על קיר המשרד הקטן של "אגדה – בית סיפורי העם היהודי" בכפר־עציון, משרדה של המנכ"לית והמייסדת שרה ב"ק, תלוי ציור עז צבע: ציפור פרושת כנפיים שנוצותיה זוהרות בגוני אש ולהבה. ציירה אותו אמה של ב"ק, בעקבות אחד הסיפורים שנכללים במיזם. "זה סיפור שאני אוהבת מאוד. לספר לך?"
ספרי לי.
"פעם, בשעת לילה מאוחרת של יום חמישי, ישבו התלמידים בבית המדרש בצאנז וסיפרו סיפורים. ואז הם שמעו מבחוץ את הרבי שלהם, הרב חיים מצאנז, מגיע. הוא היה גורר רגל אחת, ולכן הם זיהו את ההליכה שלו. כששמעו אותו מתקרב, השתתקו האברכים מיד. הרב נכנס לבית המדרש ושאל את התלמידים השותקים – מה אתם עושים? אף אחד לא ענה. שוב שאל, ושוב שקט. לבסוף אחד התלמידים אמר לו: הרב, סיפרנו סיפורי צדיקים. הרבי מצאנז שמע, מילא לאט את המקטרת שלו, נשף טבעות עשן בזו אחר זו אל חלל החדר, וכשנמלא האוויר עשן, אמר הרבי לתלמידים: יש בעולם מין עוף הנקרא 'פָא'. ציפור שרגליה פצועות, זבות דם, מכוסות גלדים ומלוכלכות בבוץ", מספרת ב"ק ולעיניה מתגנבת דמעה. "בכל פעם שהציפור מסתכלת על הרגליים שלה, היא מתמלאת צער. הסבל והביזיון קשים כל כך, עד שכמעט אינה יכולה להחיות עוד את נפשה. אבל הנה, בורא העולם, יוצר כל חי, ברא לציפור הזאת גם כנפיים, ובהן נוצות יפות ומגוונות. ובשעה שאותה הציפור מצטערת על שברגליה, מיד מביטה אל כנפיה ורואה את יופי זריחת נוצותיה, יופי שאין כדוגמתו בעולם כולו, ומיד נפשה שבה אליה. כך אנחנו – המשיך הרבי מצאנז ואמר לתלמידים – כשאנו מביטים על עצמנו, הנה כמעט שנפסקת החיוּת מקרבנו מרוב צער. אולם כשאנו מביטים על אבותינו ועל רבותינו הצדיקים הזכורים לטוב, כשאנחנו מספרים את הסיפורים, אנו משיבים בזה את חיותנו".
את הסיפור הזה היא סיפרה גם באירוע ההשקה של המיזם, שהתקיים במשכן נשיא המדינה ביום ראשון השבוע. אף שמולה ישבו צבר מוזמנים מבוגרים ומכובדים, ניתן היה לחוש בבירור שכאשר ב"ק עברה מדברי הברכה והתודה המקובלים אל האגדה החסידית, השקט והקשב בחדר העמיקו לפתע. "היום יותר מתמיד, אנחנו זקוקים לסיפור משותף", אמר שם הנשיא יצחק הרצוג.
ב"ק (48), אשת תקשורת, נשואה ואם לשישה, הקימה בשנים האחרונות כמה מיזמי סיפורים, וכעת הם התאחדו תחת גג אחד. זה התחיל ב־2017, אז השיקה יחד עם ד"ר זאב קיציס את "זושא" – אתר אינטרנט שמסיר אבק מעל סיפורים חסידיים ומציג אותם באופן נגיש ומסודר על פי נושאים. סבתה של ב"ק, הרבנית רוחמה חזן, בירכה אותה אז על הפרויקט, אמרה שזה יפה מאוד, וגם שאלה "ומתי שלנו?". אז ב־2018 ייסדה ב"ק עם חכם ד"ר חזי כהן את אתר "חכימא – סיפורים ורוח מחכמי המזרח". לפני שנתיים יצרה את "אגדה – בית סיפורי העם היהודי", מעין ארגון־גג לשני המיזמים הקודמים ולמיזמים עתידיים נוספים. האתר החדש שלו, שעלה לאוויר ממש תוך כדי השיחה, מכיל אלפי סיפורים מחז"ל, מהזוהר, מימי הביניים, מהחסידות, מחכמי המזרח ומהציונות. כל אלה נאספו למקום אחד, ואחרים עוד עתידים להצטרף אליהם.
