"בסוף אנחנו אנשים רגילים עם פרוטזה"

ערב פסח תשפ"ד. ברגע שמחסום החניון של בית החולים סורוקה הורם, גם סכר הדמעות נפתח והן החלו לשטוף את פניי ללא שליטה. רק אז, כשיצאתי מבית החולים, יכולתי להניח מאחור את הפרסונה המקצועית ולתת דרור לרגשות. דקות אחדות קודם לכן סיימתי ריאיון עם לאה שפיץ, אמו של ארי – אחד הפצועים הקשים ביותר ממלחמת חרבות ברזל. פיצוץ של בניין ממולכד גרם לבנה לאבד את שתי רגליו ויד אחת, הוא היה נתון בתרדמת במשך חודש וחצי, ורק ימים אחדים לפני אותו ריאיון החל לשוב להכרה. כשיצאתי מהשיחה עם לאה, במחלקת טיפול נמרץ, בכיתי לא מתוך עצב או רחמים; זו הייתה ההבנה מהו המחיר הכבד שמשלמים בגופם ובנפשם חיילים צעירים שיוצאים למלחמה הקשה בעזה; הבנה שכמו לאה וגבי שפיץ, יש עוד מאות הורים, בנות זוג ובני משפחה שממתינים במחלקות הטיפול הנמרץ והשיקום, עושים הכול כדי להשיב את אהוביהם לחיים מיטביים, כשבינתיים חייהם־שלהם נעצרים לגמרי ומתכנסים אך ורק לזמן הזה ולמקום הזה; וזו הייתה גם הבנה של תעצומות הנפש שמשדרת לאה, כשהיא מדברת על אמונה, ביטחון ובחירה לראות את הטוב.

רגע לפני שנפרדתי מלאה בערב פסח, אמרתי לה: "הלוואי שלקראת ראש השנה אוכל לראיין את ארי". זה היה מהרגעים שבהם הפה אומר משהו, המוח מצנן את הציפיות, והלב לא מפסיק לקוות. אבל הנה, זה קורה. סיפור על אהבה ואור.

ארי: "איתי סייף המ"מ פתח את הדלת לחדר המדרגות כדי לעלות לקומה השנייה, ומצא שם פיר. הוא מיד הודיע על כך בקשר, והמ"פ יפתח שחר הצטרף אליו. איתי עמד לזרוק רימון לפיר, הוא צעק 'רימון', וכולנו התרחקנו קצת. אבל לפני שהוא הספיק לזרוק, כל הבית התפוצץ"

חצי שנה אחרי הריאיון ההוא, אני עומדת בפתח בית החולים שיבא והלב מחסיר פעימה. מה אמצא בבניין השיקום? הרי זה לא רק ארי; הוא אחד מ־70 לוחמים קטועי גפיים שטופלו בשיבא, אחד מ־1,650 פצועים שהגיעו לאגף השיקום בבית החולים. האם אדע להתמודד עם המראה של עשרות צעירים שהוטל בהם מום? ומצד שני, אני יודעת שאין לי הפריבילגיה לקבוע עם משפחת שפיץ במדשאה של בית החולים או בבית קפה סמוך. בשנים הקרובות כולנו נישיר מבט אל הפצועים ששילמו בגופם כדי להגן עלינו. אף שזה לא בהכרח יהיה קל, לא נסיט את העיניים, אלא נסתכל אל האנשים הצעירים האלו, נסייע להם בכל שיידרש, ובעיקר נגיד להם תודה.

זו גם הסיבה שבגללה היה חשוב לנו לשוב אל משפחת שפיץ, והפעם לתת לארי את הבמה. בריאיון ההוא, לפני חצי שנה, לאה לא פירטה באשר לפציעה של בנה. העדיפה לתת לו לבחור, בבוא העת, אם לחשוף את הפגיעה הקשה שספג. וארי בוחר לא להסתתר לרגע. עם שתי פרוטזות ברגליים ופרוטזה ביד הוא משתקם, מתעמל, שוחה, לומד ועושה הכול לחזור לחיים רגילים.

