בבית מלון בפאתי אמסטרדם, בשעת לילה של אמצע הקיץ, רוני טרמין ואני מוצאים פינה נוחה לדבר בה. אחרי יום של ביקור בשוק גבינות בעיירה חאודה, נהיגה בקרטינג, משחק לייזר טאג ורכיבה ב"אופני בירה" קבוצתיים בנוף ההולנדי, הוא מספר לי על אחיו, רס"ר במיל' שי טרמין, בן 26, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה. רוני מדבר ברצף, כמעט מרצה, חוזר על משפטים ששינן בעשרות הפעמים שסיפר את הסיפור הזה. על ידיו הוא עונד צמידים – צמיד בד שמודפסות עליו המילים "בדרכך, לזכרך", צמיד מתכת שחרות עליו בכתב יד המשפט "אתם הכוח שלי להמשיך", וצמידי גומי של עמותות סיוע לילדים חולי סרטן ולמשפחותיהם, שהבולט שבהם הוא הצמיד הירוק־ורוד של עמותת זכרון מנחם.
השיחה שלנו, בלתי מוקלטת, אישית ושקטה, נמשכת עד מאוחר, הרבה אחרי חצות. רוני מפרט את מורשתו המשפחתית – דור שישי בראש־פינה, צאצא לאחד ממייסדי המושבה. הוא מדבר על אחיו הגדול באהבה אין קץ ובהערצה. הוא מסביר איך הוא ומשפחתו וחבריו של שי מכל תחומי החיים פועלים להנציח את דמותו. והוא מספר לי על המצפה שהקימו לזכרו, במעלה המושבה, צעד וחצי אל תוך הטבע, מתחת לאיקליפטוס ענק ומול נוף הגולן. עוד נגיע למצפה הזה.
אל מחנה הקיץ השנתי של זכרון מנחם הצטרפתי לכמה ימים בסוף יולי, כדי לפגוש את הילדים, המדריכים והמארגנים. הייתי כבר במחנה קיץ של זכרון מנחם, לפני 15 שנה, כשחליתי בעצמי בלימפומה. בין סדרת כימותרפיה אחת לאחרת טסתי עם הארגון להולנד, ליותר משבוע. אני זוכר היום רק במעורפל את הטעם המתכתי הכבד שעולה בפה כשרעלי הכימותרפיה זורמים בוורידים. את עומס הנוזלים, את הראש הכבד, את הבחילות. אבל אני זוכר היטב את התחושה שאתה נלחם בגופך הבוגדני, למעשה לבדך. גם אם המשפחה והחברים והרופאים ומתנדבי העמותות עומדים תמיד לצידך כדי לסייע, אתה עדיין נלחם לבד נגד העולם. המחנה של זכרון מנחם לא רק הסיח את דעתי מכל התחושות הללו לזמן מה, אלא גם הפגיש אותי עם אחרים שנלחמים כמותי באותה המלחמה, ובמלחמות קשות עוד יותר.
השנה, הילדים במחנה הקיץ, המדריכים והמארגנים, כולם בעיצומה של מלחמה נוספת, יחד. אחד החניכים הבוגרים יותר, למשל, גילה שהוא חולה רק כשגויס למילואים ב־7 באוקטובר. תוך כדי האימונים לקראת הלחימה התברר לו שהוא אינו מצליח לנשום. כל מאמץ קל העלה את הדופק שלו לרמות מטרידות. הוא שוחרר במהרה, אובחן והחל לקבל כימותרפיה בזמן שחבריו נלחמים. חניך אחר הספיק לשרת שמונה חודשים בסדיר לפני שהתגלה הסרטן בגופו, והוא שוחרר מצה"ל וטופל בארץ ובבית חולים באוסטריה.