"אנחנו עדיין מספרים את הסיפור הזה, הסיפור של עצמנו. זו לא רק התמודדות עם חורבן, לא רק חיפוש נחמה. זה הסיפור כמגדיר זהות. חלק ממה שקורה עכשיו בעקבות המלחמה זה בירור זהות. יש שאלה ענקית של למה – למה אנחנו פה, למה כל זה כדאי. הסיפור שניתן כבר דורות במענה לשאלה 'מי אנחנו', הוא הדבר החזק שיש לעם היהודי"
"הסיפור הזה מרגש אותי, כי הוא כל כך מזכיר לי את מצבנו היום", מוסיפה עכשיו ב"ק במשרדה לצד אותו ציור פרוש כנפיים, ומתנצלת על הדמעות. "כל דבר שקצת מגרד את הכאב, מביא בכי. אני מרגישה שאנחנו בתקופה של כל כך הרבה כאוס וחוסר הבנה וחוסר היגיון וצער, שאי אפשר להבין כלום כשמסתכלים רק למטה, על הבוץ והתקיעות. אנחנו חייבים לראות את הפרספקטיבה ההיסטורית. כתבו לנו המון תשובות במשך שבעים דורות. ואנחנו עדיין מספרים את הסיפור הזה, הסיפור של עצמנו. זו לא רק התמודדות עם חורבן, לא רק חיפוש נחמה. זה הסיפור כמגדיר זהות. חלק ממה שקורה עכשיו בעקבות המלחמה זה בירור זהות. יש שאלה ענקית של למה – למה אנחנו פה, למה כל זה כדאי. הסיפור שניתן כבר דורות במענה לשאלה 'מי אנחנו', הוא הדבר החזק שיש לעם היהודי".
וזה יורד בעינייך לרמת הפרט? אפשר לקרוא סיפור ולשאוב ממנו תחושת משמעות?
"מאוד. לא רק סיפור אחד, זו השהות בתוך הסיפורים. השהות בהלכה היא התמצית של היהדות, אבל השהות בתוך האגדה היא הרבה יותר רחבה. היא הפתח היחיד שדרכו כולם יכולים להיכנס. אני ממש מרגישה את זה: כשאת נכנסת לסיפור את מקבלת את ההקשר ההיסטורי, את ההקשר האמוני, את יראת השם, ערכים כמו כיבוד הורים או שימוש בלשון נקייה. כדי שסיפור ייכנס לפרויקט שלנו, הוא צריך שתהיה לו מתנה לתת. זה עמוק ומהותי, וזה במובן מסוים 'מטבע עובר לסוחר' הרבה יותר מאשר ההלכה. רבים הבינו זאת. גם סבא שלי, הרב אברהם חזן זיכרונו לברכה, שכתב ספר מדהים", היא מראה את הספר "יום כיפור – מלחמה ותפילה", שמונח כאן על שולחנה. "הוא נולד באלג'יר, הקים בית מדרש למורים בקזבלנקה, עסק בפעילות ציונית וכיהן כרב של שטרסבורג. לאחר שעלה ארצה, הוא היה הרב הראשי של המשטרה ושל שירות בתי הסוהר.
"את הספר הזה הוא כתב לפני חמישים שנה, בעקבות מלחמת יום כיפור. ניסה להבין בו מה קורה, למה ישמעאל רצחני כל כך, שונא אותנו כל כך. הוא מסתכל על הדמויות של אברהם, של יצחק. הולך לתנ"ך כדי למצוא פשר, מביא הרבה מהאגדה. מחפש ממש את התשובות.
"'ניסה הצער לפרוש ידו על מחמדי תקופתי, על תשובתי ושובי לארצי, השם זכר את חסדי אבותיי ולא נתן. קרא עליי מועד ולא נשברו בחוריי ולא גברו אויביי וכוחי לא כשל", היא מקריאה טקסט מהספר, שנשמע אקטואלי להפליא. "הספר שלו הולך מיום כיפור דרך כל האושפיזין עד שמחת תורה. הוא מתאר בצורה מרטיטה איך הוא עומד כשליח ציבור בבית כנסת בירושלים, ופתאום מתייצב בפתח מישהו לבוש מדים, ומוציא את אחד המתפללים. ואז עוד אחד יוצא, ועוד אחד. והם עומדים ומתפללים עליהם, העוקד והנעקד והמזבח, נמצאים בשיא רוחני משוגע. מהגובה הזה הם מגיעים הביתה בסוף הצום, רוצים לדעת מה קורה, וסבא שלי פותח רדיו ושומע את גולדה מאיר אומרת: 'בעזרת עוצמתו של צה"ל, אנחנו ננצח'. והוא שואל: זה כל מה שהבנת מהאירוע? זה כאב לו מאוד".
