החורף עוד לא כאן, אבל בפרדסים של בארי כבר קוטפים פומליות. "זה גידול מיוחד שמיועד לייצוא", מסביר אבידע בכר, מנהל גידולי השדה של הקיבוץ – 15 אלף דונם של קרקע חקלאית. בנסיעה לפרדס אני שואלת אותו מתי חזר לעבודה, והוא מתפלא: "מה זאת אומרת? הייתי בעבודה כל הזמן. חתכתי חופשי מבית החולים ובאתי לכאן. פעם בשבוע הייתי מגיע – למען האמת, לא כדי לעבוד יותר מדי, אלא בעיקר כדי להגיד תודה למתנדבים האלה. הם משהו מטורף, איך הם באים לעבוד בחום".
בכר הוא הגיבור המקומי בפרדס. מתנדבים ועובדים ניגשים לדבר איתו ולטפוח לו על השכם. "בפעם הקודמת שפגשתי אותך כאן עוד היית בכיסא גלגלים", אומר לו אחד המתנדבים, ומודה לבכר על שאינו עוצר לרגע. האחראית על העובדים מעדכנת אותו בהתקדמות העבודה, ואגב כך מציעה לנו ערק אשכוליות, על בסיס הפרי שנקטף לפני שעה קלה. בקצב הנוכחי, צופה בכר, בתוך כמה ימים יוכלו לעבור לחלקות אחרות.
רק לפני שנה הוא איבד את אשתו דנה, את בנו כרמל ואת אחת מרגליו. ובכל זאת, לאיש האדמה והעמל הזה, שמתגורר כעת בחצרים ועובר שיקום בשיבא ובכפר השיקומי עדי נגב, נראה טבעי לגמרי להגיע לעבודה עם פרוטזה, ועוד להצדיע למתנדבים. במשך חצי שנה של אשפוז הוא "חתך" כאמור – בכל יום שלישי היה יוצא עם צמיד האשפוז עליו, בהתחלה מסורוקה ואחר כך משיבא, ונוסע לאדמות בארי. היום הוא כבר בא לכאן לעבוד ממש, והלו"ז שלו צפוף כל כך, עד שקשה למצוא חלון זמן לריאיון.
"שני שוטרים ניגשו אליי ואמרו שהבן שלי ואשתי מנותקי קשר. אמרתי להם, תשמעו, השארנו אותם מתים בממ"ד, אז בבקשה – יש המוני אנשים בישראל שלא יודעים מה עלה בגורל יקיריהם, תתקדמו אליהם מהר. אפשר לחיות בשחור או לבן, אבל לא באפור הזה, כמו משפחות החטופים. אני לא הייתי יכול להיות יומיים ככה"
שבוע לפני ראש השנה, שבועיים לפני 7 באוקטובר, החזירו את דנה וכרמל לבארי. בכל יום מועברים לבית העלמין של הקיבוץ אחד או שניים מתוך מאה החברים שנטמנו בתחילת המלחמה באתר קבורה זמני בקבוצת שילר. "גם הלוויה השנייה הייתה לוויה לכל דבר. היו הספדים והכול מהכול", מספר בכר. "כשכרמל היה פצוע, הוא ביקש שיקברו אותו עם הגלשן שלו, ועכשיו הוצאנו מהקבר גם את הגלשן והחזרנו לבארי.
"זו הייתה לוויה הרבה יותר קשה מהראשונה, כי לפני שנה עוד לא הבנו מה קורה לנו, והיום כבר נפלו לנו האסימונים. אתה מבין בדיוק מה קרה ובאיזה סטטוס חיים אתה נמצא. זה סטטוס קשוח – אתה מבין שאתה בלי רגל, שאתה אלמן ואב שכול, שאתה עומד להתגעגע אליהם. ואתה מתחיל לבנות את הכול מחדש".
השקענו הכול בהגנה
בסדרה "היום שלא נגמר", שתשודר בשבוע הבא בכאן 11, מתוארים אירועי 7 באוקטובר מעיניהם של יותר ממאה מרואיינים שהיו בנקודות שונות בעוטף. בחמשת פרקי הסדרה הם משחזרים, כל אחד מהזווית שלו, את סיפורה של אותה יממה שחורה. בכר מביא לפסיפס הזה את מה שעבר על משפחתו בממ"ד בבארי, ואת הסיפור של הקיבוץ.
