יום הדמים בנחל-עוז: לוחמי מג"ב חוזרים אל הקרב בקיבוץ

עמדנו בגוש אחד, חמישה לוחמים, ירינו לכל הכיוונים, ותוך כדי כך ניסינו לתפוס מחסה עד כמה שאפשר. אני זוכר הרבה פיצוצים, ירי בלתי פוסק. אתה מנסה לצעוק לחבר שלך ולא יודע אם הוא שמע אותך, לא יודע אם הצלחת בכלל להוציא משהו מהפה, או שהכול אקו אחד מטורף", משחזר א', קלע חוד מיחידת המסתערבים של מג"ב (ימ"ס), את הקרב הקשה בקיבוץ נחל־עוז ב־7 באוקטובר.

הימ"ס הוקמה ב־1989, בימי האינתיפאדה הראשונה, ככוח לחימה בטרור שיכול להיטמע בהמון ולקטוע באיבם אירועים נפיצים. בבוקר שמחת תורה בשעה 6:29, כשמטחי רקטות נורו מרצועת עזה, 11 לוחמים של היחידה כבר היו בנחל־עוז: הם הוצבו בעוטף ימים אחדים לפני כן כדי לתפוס כוננות ולתת מענה להתפרעויות ליד גדר הרצועה, ולנו במתחם מגורים שהוקצה להם בקיבוץ. וכך, כשהמחבלים כיתרו את מוצב נחל־עוז, מנעו מהחיילים לצאת משם ובמקביל פלשו לקיבוץ הסמוך, לוחמי הימ"ס זינקו להדוף אותם. במשך קרוב לשמונה שעות הם התאמצו לבלום בגופם מאות מחבלים והמוני עזתים צמאי דם שפשטו על הקיבוץ. בחילופי האש נהרג רס"ל יעקב קרסינסקי, אחד ממפקדי הכוח, וחמישה מלוחמיו נפצעו, ובעודם מדממים המשיכו להילחם ממש עד הכדור האחרון. רק בשעות אחר הצהריים הצליחו כוחות צה"ל להגיע לשם ולהתחיל בטיהור הקיבוץ. ספירת גופות המחבלים העלתה שהכוח הקטן והנחוש של ימ"ס חיסל כמאה מהם. "אנחנו מעריכים שפגענו ביותר", אומר א'. "יש הרבה שנפצעו והצליחו לחזור לעזה".

אני פוגשת אותם בנחל־עוז, כמעט שנה אחרי 7 באוקטובר. הם הגיעו לכאן כדי לשחזר יחד – ולא בפעם הראשונה – את כל המהלכים, ההחלטות וההיתקלויות של אותו יום נורא. רוב פצועי הכוח נפגעו ברגליים, אבל חזרו ללכת. חלק מהמרואיינים מגיעים במדים, חלק כבר הספיקו להשתחרר מהשירות. כך או כך, בשל אופי תפקידם אסור להראות את פניהם או לכתוב את שמם המלא.

הם מדברים מיד על מי שאיננו. "יעקב הוביל אותנו בקיבוץ בביטחון עצמי רב", מתאר ר', שהיה ליד קרסינסקי ברגעי חייו האחרונים. "בעוד כדורי המחבלים שורקים סביבנו, והחול מתחתינו 'קופץ' מהירי, יעקב תפס את כולם לרגע ואמר לנו משפט שעד היום עושה לי צמרמורת: 'רוצחים שם יהודים. אנחנו חייבים להתקדם לכיוונם כדי להציל אותם'. הוא ידע איך לתפוס את האנשים, איך לחלק פקודות – לאן לבוא, איפה לחפות, והכול ברמה הכי מקצועית שיש. הוא כל הזמן דחף אותנו להמשיך, ובעוצמה מטורפת".

"עברנו שתי שורות של בתים, ופתאום מצאנו את עצמנו מוקפים בכמות בלתי נתפסת של מחבלים."

בכביש הגישה למתחם המגורים ששימש אותם בקיבוץ ניכרות עדיין שאריות פיח מהרכב שלהם, ה"זאב", שעלה כאן באש. המקום הרוס ושרוף אחרי שהמחבלים השתוללו בו. על השולחנות מונחות עדיין קופסאות אתרוגים מאובקות. "אנשים רצו לפרגן לנו לפני שמחת תורה, והביאו לנו הרבה אוכל. כמו שאת רואה, גם הוא עדיין עומד פה מאז", אומר א' ומצביע על ארגזי חמגשיות באחד הארונות. "כמה ימים אחרי שנפצעתי, שלחו לי לבית החולים סרטון – רואים בו חיילים שמגיעים לכאן ואומרים שהכול שרוף, ואז הם מראים את הסוכה שנשארה". כמעט שנה אחרי, הסוכה עדיין עומדת, ועוד מעט אולי תחזור לשימוש.

הם יודעים שהם אלה שהצילו את הקיבוץ, אמרו להם את זה כבר לא מעט פעמים, וגם הוסיפו את המילה שנטענה משמעויות חדשות בשנה האחרונה – גבורה. כשאני שואלת אותם מה ההרגשה של "גיבורים במסכה", משתררת שתיקה ארוכה. רפ"ק ש', מפקד הפלגה, מתעשת לבסוף ואומר: "יותר כיף ככה, כי זה מצמצם שאלות מבחוץ". האחרים מהנהנים. "אנחנו לא קולטים שכבר עברה שנה", מוסיף י'. "לדעתי השתקמנו קצת מהעניין. בתור חיילים, לא בתור מדינה. יצאנו קצת מההלם, והחזרנו באופן חלקי את הכבוד".