בדצמבר נכנסה היחידה של שי לרצועה, והוא עבר לתקשר עם הבית רק במכתבים. בין השאר כתב להם את המשפט שחרות כעת על צמיד המתכת שרוני נושא על ידו – "אתם הכוח שלי להמשיך". ואז, לקראת סוף דצמבר, הוא נהרג
המדריכים שעומדים לפני גיוס ובנות השירות של זכרון מנחם מכירים חברים שנפלו בקרבות, בהם צעירים שהיו פעילים בעמותה. אחד מהם הוא המתנדב הוותיק מלכיה גרוס, בן 25 מסוסיא, שנהרג במהלך הכניסה לרפיח, אחרי שהיה חמישה חודשים במילואים בחזית הצפון. בחופשות הקצרות מהלחימה הוא נהג להגיע לבית החולים סורוקה בבאר־שבע ולהיפגש עם הילדים החולים, שהמתינו לו באהבה, בדאגה ובגעגועים.
רבים מהמדריכים המבוגרים יותר והרופאים המלווים את פעילות העמותה, הגיעו למחנה בהולנד בין תקופת מילואים אחת לאחרת. בארץ בוערת מלחמת חרבות ברזל, והם כאן, עוזרים במלחמה שונה לגמרי. אחד המדריכים, יונתן פרינס, קל דיבור וחייכן, מאיר עיניים, שוחרר מהצבא לפני כמה חודשים בעקבות פציעה אנושה בקרב במרכז רצועת עזה. חברו הטוב עמית בונצל, בן 22 משוהם, נהרג לצידו באותה היתקלות. הפרמדיקים שפינו את פרינס אמרו שלא ישרוד, אבל הרופאים הצליחו להציל את חייו.
פרינס התנדב בזכרון מנחם עוד כשלמד במכינה לפני הצבא, וכשהתגייס נאלץ להפסיק להשתתף בפעילות. אחרי שנפצע ביקרו אותו מירי וחיים ארנטל, מייסדי העמותה, ועודדו אותו לעבור את השיקום ולשוב להתנדבות. מאז כבר הספיק להשתתף במחנה החורף, שנערך בקפריסין, והוא מספר לי על חוויה חזקה שחווה שם כשליווה את קבוצת הבוגרים: שתי בנות עמדו לגלוש באומגה, ובעודן עומדות על המגדל, גבוה מעל האדמה, הפאה של אחת מהן נפלה לקרקע וחשפה את ראשה הקירח. חברתה, בלי להסס, הסירה את הפאה מראשה שלה והטילה אותה ארצה, במחוות סולידריות אמפתית. החבורה כולה, הוא אומר, עדיין נפגשת מעת לעת, המתנדבים וגם חבריהם – הוא מעדיף לא להשתמש במילה "חניכים". "קבוצה חזקה", הוא מציין.
איך זה להיות כאן עם זכרון מנחם, בזמן שהחברים שלך נלחמים בעזה?
"כשאתה נפצע, כל עם ישראל מחבק אותך, ואתה מרגיש שזה יותר מדי. כאן אפשר לתת בחזרה".
כשאני מקשיב לסיפורו של פרינס בדולפינריום בהרדרוויק, כשעה נסיעה מאמסטרדם, עוצרים לידנו לרגע בני הזוג ארנטל. שניהם חייכנים ודברנים, נמרצים ועסוקים – גם היום הם ממש כפי שזכרתי אותם ממחנה הקיץ ההוא לפני 15 שנה. בעצם, הם נראים אפילו צעירים משנראו אז.
פרינס מנצל את ההזדמנות לשאול אותם על הפן המוסרי של מופע הדולפינים שהילדים נהנו ממנו. חיים פונה מיד להיבט החשוב ביותר בעיניו: כל עוד הדולפינים המאומנים מסייעים לרפא ילדים, זה טוב. מירי, שזכתה יחד איתו בפרס ישראל למפעל חיים, מספרת על הביקור שלהם אצל פרינס בבית החולים. לאורך כל מחנה הקיץ ניכר שהקשר שלה לחניכים ולמדריכים חם ואמהי. היא נהנית לקנות איתם פירות ליד שוק הגבינות, לדבר איתם בטיולים ולראות אותם מחייכים. גם בעיניה אימון הדולפינים אינו בעיה: מה שעוזר לילדים להסיח את דעתם מהמחלה לרגע, יכול לרפא.
