כמו שלטים קטנים בצד הדרך, בדרך אל חלקה 18א בהר הרצל מלווים אותי סטיקרים עם פניהם של הנופלים במלחמת חרבות ברזל ומשפטים לזכרם: שניים בתחנה המרכזית, חמישה בתחנת הרכבת הקלה של הר הרצל, ועוד כמה עשרות שהודבקו על עמודי התאורה בשביל המוביל מהכניסה לבית העלמין הצבאי ועד החלקה של נופלי מלחמת חרבות ברזל. בכניסה להר הרצל שלט גדול מכריז: "לטקס ההלוויה המשיכו ישר". אין הלוויה בבוקר שהגעתי בו אל ההר, אבל השלט עומד על מקומו. בימים קשים כאלה לא מורידים אותו בתום כל הלוויה.
עד יום שני שעבר, 63 נופלים נקברו בחלקה 18א, כולם חללי המלחמה. בימים שאחרי 7 באוקטובר נקברו החיילים שנפלו במתקפת חמאס בחלקה 8ד, בהמשך השורה אחרי החיילים שנפלו בשנים האחרונות. חודשיים אחרי פרוץ המלחמה הכשירו בהר חלקה מיוחדת לנופלי חרבות ברזל, ליד קברי 35 הנופלים משיירת הל"ה, וסמוך למצבה לזכר הרוגי הצוללת אח"י דקר שמקום קבורתם לא נודע. "מה שקורה פה השנה הוא דבר שלא הכרנו", אומר לי אחד מעובדי התחזוקה של בית העלמין הצבאי. "בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר קברנו בשתי חלקות שונות, כי היו לנו שתי הלוויות במקביל באותה השעה. נופלי המלחמה פזורים בשלוש חלקות, והכשרנו חלקה נוספת שתוכננה לעתיד".
ותיק הקבורים בחלקה 18א הוא רס״ר במיל' נפתלי יונה גורדון, בן 32 מירושלים, לוחם שיריון בגדוד 53 של חטיבה 188. הוא נפל בקרב במרכז הרצועה ב־7 בדצמבר 2023. הקבר הטרי ביותר, נכון לביקורי שם ביום שני שעבר, הוא של סמ"ר גרי גדעון הנגהאל, בן 24 מנוף־הגליל, שנהרג בפיגוע דריסה ליד בית־אל ב־11 בספטמבר 2024, ותלולית עפר מכסה את קברו. רוב החללים נפלו בתמרון בעזה, אבל קברים מעטים מספרים את סיפורן של החזיתות האחרות במלחמה. הנגהאל נהרג באחד מהפיגועים ביהודה ושומרון. סמ"ר דוד משה בן־שטרית, בן 21 מאדם, נהרג מפגיעת מיירט בספינת חיל הים במהלך מתקפת חיזבאללה בצפון הארץ.
האדמה כולה מכוסה בדשא סינתטי, שמחולק כך שיהיה קל להזיזו, הכנה לגיבורים שיגיעו בארון בהמשך המלחמה. עשרות הקברים הטריים מלאי צבע. דגלי ישראל ודגלי יחידות צה"ל פזורים בחלקה. זרי פרחים ועציצים קטנים מעטרים את הקברים, לצד מזכרות אישיות. הבירה שאהב החייל שנפל. הסיגריה שהיה מעשן. מכתבי פרידה. תמונות של החלל עם בני משפחתו. כדורסל. דגם מיניאטורי של המכונית שחלם לקנות סמל אליהו משה צימבליסט כשישתחרר מצה"ל. על חלק ממוצגי המוזיאון המאולתר יש ברקוד שמזמין את המבקרים להציץ אל דף האינסטגרם לזכר החייל, הנצחה נוסח דור ה־Z.
63 לוחמים, סד"כ של פלוגה קטנה. כמו בלחימה בעזה, שם הצק"פ (צוות הקרב הפלוגתי) בנוי מחי"ר, הנדסה, שריון ויחידות מיוחדות, גם בפלוגה 18א יש לא מעט לוחמי חי"ר, כמה שריונרים, קצת מוהנדסים, מפעיל צמ"ה אחד ולוחם מיחידה 669. רוב הנופלים חיילים פשוטים, חלקם קצינים, כמה מפקדי פלוגות ומג"ד אחד, סא"ל תומר גרינברג, בן 35 מאלמוג, מפקד גדוד 13 של גולני.
10:00
הגוף שלי לא כאן
דינה שלום, סבתא ירושלמית, מגיעה אל אלמוג, הנכד שלה מקיבוץ חמדיה, בכל יום ויום
הלוחמים שנפלו בתמרון בעזה לא נשארים לרגע לבדם. החלקה לא עמוסה, אבל מבקרים מגיעים כל העת. ליד אחד הקברים אני רואה אישה שיושבת כפופה, ומנקה את הקבר בלי להפסיק: ששום עלה לא ינוח על המצבה ולו לרגע אחד. ביד אחת היא מנקה, וביד השנייה היא מחזיקה טלפון ומשמיעה שירים לקבר המצוחצח. זוהי סבתו של סמל אלמוג שלום, בן 19 מקיבוץ חמדיה, לוחם בסיירת גבעתי שנהרג ממטען בזמן שנלחם ברפיח. קיבוצו רחוק מירושלים, ובכל זאת הוא נטמן בהר הרצל. הסבתא הירושלמית דינה שלום מקפידה לפקוד את קברו בכל יום. “המשפחה שלו גרה ליד בית־שאן, אבל שבוע לפני שהוא נהרג הוא ביקש להיקבר בהר הרצל ואמר לנו שאם הוא ימות הוא לא רוצה שנהיה עצובים”, היא אומרת לי. “פגשתי אותו שישה ימים לפני שהוא נהרג. הוא הגיע להיפרד. חלפו שלושה חודשים ושבוע ואני באה לפה בכל יום. הוא השאיר בנו חור, המשפחה שלנו התרסקה, צער שאין לו סוף, אמא שלו גמורה לגמרי.