אין זמן לפחד

"עד התלם האחרון", מכריז הכיתוב הבולט בכניסה לקיבוץ נחל־עוז, מרמז לאמרה הידועה של יוסף טרומפלדור – "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו". את שחזור הקרב אנחנו עורכים בעקבות הספר "לחיים ולא למוות" שפרסמה יחידת ההיסטוריה והמחקר של מג"ב (הוצאת כנרת־זמורה), ובו סיפורם של לוחמי מג"ב ב־7 באוקטובר. הספר הוא פרי מחקר מקיף שערכה היחידה בשיתוף המחלקה להיסטוריה של צה"ל. שני מחבריו – סנ"צ ד"ר טל משגב, שעומד בראש יחידת ההיסטוריה והמחקר של מג"ב, וההיסטוריון אורי קראוסהר, איש מילואים באותה יחידה – מתלווים אלינו גם הם לשחזור.

בשבת השחורה וביומיים שאחריה היו כוחות מג"ב פרוסים בלא פחות מ־57 זירות, ואיבדו 15 לוחמים. הספר החדש מבוסס על ראיונות עומק עם לוחמים מהקרבות השונים והתחקות אחר המסלול שעשה כל אחד מהם. לשם כך נעזרו החוקרים בשלל כלים – תצלומי אוויר, תיעוד ויזואלי, הודעות וואטסאפ, רישומי ג'י־פי־אס, מצלמות גוף של אנשי ביטחון ומצלמות אחרות שפעלו באזורי הקרבות. לרוב נשארים מחקרים כאלה בספריות הפנימיות של היחידות הצבאיות או המשטרתיות, אלא שהפעם הוחלט במג"ב לעבד אותן לספר שלא יהיה כתוב בשפה מחקרית, אלא כסיפור עלילתי קריא ונגיש. מחצית מההכנסות ממכירת הספר יוקדשו להנצחתם של 15 החללים.

"החל מהשבת השחורה פתחנו חמ"ל היסטוריה, ובהמשך גם יצאנו לשטח", מתאר משגב. "אנחנו מתעדים את הלחימה במיוחד מהזווית של זירות קבלת ההחלטות – בפיקודים ובחמ"לים שיכולים להיות גם במרחק מאתיים מטר מהקרבות עצמם. ביצענו תהליך מחקרי עד לרמה של כל כדור – מאיפה הוא יצא והיכן פגע. מקומות שאנשים אחרים ברחו מלראות אותם, אנחנו נכנסנו אליהם. בהדרגה הבנו שקורה פה משהו הרבה יותר גדול מקרב זה או אחר של כוח מג"ב. הבנו שאנחנו מתעדים למען האנושות".

צוות המשחזרים הגיע אל הלוחמים כבר באוקטובר, כשבעוטף עדיין התנהלו קרבות, וגבה מהם עדויות. משגב: "אני מרצה הרבה. כשאני מספר על מה שעשה הימ"ס בנחל־עוז, אני אומר: זה היה 'כוח צביקה' על כדורים ממריצים" – הוא משווה בין גבורת המג"בניקים לטנק הבודד של צביקה גרינגולד, שהצליח לפגוע בטנקים סוריים רבים במלחמת יום כיפור. "מ־11 לוחמי ימ"ס הם הופכים לעשרה, ואחר כך נשארים רק חמישה כשירים, והם ממשיכים להחזיק את הלחימה ומצילים יישוב שלם. וגם שם הייתה הקריאה: 'מתי תגיע תגבורת? אנחנו לבד'".

בערב שמחת תורה עוד הספיקו לוחמי הימ"ס להגיע להקפות ולתפילת חג בבסיס נחל־עוז הסמוך. שעות לא רבות אחר כך מצאו עצמם בלב סערת האש. ב', שהגיע ארצה מארה"ב והתגייס לימ"ס כחייל בודד, מספר על טעות שעשה בשעות המוקדמות של אותו בוקר: "כשעוד היו אזעקות, שלחתי הודעה לאבא שלי וכתבתי שאני על הגבול עם עזה, אבל הכול תקין ושלא ידאג. אחר כך הוא סיפר לי שהוא ראה עוד לפניי את הסרטון של הטנדרים בשדרות, וכל הלילה הוא היה מול הטלוויזיה. אני הייתי פה, ההורים שלי היו בצד השני של העולם, וזה היה קשה מאוד בשבילם".

את המידע הראשוני על המתחולל בקיבוץ עצמו קיבלו אנשי מג"ב מהרבש"ץ של נחל־עוז, אילן פיורנטינו. כשנודע לו על חדירת המחבלים מהרצועה, הכניס הרבש"ץ לביתו את אריאל זוהר, נער בן 13 שיצא באותו בוקר לריצה. אריאל נשאר שם בממ"ד יחד עם בני משפחת פיורנטינו, בזמן שאילן יצא להילחם במחבלים. לאחר מכן נודע שכל משפחתו של הנער – הוריו, שתי אחיותיו וסבו – נרצחו במתקפה האכזרית. גם הרבש"ץ פיורנטינו נפל באותו יום.

י': "אילן דיבר עם יעקב ואמר שיש מחבלים מחוץ לבית שלו. הוא שלח את המיקום של הבית, והתחלנו ללכת לכיוונו".

כדי להגיע לשם, הכוח צעד לכיוון הרפת. "זיהיתי שני חשודים ליד הגדר ההיקפית של הקיבוץ ונשכבתי עם רובה הצלפים ליד אזור ממוגן", מספר ש"כ, צלף שהיה בכוח הזה. "הבחנתי שיש להם נשק מסוג קלצ'ניקוב, ומכאן הסקתי שהם מחבלים. ירינו לעברם ונטרלנו אותם".