שובם של חוקי הקורונה
חודש וחצי אחרי מחנה הקיץ אני מגיע לראש־פינה, להיפגש עם רוני טרמין ואמו שלומית תחת "האיקליפטוס של שי" במעלה המושבה. על גזע העץ רוני מראה לי את שמותיהם של שי ושל חברתו מעיין, חרותים בקליפה. "שי נהג לשבת כאן", הוא מצביע על הגזע. "הוא היה מביא לפה חברים, פותח פק"ל קפה". עד לפני כמה חודשים לא היה כאן כלום, רק האיקליפטוס; עכשיו פזורים לידו ספסלי עץ כבדים ויפים, שולחן אבן מונח על מצע טוף כהה, ושלט מספר על חייו של שי ועל דמותו. בני המשפחה גם תלו על העץ נדנדה, אל מול הנוף. "הוא אהב להתנדנד על כל דבר אפשרי. על ערסלים, על 'טרזן' בירדן", נזכר רוני.
שי ליווה את רוני במשך כל תקופת החלמתו מלוקמיה. רוני חלה בקיץ 2022, בין כיתה י' לכיתה י"א. אחרי שתי שנות מגפת הקורונה, הוא הספיק ללמוד רק שנה אחת נורמלית ומלאה בתיכון בקיבוץ דפנה, ואז אושפז למשך כחצי שנה במחלקת הילדים של בית החולים רמב"ם. ביומה הראשון של 2023 עבר השתלת מח עצם – "נולדתי מחדש", הוא אומר – ותהליך ההחלמה, שכולל בידוד מוחלט בבית החולים ואז בידוד ביתי ממושך, חיסל לו גם את שנת הלימודים ההיא. ובכיתה י"ב, אחרי שבועיים של לימודים ואז חופש של חגים, פרצה המלחמה ושברה שוב את העולם. בית הספר פונה מהקיבוץ הסמוך לגבול, עד שנמצאו הפתרונות המתאימים הגיע דצמבר, וביום שישי, 22 בדצמבר 2023, שי נפל בלחימה בעזה.
"בערב שבת הייתי בבית, הלכתי לישון", מספר רוני. "בשלוש בלילה התעוררתי ושמעתי הרבה מאוד אנשים בבית. ירדתי למטה ואבא שלי סיפר לי את מה שקרה". שלומית היא שפתחה את הדלת למבשרים. בשיחה שלנו בהולנד רוני סיפר לי שההורים הודיעו מיד לכל מי שיכלו להודיע – לאח השני עמית, לחברה מעיין מתל־אביב – אבל פחדו להעיר אותו, הבן הקטן, ולספר לו שאחיו הנערץ נפל. "מעיין הגיעה חצי שעה אחרי שאני התעוררתי, היא נסעה כל הלילה מתל־אביב. גם כל החברים, חברי ילדות של שי, הגיעו מהמרכז וישבו איתנו עד שמונה בבוקר. באותו הלילה אף אחד לא ישן, כולם היו איתנו. ה'הותר לפרסום' עוד לא הגיע, זה נעשה רק במוצאי שבת, אבל לכל החברים הקרובים ובני המשפחה הודענו, וכולם באו".
ההלוויה התקיימה בבית העלמין הצבאי בראש־פינה ביום ראשון בצהריים. "ביקשנו לראות את הפנים שלו לפני ההלוויה", אומרת שלומית. "רצינו שהוא ייפרד מהבית, ושנראה אותו". רוני נזכר איך כל אחד מבני המשפחה נפרד משי בדרכו שלו, ואז הם יצאו באוטובוס לנסיעה, מאחורי המכונית שנשאה את הארון. "לאורך הנסיעה הזאת, כל תושבי ראש־פינה עמדו בצידי הדרך עם דגלי ישראל, וליוו אותנו עד בית העלמין. השבעה הסתיימה ב־31 בדצמבר. ביום הראשון של שנת 2023 קיבלתי תרומת מח עצם, וביום האחרון של השנה קמתי מהשבעה על אח שלי".