אריק הצלם, שבדרך כלל מציב את המרואיינים מול העדשה רק אחרי השיחה איתם, הקדים אותי הפעם. כשאני נכנסת למחלקת השיקום האורתופדי אני מוצאת את משפחת שפיץ על סט הצילומים שהוא הקים כאן, באמצע בית החולים. ואפילו לו, צלם עם פז"ם ארוך מאוד שכבר עמד מול לא מעט פצועים במלחמה הזאת, יש דמעות של התרגשות ממשפחת שפיץ.

מאז שהתחלת לצאת מבית החולים ולהסתובב ברחוב, אני שואלת את ארי, באילו תגובות אתה נתקל כשאנשים רואים את הפרוטזות? "צריך ללמד אנשים טאקט", הוא משיב בחיוך. "לא תמיד כיף שכל העולם ניגש אליך, ומצד שני לפעמים זה דווקא נחמד. לכן צריך טאקט.

"יש שתי תגובות שאני לא אוהב. הראשונה היא שחושבים שאני מסכן – זו תגובה שיכולה להיות אפילו בלי מילים, רק במבט מרחם. אבל אני לא מסכן, אנחנו הקטועים לא מסכנים, אנחנו שמחים מאוד בחיים שלנו. אל תרחמו עלינו ואל תסתכלו עלינו במבט מרחם. ברוך השם, החיים שלי טובים ואני אשתקם, אתקדם ואלך. התגובה השנייה היא שאומרים 'איזה גיבור' ומסתכלים עליך בהערצה. אני גם לא גיבור. אני בן־אדם רגיל שעשה את המשימה שלו באותו רגע, כמו שכל אחד במציאות כזאת צריך לעשות. יצא שאני נפצעתי, אבל זה יכול היה לקרות למישהו אחר. בסוף אנחנו אנשים רגילים, עם פרוטזה".

מאפס למאה

אנחנו נכנסים לחדרו של ארי בבית החולים. אחרי חמישה חודשים הוא כבר מרגיש כאן בבית. מדף ספרים מוצב מעל מיטתו, גם לגו ושחמט יש כאן, וכמובן דגל של גבעתי, שהתנוסס ליד המיטה שלו גם בטיפול נמרץ.

הוא בן 22, הבכור מחמשת ילדי משפחת שפיץ הירושלמית. למד בישיבת נעם בעיר והמשיך לישיבת ההסדר בחיספין. "אהבתי ללמוד שם, ואהבתי לטייל בימי שישי בצפון הירוק", הוא מספר. במרץ 22', כשהיה בשיעור ב', התגייס יחד עם חבריו מהישיבה לחטיבת גבעתי – "רציתי להיות בחי"ר, ולא היה אכפת לי באיזו יחידה. העיקר להיות לוחם ולהגן על עם ישראל". שמונה חודשים אחרי הגיוס הוא יצא לקורס מ"כים, ואחריו שירת כמ"כ וכסמל מחלקה. במשך ארבעה חודשים פיקד על כוח בגבול לבנון. "יש הרבה מאוד אירועים שלא מגיעים לחדשות, תקריות 'קטנות' שאתה חווה בהן איזושהי מבצעיות. שירתי גם בחברון וגם שם היו אירועים, אבל זו לא אותה העוצמה כמו במלחמה. אבל בסוף גם בעזה מתרגלים לדופק הגבוה, ולמציאות של 'מאפס למאה' – רגע אחד אתה ישן וברגע שאחריו אתה טס לחלון, כי דיווחו לך שזיהו בחוץ משהו חשוד".

שירותו הסדיר הסתיים רגע לפני שמחת תורה, והוא התכוון לחזור אחרי החגים ל"זמן חורף" בישיבה. את שמחת תורה עשה יחד עם חברים מהישיבה אצל חבר שגר בקדימה. ואז התחוללה מתקפת הטרור בדרום, וכולם הוקפצו. ארי עוד עבר בבית, והמשיך לבסיס. מאז, למעט כמה יציאות קצרות ונדירות, בני משפחתו לא ראו אותו עד הפציעה.