עלייתו ונפילתו של הקורפוס חסידיקום
באחד ממסעותיו של הרב אליהו פרדס, נחת מטוסו במדריד שבספרד עקב תקלה באחד המנועים, והנוסעים התבקשו לרדת מן המטוס עד לתיקון הבעיה. הכול הזדרזו לצאת, ורק הרב פרדס נותר ישוב בכיסאו. לאחר דקות מספר ניגש אליו דייל והציע לו את עזרתו: "האם אוכל לעזור לאדוני? האם אתה מתקשה בהליכה?"
השיב לו הרב פרדס: "איני מתכוון לרדת מהמטוס. לפני כחמש מאות שנה גורשו מכאן אבות אבותיי, יהודי ספרד, ונדרו שכף רגלם לא תדרוך על אדמת הארץ שגירשה אותם. איני מתכוון להפר את נדרם".
הדייל התעקש: "צר לי, אך אין כל אפשרות להישאר במטוס".
"לי אין כל אפשרות לרדת מהמטוס", התעקש הרב פרדס.
הדייל קרא לרב הדיילים, אך ללא הועיל – הרב פרדס סירב לרדת מן המטוס.
לבסוף הוזעק קברניט המטוס. הקשיב הקברניט לדברי הרב פרדס ואמר:
"אני מסיר את הכובע בפניך. כל הכבוד! לעַם בעל זיכרון ארוך נכון עתיד נפלא".
ב"ק לא ציפתה שמיזמי האגדה שלה יצברו תאוצה כה גדולה, ויגרפו מיליוני כניסות אינטרנטיות. "זה התגלגל. התחלתי עם הסיפורים החסידיים, כי אני אוהבת אותם ומתחברת אליהם מאוד. סביב חכימא נוצרה ממש קהילה בפייסבוק, בוואטסאפ ובאירועים שהתקיימו. בשונה מזושא, שהיה יותר פלטפורמה להגיע לסיפורים החסידיים, חכימא יצר תחושת גאולה של קול. אנשים בקהילה הזו ממש חיפשו את הקול. הם מצאו עצמם משתפים סיפורים על רבנים, ואפילו מתכונים.
"עם הזמן, צרמה לי ההפרדה בין ספרדים לאשכנזים, וגם נחשפתי לרוחב של עולם האגדה. הסיפור החסידי הרי מגיע מתקופה של כמאתיים שנה, הסיפורים של חכמי המזרח קצת יותר. הבנו שהפרויקט הבא צריך להיות כל סיפורי העם היהודי. זה נשמע יומרני, אני יודעת, אבל הרגשנו שלא יכול להיות שאין לסיפור היהודי בית. שחייב להיות מקום אחד שבו אפשר למצוא את כל הסיפורים באופן נגיש, מזמין ובעברית".
"לא פשוט לקחת טקסטים ארוכים ומורכבים מהזוהר, ולהפוך אותם למשהו קוהרנטי ונגיש. או סיפורים מימי הביניים – זה היה מסע מופלא כי יש גם כתבי יד וסיפורים שאנחנו לא מכירים בכלל, חלקם עוסקים במוות ובמחלות. בהתחלה התקשיתי עם זה, אבל הבנתי שזה גם רלוונטי מאוד לימינו"
ההשראה העיקרית לפרויקט מגיעה מ"ספר האגדה" של חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי, ויותר מכך – ממיזם רחב שתכנן המשורר הלאומי. ספר האגדה יושב גם הוא פה על השולחן, דפיו כבר צהבהבים והכריכה מעט מתפרקת. "הוא היה רב־מכר כשיצא, היה עותק שלו בכל בית", אומרת ב"ק. "ביאליק כתב בהקדמה: 'בימינו לא כל אדם מצוי אצל ספרים עתיקים ולא כל אחד יכול ורוצה לחטט בתוך תילי תילים שנצברו במשך דורות על מנת למצוא מרגליות תחתם'. הוא גם כתב ש'האגדה הייתה כל ימיה כעין שדה של הפקר וחורשה עזובה שגידולי הבר של הספיחים פרים ורבים בה מאליהם, ואדם בן זמננו שרגיל לבקש סדר, שיטה ושלמות בתלמודו, כשייכנס לתוך חורשה עזובה זו, לא ימצא בה את ידיו ואת רגליו'. ואם זה היה נכון לאדם בן זמנו, זה ודאי נכון היום.