לשי היה חלק גדול בהחלמתו של אחיו הצעיר. מיד כשרוני אושפז, החלו בני המשפחה ללוות אותו בבית החולים במשמרות רצופות: האחים שי ועמית היו שם בימים ובלילות, ההורים בעיקר בימים, וגם אחותה של שלומית הצטרפה למאמץ. שלומית עצמה פחדה בתחילה להגיע לשם. כשהצלם אייל מרגולין מצלם את רוני על הנדנדה שנתלתה מהעץ, היא מספרת לי בשקט, בצד, על החרדה שלה מחלוקי הרופאים, ממסדרונות בית החולים, מהמחלה. אבל אחרי שבועיים של אשפוז, שי התקשר ואמר לה שרוני חייב שגם היא תהיה שם איתו. "המשפט הזה ששי אמר לי הדהד בי עד כדי כך שלא ישנתי באותו הלילה. בחמש בבוקר הנענו את האוטו ויצאנו. כל הדרך שתקתי, רעדתי. כשהגעתי למחלקה הלכתי ישר לרוני, לחדר שלו. רק בזכות שי זה קרה. אני פחדתי להגיע לשם, קשה לראות את הילד שלך במצב כזה, אבל שי חיזק אותי".
הנוכחות של המשפחה חשובה.
"כולנו היינו שם בשבילו, לא עזבנו אותו לרגע. הוא לא היה לבד. אני, בעלי, האחים שלו, אחותי שנרתמה. במחלקה אמרו לנו: עוד לא ראינו משפחה שמגיעה ככה, כולה. עצרנו את החיים, מה שנקרא. היינו צמודים אליו חצי שנה".
רוני טרמין: "לפני שנתיים הרופאים אמרו שאולי אחגוג את ראש השנה בבית. שי היה איתי, וממש התרגשנו. השמענו מוזיקה, שירים ששנינו אוהבים. הפלייליסט שלי מושפע מאוד מהטעם המוזיקלי שלו. השמענו את 'לחזור הביתה' של התקווה 6, ופשוט התחלנו לבכות"
רוני מספר שלפני שנתיים, באשפוז הראשון, הממושך, הציעו הרופאים שיחזור הביתה לראש השנה. "הם אמרו שהמדדים בסדר, אז אולי אחגוג את ראש השנה בבית. זה היה אחרי חודש וחצי של אשפוז וטיפולים וכימותרפיה, ולא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום, הייתי תקוע בחדר. שי בדיוק היה איתי כשקיבלתי את הבשורה שאני עומד לצאת. זה היה אמור להיות לשישי ושבת וראשון, ובסוף היה לי חום וחזרתי לאשפוז. אבל כשקיבלנו את הבשורה שאני יכול לצאת בפעם הראשונה מבית החולים, ממש התרגשנו. אז השמענו מוזיקה, שירים ששנינו אוהבים. הפלייליסט שלי מושפע מאוד מהטעם המוזיקלי שלו. השמענו את 'לחזור הביתה' של התקווה 6, ואני והוא פשוט התחלנו לבכות. שנינו התרגשנו רצח בלילה ההוא ברמב"ם. פשוט בכינו".
גם מתנדבי העמותות, ובהן זכרון מנחם, תמכו ברוני לאורך תקופת המאבק במחלה. "אחרי השתלת מח עצם יש אשפוז של בידוד הגנתי", הוא מספר. "חדר סגור, אטום. הייתי בו תקופה שנחשבת קצרה יחסית, רק חודש. נכנסתי לבידוד שבוע לפני ההשתלה ויצאתי שלושה שבועות אחריה. הרופאים נכנסים לשם בחלוקים וכפפות ומסכות, כי כל חיידק שנכנס, אפילו חיידקים טובים, היה יכול להרוג אותי. פשוט אין מערכת חיסונית. גם בני המשפחה לבשו אמצעי מיגון, וכך גם בנות השירות, שנכנסו אחת בכל פעם. הקשר שלי עם בנות השירות היה מצוין, ואני בקשר איתן עד היום".
"הן חלק מאיתנו, הבנות האלה", אומרת שלומית. "הן נקשרו לכל המשפחה, מעבר לזה שהן ליוו את רוני".
רוני: "כשיצאתי מהאשפוז, בהחלמה, הייתי חצי שנה בבידוד ביתי. חברים שלי שרצו לבוא היו צריכים לשבת בחוץ, עם מסכות – כמו חוקי קורונה. בנות השירות באו לבקר אותי גם בתקופה הזאת".