כשהגיע לבסיס נדרש ארי לחתום על כל הציוד מחדש, כיוון שכבר הספיק להזדכות עליו. "כבר בשמחת תורה המ"מ איתי סייף אסף כמה חבר'ה, לקח רכב של הפלוגה והם יצאו להילחם בכפר־עזה", הוא מספר. "אנחנו התארגנו על ציוד וכלי נשק, ערכנו אימונים במשך שבועיים, וכעבור זמן קצר נכנסנו לעזה. מכיוון שאני והחברים שלי כבר השתחררנו, הנמ"ר שהיה לנו בסדיר עבר למחלקה אחרת, ולנו לא היה נמ"ר. כשכל הגדוד נכנס אנחנו חיכינו עוד שבוע וחצי, וברגע שהם התחילו לפרוק מהנמ"רים, הצטרפנו אליהם רגלית ומאז היינו לצידם. באותו זמן התרחש אסון הנמ"ר, שבו נהרגו 11 לוחמים. החלפנו את המחלקה שלהם והפכנו למחלקת חוד. התגלגלנו בתוך הרצועה – בג'באליה ובמקומות נוספים".

רגע לפני הכניסה ללחימה הוא כתב מכתב המופנה להוריו, ונשא אותו בכיסו. כשנפצע, מצאו אצלו את הדף המפויח. "אני נכנס עם עבר ועבור העתיד. עם כאב בטן קטן וחיוך גדול", כתב שם. "אני נכנס עם כל מה שספגתי מהוריי ומשפחתי במהלך השנים בהן אני חי. אני נכנס עם שלמדתי מרבניי וחבריי בישיבה. אני נכנס למען כל הנרצחים בעוטף. אני נכנס עבור העם שלי, שקיים כבר אלפי שנים, על מנת שיתקיים גם עשרות אלפים. אני נכנס בשם השם, ארי".

מה התחושות בזמן לחימה בלב שטח עוין?

"הדופק גבוה מאוד. אף אחד לא מוכן מראש למצב כזה, שבו בכל רגע יכולים לירות עליך או לשגר לעברך טיל אר־פי־ג'י, אבל עם הזמן מתרגלים לקצב הדופק. אתה מביא את הגוף שלך לקצה גבול היכולת – מבחינת שעות שינה, מבחינת רמת ערנות. יש תחושה של שליחות ומשמעות. זו תחושה שקיימת בכלל בצבא, והיא ממכרת מאוד – אתה מרגיש שאתה לא עושה שום דבר בשביל עצמך. ובמלחמה זה פי כמה וכמה".

הפלוגה שלהם ידעה כמה תקריות קשות. "אחת המחלקות חטפה אר־פי־ג'י, וסמל־ראשון גל מישאלוף הי"ד נהרג. באירוע אחר המ"פ שלנו, סרן אריאל נחמני, נפצע קשה כשריססו אותו בכדורים. עמדנו לצאת להתקפה כשהוא בראש, ואז הודיעו בקשר שהמ"פ נפצע, ואנחנו יצאנו לתקוף בחזרה. היו עוד כמה אירועים שלוחמים נפצעו בהם".

התקרית ששינתה את חייו ואת חיי משפחתו אירעה ב־27 בפברואר. "אייל שומינוב, מי שהיה המ"פ שלי בהכשרה, נהרג כמה ימים לפני האירוע. הגדוד שלו היה זקוק לאיזושהי הפוגה, ואנחנו החלפנו אותם. יצאנו יחד עם חטיבה 401 למבצע של 48 שעות, שנקרא 'מבצע אייל' על שם המ"פ. המשימה הייתה בשכונת זייתון, לטהר שם כמה שיותר. קיבלנו תא שטח שהיינו צריכים לעשות בו איזשהו רפרוף על הבתים – לראות שאין בהם פירים או כלי נשק או חומר מודיעיני, לפני שכוח הנדסה יפיל אותם.

ארי: "הרופאה התחילה להסביר לי מה הפציעות שלי, ובתחושה שלי זה היה מעצבן שהיא מנסה למסור לי את זה בעדינות. אמרתי 'בסדר, רק תגידי מה קורה'. פחדתי שאני סובל מפציעת ראש, כי באותו שלב לא הצלחתי לחשוב, הייתי מבולבל. הרופאה הסבירה לי על קטיעת הרגליים ועל היד, ואני שאלתי אותה 'וזהו?'. ידעתי שאם הראש בסדר, הכול יהיה בסדר, נתמודד עם זה".