"ביאליק רצה לאסוף את הסיפורים החסידיים, את סיפורי הזוהר, את סיפורי התנ"ך וגם את הבדיחות היהודיות. בשנות העשרים של המאה הקודמת הוא פנה אל ש"י עגנון ואל מרטין בובר, כדי ליצור את ה'קורפוס חסידיקום'. לפני מאה שנים בדיוק, ביוני 1924, עגנון ובובר סיימו לחבר את הכרך ראשון של הקורפוס, והוא אמור היה לרדת לדפוס. אבל אז פרצה שרפה בבית של עגנון: בני הבית ניצלו, אך הכתבים עלו באש. חלק מהדפים השרופים ההם נמצאים היום בספרייה הלאומית. בובר יצר בהמשך את 'האור הגנוז', אבל הוא היה מסודר לפי דמויות. היוזמה הזאת של הקורפוס לא התחדשה" – עד לגלגול העכשווי.
העורך של האתר החדש הוא ד"ר עמית עסיס, וגלריה של מומחים מלקטת את הסיפורים מתוך הטקסטים העתיקים, יותר או פחות. "לא פשוט לקחת טקסטים ארוכים ומורכבים מהזוהר, ולהפוך אותם למשהו קוהרנטי ונגיש. או סיפורים מימי הביניים – זה היה מסע מופלא כי יש גם כתבי יד וסיפורים שאנחנו לא מכירים בכלל. יש שם סיפורים עם השפעות מוסלמיות או נוצריות, והם עוסקים הרבה במוות ובמחלות. בהתחלה התקשיתי עם זה, אבל הבנתי שזה חלק מהסיפור שלנו, וזה גם רלוונטי מאוד לימינו".
הסיפור הכי עתיק באתר לקוח מהמשנה. הכי חדש – ממחדשי הציונות. "אנחנו בתחילת הדרך. בציונות רק התחלנו. יש עכשיו אלפיים ומשהו סיפורים באתר, ואני רוצה להגיע לפחות ל־6,000. צריך לעבוד על הליקוט שלהם, וגם על כך שיהיה לנו מספיק תקציב". את התקציב מלקטים ממשרד המורשת, ממשרד התרבות וממשרד החינוך, וגם קרן אבי חי תרמה למיזם לפני שנסגרה. "הפרויקט יושב במרכז זלמן שז"ר, והבית הטכנולוגי שלו היה בעבר במטח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית)".
בעוד מאה שנה המיזם יכלול גם סיפורים מהשנה הזאת?
"בטח, אין שאלה. יש הרבה ספרים על המלחמה שיוצאים כבר עכשיו, וחשוב לתעד את הסיפורים. אנחנו החלטנו שאנחנו לא נוגעים בזה עדיין. בונים כרגע את הקורפוס, את המאגר של הסיפורים שעברו מדור לדור, ולא יהיה נכון שניכנס לרגע הזה. אבל בעתיד ברור שכן".
עידן הניצחונות לא תם
פעם אחת התרגשו ובאו צרות על עם ישראל, עד שזקן הדור, רבי אברהם יהושע השל מאפטא, גזר תענית על כל תפוצות ישראל – שלושה ימים שהם שני חמישי ושני. הרבי החמיר מאוד בהוראתו וכולם היו צריכים להתענות, אפילו אנשים חלושים.
באותה עת היה נוהג רבי ישראל מרוז'ין לעבוד את השם בדרך הנגינה והשיר. בחצרו שהתה דרך קבע קַפֶּלְיָה, תזמורת של נגנים, ומעת לעת היו מנגנים לפני הרבי. כאשר שמע ר' ישראל מרוז'ין על התענית שגזר הרבי מאפטא, זקן הדור, מיד ציווה שיביאו לפניו את הקפליה, וביקש מחבורת המנגנים שייטיבו לנגן לפניו במצלתיים, בכלי נבל ובחצוצרות.