שלומית: "איך רוני אמר בהרצאה שעשיתי על כל העניין? 'אם לא הבנות האלה, אני לא יודע איך הייתי עובר את כל התקופה הזאת'. המשפחה ובנות השירות החזיקו אותו. לא הכרתי לפני כן את העמותות האלה, אבל אני מורידה בפניהן את הכובע".
הביטבוקס של מלכיה
יש משהו עוצמתי במחנות הקיץ של זכרון מנחם. כבר כשהצטרפתי כחניך למחנה בהולנד, ושנה אחר כך למחנה בבריטניה, התרשמתי מהמון הילדים והמדריכים והצוות הרחב, שכולל רופאים ואחיות, עובדי מטבח, צלמים, מאבטחים ועוד. המשלחת ככלל לובשת את אותן החולצות, בצבע ירוק בהיר ובוהק, ובכל מקום שהיא מגיעה אליו היא נראית כמו כוח מרשים ומאוחד. מדי פעם נעמדים כולם ומצטלמים לתמונת ענק, תוך כדי צעקות, שירי מורל, ריקודים – יותר ממאה ילדים ולא פחות מכך אנשי צוות ומלווים. התמונות הללו היו מוזרות לי בתור אחד החניכים במחנה, אבל עכשיו, מן הצד, ראיתי איזה כוח יש בחבורה הזאת, שיכולה לעמוד ביחד במשך עשר דקות מול מצלמות ולא להפסיק לשמוח אפילו לרגע אחד.
בחאודה, בשוק הגבינות ובדרך אליו וממנו, כמה הולנדים הבחינו בחיל הרפואה הזה, שכולו חולצות ירוקות. הם שאלו אותי מאיפה אנחנו, ומה אנחנו עושים פה. הסברתי בקצרה. אחת מהם, סטודנטית לארכיאולוגיה שזיהתה את העברית על החולצות וניסתה לפענח את הכתוב, התעניינה גם לגבי המלחמה. "זה בטח קשה, לחיות בישראל בתקופה כזאת", היא אמרה לי. "טוב שהם מגיעים לנוח כאן".
בערב הראשון של המחנה נערך אירוע הוקרה בהיכל התרבות העירוני באמסטרדם, בנוכחות אנשי הקהילה היהודית של העיר. ישי ריבו עלה לבמה והקפיץ בריקודים את הילדים, ואלה הצטרפו במלוא האנרגיות גם אחרי יום שלם של טיסה, נסיעות, הליכה ושיט בתעלות העיר. גם הזמר ישי לפידות, שמתנדב זה שנים ארוכות בזכרון מנחם, הצטרף אל ריבו. לפני הריקודים נאמו אנשי העמותה וכמה מחברי הקהילה, כולל שליח חב"ד באמסטרדם. שגריר ישראל בהולנד מודי אפרים קרא פרק תהילים ותפילה לשלום חיילי צה"ל. הערב ההוא, ולמעשה המחנה כולו, הוקדשו לזכר מלכיה גרוס. רבים מהילדים דיברו עליו כששוחחתי איתם. ליאן למשל סיפרה שהוא ידע לחקות קולות של ציפורים, ועשה זאת בלי הרף כדי לשעשע את החולים. ילד אחר, אלעד, סיפר שכינו אותו "מלכיה ביטבוקס".
גדלתי בסוסיא, אבל לא הכרתי את מלכיה ואת משפחתו. מהתמונות בלבד נדמה שהיה לו אופי שקט, של בן ישיבה מנומס. נראה שההתנדבות בזכרון מנחם הוציאה ממנו אנרגיות אחרות, והוא עשה הכול כדי לשמח את הילדים הקטנים שליווה בבתי החולים ובמחנות הנופש. "המטרה היא להוציא את האדם מהמחלה", אומר לי אחד מהרכזים בשיחה במלון. "החלק הכי חשוב בתהליך הריפוי הוא הנפש. אנחנו נכנסים למרחב של הילד ושל המשפחה ברגעים הכי קשים, ולכן המתנדבים שלנו ובנות השירות שאנחנו בוחרים הם סיירת. הם מתעסקים בנשמות, והם חייבים ללכת עד הסוף. אי אפשר לוותר. ובראייה מלמעלה הם מבינים את המשמעות: יש להתנדבות הזאת השפעה ישירה, ממש כמו רופא שנותן טיפול".