"|הפקודה הייתה לנוע לשם בשני נמ"רים ואז לפרוק, להיכנס לבית, ולהמשיך בשדרה של הבתים כשהנמ"רים מגנים עלינו. הנמר של מפקד המחלקה, איתי סייף, פרק לבית הראשון. אנחנו חיפינו עליו מתוך הנמ"ר שלנו, ואז פרקנו לבית השני ואיתי הצטרף אלינו. טיהרנו את הקומה הראשונה, שלא הייתה ממש בנויה. משאית ועוד רכב מסחרי היו זרוקים שם, והמקום נראה קצת כמו חניון".

הם עדיין לא חשדו שהמבנה ממולכד. "איתי פתח את הדלת לחדר המדרגות כדי לעלות לקומה השנייה, ומצא שם פיר. הוא מיד הודיע על כך בקשר, והמ"פ יפתח שחר הצטרף אליו. איתי עמד לזרוק רימון לפיר, הוא צעק 'רימון', וכולנו התרחקנו קצת. אבל לפני שהוא הספיק לזרוק, כל הבית התפוצץ".

לאה: "איתי ויפתח פעלו במקצועיות רבה. הם מנעו מהחבר'ה להתקרב בעת זריקת הרימון, וכך למעשה הצילו את החיים של ארי ושל החיילים האחרים. אם הם היו נכנסים כולם פנימה, האסון היה גרוע הרבה יותר".

שני הקצינים, סרן איתי סייף ורס"ן יפתח שחר, נהרגו במקום. "איתי גדל בירוחם, והיו לו הצניעות והשקט של המדבר", מספר ארי. "הוא היה איתנו מהיום הראשון של הלחימה, עבר איתנו המון חוויות ולימד אותנו מה זה להיות חייל. הוא היה אדם עם הרבה אופי, ונתן לנו מהאופי שלו. נשארנו בקשר עם המשפחה שלו, והוא תמיד יהיה חלק מאיתנו".

עשרה לוחמים, כולם תלמידי ישיבת הסדר בחיספין, נפצעו קשה. מצבו של ארי היה החמור מכולם. הוא זוכר את הרעש העצום של הפיצוץ, ושכעבור רגע הבין שאיבד יד. גם בשתי הרגליים לא הייתה לו תחושה, אך באותו שלב עדיין לא הבין שהן נקטעו. הוא זוכר היטב גם את מה שאירע מיד אחר כך. "שמו עליי שלושה חוסמי עורקים שככל הנראה הצילו את חיי. השכיבו את כל הפצועים בשורה, וניסו למפות מי הכי קשה. כשהרופא ראה אותי מרחוק הוא חשב שאני מת. רק כשהתקרב ונגע בי, הוא הבחין בדופק חלש מאוד ושמע אותי מוציא אוויר". ארי פונה בנמ"ר והובהל למנחת מסוקים. במהלך החילוץ נורה טיל נ"ט על הכוח המפנה. במנחת הוא קיבל מנת דם, והצוות במסוק החליט באותו רגע לפנות אותו לבד לסורוקה עקב מצבו הקשה, ולא לחכות לשאר הפצועים.

כשהגיע לבית החולים, הרופאים אבחנו במהירות את חומרת מצבו. ארי קיבל 15 מנות דם, והוכנס לחדר הניתוח. לאה: "עד אז ארי היה עדיין בהכרה. הוא הזדהה, אמר את שמו ואת המספר האישי שלו, ונקב גם בשמות שלנו. כל התהליך של הפינוי והאבחון, עד הכניסה לניתוח, ארך 42 דקות. רק 42 דקות מהפיצוץ".

נשארו רק הבזקים

לאה וגבי הגיעו לבית החולים כשבנם היה כבר בחדר הניתוח. "הרופאים אמרו לנו שארי פצוע קשה, אבל עבר הרבה זמן עד שהסבירו לנו מה באמת חומרת הפציעה, והבנו שמצבו אנוש ושהוא נאבק על חייו. כשהרופאים יצאו מחדר הניתוח הם אמרו לנו שהצליחו לייצב אותו, אבל הפציעה קשה מאוד, וצריך המון אורך רוח וסבלנות".

כבר בשעות הקשות ההן, היא אומרת, הם האמינו שיהיה טוב. "לא היה לי ספק שארי יחיה. כבר בנסיעה לבית החולים אמרנו לילדים: אנחנו בוחרים בחיים. החיים שלנו טובים, והחיים שלנו יהיו טובים. ישועת השם כהרף עין".