“הוא היה נסיך אמיתי. הוא היה התינוק שלנו, הוא הספיק לעשות הרבה בלחימה ברצועה וכל מה שהוא רצה היה להחזיר חטופים, זאת הייתה המשאלה שלו, להחזיר את החטופים ולהשפיל את חמאס כמו שהם השפילו אותנו. ובאמת הוא זכה להשתתף במבצע לחילוץ ארבעת החטופים (נועה ארגמני, אלמוג מאיר, אנדרי קוזלוב ושלומי זיו, שהוחזקו בנוסייראת, במערב רצועת עזה – ע”י). יש לי היום יום הולדת אז באתי אליו, לפני שנה חגגנו ביחד. הוא נמצא בכל רגע בחיים שלי, בכל מחשבה, ילד כל כך שמח, מלא נתינה”.
איזה שיר את משמיעה לו, בלי הפסקה?
“אחרי שהוא נהרג מצאנו שיר שהוא כתב בזמן שהוא נלחם בעזה, ובשיר הוא מספר ממש על הדרך שבה הוא נהרג”. השיר שכתב אלמוג ואחיו שר אחרי שנפל מצמרר. “אני חושב והגוף שלי לא כאן, עוד שנייה זה נהיה מסוכן”, הוא אומר בשיר. “תתרחק מתפוצץ פה מטען, תתרחק מתפוצץ פה מטען”. “אני בכל פעם משמיעה לו אותו, ושואלת: אם הוא ידע, למה הוא לא התרחק?”, אומרת דינה. “אני גם משמיעה לו את השיר ‘ילד שרצה לחזור’. הוא היה מלאך”. רגע לפני שהיא חוזרת הביתה, דינה מבקשת ממני לקחת צמיד סגול מהקופסה שמונחת ליד הקבר. “סגול זה יחידי סגולה – לזכרו של אלמוג שלום הי”ד”, כתוב על הצמיד.
10:50
הייתה פה רחבה ריקה
קצינת הנפגעים נוגעת בלוחות הזמנים המתנגשים של האבל שלא נגמר
קבוצה גדולה ומגוונת עולה אל החלקה, נושאת חולצות עם דמותו של רס”ם במיל’ מרדכי יוסף בן־שועם, בן 34 מגבע־בנימין, שנהרג ממטען שהטמינו מחבלי חמאס בציר נצרים. היום מציינת המשפחה שלושים למותו. אמו ניגשת אל המצבה שהוצבה לרגל מלאת השלושים, מניחה את ראשה עליה וממררת בבכי. החברים מהצבא מגיעים קצת באיחור, מתחבקים, לובשים חולצה לזכרו, מתעדכנים במשפטים קצרים. הרב קורא יזכור, האב והאח אומרים קדיש, הדוד החובש מגבעתי אומר דבר תורה.
אל האזכרה מגיעה גם קצינת הנפגעים. מאז פרוץ המלחמה, התנדבותם של קציני הנפגעים במילואים הפכה לכמעט עבודה נוספת, בהיקפים שלא היו. “החלקה הזאת כואבת מאוד, ומציאות החיים ההזויה שלנו מביאה לכך שבכל פעם שאנחנו מגיעים לאזכרה אנחנו רואים קברים חדשים”, היא אומרת לי לאחר האזכרה. “זה פשוט לא נגמר. עוד ועוד חיילים, חיילים שנלחמו למען ערך גדול. בכל פעם שאני מגיעה לחלקה התחושות שלי קשות יותר. ליוויתי פה כבר שמונה משפחות במלחמה הזאת, וזה הרבה מאוד. קצינת נפגעים אמורה ללוות הרבה פחות משפחות. המשפחה הראשונה שליוויתי שכלה את בנה ב־7 באוקטובר, וזה קשה נורא”.
יש הבדלים בין המשפחות?
“יש הבדל בין משפחות הנופלים של 7 באוקטובר ובין המשפחות של נופלי התמרון. 7 באוקטובר נכפה עלינו, הפתיע אותנו, חיילים נלחמו עד הכדור האחרון, ולא תמיד בהצלחה. התמרון הוא בחירה. החייל מגיע לקרב מעמדה של כוח, של גיבור. המשפחות כאן מבינות שהילדים שלהם גיבורים, שהם לא הלכו סתם, שהם נלחמו על משהו ולא הופתעו. אפשר לראות פה את הדגלים ואת הגאווה והקישוטים על המצבות.