המתנדבים הבוגרים יותר, שכבר התחילו את החיים, מספרים שהם עוזבים את העבודה לשבועיים בכל שנה, לוקחים חופש על חשבונם, ויוצאים למחנה למרות המחיר שזה גובה מהם ומהמשפחה, וגם אם זה לצורך ניהול המטבח. הארוחות, אגב, אינן סתם ארוחות: הן דורשות לוגיסטיקה משוגעת בגלל ענייני כשרות ועוד, אבל צוות המטבח מנסה להפוך כל ארוחה לחגיגה, כולל קישוטים, מוזיקה, קינוחים מיוחדים ומה לא. "זו הבטרייה שלי", אומר לי אחד המתנדבים. "אני רואה מול העיניים את השיפור במצב של הילדים. רפואת הנפש היא העיקרית, יותר מרפואת הגוף".
שלומית טרמין מספרת שחשה חרדה מבית החולים, עד שאחרי שבועיים של אשפוז, שי התקשר ואמר לה שרוני חייב שגם היא תהיה שם איתו. "המשפט הזה הדהד בי, לא ישנתי כל הלילה. בחמש בבוקר יצאנו מהבית, וכשהגעתי למחלקה הלכתי ישר לרוני. קשה לראות את הילד שלך במצב כזה, אבל שי חיזק אותי"
את פרופ' ראובן אור, שהיה ראש המחלקה לטיפולי מח עצם בהדסה עין־כרם עד לפני שש שנים, אני זוכר גם מהמחנה שהייתי בו כחניך. פרופ' אור ואשתו מלווים את זכרון מנחם מאז 1991, ועושים את זה מכיוון שחיזוק הנפש, גם בעיניהם, הוא חלק חשוב ביותר בהחלמה מסרטן. צוות הרפואה שמלווה את המחנה כולל ארבעה רופאים וחמש אחיות, והעמותה מטיסה מהארץ ארגזים על ארגזים של ציוד רפואי. באחד מאולמות המלון נפתחה מרפאה מושקעת, עם מכשירי אבחון, כל התרופות הדרושות, מיטות, מחיצות, מה לא. אין ילד שמנוע מלצאת למחנה רק בגלל החשש שלא יוכל לקבל טיפול במקרה של הידרדרות כלשהי. מספרים לי כאן שרופאו של אחד הילדים לא היסס לרגע כששאלו אותו אם לדחות סדרת טיפולי כימותרפיה כדי לאפשר לילד לצאת למחנה הקיץ: הוא אמר מיד שהכימותרפיה תעבוד הרבה יותר טוב אם המטופל יקבל אותה לאחר שיחזור מהמחנה.
אני יכול להעיד. עד כמה שאני זוכר, הכימותרפיה האחרונה שקיבלתי אחרי מחנה הקיץ הייתה קלה יותר מקודמותיה. המחלה לא נעלמה עדיין, ונדרשתי גם לעבור סדרת הקרנות במשך חודש שלם, מדי יום, שישה ימים בשבוע. אבל יכולתי לחשוב שוב על החיים שאחרי, וזכיתי באיזו אופטימיות חדשה. גם כשהתהלכתי במשך חודש עם סימונים קבועים על החזה, אותות הכוונת של מכשיר ההקרנה, המחשבה שלי כבר הייתה במקום אחר.
איש החלומות הלך לישון
רוני טרמין פטור משירות צבאי בגלל הסרטן, אבל הוא מתכוון להתגייס בעוד כשנה לשירות לאומי. הוא מקווה להשתלב בעמותה כלשהי שתומכת בחולי סרטן, בשל ההשראה שקיבל ממתנדבי זכרון מנחם וארגונים אחרים, ואולי אפילו לשרת באותה המחלקה שטיפלה בו, מחלקת הילדים בבית החולים רמב"ם בחיפה. "לעזור לאנשים שעזרו לי – זה גם חלק מהעניין", הוא אומר. בינתיים הוא הצטרף לשנת שירות מטעם ארגון "בקהילה" בכפר הילדים בכרמיאל, והוא מדריך שם ילדים ונוער בסיכון. "שי עשה שנת שירות בפנימיית 'אהבה' בכפר־ביאליק", אומרת שלומית. "בעקבות זה הוא החליט שילמד עבודה סוציאלית. בכלל, הוא היה ילד שכל הזמן נתן ועזר. בעקבותיו גם רוני עושה עכשיו שנת שירות, וגם עמית עשה חצי שנה של מכינה עם נוער מוסלמי ונוצרי שמתגייס לצה"ל".