לאה: "הקושי ביציאה ממחלקת טיפול נמרץ הוא שפתאום אתה מודע יותר לפוליטיקה, לעיתונות ולחדשות, לעומת הבועה שבה היית לפני כן. מבחינתנו החיים האמיתיים אלה האנשים הטובים שבאים לבקר שם, אנשים שכל הזמן מנסים לפנק. הניצחון שלנו יהיה רק באחדות".

בחלוף שלושה שבועות מהפציעה נראה היה שמערכות גופו של ארי מתאוששות קמעה, והרופאים ניסו להעיר אותו. "הורידו את חומרי ההרדמה, אבל הגוף הגיב בצורה קשה והרדימו אותו שוב. זה היה תהליך ארוך, עם עליות וירידות ותפילות", מספרת לאה.

הרופאים חזרו על הניסיון יום אחרי יום, וכעבור שלושה שבועות נוספים, ארי התעורר. זה לא היה כמו בסצנות המוכרות מהסרטים, שבהן הפצוע פוקח את עיניו ועובר מתרדמת למצב של הכרה מלאה; בפועל זהו תהליך איטי והדרגתי. "אני לא זוכר מה קרה כשהתעוררתי, אולי רק כמה רגעים", מספר ארי. "נשארו לי הבזקים, שברי משפטים ותמונות בלי איזשהו סדר כרונולוגי, הכול מבולגן מאוד. אני זוכר בעיקר אחים, אחיות ורופאים. כשמספרים לי על מה שהיה, לפעמים אני נזכר במשהו. הייתי מבולבל מאוד, על המון תרופות, והיו לי הזיות. אתה לא מבין במצב כזה איפה אתה נמצא ומה קורה איתך. התמונות שאני זוכר מתקשרות לכל מיני דברים שהזיתי, הן לא בהכרח המציאות. לוקח כמה ימים להתאפס ולחזור לעצמך אחרי תקופה ארוכה כל כך".

אתה זוכר איך סיפרו לך על מצבך הגופני?

"הרופאה התחילה להסביר לי מה הפציעות שלי, ואני לא כל כך הצלחתי לדבר ולתקשר איתה. בתחושה שלי זה היה מעצבן שהיא מנסה למסור לי את זה בעדינות. אמרתי 'בסדר, רק תגידי מה קורה'. פחדתי שאני סובל מפציעת ראש, כי באותו שלב לא הצלחתי לחשוב בצורה מסודרת, הייתי מבולבל. הרופאה הסבירה לי על קטיעת הרגליים ועל היד, ואני שאלתי אותה 'וזהו?'. ידעתי שאם הראש בסדר, הכול יהיה בסדר. היא אמרה 'כן, זהו'. לוקח זמן לעכל את זה, גם מצד המצב הפיזי, אבל ברגע שהבנתי מה הפציעה, ידעתי שנתמודד עם זה".

מאותו יום ארי החל במסע השיקום הפלאי שלו, בעזרתם של הורים תומכים, משפחה מחבקת וצוות מקצועי שהפך עולמות בשבילו. "ההורים שלי כאן לצידי לאורך כל הדרך. הם עזרו לי בכל דבר מהרגע הראשון, ועכשיו הם יודעים גם לשחרר כשצריך, ולתת לי להשתקם כפי שאני רואה את עצמי משתקם. גם זו גדולה".

סדר היום שלו עמוס. בכל יום הוא עובר פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, ובנוסף הוא מתאמן בחדר הכושר או שוחה. אחרי הטיפולים הוא יוצא לבלות עם החברים או המשפחה, ובסופי שבוע הוא חוזר הביתה לירושלים.

קורה שאתה אומר – אין לי כוח לכל הטיפולים והתרגילים האלו?

"אני לא כל כך רואה אפשרות אחרת. לשבת במיטה ולהתבאס שאין לי רגליים? זו בכלל לא אפשרות. אני צעיר, יש לי עוד הרבה לאן להגיע בחיים, הרבה רצונות ושאיפות, ואין שום סיבה שאני לא אנסה לממש אותם".