בשלב זה התפצל הכוח לשתי חוליות. האחת, בפיקודו של הקצין א"ע, ניהלה קרב קשה ליד הרפת. החוליה האחרת, שעליה פיקד קרסינסקי, התקדמה בינתיים לפי המיקום ששלח הרבש"ץ. כשהגיעו לשם, מצאו עצמם מוקפים במחבלים רבים. "פחד זה דבר שצריך לחשוב בשבילו", אומר הקלע א'. "כשלחמנו שם, לא יכולנו להקדיש אפילו שנייה אחת למחשבה שהיא לא – לאן יורים, על מי יורים, איפה תופסים מחסה, איך מנווטים את הקרב. היינו נעולים על המטרה.

א': "זיהיתי מישהו שעמד מאחורי מחסה, ויריתי לעברו כשלושה כדורים. הוא זרק רימון עשן, ואז פתאום ראיתי קנה של נשק יוצא מהעשן ומתחיל לירות לכיוון שלי, בלי שאוכל לראות את היורה. שם נפל לי האסימון והבנתי שיש להם טקטיקות. הם לא היו חבורה עם כפכפים ובוקסרים כמו שדמיינו לפני כן"

"אני זוכר שזיהיתי מישהו שעמד מאחורי מחסה, ויריתי לעברו כשלושה כדורים. הוא זרק רימון עשן, ובגלל המיסוך קשה היה להבחין אם פגעתי בו. ואז פתאום ראיתי קנה של נשק יוצא מהעשן ומתחיל לירות לכיוון שלי, בלי שאוכל לראות את היורה. שם נפל לי האסימון והבנתי שיש להם טקטיקות. אני לא נותן להם יותר מדי קרדיט, וראינו בסוף איך זה נגמר, אבל הם לא היו חבורה עם כפכפים ובוקסרים כמו שדמיינו לפני כן. היו להם יכולות".

פיורנטינו התגורר בשכונה החדשה, הסמוכה לשער האחורי של הקיבוץ. מחבלים רבים פרצו מהשער הזה, התרכזו בין בתי השכונה, ושם התנהל חלק גדול מהלחימה. עצימות האירועים גרמה ללוחמים להתפצל שוב. כמה מהם תפסו פינה ליד אחד הבתים, ומשם ראו את אילן הרבש"ץ שרוע ליד ביתו ללא רוח חיים. י': "לצערי לא הספקנו לעבוד בשיתוף פעולה עם הרבש"ץ, כי הוא נרצח בשעות הבוקר. מה שכן, בזכות המיקום שהוא שלח, הצלחנו להגיע לנקודה חשובה מאוד בקיבוץ, נקודת הפריצה הראשית של המחבלים. כך הצלחנו 'לקבל' את כל המחבלים עוד בשלב מוקדם".

השוק של המחבלים

אנו עוצרים ליד ביתו של עיתונאי הארץ אמיר תיבון. במשך שעות רבות היה תיבון נצור עם משפחתו בממ"ד, עד שלבסוף הגיע למקום אביו, אלוף במיל' נעם תיבון, וחילץ אותם. בספרו "קו התלם – סיפור של גבורה והפקרה" מתאר תיבון כיצד שמע מהממ"ד קריאות בערבית וקולות ירי, כשהמחבלים עמדו ממש על סף דלתו וירו אל תוך הבית. אנשי הימ"ס, הוא כותב, "נלחמו על חייהם, ויותר מכך, על חיינו".

"נעמדתי עם יעקב על הפינה של הבית הזה", מתאר א'. "אני זוכר איך אנחנו עומדים בזיג, ויורים לא רחוק מחלון הממ"ד. יעקב ואני חיסלנו שם שישה עד עשרה מחבלים. אני זוכר אותם רצים בשלשות לכיווננו. אתה שומע בעיקר פיצוצים, לא סופר אנשים".

י': "הם לא ציפו שיהיה פה כוח צה"ל. אני זוכר פרצוף של מחבל שנראה ממש בשוק מהעניין. הוא רץ וניסה להתחבא, אנחנו הגבנו באש".

איך מנהלים כלכלת חימושים מול כוח גדול כזה?

ש"כ: "בהיתקלויות הראשונות, כשעוד לא ידענו מה קורה, עבדנו לפי מה שלימדו אותנו, שזה אומר לוודא שהמחבל לא קם. בשלב מאוחר יותר כבר ירינו כדור אחד או שניים והתקדמנו. אנחנו הצלפים עברנו לכלי נשק רגילים, ולקחנו מחסניות מלוחמים אחרים. לפני שהתפנינו מהקיבוץ, נתתי לסגן הרבש"ץ את הכדורים האחרונים שלי".

י': "בתוך החמישייה שלנו היה עוד פיצול. אני ושני לוחמים נוספים הגענו לפה", הוא מצביע על נקודה בשביל. "שלושתנו נפצענו. המשכנו לטפטף ירי תוך שאנחנו מטפלים בעצמנו. אחד הכדורים פגע בטלפון שלי, ומאותו רגע היה לי קשה לתקשר עם שאר האנשים ולחבור אליהם. מה שעוזר במצב הזה הוא האדרנלין. כשמקבלים כדור, לא כל כך מרגישים את זה. יש חולשה ברגל ותחושה של חום, אבל לא 'בום'. זה לא כמו בסרטים".

א' לא היה יכול לנסות להתעלם מהפגיעה שספג: "כדור חדר לי לרגל ופוצץ את העצם, כך שלא יכולתי לעמוד בכלל. ראיתי את שני החברים שלי עומדים מעליי ויורים. הם עזרו לי לזחול לשיחים כדי לנסות לטפל בעצמי. אמרתי ל־י': 'אתה יודע שיש לך דם ברגל'. הוא הסתכל למטה, אמר 'אה, וואלה', והמשיך להילחם.