ב־6 באוקטובר בערב חגגו בבארי את חג המשק, שצוין בהופעות, שירים וריקודים. למחרת בשעה תשע בבוקר היה אמור להתקיים הפנינג במדשאה הגדולה של הקיבוץ. "במזל הכול התחיל בשש וחצי בבוקר", אומר בכר, "כי אם זה היה בתשע, היה אצלנו מרחץ דמים גדול יותר מהנובה. כשהתחילו הקסאמים לא הבנו עדיין שמשהו חריג קורה, וכשהבנו זה כבר היה מאוחר מדי, לא יכולנו לברוח או להתחבא במקום אחר. אם הייתי יודע שזו הסיטואציה, לא הייתי נשאר בבית שלי. הייתי מוצא מחסות טובים יותר, מתחבא במקום צדדי.
"זו הייתה מתקפה בתוך הבית, בתוך הקיבוץ, המקומות שאמורים להיות הכי מוגנים. הרגשנו פה ביטחון אדיר, ידענו שיש צבא, יש מסוקים, יש טנקים, מכשול שהושקעו בו מיליארדי דולרים. המדינה עשתה הכול ברמה ההגנתית, אבל שום דבר לא עמד לנו באותו יום, הכול קרס. שילמנו מחיר גבוה מאוד, ועכשיו ברור שהפתרון של מגננה הוא לא טוב, אסור לנו למגן את עצמנו למוות. את 'צבא הגנה לישראל' צריך לשנות ל'צבא התקפה לישראל', ולהתחיל להיות הרבה יותר לוחמנים.
"היה מחדל צבאי קשה, אבל ההפקרה היא הפקרה מדינית שנמשכת כבר 23 שנה. הפקירו אותנו, אני לא מתבייש להגיד את זה. 7 באוקטובר היה רק הפינאלה. הבן הגדול שלי רותם נולד ב־2001 לתוך הקסאמים. מה שקרה לנו עכשיו זה נדבך נוסף, הוכיחו לנו שהם יכולים לשחוט אותנו בשנייה, בלי למצמץ בכלל".
כשהמחבלים החלו לעבור בבארי מבית לבית ולטבוח בתושבים באכזריות, אבידע ודנה בכר הסתגרו בממ"ד עם שניים מארבעת ילדיהם – כרמל בן ה־15 והדר בת ה־13. במשך שעות ניסו המחבלים לפרוץ לתוך הממ"ד, אך אבידע וכרמל חסמו בגופם את הדלת. שניהם נפגעו מקליעים, ובזמן שדנה והדר קשרו להם חוסמי עורקים, המחבלים ניסו לפרוץ דרך החלון. הם הצליחו לפתוח חרך ודרכו לירות ולהשליך רימוני רסס לחדר הקטן. דנה נפגעה מכדור ומתה, כרמל נפצע אנושות ואיבד עוד ועוד דם, עד לסוף הבלתי נמנע. אחרי שהמחבלים ה"מקצועיים" יותר המשיכו הלאה, הגיע לקיבוץ גל נוסף של רוצחים, ואלה בזזו והרסו את הבית ואז ניסו לשרוף אותו על יושביו. אבידע כבר היה במצב קשה מאוד, והדר, שהסתתרה במזוודה סגולה בחדר, הייתה פצועה גם היא. עשן אפף את הממ"ד והם הצליחו לנשום רק בזכות החרך שפתחו המחבלים בחלון, ובזכות חתיכות בד שהרטיבו בשתן. באורח פלא, הדר הצליחה ליצור קשר עם גורמי ביטחון והצלה. היא תפעלה חמ"ל מתוך שלושה טלפונים, וכיוונה את כוחות החילוץ אל הבית.
"לא הבנו כלום מהמלחמה הזאת. אנחנו מתמודדים עם אויבים לא ריבוניים, וצריך להגיע לכך שהאויבים שלנו יהיו מעבר לגבול – במצרים, בירדן, בסוריה ובלבנון. הפתרון הוא שהם לא יהיו פה, והגבולות שלנו יהיו בין הירדן לים"
אחרי קרב שנמשך שעות ארוכות הגיעו הלוחמים לבית משפחת בכר, ונחרדו ממה שנגלה לעיניהם בממ"ד. הם פינו את אבידע והדר לבית החולים סורוקה, וכעבור זמן קצר הגיע לשם הבן השני, נופר, שהיה באותו יום בבסיס בגוש עציון. למחרת הצטרף אליהם גם רותם, הבן הבכור, שהצליח לחזור מהודו.