“בימים האחרונים היו הרבה אזכרות לנופלי 7 באוקטובר, אז הגעתי לכאן הרבה. החלקה הזאת, שהיא חלקת חרבות ברזל, מספרת את הסיפור שאנחנו חווים בשנה האחרונה. את הגיבורים, את המשפחות. את הפסיפס האנושי של כל עם ישראל. הייתה פה רחבה ריקה, החלקה הזאת נבנתה מאפס. ויש פה לא עלינו עוד לאן להתרחב. היום הגענו לאזכרת השלושים לחייל שנהרג ממטען בעזה, והיום יש כבר עוד ארבעה קברים אחריו, שלושה בשורה שלו ועוד אחד בשורה חדשה. אחד בשבוע, וזה רק בהר הרצל”.
השיחה נקטעת באמצע: כשהיא קולטת בזווית העין אמא ובן שבוכים למול קברו של אב המשפחה, וממהרת לעברם, מגישה בקבוק מים, מעניקה חיבוק. זוהי לא משפחה “שלה”, אבל מאז 7 באוקטובר היא בתפקיד.
13:00
הדור שלי קבור פה
בעיני יובל, כלה ערב חתונתה, בחלקה הזאת קבורים צדיקים
בחורה בת עשרים בשמלה ארוכה עוברת בין הקברים, אוחזת סידור. היא נעצרת מול קבר, מתפללת קצת, מורידה דמעה וממשיכה לקבר הבא. אני שואל אותה בעדינות את מי היא הגיעה לבקר, והיא עונה לי שאת כולם. קוראים לה יובל, היא מהצפון, ומחר היא מתחתנת. “חשבתי מה אני יכולה לעשות יום לפני החתונה שלי כדי להתחבר”, היא מספרת. “החלטתי גם ללכת אל הכותל וגם להגיע לחלקה בהר הרצל. להתחבר למי שמסרו את הנפש על הארץ שלנו, להזמין אותם שיבואו לחתונה שלנו. זה גם עוזר לי להבין שאנחנו ההמשך של כל אחד ואחד מאלו שלא זכו להתחתן או ללדת עוד ילדים, ואנחנו נמשיך אותם בעזרת השם”.
היית בהלוויות של חלק מהנופלים פה?
“כן, הייתי בכמה הלוויות של אנשים שהכרתי מרחוק, כמו יונתן לובר (סמ”ר במיל’, בן 24 מיצהר) ונערן אשחר (רס”ר במיל’, בן 33 משדמות־מחולה), והייתי גם בהלוויות של סתם אנשים שלא הכרתי, ששמעתי שנפלו והגעתי להלוויה שלהם”.
למה את מזמינה אותם לחופה?
“יש מנהג ללכת לקברי צדיקים או לקברי משפחה לפני החתונה, ובאמת הייתי גם בקבר של סבא שלי שנפטר, אבל רציתי לבוא גם לפה. הרב צבי יהודה קוק אמר פעם לתלמידיו שבמקום ללכת לקברי הצדיקים בצפון או לקברי האבות במערת המכפלה – שילכו להר הרצל, כי שם קבורים כל הצדיקים. אל החלקה הזאת אני באמת מחוברת כי האבל פה הוא טרי, ואלו שמות שאני מכירה. הדור שלי קבור פה”.
אני מכיר את הסיפור דווקא על הרב שלמה זלמן אוירבך, ולא על הרצי"ה. אבל יובל אינה הכלה היחידה שקיבלה את השיעור הזה. על מצבות רבות פזורות הזמנות לחתונה, בדרך כלל של חברים שלא מאמינים שמי שהיה קרוב אליהם כל כך לא יגיע לחתונה כי נפל בקרב. חלק גם הוסיפו כמה מילים. “לא נתפס שככה אני באה להזמין אותך לחתונה שלי”, נכתב על הזמנה אחת שמונחת על מצבה. “אני אשמח שתגיע. אנחנו בטוח נרגיש אותך שם. אחשוב עליך כשאעמוד מתחת לחופה ואחשוב עליך בריקודים. הלוואי שטוב לך שם. תשמור עלינו, תבקש מה’ שם למעלה שירחם על עם ישראל. אנחנו רוצים, צריכים, גאולה”.
את השקט בבית העלמין קוטעת קבוצה של תלמידים בכיתה ח’. המורה מבקשת מהתלמידים להיות בשקט כדי לא לפגוע במשפחות השכולות, וכשהילדים מבינים לאיזו חלקה הם הגיעו הטלפונים נשלפים. מישהו שואל: “המורה, מותר לדרוך פה?”. הבנות מצלמות סטורי מרגש לאינסטגרם. המורה מבקשת מהתלמידים לחפש בגוגל את שמות החיילים. אחת הבנות קוראת בטלפון, ומתרחקת מהקבר בבכי. הבנים שולפים כיפות, אומרים פרקי תהילים, מצלמים את הסידור עם פרק התהילים ברקע הקברים הטריים. אחרי כמה דקות המורה אוספת את כולם, והם ממהרים לשוב לאוטובוס. אבל אחת הנערות נשארת מאחור: היא מוציאה מצית ומדליקה נרות ליד הקברים, נר אחרי נר.