"אחרי כמה דקות הגיע פתאום מחבל מהפינה. אני זוכר ששמעתי את י' צועק 'רימון!', וראיתי את הרימון נוחת לידנו. ניסינו להגן על עצמנו ככל האפשר. בנס הרימון לא התפוצץ, אבל הבנו שזה שטח השמדה, ושאנחנו לא יכולים להישאר בו. אמרתי לאחרים: 'תרימו אותי, אני אקפוץ על רגל אחת, חייבים להגיע לתוך בית'. י', פצוע בעצמו, עזר לי לצאת משם בעוד הירי לעברנו נמשך".

י': "שלושתנו נפצענו. המשכנו לטפטף ירי תוך שאנחנו מטפלים בעצמנו. מה שעוזר במצב הזה הוא האדרנלין. כשמקבלים כדור, לא כל כך מרגישים את זה. יש חולשה ברגל ותחושה של חום, אבל לא 'בום'. זה לא כמו בסרטים"

ברגע קריטי במיוחד בקרב בשכונה החדשה, קרסינסקי זיהה כמה מחבלים ומשך איתו את ר' קדימה. ר': "יעקב התחיל לתת אש. חציתי את הרחוב תוך כדי שהוא פוגע במחבלים, ופתאום שמעתי אותו צועק 'איי!' וראיתי שהוא תופס את הרגל. מחבל שעמד בין מכוניות התחיל לברוח לכיוון גדר הקיבוץ, ובדרך לשם הוא נעצר וירה ביעקב כמה כדורים. גם אני חטפתי כדור, והצטרפתי אל יעקב בנקודה שבה הוא התמקם. בשלב הזה הוא כבר שם לעצמו חוסם עורקים, וגם אני עשיתי כמוהו. יריתי לעבר המחבל, וכנראה פגעתי בו כי הוא הפסיק לירות. יעקב בינתיים ניסה להעביר דיווחים וליצור קשר עם מי שהוא יכול".

כעבור כמה דקות איבד קרסינסקי את ההכרה. "אחרי כחצי שעה חטפנו עוד צרור מכיוון אחר. זה היה הצרור שהרג את יעקב. לא הצלחתי לראות את המחבל שירה עלינו, כי הוא ברח מיד".

חורי הירי ניכרים בקיר ליד מקום נפילתו של יעקב קרסינסקי. בפינה הניחו הלוחמים בקבוק ויסקי ונר נשמה. הם מספרים לי על הוויסקי הזול שמפקדם אהב, ועל נתחי הסטייקים המשובחים שנהג להגיש להם במרפסת ביתו, לאחר שבדק עם הקצב מה מידת הצלייה האידיאלית.

קרסינסקי היה בן 23 במותו. הוא גדל כחרדי והיה תלמיד מצטיין בישיבה, אך לימים "יצא בשאלה". משפחתו קיבלה את השינוי באורחות חייו, וכיום היא מאמצת אל ליבה גם את פקודיו. "אנחנו כל הזמן בקשר איתם", מתאר ר'. "פעם בחודש יש שיעור תורה לעילוי נשמתו, ואנחנו מגיעים ומדברים עם המשפחה".

הם מספרים שקרסינסקי התחיל קורס ימ"ס, אך פרש ממנו כי רצה להכיר קודם את עבודת היחידה מאחורי הקלעים. במשך חצי שנה שירת בתפקיד מטה, ואז שב לקורס והשלים אותו עד תום. "הוא היה מקצועי ויסודי ברמה הכי גבוהה שיש", מספר ר'. "כשהגעתי ליחידה, הוא היה זה שחנך אותי ולימד אותי איך לתפעל ולתחזק את כל הציוד. היו לו הרבה פק"לים – גם פורק, גם קלע, גם מקלען נגב – ואותי זה הפתיע: איך לאדם אחד יש כל כך הרבה מקצועות, והוא יודע הכול עד הפרט הכי קטן.

"יעקב תמיד הזכיר לנו את הדברים החשובים שעלו בשיחות צוות, כדי שנתקדם בהם. הוא היה אדם שקט, אבל בכל פעם שנתן את המשפט שלו, זה היה המשפט החשוב שצריך ללכת לפיו".

"אני הרגשתי באותו יום פחד שבחיים לא הכרתי", מספר ש'. "אתה שומע ירי, אתה לבד, חושב שבכל רגע אתה עומד למות. זה מבהיל ומקפיא דם. אבל כשדיברתי בטלפון עם יעקב, הוא היה בלי פחד. גם אם הוא פחד, הוא לא הראה את זה ללוחמים אלא משך אותם ללחימה בשביל להציל חיים של יהודים. הוא חשב נטו על עם ישראל. כמו בסיפורים על האנשים שהקימו את המדינה".

למשוך את האש

בשטח עוד מסומן בסרט לבן מקום נפילת הרימון שלא התפוצץ. לא הרחק משם עומד בית צבוע ירוק, שבחזיתו גינה יפה ופסטורלית. בבית הזה החליטו שלושת הלוחמים הפצועים להתמקם. "נכנסנו דרך החלון כי הדלת הייתה נעולה מבפנים בבריח", מספר י'.

בממ"ד של הבית הם מצאו אדם מבוגר, שהסתתר שם יחד עם מטפל. בהמשך חבר אליהם גם הכוח שלחם באזור הרפת, בפיקודו של א"ע הקצין; ר' ויעקב לא היו בטווח ראייה, ואיש לא ידע עדיין מה מצבם. ש"כ: "הבאנו את החובש כדי שיטפל בפצועים. א"ה, הצלף השני, תפס חלון למטה, ואני עליתי לקומה השנייה של הבית ובניתי לי בחלון עמדת ירי. פתחתי את התריסים כך שאני רואה את החוץ, אבל לא רואים אותי. במהלך השהות בבית קיבלתי והעברתי לשאר הכוח תמונת מצב על מה שקורה במוצב נחל־עוז: החמ"ל שלהם היה מכותר".