סבורים היו הבריות, כי כשישמע על כך הרבי מאפטא ודאי יכעס על שעשה הרבי מרוז'ין ההפך מגזֵרתו, והפך אבל ליום טוב. ואולם, כאשר שמע על כך הרבי מאפטא, אמר: "איני יכול להשתוות אל הרבי מרוז'ין. הוא הולך בדרך הכתובה בפסוקים: 'וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם… וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם'".
אחד מסיפורי הגבורה של מלחמת חרבות ברזל הגיע מהמשפחה המורחבת של ב"ק: מהגיס שלה, אלישע מדן, שנפצע אנושות בלחימה בעזה ואיבד את שתי רגליו. "הפציעה שלו היא חתיכת אירוע מטלטל", היא אומרת. "זה קשוח בטירוף. אלישע ואחותי מירי הם שניהם אנשים מדהימים, אבל זה קשה מאוד. זה היה קשה בהתחלה, וגם ההמשך לא פשוט.
"זה קרה בשבת, שבועות אחדים אחרי שפרצה המלחמה. אחותי העירה אותי בבוקר ואמרה שאלישע נפצע, ואני אמרתי לה – אבל הוא חי, נכון? בהתחלה ממש עברתי אליהם לתקופה קצרה. מירי הייתה בבית החולים איתו, והילדים היו בבית. אבל מאז אלישע באמת עבר תהליך מדהים. שניהם חזקים. זה ארוך ומורכב, אבל אני צופה להם עתיד מזהיר. לא הייתי צריכה את הפציעה של אלישע כדי להזין את החרדות, הן שם בכל מקרה. אני גם מרוקאית כזו, כל היום טפו־טפו. אבל יחסית אני לא נותנת לזה להפיל אותי".
עליית האתר לאוויר התעכבה קצת בשל אתגרי השנה הנוכחית. "יש לנו כותבים שיצאו למילואים, ויש נשות מילואימניקים. הגענו ליעד בשיניים. החלום שלי הוא שהסיפורים לא יישארו רק פה, אלא יצאו החוצה. אנחנו עובדים כל הזמן על ההנגשה. למשל, בנינו מערכי שיעורים למערכת החינוך"
כשאת מראיינת בתוכנית שלך בערוץ 14 אדם שקשור לאקטואליה, משפחות של חטופים והרוגים ופצועים, משתלב שם גם העיסוק שלך בסיפור הגדול, ההיסטורי?
"כן. זה לא ממש מקובל תקשורתית, כי אנשים מפחדים להיות דידקטיים, אבל לי חשוב מאוד לשאול מרואיינים – מה המסר שלכם. מה אתם רוצים לומר לעם ישראל. ואני שומעת בתשובה דברים מדהימים, תובנות שיש בהן גדלות נפש ואמונה. אני בכיינית בטבעי, ואני מוצאת את עצמי לא פעם מזילה דמעות בשידור, אבל ההרגשה היא שזו זכות לדבר עם האנשים האלה, לשמוע אותם. עצוב שרק בסיטואציה כזאת אנחנו נתקלים בכל היופי האנושי הזה".
אז סליחה על השאלה המתבקשת: מה המסר שלך לעם ישראל?
"שאנחנו חייבים להבין את המציאות ולתפוס אותה בתוך ראייה היסטורית רחבה. לי ברור שלקדוש ברוך הוא יש תוכניות גדולות. חטפנו מכה רצינית, אבל אני לא חושבת שאנחנו הולכים אחורה. אנחנו הולכים קדימה. יש מהמורות, אבל הוא לא הביא אותנו לפה סתם, ואנחנו לא נלך מכאן. עכשיו קשה, אבל ברור לי שמעז יצא מתוק. קשה מאוד להגיד את זה כשאנחנו בתוך האירוע, כמעט אי אפשר להקשיב לזה. היו פה בקיבוץ בשבוע שעבר אחים של חטופים שבאו להעביר שיחה, והלב נשבר. אנחנו עדיין ממש בתוך האופל. אבל תמיד היינו נושאי התקווה, זה מה שאנחנו נביא לעולם. וגם ההיאחזות שלנו פה תהיה רק יותר ויותר חזקה, עם יותר אמונה. אנחנו במזרח התיכון, כולם מסתכלים עלינו, ואנחנו חייבים לאזור כוח ולהיות חזקים.
