאכותית. אני לא הצלחתי לחשוב על שם טוב, תיארתי את הספר למכונה, היא העלתה כמה הצעות ואחת מהן באמת נבחרה. כמי שמכין סרטונים ושיעורים על הדף היומי חשבתי שאני מוגן מהאיום של הבינה המלאכותית, אבל בשלב מסוים ביקשתי מצ'אט GPT למצוא לי השוואות בין שני מושגים תלמודיים, 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' ו'מיגו'. קיבלתי ממנו דוגמאות מדהימות שהראו לי שהוא מבין היטב. ואז אני תופס שמהר מאוד הוא גם יוכל ליצור שיעורי דף יומי בצורה הרבה יותר טובה ממני.
"לדעתי זה מתחיל שם, בעגלות. בפשט של התורה, שאף פעם לא שמתי לב אליו, נאמר שהנשיאים תורמים עגלות והשם אומר למשה: קח אותן. המדרש מספר שמשה התלבט בהתחלה אם לקבל את התרומה הזאת, אבל לא מוסבר למה. אני חושב שהעגלות בסיפור הן משהו מודרני, שבמקרה הזה עוזר לנו לסחוב, והמסר של התורה הוא שאמצעים כאלה אינם איום, אלא הזמנה. אנחנו צריכים להיות טובים יותר, לא לבזבז זמן על פעולות טכניות כמו סחיבה, את זה אפשר לתת לעגלות לעשות. העגלות הן בעיניי סמל לכל מה שמוריד מאיתנו את העול הפיזי, ומאפשר לנו להתפנות לדברים החשובים באמת. משה מתלבט אם צריך לוותר על העול הפיזי, והשם אומר לו – כן".
ולצד השימוש בהומור, הוא כותב לא מעט על כאב פרטי שמלווה אותו בשנה האחרונה – פטירתה של אחותו הגדולה, שירה. "חודשיים לפני ראש השנה, חבר קרוב של הבן שלנו נפטר לאחר שלקה במכת חום בעת שירותו הצבאי", מספר בריליאנט. "זה היה שוק גדול. חודש אחר כך אובחן סרטן אצל שירה. למעשה הדברים התחברו – היינו בשבעה בביתו של החבר בכרמי־צור, ואז עברנו בירושלים בבית החולים, שם אחותי עברה בדיקות מכיוון שלא הרגישה טוב. שבועיים לאחר מכן היא נפטרה. זה היה סרטן הכבד, והוא היה אלים ומהיר מאוד".
רצף האירועים הטראגיים, שאליהם הצטרפו כמובן הטבח ב־7 באוקטובר והמלחמה הארוכה, ערער אצלך משהו באמונה?
"כשאמי נפטרה, הרגשתי שרצפת העולם הופכת לפתע שקופה, ואני מגלה את התהום עם האש והשדים שנמצאת מתחת. ידעתי שאנשים מתים, אבל עד שזה לא נגע בי אישית, לא באמת הבנתי. האירוע הזה לא ערער אותי רוחנית, אלא כאמור כיבה אותי, ונתן לי הסתכלות אחרת על כמה הכול שברירי וכמה רע יש בעולם. מהבחינה הזאת אני מרגיש שהגעתי לשנה האחרונה כשאני מחוסן יחסית. הפעם זה גרם לי את ההפך מ'וידום אהרן', ומיד אחרי השבעה התחלתי לכתוב הרבה על שירה. כשאתה כותב, פתאום יש לך עוד מה לכתוב. ראיתי כמה השראה הסיפורים האלה נותנים לאחרים, בצורה שלא הייתי מודע אליה קודם. ובאמת יש בה הרבה השראה.
"שירה רצתה ללמוד רפואה, ובהתחלה לא התקבלה. היא למדה מדעי הרפואה, בהמשך התקבלה לרפואה, הלכה באמצע ללמוד תורה במשך שנה, ואז שילבה בין לימודי רפואה ללימודים במדרשה במגדל־עוז, שזה קשה מאוד. אחרי שסיימה את לימודי הרפואה, היא החליטה שחשוב יותר להיות עובדת סוציאלית. אצלנו במשפחה זה היה בגדר 'שוב שירה והשטויות שלה', אבל כשאתה מספר על כך לאחרים, זה נשמע להם מדהים – ללכת אחרי הלב, לעזור לאנשים ולחברה במקום שבו צריכים אותך. וזה באמת נכון. בשלב מסוים היא החליטה להפסיק לעבוד, ובמקום זה להיות בבית עם הילדים. כלומר, למדה עשר שנים ובסוף נשארה בבית. במשפחה זה היה בגדר שיגעון, ופתאום אנשים מבחוץ מסתכלים על זה ולומדים ממנה על מסירות משפחתית. אני לא יודע אם אפשר לכתוב דבר כזה על קרובים שלך לפני שהם מתים, לצערנו, אבל כן אפשר אולי ללמוד מזה לא לשפוט מהר כל כך, אלא להסתכל על אנשים בעין טובה ולא ביקורתית. לנסות לראות אותם מזווית חיצונית".
בסיום הריאיון הקודם שאלתי אותך מה אתה מתכנן לעשות בהמשך, ובתשובה ציינת שישה דברים – שאף אחד מהם לא היה ספר על פרשת שבוע. מה אתה מתכנן הלאה?
"אז יש כאמור ספר על רבי חיים מבריסק, שאני מתכוון ומקווה לסיים בקרוב. יש בי צד שרוצה לפגוש אנשים אמיתיים. זה חסר לי. היום אני עושה דברים מול דף ועט ומחשב, וההשפעה היא רחבה מאוד, אבל קצת רדודה לעומת מישהו שיושב מול אנשים. בדמיוני אני עורך סדנאות של 'תורה חיים שלי', שבהן אנשים כותבים סיפורים משלהם על הפרשה, ומחברים את התורה לחייהם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