16:00
עדיף ילד יתום על הורה שכול
מילואימניק מדור הניצחון על גאוות האריה המתעורר
ההליכה בין קברי החלקה מזכירה לי כמה מילואימניקים נהרגו במלחמה הזאת. לצד חיילים צעירים בני 19, יש לא מעט נופלים שהותירו אחריהם אישה, ילדים, ובכמה מקרים גם ילדים שנולדו רק אחרי שנפלו. על אחד הקברים מופיע מכתב שכתב ילד קטן לאביו, על אחרים מונחות תמונות משפחה. אחד הנופלים, רס”ב במיל’ אילון ויס מפסגות, לוחם שיריון בחטיבת המילואים 8, היה בן 49 בנופלו, והותיר אחריו נכד.
אל החלקה נכנס גבר בן 35, לבוש כאיש עסקים. הוא הולך אל קצה החלקה, שם קבור חבר מהמילואים שנהרג במרחק קצר ממנו, אבל בדרך הוא נעצר ליד לא מעט קברים. “הגעתי בשביל חבר אחד ובדרך לקבר שלו אני פוגש עוד כמה אנשים שהכרתי וקבורים פה”, הוא אומר. “אני הולך כאן ומבין שהדור שלנו הוא באמת דור הניצחון. החברים שלי שקבורים פה קנו מניות יסוד בעם ישראל. יש פה חבר שעבד איתי, ושני חברים מהכיתה, ואחד שנהרג לי בידיים ממש. אנחנו נכונים להקריב, אפילו יותר מהדורות שלפנינו. אני לא בחוויה של ‘אוי ואבוי כמה הקרבנו’, אלא ‘איזה יופי שהאריה התעורר’”.
הוא מספר לי על הגדוד שהוא משרת בו, על המשפחה. “יש לי כבר ילדים משלי”, הוא אומר, “ואני אשאיר להם מדינה טובה ובטוחה יותר משההורים שלי השאירו לי. אני חושב שזה כי הדור שלי מוכן לשלם מחירים שההורים שלי לא היו מוכנים לשלם. אנחנו דור שמסתכל על המציאות בפיכחון. אני מוכן למות ואני מוכן שחבריי ימותו בקרב עם אויב אכזר כי זה מחיר שאני מוכן לשלם למען המולדת. אבל אני לא מוכן שיישחטו ילדים ושיישרפו ילדים בנחל־עוז או בחניתה, וזה דורש הקרבה”.
מה זה עשה לגדוד, שאיבדתם שלושה לוחמים לא צעירים, אבות לילדים?
“שילמנו מחיר כבד, וידענו שאולי נשלם אותו. אבל אנחנו מסכימים לשלם את המחיר הזה כדי ששמונים שנה אחרי השואה לא יישרפו ילדים במדינת ישראל. ב־7 באוקטובר נרצחו יותר מ־300 חיילים ומאז 7 באוקטובר ועד היום נפלו עוד יותר מזה, אבל מאות אזרחים לא נרצחו לצידם. פעולה כדי להימנע ממלחמה זולה יותר מהמחיר של הימנעות ממלחמה. הייתה לנו עכשיו תעסוקה מבצעית של הגדוד בחזית הצפון, וההתייצבות בפלוגה שלי הייתה מלאה. אנחנו מבינים מה יהיה המחיר של מלחמה בלבנון ורוצים לשלם אותו דווקא כי אנחנו תאבי חיים.
“חיינו יותר מדי שנים במציאות שבה אתה משלים עם זה שהאויב שלך מכין את עצמו ליום שבו הוא יהרוג אותך. הייתה מפלצת מעבר לגדר, והנחנו לה לגדול. סיפרנו לעצמנו שאם רק ניתן למפלצת לאכול היא תישאר במערה שלה. אבל היא לא נשארת במערה אלא אוכלת את הילדים שלנו. אנחנו דור שצריך לבחור אם בעוד עשור יהיו פה יותר הורים שכולים או שהיום יהיו פה יותר יתומים. אני מעדיף שהילד שלי יגדל יתום ולא שאני אהיה אב שכול. בסוף המלחמה חמאס וחזבאללה צריכים להיות מוכרעים, ומי שלא מוכן לשלם את המחיר צריך לדעת שדם הילדים שיירצחו בצפון יהיה על הידיים שלו”.
ומה הביא אותך היום לכאן, לחלקה 18א?
“אני מגיע מדי פעם, כשזה עולה בי. כשאני צריך. אני עומד מול הקבר וחש את אשמת השורדים. אני חושב מה הייתי יכול לעשות אחרת ומה אני יכול לעשות כדי שהמדינה הזאת תהיה ראויה לו, למחיר ששילם. כשאתה מאבד חבר, משהו בך אובד גם, לשכול יש אדוות”.
במה המלחמה הזאת שונה מצוק איתן, המבצע שנלחמתם בו כשהייתם צעירים?
“צוק איתן הייתה מלחמת רשות, וחרבות ברזל היא מלחמת חובה, שם זה היה עוד מבצע או ‘סבב’, ופה זאת מלחמה שתגדיר את מדינת ישראל. אם צריך לספר את מדינת ישראל בשני תאריכים, אלו ה’ באייר ו־7 באוקטובר”.