המשפחה פועלת להנצחתו של שי בדרכים רבות, והמצפה שהקימו במעלה ראש־פינה הוא רק אחת מהן. האהבה של שי לטבע מונצחת בכמה דרכים נוספות: "חבר שלו טיפס לפסגת הקילימנג'רו עם התמונה של שי, הצטלם שם ושלח לנו את התמונות", מספרת שלומית. יש לזכרו מצפה נוסף, סמוי יותר, שקשה להגיע אליו: "כאן למעלה, בוואדי ראש־פינה", אומר רוני, "יש מקום ששי והחברים שלו היו מגיעים אליו כשהיו צעירים, בתיכון. בטונדה כזאת באמצע הוואדי, לא ממש ברור לנו למה היא שם בכלל. זה מקום יפה עם נוף, והם היו יושבים שם הרבה. אז אחד החברים בנה שם ספסל עם תמונה של שי, וכתוב 'לזכר שי טרמין'".
קטע מהשיר "איש החלומות", שנכתב והולחן לזכרו של שי, חרות על לוח ההנצחה במצפה האיקליפטוס. "איש החלומות הולך לישון בעולם עצוב בלי היגיון", כתב מי שהיה המ"פ של שי בשירות הסדיר. "מתכסה הוא בשמיכת פרחים, ובכל לילה אנחנו נפגשים. וכשנהיה כאן קשה, יושבים ביחד לקפה, אתה מסביר לי מה קורה עם העולם הזה". רוני שר את השיר לזכר אחיו בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בבית העלמין, לא רחוק מהמצפה שאנחנו יושבים בו. אהבתו של שי למוזיקה הובעה גם באירועי הנצחה אחרים, בהשתתפות הזמרים האהובים עליו ביותר – מערב שירה עם שולי רנד, שהתקיים בבית אחת התושבות בראש־פינה, ועד אירוע לרגל יום ההולדת של שי, שחבריו ומשפחתו חגגו בעין־גב יחד עם אמיר דדון.
יונתן פרינס שוחרר לפני כמה חודשים בעקבות פציעה אנושה בקרב. אחרי שעבר שיקום הוא חזר להתנדב בזכרון מנחם, והוא מספר לי על חוויה ממחנה החורף בקפריסין: שתי בנות עמדו לגלוש באומגה, ובעודן עומדות על המגדל, הפאה של אחת מהן נפלה לקרקע וחשפה את ראשה הקירח. חברתה, בלי להסס, הסירה את הפאה מראשה שלה והטילה אותה ארצה
"הוא היה בנאדם מוזיקלי מאוד", מספר רוני בגעגוע ניכר. "הוא לימד את עצמו לנגן בגיטרה, חבר שלו עזר לו טיפה ללמוד לנגן באורגן ואז הוא לימד את עצמו, שירה הוא גם למד בעצמו. והוא שר מדהים, הפיץ שמחה, הפיץ אהבה, זה כל מה שהוא עשה בחיים". המוזיקה ששי אהב תפסה מקום נכבד גם בערב ההשקה לבירה שהוציאו לזכרו – "היא נקראת 'טריפל טרמין', מוכרים אותה בכל מקום כאן, וגם בכמה מקומות במרכז", אומר רוני.
"עכשיו נוציא מהדורה של יין לזכרו", מוסיפה שלומית. "יש מישהו שבא אלינו עם יין לטעימות, הוא עובד עם כמה יקבים. בחרנו כמה סוגי יינות, והם יצאו עם תווית שערכנו לזכר שי. אני גם עומדת להתחיל בקרוב מאוד הרצאות לזכרו, על מה שהמשפחה שלנו עברה ומה שרוני עבר, וכל ההתמודדות שלנו".
רוני: "הסיפור שלנו הוא לא סיפור נורמלי אפילו בקרב שתי המשפחות האלה, של הסרטן ושל השכול. אין הרבה אנשים שחוו את שניהם, ועוד בזה אחר זה".