י': "שבת בבוקר, בית בעל מראה רגוע הופך למוקד של לחימה מטורפת. הצלפים, המפקדים וכל שאר הלוחמים, כולם נתנו בראש מתוך הבית הכביכול־נורמלי הזה".

ש', מפקד הפלגה, לא היה עם הכוח שתפס כוננות בנחל־עוז. הוא הגיע לקיבוץ כשהקרב היה בעיצומו, וניסה לחבור אל הלוחמים. שוב ושוב התקשר אל הרבש"ץ, כדי שיפתח לו את השער הראשי, אך לא הייתה תשובה. גם הניסיונות להתקשר עם קרסינסקי נותרו ללא מענה. לבסוף הצליח ליצור קשר עם הקצין א"ע, ושמע ממנו שהכוח מתבצר בבית ושיש פצועים. ש' ביקש מיקום והבטיח שהחילוץ עליו. הוא התקשר לחמ"ל החטיבה הצפונית באוגדת עזה לבקש חילוץ פצועים, אך לשווא. "טיפסתי על השער, ואז הגיע לשם ג'יפ ממוגן ובו סגן הרבש"ץ, ניסן דה־קלו, ומפקד כיתת הכוננות, ברי מאירוביץ. הם הבחינו בי וכמעט ירו בי בטעות", הוא משחזר.

ש' הצטרף אל דה־קלו ומאירוביץ. הם נלחמו מתוך רכב הדיפנדר הממוגן, והחלו לפנות פצועים. בזמן שנעו בשטח השכונה החדשה, הם הצליחו לאתר את קרסינסקי שוכב ללא הכרה, ולצידו הלוחם ר'. נ' החובש קבע את מותו של קרסינסקי.

ש"כ: "אני עליתי בקשר, ביקשתי פינוי של אחד הפצועים, ולא הבנתי למה לא עונים לי. באותה נקודת זמן הייתי מבולבל ולא הבנתי איפה הם, אבל לא הרגשתי כעס. אחרי שהבנתי מה קרה, ודאי שאין בי כעס. כמו שאני הייתי בלחימה בנחל־עוז, כך הייתה גם לחימה במקומות אחרים"

כששהו בבית הירוק, קיבל מאירוביץ דיווח על מחבלים בבית הסמוך, ביתם של יונתן (יונצ'י) ושושי ברוש. כמה מאנשי הימ"ס יצאו איתו לשם, ומצאו את דלת הממ"ד ירויה. כשנכנסו אליו נוכחו לדעת ששושי נרצחה, ויונצ'י פצוע בידו. הם מציינים שבכל אותן שעות סייעה להם רותי וגנר, חברת קיבוץ שעובדת בתחום הרווחה, בשיח עם חברי הקיבוץ ועם הלוחמים הפצועים.

ש' הבין בשלב הזה שאי אפשר להמשיך להתבצר בתוך בית; "חייבים לצאת ולהילחם על הקיבוץ. צריך לעשות את זה בחוכמה, כי אחרת כולנו נלך", כך אמר ללוחמים על פי המתואר בספר. הוא החליט שהכוח ינוע ברחבי הקיבוץ ברכב "זאב" ממוגן, כדי למשוך אליו אש וליזום היתקלויות. אנשי הימ"ס יצאו לנסיעה המסוכנת, לחמו במחבלים וחיסלו רבים מהם. כשראו שהתחמושת הולכת ואוזלת, הם נסעו למתחם המגורים שלהם כדי להצטייד מחדש. המקום היה הרוס, אך הלוחמים מצאו את מבוקשם.

בעודם ממשיכים בנסיעה בזאב, ראו הימ"סניקים המוני עזתים נכנסים לקיבוץ – חלקם חמושים בנשק חם, ואחרים אוחזים גרזינים וסכינים; חלקם הולכים ברגל וחלקם ממונעים. "ראינו שאזור הרפת מתחיל להישרף, היה ירי מסביב, מחבלים בכל מקום. הרגשה זוועתית", אומר ש'. "קשה לנהל אירוע כזה. אתה פשוט עושה כל מה שאתה יכול, אין איזו תכנית סדורה. בשניות הראשונות אתה די בהלם, ואז אתה מבין שלא נותר דבר מלבד לירות ולחסל כמה שיותר".

תוך כדי תנועה התקבל דיווח על שלוש משפחות בקיבוץ שהקשר איתן נותק. מאירוביץ, דה־קלו ואחד הלוחמים הלכו לבדוק מה מצבן. המון עזתי המשיך לגדוש את הקיבוץ, כשהלוחמים מנסים להרחיק את הפושטים בירי. יחד עם זאת, ש' ביקש  לחסוך תחמושת ולבצע רק ירי מדויק.

רכב הזאב ספג עוד ועוד יריות, גם טיל פגע בו, ורק בנס איש מהלוחמים לא נפגע. לעומת זאת הדיפנדר הממוגן של דה־קלו ומאירוביץ הושבת, ויושביו הצטרפו לזאב הלוהט. הבקשות החוזרות והנשנות שלהם לתגבורת החלו לבסוף לשאת פרי, ונאמר להם כי כוח של מגלן וגבעתי עובר תדרוך בצומת סעד וממשיך אליהם. אנשי הימ"ס כבר היו בשלב זה מיובשים, מותשים משבע שעות רצופות של לחימה, וכמעט לא נותרה להם תחמושת.