16:30
כבר שנה
המלחמה פרצה בבוקר אחרי יום ההולדת של ניב בן־יהודה מלונדון
מול קברו של של רס”ל במיל’ מעוז פניגשטיין, בן 25 מסוסיא, אני מתעכב לרגע. הוא למד שנה מתחתיי בישיבה התיכונית, ונפל בקרב ברצועת עזה בהיותו לוחם מילואים בחטיבה 551. על קברו מונח פתק שמודפסות עליו מילותיו של שיר הרעות. גם בין שורות המצבות אפשר למצוא אהבה מקודשת בדם: חברים ששירתו יחד, נלחמו יחד ונהרגו יחד בקרב.
שישה לוחמים מאסון ה־21 קבורים בחלקה הזאת זה לצד זה: רס”ל במיל’ ניקולס ברגר, בן 22 מירושלים; רס”ל במיל’ הדר קפלוק, בן 23 ממבוא־ביתר; רס”ר במיל’ אלקנה ויזל, בן 35 מבני־דקלים; רס”ל במיל’ אלקנה ספז, בן 25 מקריית־ארבע; רס”ם במיל’ רפאל מושיוף, בן 33 מפרדס־חנה; ורס”ל במיל’ יובל לופס, בן 27 מאלון־שבות. כל אחד מהם חי חיים אחרים, כולם נהרגו באותה השנייה.
גם שלושה משמונת ההרוגים באסון הנמר”ה ברפיח, תלמידי ישיבת ההסדר שעלבים ששירתו בגדוד 601 של חיל ההנדסה, קבורים בחלקה זה לצד זה: סמל אליהו משה צימבליסט, בן 21 מבית־שמש; סמל יקיר יעקב לוי, בן 21 מחפץ־חיים; וסמל שלום מנחם, בן 21 מבית־אל. בין הקברים של יקיר ושלום יש תמונה משותפת של השניים, עם הכיתוב “חברות זה לכל החיים”.
קצין צנחנים שיצא הביתה מגיע לבקר חבר ילדות שנפל בקרב. חסיד מגיע להתבודד ליד הנופלים, “כי כואב לי על המצב”. בחור ישיבה חרדי נעמד ליד הקברים, שר כמה ניגונים חסידיים ונעלם. גבר בן שישים, חובש כובע, לובש בגדים מסוגננים ועוטה לק על ציפורניו עומד בכניסה לחלקה ומזיל דמעה. קוראים לו ניב בן־יהודה, והוא ירד מהארץ לפני שנים. עקר מכאן ללונדון הרחוקה. “המלחמה התחילה בבוקר שאחרי יום ההולדת שלי”, הוא מספר. “לילה לפני כן חגגנו בלונדון, בבר, וכשקמתי בבוקר והדלקתי את הטלפון שמעתי על ההרוג הראשון ששמו דווח – ראש המועצה האזורית שער הנגב אופיר ליבשטיין. הוא היה אח של חברה שלי. מיד הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי, כשמספרי ההרוגים הולכים ועולים”.
השנה ביום ההולדת שלו, בן־יהודה מתכוון לברוח מהבית. “אני גר בלונדון, אבל אני חייב לברוח ב־7 באוקטובר. זה יהיה יותר מדי בשבילי”, הוא אומר. “אני אסע לחבר שגר בצרפת, העיקר להיות רחוק”.
זאת הפעם הראשונה שלך בהר הרצל מאז תחילת המלחמה?
“כבר הייתי בארץ מאז, וביקרתי במתחם הנובה. השבוע הגעתי לקראת בר מצווה לאחיין, והחלטתי לעלות לכאן. בדרך לחלקה עברתי בהיכל השמות ונדהמתי לראות כמה שמות נוספו. אני לא יודע איך זה יכול להיגמר. נולדתי בקיבוץ מעיין־ברוך בצפון, שמפונה עכשיו. אח שלי, שעדיין גר שם, כבר שנה חי עם אשתו בבית מלון. ואני רואה פה את הגילאים, ילדים בני 19. בלונדון הלכתי למיצגים לזכר נרצחי הנובה, וראיתי שם 400 שמות עם 400 נרות, וזה שובר את הלב. אבל הגעתי ארצה לאירוע משפחתי, וכמו תמיד אצלנו השמחה מתערבבת באבל, עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת.
“אני רואה את הקבר של אורי דנינו, שהיה חטוף ונרצח. שמעתי שהגיעו אלפים להלוויה שלו. הבעיה היא שאנחנו ביחד רק בימים כאלה, אנחנו לא יודעים להיות יחד אלא באבל ובמלחמה, אנחנו צריכים להיות יחד גם בימים של שמחה, ואז הכול יהיה טוב יותר. אולי לא הכול, אבל יהיה טוב יותר”.
17:00
נשארתי חצי
ליאל, בת זוגו של אורי דנינו, רוצה להמשיך לספוד לו, אבל גם לא רוצה
שני חטופים קבורים בחלקה 18א – אורי דנינו, שנרצח בשבי חמאס וגופתו חולצה ארצה, ודניאל פרץ, קצין שיריון שגופתו מוחזקת עדיין בידי חמאס; בחודש מרץ הכריז צה”ל כי הוא נרצח כבר ב־7 אוקטובר, ומשפחתו קברה טיפות מדמו שאותרו סמוך לנחל־עוז, שם נלחם עד שנפל. סיכת חטופים מונחת על קברו.