שלומית: "זו התמודדות לא פשוטה, אבל אנחנו בחרנו להרים את הראש ולהמשיך, כי אני חושבת שזה מה ששי היה רוצה – להמשיך בחיים, ולהנציח אותו בכל דרך".
עד תחילת השנה, לפני המלחמה, גר שי בתל־אביב ועבד בהפקת הסדרה הקומית "קופה ראשית". "אפילו שהוא היה רק עוזר הפקה, כמו הרבה אחרים שם, הוא נגע בלבבות של כולם", מספר רוני. "אנשי התוכנית באו אלינו לשבעה, והזמינו אותנו לספיישל שהם הפיקו בגלל המלחמה, והוקדש לזכר שי. בסוף הפרק הופיעה כתובית: לזכרו של שי טרמין".
בקיץ הקודם עזב שי את העבודה ואת תל־אביב, ועבר לקיבוץ דפנה. הוא שכר שם דירה והתחיל ללמוד במכינה לקראת לימודי עבודה סוציאלית במכללת תל־חי. "גם במכללה הוא נגע בכל כך הרבה אנשים, עוד לפני שהוא התחיל ללמוד שם", אומרת שלומית. "בסוף לימודי שנה א' של החוג לעבודה סוציאלית הקימו שם פינה לזכרו, ואני באתי וסיפרתי עליו. שי היה מדובר בחוג הזה, אפילו שהוא לא התחיל ללמוד איתם. ראש החוג נמצאת בקשר איתנו, וברגע שהם יחזרו לקמפוס בתל־חי, יקימו פינה קבועה לזכרו. הם רוצים לייסד גם קרן מלגות על שמו".
ב־7 באוקטובר היה שי בבית ההורים. הוא ואחיו עמית קיבלו צו 8 ויצאו למילואים. בדצמבר נכנסה היחידה שלו לרצועה, והוא עבר לתקשר עם הבית רק במכתבים. בין השאר כתב להם את המשפט שחרות כעת על צמיד המתכת שרוני נושא על ידו – "אתם הכוח שלי להמשיך". ועוד כתב: "אני מרגיש את האנרגיות הטובות שנשלחות לי מהבית. אנחנו חזקים, תומכים אחד בשני ובמצב רוח טוב". ואז, לקראת סוף דצמבר, הוא נהרג.
בתמונות שמראות את שלושת ילדי משפחת טרמין, רוני דומה מאוד לשני אחיו הגדולים: בעיניים, בחיוך. אבל רואים גם שהוא האח הקטן מהשלושה, שנשען על אח גדול. אחת התמונות, משיאה של המחלה, כואבת במיוחד: שי שוכב על הספה בבית, ורוני שוכב לצידו, נשען עליו, מחבק אותו. הוא נטול שיער, חלש מכימותרפיה, עייף. מעיניו נשקף דיכאון. קשה לראות איך רוני מהתמונה הוא אותו רוני שאני פוגש בהולנד ובראש־פינה – צוחק, משוחח, מוכן בכל רגע לפצוח בשיר שעולה במקרה במחשבתו. הרוני הזה, היחיד שאני מכיר, קיים בזכות כוחו להיאבק במחלה שתקפה אותו. ואני יודע, מתוך הניסיון שלי, שהכוח הזה קיבל חיזוק משי, משאר המשפחה וממתנדבים ומתנדבות שעשו ככל יכולתם לעודד אותו ולתת לו משען בימי הטיפולים.
לקראת סוף השיחה, אייל מרגולין מצלם כמה תמונות של רוני ואמו יחד, ושל רוני ליד תמונת אחיו, בלוח ההנצחה העומד לצד האיקליפטוס. שני מטוסים עולים צפונה בשמיים מעלינו, רעם מנועיהם נשמע הרחק מאחוריהם. אני מתכוון להישאר לנפוש בראש־פינה בסוף השבוע, אני מספר לרוני ולאמו, בשיחה בשבוע שעבר. מיד אחר כך אני צריך להתייצב במילואים. טוב שיש לי יומיים־שלושה של שקט ורוגע לפני הסערה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