כשכוחות הצבא הגיעו, ש' תדרך אותם וביקש חיפוי כדי לפנות את גופתו של קרסינסקי. מאתיים לוחמים של צה"ל נכנסו לקיבוץ, ואחרי קרב ארוך הצליחו לטהר אותו. י': "רק חודש־חודשיים אחרי 7 באוקטובר הבנתי שלחמאס הייתה תוכנית פקודה לכיבוש מוחלט של נחל־עוז, ובמקביל תוכנית לכיבוש המוצב, כך שלא יהיה כוח שיקפוץ משם לקיבוץ. יכול להיות שהם ידעו שאנחנו פה, ויכול להיות שלא. לשמחתנו נתנו את המענה עד שכוחות צה"ל הגיעו, ודי הדפנו את ההתקפה".

"כשאתה פתאום רואה תוכנית כזאת גדולה על מקום שהיית בו בן בית, זה די מרתיע", אומר הצלף א"ה. "זה גם מעלה שאלות – האם פעלנו נכון, האם השיטות שהכרנו היו מתאימות, האם היינו יכולים לעשות משהו לפני כן. כל מיני דברים שצריך להסיק מהם מסקנות".

צה"ל עסוק במקום אחר

בספר "לחיים ולא למוות" מסופר כי מפקד מג"ב, ניצב בריק יצחק, הבין את גודל האירוע בעוטף עזה כבר עם תחילת האזעקות, והורה להקפיץ מיד את כל הכוחות. בהמשך הורה יצחק למפקדים לנקוט בשיטת "הגן בגזרתך" – הגנה עצמאית של כל מרחב, על פי הנוהל לשעת חירום. החשש היה שצפויה מתקפה משולבת בכמה חזיתות, ואולי גם מהומות בערים המעורבות, במעין מהדורה מורחבת של אירועי "שומר החומות".

"היינו פחות טובים בשומר החומות, אבל הבנו איפה החולשות שלנו ושיפרנו אותן", אומר משגב. "החטיבה הטקטית של מג"ב גדלה בשנתיים הללו מ־270 תקנים ל־600, והיא לחמה בעוטף בעוצמה רבה. הימ"מ הפך ליחידה לאומית ללוחמה בטרור. בספטמבר 21' הוקמה החטיבה לביטחון הפנים, וב־7 באוקטובר היא נלחמה במושב יכיני ובמקומות נוספים. ביחידות המילואים שלה היו 16 פלוגות, ומספרן גדל ל־34. היכולת הזאת לפעול כיחידות ארציות ניידות, שיודעות להיכנס ו'להישפך' לתוך מערכה טקטית, אפשרה לנו להישאב ללחימה גם באזורים שלאו דווקא שייכים אלינו. צריך להגיד את זה: מג"ב והמשטרה הצילו את מדינת ישראל".

קראוסהר: "מג"ב מחובר מאוד גם למגזר הכפרי, לשטחים הלא עירוניים בישראל. אנחנו מתארים בספר איך מתקבלות החלטות כמו לנסוע דרך השדות, מתוך ההיכרות עם השטח. זה דבר שמפקד צבאי שמגיע למקום לא בהכרח ידע לעשות. אנשי מג"ב הם בני המקום, הם מכירים היטב את הגזרה, וזה עזר מאוד".

אורי קראוסהר, יחידת ההיסטוריה של מג"ב: "התפקיד שלנו היה להקפיא את התמונה כשהכול עוד טרי בראש של הלוחמים, וכך לדאוג שגם בעוד עשרים שנה ידעו כיצד נע כל כוח. אתה קורא בתקשורת סיפורים על קרבות מסוימים, מבין שכל קשר למציאות מקרי בהחלט, ואחר כך אתה שומע מלוחמים הדהוד של הדברים הבלתי מדויקים שהם ספגו בתקשורת"

אחד הפרקים המצמיתים בספר מתאר את הגעת לוחמי מג"ב לניר־עוז, קיבוץ שבו הצליחו המרצחים לממש את משימתם. כשהמג"בניקים נכנסו לשם, קידמה את פניהם דממת מוות; המחבלים כבר עזבו, ולא היה עוד במי להילחם. אנשי צוות השחזור, שעברו על כל החומרים המצולמים מניר־עוז ושמעו עדויות, חוו קושי נפשי עצום ונזקקו לסיוע. "בניר־עוז הלוחמים שלנו לא לחמו, ולכן הראייה שלהם הייתה מחודדת יותר, הם קלטו את כל הפרטים", אומר קראוסהר. "כשעברתי על החומרים משם הרגשתי שאני מהלך על פי תהום. ידעתי שאם אקפוץ ראש לתוכה מבחינת העבודה על הספר, הכאוס הזה יעצים את היצירה. ועם זאת הבנתי שאשלם על כך מחיר אישי כבד, ושאני צריך לעצור ולא לקפוץ.

"כשאתה בתפקיד החוקר, אתה מנסה לחוות הכול דרך המבט המקצועי, וזה מגן עליך – אבל רק עד גבול מסוים. לא אגיד לך שזה לא תקף אותי בלילות. ביום הזיכרון ישבתי מול הטלוויזיה, צפיתי בכתבה עצובה שלא קשורה למחקר, ואז הוצפתי בעצב ובכאב גדול".

לוחמי הימ"ס בנחל־עוז הצליחו אומנם למנוע את נפילת הקיבוץ לידי חמאס, אך גם משם הגיעו תמונות מחרידות ועדויות מסמרות שיער. תושבים נטבחו בעוד המחבלים מצלמים את הזוועות ומשדרים בפייסבוק. הנער תומר ערבה אולץ לעבור בין הבתים ולקרוא לתושבים לפתוח את דלת הממ"ד, כביכול כדי להציל אותו. לאחר שנוצל בדרך כה אכזרית, גם הוא נורה בידי המחבלים. 15 מתושבי נחל־עוז נרצחו באותו יום, ושמונה נחטפו. שתי חטופות שוחררו ב־21 באוקטובר, ועוד שלוש הוחזרו כעבור חודש, במסגרת העסקה. בעזה עדיין מוחזקים שניים מתושבי הקיבוץ, צחי עידן ועמרי מירן, וכן גופתו של ג'ושוע לואיטו מולל, סטודנט מטנזניה ששהה בנחל־עוז.