כמעט כל מבקר נעצר ליד קברו נטול המצבה עדיין של רס”ר אורי דנינו, בן 25 מירושלים, נגד בקבע שנחטף לרצועת עזה ממסיבת הנובה, ונרצח בשבי בתחילת ספטמבר יחד עם עוד חמישה חטופים, וצה”ל חילץ את גופותיהם. ליאל אברהם, בת הזוג שלו בשנתיים האחרונות, מגיעה אל הקבר בליווי אמה ואחיה הקטן. היא מתיישבת על קברו של האיש שאהבה, מלטפת את הבטון בתנועות עדינות, “אני נמצאת פה מעל הקבר שלו ומרגישה שנכשלנו בתור מדינה, נכשלתי בתור בת זוג”, היא אומרת. “זאת החמצה, במיוחד במקרה של אורי שהחילוץ שלו היה כל כך קרוב לרצח שלו. זאת תחושת החמצה שאני לא אצליח להכיל אף פעם. אני עוד לא מבינה שאורי שלי לא כאן. יותר מ־300 ימים חיכיתי שהגוף שלו יהיה קרוב אליי ועכשיו הגוף שלו כאן אבל הוא לא. זה עוד נורא טרי, אני בשלב שאני מאשימה את כולם, את עצמי בעיקר”.
איזה בן זוג הוא היה?
“אני מאחלת לכל בחורה שתזכה להיות נאהבת ולחיות לצד בן זוג שהוא אפילו חצי מאורי. הוא היה בן הזוג הכי תומך, הכי מכיל, הכי מפרגן. הוא היה הביטחון שלי, הגב הכי גדול בעולם. הוא החצי שלי, לא רק בן זוג. גברים צריכים להתפלל להיות כמוהו.
“הוא התגייס לפלוגה חרדית בגבעתי והמשיך לקבע ועבר ל־202 בצנחנים, שזה היה החלום שלו תמיד. הוא חי את הצבא ואהב את הצבא, וזה גם מה שפחדנו ממנו במהלך השבי. אבל הוא תמיד אמר שהוא מוכן למות בשביל המדינה והוא תמיד אמר שהוא ייקבר בהר הרצל. הוא תכנן קריירה צבאית עד הפנסיה, ולא דמיין חיים מחוץ לצבא. תמיד התנדב לסגור שבתות, תמיד התגאה בכך שהוא משרת את המדינה ואהב להסתובב במדים ועם נשק. הוא קורץ מהחומר של הגיבורים שקבורים בחלקה הזאת.
“הוא ברח מהמסיבה וחזר כדי להציל אנשים שלא הכיר בכלל, ואז שרד 330 יום ואני בטוחה שגם עודד את כולם והחזיק אותם בשבי. אנחנו גם מבינים שהוא מת כגיבור כשהוא ושאר הגברים שם ניסו להגן על הנשים כשרצחו אותן. כמו כל מי שקבור בחלקה הזאת הוא ראה אנשים אחרים ואת המדינה לפני שהוא ראה את עצמו”.
חלפו שבועיים מההלוויה שלו, וכבר נוספו עוד קברים.
“זה באמת שורט. כל כך קיוויתי שהוא יהיה האחרון. את ההלוויה עצמה אני לא מצליחה לזכור, רק שהייתי על הארון שלו שעתיים, ולא רציתי ללכת מפה, רציתי לישון פה ולגור ליד הקבר שלו. אבל אז ביקשו ממני לעזוב כי הייתה הלוויה נוספת, והיום אני רואה שיש כבר שורה חדשה, ואין לזה סוף. בכל יום מנסים לנחם אותי שיש לי גיבור ומלאך שומר, אבל לא רציתי גיבור. אני שמחה שהוא גיבור ובמקום הכי גבוה, אבל לא רצינו גיבורים, רצינו את האחים שלנו, את בני הזוג שלנו”.
במלחמה הזאת, יותר מבעבר, מדברים על מי שהותירו אחריהם בת זוג.
“מהיום שהוא נכנס לחיים שלי הוא היה בעלי לכל דבר ועניין ואני הייתי אשתו. אני לא חושבת שהקושי שלי שונה משל אישה עם טבעת על היד. אהבה היא אהבה והיא סוחפת. קברתי איתו את האהבה של החיים שלי, את העתיד שלי ואת כל התוכניות שלי, את עצמי. ספדתי לו אבל ספדתי גם לי. החברות שאיבדו בן זוג במלחמה הן גיבורות וראויות לקבל מה שהמשפחה מקבלת מבחינת תמיכה נפשית או סוציאלית. ההתמודדות פה לא שונה, ואין נחמה בזה שיום יבוא ואולי תכירי מישהו ותתחתני.
“בחרנו להיות אחד, וכשקוברים אותם אנחנו נותרות חצי. רצינו להקים בית, להביא ילדים ולטייל בעולם, ודווקא בת הזוג חווה רגשות אשם שאף אחד לא יכול להבין, כי יש לה בחירה אבל היא לא רוצה לבחור. היא לא צריכה לקרוע חולצה אבל היא רוצה לקרוע חולצה. היא לא חייבת להיות אבלה, אבל היא רוצה. היא גם יכולה להמשיך בחיים, אבל היא לא רוצה”.