"בכלל, אנחנו בערוץ 14 משתדלים לשדר עם עוז ואמונה. אני מרגישה שזה מה שצריך כדי להתמודד עם מה שעובר עלינו. חייבים לאזור עוז, וחייבים אמונה. זה לא אומר שאנחנו מתעלמים מהקשיים או מהכישלונות, אבל יש בחירה לראות את הסיפור מזווית המבט הזאת. בערוצים אחרים מדברים על 'תום עידן הניצחונות' – איך אפשר לנצח ככה? אתה באמת חייב למסגר את הסיפור שלך. כשאתה מבין שאתה חלק מעם גדול, גם לך יש תפקיד. לא הוגן שרק החיילים והאמהות שלהם יסחבו הכול על גבם. במקום לקשור להם אבנים לרגליים, בואו נעזור להם".
היא מספרת על תגובות נרגשות שהיא מקבלת ברחוב. "אנשים ניגשים אליי בכל מקום ואומרים דברים כמו 'אתם נותנים לי אוויר'. הייתי לא מזמן בקניון רמת־אביב, מקום שלא הייתי מצפה לקבל בו תגובות חיוביות, אבל גם שם ניגשה אליי אישה ואמרה 'אין יום שאני מפסידה אתכם'. יש לי בסיס להשוואה – אלו תגובות שונות ממה שקיבלתי כשהייתי כתבת בערוץ 2. אז אמרו 'הנה זו מהטלוויזיה', עכשיו אנשים מחבקים אותי בדמעות, באמת. אומרים 'אתם הקול שלי במלחמה'. גם זו גאולה של קול. אפילו כשאומרים 'בעזרת השם', ו'ננצח'. פתאום אני מבינה שזה מתכתב עם מה שסבא שלי כתב, גם הוא התאכזב מהתקשורת. איזו זכות, לא חשבתי על זה עד עכשיו".
עליית האתר לאוויר התעכבה קצת בשל אתגרי השנה הנוכחית. "יש לנו כותבים שיצאו למילואים, ויש נשות מילואימניקים. הגענו ליעד בשיניים. החלום שלי הוא שהסיפורים לא יישארו רק פה, אלא יצאו החוצה. אנחנו עובדים כל הזמן על ההנגשה. למשל, בנינו מערכי שיעורים למערכת החינוך. אני רוצה ליצור פעולות לתנועות נוער. הבת שלי, שהיא מדריכה, כבר לוקחת לכל שבת סיפור מהאתר.
"בשבוע שאחרי 7 באוקטובר היו אמורות להיפתח בנגב ארבע חממות של מספרי סיפורים, כדי ללמוד איך לספר. זה כמובן לא קרה, אני מקווה שעוד יקרה. עשינו ערב של טישילולה – טיש והילולה, מזרח ומערב יחד, מוזיקה וגם סיפורים. אני רוצה שהדברים ייכנסו יותר למערכת החינוך, שנעשה קורס מנהיגות סביב סיפורי העם היהודי. רוצה לתרגם את הסיפורים האלו, שיהיה נכס של העם היהודי כולו. התחלנו להקליט פודקאסטים לילדים וגם למבוגרים, שמספרים בהם סיפורים. זה עולה לאוויר ממש עכשיו. כל הדברים האלו הם השלב הבא – לוודא שהסיפורים שאנחנו אוספים לא יישארו רק כסיפורים. אני באמת מקווה שזו תהיה אבן שואבת לתרבות הישראלית, שאפשר יהיה לקבל ממנה השראה וחיבור לסיפור הגדול שלנו. שכל אדם יוכל למצוא בסיפורים האלה משהו שמדבר אליו".
רבי משה לֵייבּ מסַסוֹב נוהג היה לעשות בראש השנה הפסקה ארוכה בין תפילת שחרית לתקיעת שופר, כדי להכין את עצמו לתקיעות. נוהג היה אז לטבול במקווה, לקרוא בספר הזוהר ולערוך עוד הכנות.
פעם אחת, כשיצא מבית הכנסת לאחר שהסתיימה תפילת שחרית, שמע את אחד המתפללים אומר לבנו: "כעת יעשה הרבי הפסקה גדולה לפני התקיעות, ואין לי כוח לחכות, כי הרעב מציק לי מאוד".
מיד חזר רבי משה לייב אל מקומו שבבית הכנסת ואמר: "ריבונו של עולם, ילדיך רעבים!", ומיד החל בתקיעות השופר ללא שום הכנה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