"קשה לחשוב שהייתי קרוב כל כך אבל לא הצלחתי לעצור את זה", אומר ש"כ בצער. חברו י' מוסיף: "זה עצוב, זה מכעיס, אלו אזרחים שלא עשו כלום. בסופו של דבר הקיבוץ גדול מכדי ש־11 לוחמים יוכלו להגן עליו".

אתם כועסים על שלא הייתה התרעה מודיעינית, שאולי הייתה גורמת לכל היום ההוא להיראות אחרת לגמרי?

ר': "עם מודיעין או בלי מודיעין, אנחנו כלוחמים צריכים להיות מוכנים תמיד".

וכשאתם מנסים שוב ושוב להזעיק את צה"ל ולא מקבלים מענה – מה אתם חושבים באותם רגעים?

ש': "אני לא ניסיתי לקרוא לצה"ל, כי בדרך לקיבוץ ראיתי פחות או יותר מה קורה. הבנתי שצה"ל עסוק, הייתי ריאלי".

ש"כ: "אני עליתי בקשר, ביקשתי פינוי של אחד הפצועים, ולא הבנתי למה לא עונים לי. באותה נקודת זמן הייתי מבולבל ולא הבנתי איפה הם, אבל לא הרגשתי כעס. אחרי שהבנתי מה קרה, ודאי שאין בי כעס. כמו שאני הייתי בלחימה בנחל־עוז, כך הייתה גם לחימה במקומות אחרים".

י': "אין שום כעס על אף יחידה או חַיִל. גבעתי, גולני, מגלן שנכנסו לפה – כולם עשו את המקסימום. ההגנה על מדינת ישראל הייתה בראש מעייניהם. כן, היה מחדל, אבל זה לא קשור ללוחם הקטן שרק רוצה להציל חיים ולשרת את המדינה".

א': "בהתחלה אתה לא מכיל את זה. רק כעבור זמן אתה מבין עד כמה הסיפור שלך הוא בסך הכול חלק קטן מהדבר הגדול שקרה".

הקצינים התפרקו בראיונות

חברי קיבוץ נחל־עוז פונו לקיבוץ משמר־העמק. כעבור שבועיים התקיימה שם פגישה מרגשת בין המפונים ללוחמים, שתועדה ופורסמה בכלי התקשורת. א': "כשאתה נלחם, אתה לא רואה כמעט את האזרחים. ופתאום במשמר־העמק ראיתי מאות אנשים באים לקראתנו, וחשבתי לעצמי: 'מה, כולם היו בקיבוץ בזמן שנלחמנו?'. אותי זה ריגש מאוד".

ר': "הייתה אמא שממש הגישה לנו את התינוקת שלה, ואמרה לה: 'תגידי להם תודה, הם הצילו אותך'. זה היה מרגש, לראות את הילדה הקטנה אחרי התופת הזאת".

ר': "בעוד כדורי המחבלים שורקים סביבנו, והחול מתחתינו 'קופץ' מהירי, יעקב תפס את כולם לרגע ואמר לנו משפט שעד היום עושה לי צמרמורת: 'רוצחים שם יהודים. אנחנו חייבים להתקדם לכיוונם כדי להציל אותם'. הוא ידע איך לתפוס את האנשים, איך לחלק פקודות – לאן לבוא, איפה לחפות, והכול ברמה הכי מקצועית שיש"

במקרה של ב', החייל הבודד, הקשר עם נחל־עוז התפתח הרבה מעבר למפגש ההוא. "מאז הקרב ההוא אני מרגיש ישראלי לגמרי, ויש לי אפילו משפחה מאמצת – משפחה אמריקנית מנחל־עוז, שפגשתי חודש אחרי 7 באוקטובר. אני מגיע למשמר־העמק ומתארח אצלם".

בזמן שהלוחמים משחזרים עבורנו את הקרב, מגיעים למקום ברי מאירוביץ ואשתו רוני, לבושים חולצות לבנות שעליהן מתנוססות המילים נחל־עוז. חלק מחברי הקיבוץ, בהם בני הזוג מאירוביץ, עזבו כבר את משמר־העמק שבצפון ועברו לנתיבות, מרחק כרבע שעה של נסיעה מכאן. "אנחנו נמצאים רגע לפני יום השנה, ואני לא מאמין שהחטופים שלנו עוד לא חזרו. זה קשה מאוד", אומר ברי מאירוביץ. "למזלנו הגדול, הצוות של הימ"ס היה בנחל־עוז ונלחם פה בגבורה ובתעוזה. הם הצילו את הקיבוץ יחד איתנו, הצוות המצומצם של כיתת הכוננות, ואנחנו אסירי תודה ומעריכים אותם מאוד".

בעמוד הפייסבוק של הקיבוץ מסופר על הרבש"ץ פיורנטינו, "פיורה" שלהם, שהיה שחקן כדורגל וכדורסל, וייצג את הקיבוץ בשלל טורנירים ותחרויות ספורט. "אדם מדהים. לאורך כמה שנים יפות הוא עשה מעל ומעבר עבור קהילת נחל־עוז. הלב כואב", אומר מאירוביץ על הרבש"ץ שהגן על התושבים עד הרגע האחרון.

איך משנים ראש תוך כדי הקרבות, ומבינים שאתם לא רק כוח ששומר על היישוב עד שיגיע צה"ל, אלא כוח לחימה עיקרי שאמור לעמוד מול המחבלים במשך שעות?

"לא משנים ראש, זה משהו שקורה. אף אחד מאיתנו לא תכנן את זה, פשוט חיינו את מה שקרה".