איך הכרתם?
“הוא התחיל איתי באינסטגרם. הוא אמר לי שירושלמים לא מתחילים עם בנות באינסטגרם אז בנינו סיפור כיסוי, שהוא פגש אותי בבר. עכשיו אני מרשה לעצמי לספר את זה. כבר בדייט הראשון ישבנו יחד עשר שעות, וככה גם בדייט השני והשלישי. בדייט הרביעי הוא בא אליי הביתה, ואמא שלי קיבלה עוד ילד. הייתי מספרת לך את אותו הדבר גם בלי שהאסון הזה היה קורה, אם היינו פה שנינו, אני ואורי. כשהכרתי אותו הגעתי הביתה, ועכשיו לקחו לי את הבית. לפחות יש לי קבר, זה גם משהו, יש בנות זוג או משפחות שגם את זה אין להן”.
17:30
בין שני עידו
שי טסטה ומאיר זריהן נפגשו כאן, ליד קברי בניהם. רק הם מבינים זה את זה
הערב יורד על חלקת חרבות ברזל בהר הרצל. נעשה קריר. אדם שפוף נכנס לחלקה בצעדים קטנים, מרים שרפרף ומתיישב ליד קברו של סמ”ר עידו טסטה, בן 19 מירושלים, לוחם בגדוד שקד של חטיבת גבעתי, שנהרג במתקפת הפצמ”רים על שטחי הכינוס בכרם־שלום ערב הכניסה לרפיח. “אני שיר, אבא של עידו”, הוא מציג את עצמו. “עידו הוא בן הזקונים שלנו”. אחריו נכנס לחלקה אב נוסף, ומניח את ראשו על הקבר של סמ”ר עידו זריהן, בן 20 מירושלים, לוחם סיירת גבעתי שנפל בקרב בדרום הרצועה. הם מתייחדים רגע כל אחד עם בנו, ואז קמים, מתקרבים זה לזה ומתחבקים חיבוק ארוך.
כאן הם הכירו זה את זה. “פגשתי את שי בהלוויה של עידו שלו”, אומר מאיר זריהן. “הבן שלי עידו והבן שלו עידו. הייתי פה במקרה באותו היום. חיכיתי לסוף ההלוויה, ואז פניתי אל שי ואמרתי לו שעידו שלי התחיל את השורה ועידו שלו מסיים את השורה, ומאז התחברנו. הוא נותן לי כוח ואני מקווה שאני נותן לו כוח. קל יותר לדבר עם מי שחווה את מה שעברת, הוא הכי מבין אותך, כמה שתסביר לאחרים, אף אחד לא מבין מה זה לאבד בן”.
איך הורה שכול מוצא כוחות לתת למישהו אחר?
“אנחנו מבינים זה את זה. אנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים. המשפחה שלי תומכת, אבל רק הוא יבין אותי. הוא מבין אותי הכי טוב. מישהו אחר לא יבין אותי לעולם. הלכתי אתמול לבדוק משהו לקראת הכנסת ספר תורה שאנחנו מקיימים לזכר עידו, ופגשתי שני בחורים נחמדים מאוד שאמרו לי בוא, שב איתנו. הם ניסו לעודד אותי: תחזור לעבודה, תעשה ככה וככה, אבל לא, הם לא באירוע. הם פועלים מתוך טוב לב וכוונה טובה, אבל אמרתי להם שאני חייב ללכת. הם לא היו איתי על אותו גל. אני לא יכול לקבל נחמה ממי שלא מבין אותי”.
בסוף השבוע, הם אומרים, ייפגשו המשפחות השכולות של חטיבת גבעתי בים המלח, במפגש שמארגנת החטיבה. “אנחנו באים לכאן בכל יום, ומכירים פה עוד הורים. אנחנו נתקלים בהם פה, כל אחד והסיפור שלו. איזה מעגל גדול יש לשכול. הורים, אחים, דודים. המשפחות מתפרקות”.
מאיפה אתם שואבים כוחות?
“הראש כל היום עם עידו”, אומר זריהן, “אבל אני שואב כוח למען הילדה שלי”.
“האישה והמשפחה נותנים כוח”, אומר שי טסטה, ופונה לזריהן: “עידו בטוח היה רוצה לראות אותך ממשיך בחיים ולא נופל”.
“אני יודע”, אומר זריהן. “אבל קשה ליישם את זה”.
נקום כולנו ואנחנו נחיה
שבוע אחרי, אני שוב עולה להר. בחלקה כבר נחפר קבר חדש
עוד חייל הצטרף לפלוגה 18א מאז שביקרתי שם בשבוע שעבר.
כשאני עולה שוב להר הרצל השבוע, שבעה ימים אחרי הביקור הקודם שלי שם, בחלקת נופלי חרבות ברזל כבר נחפר קבר חדש. סרן דניאל מימון טואף, בן 23 ממורשת, נהרג מפיצוץ מטען ברפיח יום לאחר שביקרתי בחלקה, ונטמן שם, בהמשך השורה. דגל גדול של חטיבת גבעתי מכסה את קברו, והדיסקית שלו מונחת עליו.