בזמן הצילומים עובר לידנו אלישע מדן, שאיבד את שתי רגליו במלחמה. בינו לבין משפחת שפיץ נרקמה מערכת יחסים חמה. הוא מספר שבימים הקרובים ייסע לארצות הברית להתאמת פרוטזות מתקדמות. "בין פצועי המלחמה יש קשר טוב מאוד, כולנו חברים", אומר ארי. "האווירה במחלקה היא שכולם לוקחים את זה למקום טוב, כולם מאמינים במה שהם עשו בלחימה, וכולם מתפללים עבור החברים בצבא שימשיכו ויסיימו את מה שאנחנו ניסינו לסיים. ברוך השם, כמות הפצועים במחלקה יורדת לאט־לאט".

מה היה הרגע הכי קשה שלך במסע הזה?

"אני לא חושב שהיה רגע אחד ספציפי. בהתחלה היה קשה מאוד חוסר העצמאות, ההבנה שאתה לא יכול לעשות שום דבר בעצמך. עבדתי על זה הרבה, ועכשיו ברוך השם אני חושב שאני עושה הכול, חוץ מנהיגה – וגם את זה אני לומד".

אין רגעי שבירה?

"אני באמת מרגיש בסדר. לכל אדם קורה לפעמים שלא בא לו לקום בבוקר, וגם לי יש משברים כאלה, יש התמודדויות כמו לאנשים אחרים, אבל בסוף הרוב בסדר".

מה החלום שלך?

"אני עובד קשה בשיקום, ואני חושב שהשיקום שלי יהיה לחזור לנקודה שבה החיים נעצרו. לחיות חיים רגילים, במובן הטוב של המילה. מלאי משמעות ומלאי עשייה, אבל רגילים".

השאלה של מציאת זוגיות מעסיקה אותך?

"לא כרגע. בינתיים אני מנסה להשתקם, ולעשות את זה בצורה הכי טובה שאפשר. כאמור, התקווה היא לחזור לחיים רגילים, וזה כולל הכול, גם זוגיות".

אם סבא היה יודע

כמו רבים מהורי הפצועים, גם לאה וגבי שפיץ לא יצאו במשך תקופה ארוכה מבין כותלי בית החולים, והיו ממוקדים בטיפול בבנם. כשנחשפו קצת לנעשה בחוץ ובתקשורת, הם לא שמחו במיוחד ממה שראו. "הקושי ביציאה ממחלקת טיפול נמרץ הוא שפתאום אתה מודע יותר לפוליטיקה, לעיתונות ולחדשות, לעומת הבועה שבה היית לפני כן", אומרת לאה. "מבחינתנו החיים האמיתיים אלה האנשים הטובים שבאים לבקר שם, אנשים שכל הזמן מנסים לפנק, והאנשים שמגיעים גם לפה כבר חודשים ארוכים – נשים שמחלקות את השניצל בכל יום רביעי, ואת הפירות בכל יום ראשון. הניצחון שלנו יהיה רק באחדות".

על הטיפול של צה"ל ומשרד הביטחון בפצועים תשמעו ממנה רק מילים טובות. "הם נותנים מעטפת גדולה מאוד – גם של קצינות הנפגעים כאן, וגם של הטיפול הרפואי. משרד הביטחון משקיע הרבה מאוד כסף כדי שכל הפצועים יקבלו שיקום נכון וטוב".

מה מחזיק אותך במסע הזה?

"צריך להודות כל הזמן על היש, ויש הרבה. בכל סיטואציה יש על מה להודות, וכל אחד צריך באותו רגע, כל רגע, לבחור. גם בתוך מצב מאוד לא פשוט, אנחנו מחפשים את הטוב. למשל, אנחנו שוהים כאן בתל־השומר בכל שבוע מראשון עד חמישי, אז אני מודה על הזכות להיות בבית בכל סוף שבוע.

"ודבר שני – צריך לזכור שאנחנו נמצאים בתקופה היסטורית. לעם ישראל יש צבא שיגן עליו. ארי עבר את ההכשרה בגבעתי עם בן דוד שלישי שלו; הסבים שלהם היו יחד בשואה. אם היו מספרים להם שהצאצאים שלהם ישרתו יחד בצה"ל, הם לא היו מאמינים שזה יכול לקרות".

רגע לפני שאני שולחת את הכתבה, מגיעה הודעה מלאה. "ארי עבר אתמול טסט", היא כותבת לי. עוד שלב בדרך הארוכה לחיים רגילים.