ליד חדר האוכל של הקיבוץ ניצבת אנדרטת זיכרון. שמותיהם של חללי נחל־עוז מאז היווסדו רשומים באותיות זהב על הקיר הלבן. השני שבהם הוא רועי רוטברג – רבש"ץ הקיבוץ שנרצח בל"ג בעומר של שנת 1956, ועל קברו נשא הרמטכ"ל משה דיין את ההספד המפורסם עם המילים "הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל־עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים?". האחרון ברשימה הוא הילד דניאל טרגרמן, בן ארבע וחצי, שנהרג בשלהי מבצע "צוק איתן" מפגיעת פצמ"ר בביתו. בקרוב יתווספו לקיר השמות הרבים של נרצחי 7 באוקטובר.

כעבור כמה ימים אני נפגשת שוב עם קיבוץ נחל־עוז, אבל בצורה קצת אחרת. חזית הבית של אילן פיורנטינו, וחזיתות בתים נוספים בשכונה החדשה, נפרשות מולי במוזיאון משמר הגבול שליד פרדס־חנה, בחדר המכונה "מעבדת הדמיון של מג"ב". כאן ניתן לצפות בשחזור מלא ומאלף של הקרב, שמוקרן על כל ארבעת הקירות בצורה פנורמית. מפת הקיבוץ שעל הריצפה נעה בזום־אין, שואבת אותי בחזרה אל שבילי הקיבוץ הבוערים. הלוחמים עוברים מול עיניי יחד עם צוות השחזור, ומסבירים את מה שאירע שלב אחרי שלב.

טל משגב, שהוא גם מנהל המוזיאון, נוגע בקיר ומזיז את זירת הקרב סביבנו לאן שרק נבחר. לוחמי מג"ב שמגיעים למוזיאון כחלק מהכשרתם, לומדים במעבדת הדמיון על השתלשלות האירועים בנחל־עוז. מסיבות של צנעת הפרט, הציבור הרחב יכול לצפות רק בחלק מהשחזור המצולם. הוא נערך בראשית המלחמה, כאשר כל הממצאים עוד היו בשטח.

משגב: "לוחמים ומפקדים יכולים 'להיכנס' פנימה לקיבוץ, לראות את כל התנועה של הכוחות ולתכנן מהלכי קרב. בשחזור הגענו למצב שבו לוחם מספר על ירי במקום מסוים, ואנחנו יכולים למצוא את תרמילי הכדורים ואת התחבושות האישיות, לבחון את הפגיעות ולדעת מאיזה נשק הגיעו, שלנו או של המחבלים. יש לנו גם חומרים ממצלמות הגוף וממצלמות התנועה, מצלמות מתוך בתים ומצלמה ברחפן שדואגת שאנחנו לא מחמיצים דבר. כך ניתן להבין את תמונת הקרב במלואה".

כעבור שנייה אני כבר מלווה במבט כוח אחר, שנלחם בכפר־עזה; שחזור מקיף כזה נערך לכל הקרבות של מג"ב בשבת השחורה. "אנחנו לא התחקיר המבצעי של מג"ב", מדגיש קראוסהר. "אנחנו היסטוריונים, ובהיסטוריה יש דבר שנקרא פרספקטיבה. על אירועי 7 באוקטובר אין עדיין פרספקטיבה, ולכן התפקיד שלנו היה קצת אחר: להקפיא את התמונה כשהכול עוד טרי בראש של הלוחמים, וכך לדאוג שגם בעוד עשרים שנה ידעו כיצד נע כל כוח.

"אני חושב על אברהם אילון, שהיה מעמודי התווך של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל. ב־6 באוקטובר 73', היום הראשון של המלחמה, הרמטכ"ל קרא לו ואמר לו להתחיל לתעד למען ההיסטוריה – וזאת בזמן שהבן של אילון נלחם במוצב החרמון. אילון הדגיש בדיעבד עד כמה היה חשוב לא לטעות חלילה בפרטים. גם אנחנו מרגישים את האחריות הזאת. אתה קורא בתקשורת סיפורים על קרבות מסוימים, מבין שכל קשר בין התיאור למציאות מקרי בהחלט, ואחר כך אתה מראיין לוחמים ושומע בסיפור שלהם הדהוד של הדברים הבלתי מדויקים שהם ספגו בתקשורת".

"כל לוחם ישב ודיבר איתנו בין שלוש לחמש שעות", מספר משגב. "הם בכו, ובכינו איתם. מפקדים בכירים התפרקו לנו בראיונות. פעמים רבות התקשרתי ליועצת הארגונית של מג"ב ועדכנתי אותה, כדי שתדאג להפנות את הסיוע המתאים. היא אמרה לנו: השיח איתכם עושה להם את התרפיה שלעיתים אנחנו לא מצליחים לעשות".

ב־8 באוקטובר יתכנסו אנשי מג"ב באתר ההנצחה שבמוזיאון ויתייחדו עם זכר הנופלים. באותו חודש תיפתח שם התערוכה "שומרי הלילה", שבה יצירות אמנות הקשורות לשבת השחורה. אחת מהן, שמופיעה גם בספר, היא איור שציירה עדן נעים, ניצולת הנובה: כוחות מג"ב באים להציל אותה ואת חבריה.

"זו גאווה גדולה, להסתער ולהיפצע בשביל אזרחים של מדינת ישראל", אומר ש'. "עשינו כל מה שאנחנו יכולים, בקשיים שאי אפשר לתאר, ועדיין אני נושא את המחשבה שיכולתי לעשות יותר. אתה מדמיין כל הזמן מה היה קורה לו היית לוקח ימינה או שמאלה. אלו דברים שנצטרך לחיות איתם".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il