בהר מתקיימת היום אזכרה לסמ"ר דוד משה בן־שטרית. בני המשפחה שלו, בבואם לחלקה, רואים ארבעה קברים חדשים אחרי קברו. "יש פה קברים טריים, ה' ישמור", אומרת אחת הדודות. אמו של בן שטרית מחבקת את המצבה, ואחיו הקטן מניח עליה אבן שכתב עליה כמה מילים. הרב הצבאי מתחיל את אזכרת השלושים וקורא משניות לזכרו: "ארץ ישראל טהורה, ומקוואותיה טהורים". בני המשפחה מתחבקים זה עם זה, והרב קורא את תפילת "אל מלא רחמים".
המשפחה לא שם לבד. עשרות מהחברים של בן־שטרית עלו איתה, מקיפים אותה בחבורה גדולה אחת. אחד מהם, עם תחבושת גדולה על היד, הוא חובש הספינה שטיפל בבן־שטרית. רק כשהגיע בחזרה לחוף שם לב שהוא עצמו נפצע מרסיס, והובהל לניתוח בבית החולים. שאר הצוות ישוב בעוד כמה שעות צפונה: "המשימה שלנו לא השתנתה", אומר לי אחד מהם, "לשמור על היישובים ולמנוע חדירה של מחבלי חיזבאללה".
בתום האזכרה אחותו של בן־שטרית מבקשת לומר כמה מילים לכל הנוכחים: "שואלים אותי כל הזמן איך אנחנו מרגישים, והתשובה שלי היא 'אנחנו חיים'. אנחנו יודעים כמה דוד היה מלא חיים, ואני יודעת שזאת תקופה קשה, שנוגעת בכולנו, אבל דוד לא נפל סתם, ואנחנו נקום כולנו ואנחנו נחיה. הוא חי עם כל אחד מאיתנו, וכל אחד מאיתנו ימצא את הטוב בכל יום שיגיע. אנחנו נעבור את זה. כולנו".
רגע לפני שכולם מתפזרים, אחד החברים מוסיף: "בבית הקברות פה אנחנו רואים את צבעי הקשת שיש בקברים סביבנו. כל אחד שונה, ובחלקה הזאת זה לא מעניין אם אתם דתיים או חילונים, ימנים או שמאלנים, פה כולם אחד. אני בטוח שהוא היה מבקש שנהיה כולנו מאוחדים. הצוואה שלו היא שנילחם על היחד".
לזכרם
חללי צה"ל שנקברו בחלקה 18א בבית העלמין הצבאי בהר הרצל
רס״ר במיל' נפתלי יונה גורדון
סגן נתי מנחם איתן
רס"ם במיל' גדעון אילני
רס"ל במיל' מעוז פניגשטיין
רס"ר במיל' יוסף אבנר דורן
סרן ליאל חיו
סא"ל תומר גרינברג
רס"ר במיל' צביקה לביא
סרן במיל' אליה ינובסקי
רס"ר במיל' אורי יחיאל זנילמן
רס"ר במיל' נדב יששכר פרחי
רס"ל במיל' אליסף שושן
סמ"ר ברהנו קסיה
רס"ר במיל' מאור לביא
סמ"ר במיל' אלישע יהונתן לובר
סרן במיל' הראל שרביט
רס"ל במיל' גבריאל יעקב בלום
רס"ל במיל' יקיר ימין הכסטר
רס"ר במיל' זכריה פסח הבר
סמ״ר אוריה איימלק גושן
סרן במיל' רבקה הנרייטה יוהנה ברוך
רס"ל במיל' הדר (ניסים) קפלוק
רס"ר במיל' אלקנה ויזל
רס"ל במיל' אלקנה יהודה ספז
רס"ם במיל' רפאל אליאס מושיוף
רס"ל במיל' יובל חסיד לופס
רס"ל במיל' ניקולס ברגר
סמל עמית מזרחי
סרן במיל' גבריאל שני
רס"ן במיל' יצהר כלפא הופמן
רס״ל במיל׳ שמשון יהושע אסולין
סמ"ר במיל' חנן דרורי
סמ"ר נועם חבה
סמ"ר מעוז מורל
סמ"ר אברהם אובגן
סמ"ר עידו זריהן
סמל ינון יצחק
רס"ן במיל' עמישר בן דוד
רס"ל במיל' מיכאל גל
סגן דניאל (שמעון) פרץ
סמ"ר מתן וינוגדוב
סמ"ר יונתן לויט
סמל עילאי צעיר
סמ"ר עידו טסטה
רס״ר במיל׳ נחמן נתן הרץ
סרן רועי בית יעקב
סמ"ר אליה הלל
סמ"ר דניאל גרשו
סמל אלמוג שלום
רס"ם במיל' אלירן מזרחי
סמל אליהו משה שלמה צימבליסט
רס"ב במיל' אילון ויס
סמל יהונתן אליאס
סמל יקיר יעקב לוי
סמל שלום מנחם
רס"ל במיל' מלכיה גרוס
רס"ל במיל' יקיר שמואל טייטלבוים
סמל אורי יצחק חדד
רס״ם במיל׳ מרדכי יוסף בן שועם
סמ"ר דוד משה בן שטרית
רס"ר אורי דנינו
טוראי נתן פריבר
סמ"ר גרי גדעון הנגהל
סרן דניאל מימון טואף