רק ב־24 באוקטובר, שבועיים וחצי אחרי הטבח, התקיימה הלוויה הראשונה של דנה וכרמל. "זה לקח הרבה זמן, אבל ידענו בוודאות מה קרה להם, כי הם מתו לידנו", אומר בכר. "היה בלגן בבארי, ואת הגופות אספו מפה רק ביום שני או שלישי, כי עוד היו פה מחבלים והכול היה מטורף. אבל אנחנו לא התמודדנו עם השאלה איפה הם, אולי הם בכלל בחיים, אולי חטפו אותם. ידענו שהם מתו, שזה נגמר. כשישבתי במסעדה מחוץ לסורוקה, ניגשו אליי שני שוטרים ואמרו שהם באו להגיד לי שהבן שלי ואשתי מנותקי קשר. אמרתי להם, תשמעו, השארנו אותם מתים בממ"ד בבית 6/14, לי יש ודאות מלאה, אז בבקשה – יש המוני אנשים בישראל שלא יודעים מה עלה בגורל יקיריהם, אז תתקדמו אליהם מהר, כי כמעט בלתי אפשרי לחיות בחוסר ודאות. אפשר לחיות בשחור או לבן, אבל לא באפור הזה. מה שקורה למשפחות החטופים זה שנה של חיים ללא ודאות. הם גיבורים, אני לא הייתי יכול להיות יומיים ככה".
חוזרים להר הגעש
"את השיעור של מה שקרה כאן לא הבנו", אומר בכר. אנחנו מסתובבים בין שרידי הבתים בשכונה שלו, המוות האכזרי שהכה בהם עוד עומד באוויר. "כשאת רואה את ההרס בקיבוץ, את יכולה להבין את רמת הרוע של המחבלים. לא רק ירו בנו. התעללו בנו, יצרו פה רוע שהוא לא סביר, שאנחנו כישראלים בכלל לא יכולים להבין אותו, הוא חזק מכל דבר.
"'בני הדודים', גם ביהודה ושומרון וגם בעזה, מדברים באדמה. הם לא רצחו אותנו בשל יהדותנו, אלא מפני שאנחנו יושבים על אדמה שהם חושבים שהיא שלהם. לכן הם רצחו כאן את כולם – תאילנדים, ערבים, נשים וילדים. הם לא בחלו באף רצח. ואנחנו עוד לא הבנו את השפה של האדמה, אנחנו אולי נמצאים בשלב של לנסות להבין. גם אם נהרוג את נסראללה או את סנוואר זה לא יעזור, הם לא הבעיה שלנו. הבעיה היא הכוונה לרצוח אותנו בשל העובדה שאנחנו יושבים על האדמה הזאת. צריך להבין שאנחנו לא יכולים לחיות יחד, הגבול שלנו צריך להיות בים התיכון ובגבול ירדן. אנחנו יכולים להיות שכנים רק של מדינות ריבוניות, בטח לא של מדינה שהיא לא מדינה אלא פזורה כזאת שנקראת ערביי השטחים. אי אפשר לחיות לידם כי תמיד יהיו להם כוונות להרוג אותנו".
הלחימה של צה"ל בעזה לא תשלול מחמאס את היכולת לעשות זאת?
"אנחנו לוקחים להם את היכולות, אבל אפשר לצבור אותן מחדש. שנה, שנתיים, שלוש – הם יחזירו הכול. אנחנו צריכים לקחת להם את הכוונה, ואפשר לעשות את זה בשתי דרכים. הראשונה היא חינוך, אבל אין לנו זמן לזה. לכן נשארה האפשרות השנייה: להעיף אותם מפה. אין לנו דרך אחרת. אם מדינת ישראל רוצה להגיע לגיל מאה, אין לה ברירה. אחרת השואה יכולה לחזור על עצמה, ולא יהיה יותר עם ישראל.
"המטרה שלנו צריכה להיות להחזיק את האדמה ולשמור עליה בכל הכוח. אבל כמו שזה נראה היום, לא בטוח שאנחנו בכלל ראויים לה, כי אנחנו מזלזלים בה ולא שומרים עליה כראוי. זה גם המפתח להחזרת החטופים, בסוף הם ירוצו אלינו, לא נצטרך להביא אותם. מתי זה יקרה? רק ביום שניקח אדמה. לצד השני לא אכפת מה קורה עם הנוח'בות שעצרנו או עם השבויים האחרים שלהם, אבל קח להם דונם אחד של אדמה, ותראה את החטופים מתחילים לרוץ הביתה".
ובחזית הצפון?
"אותו דבר. רוצים שקט בלבנון? קחו את האדמה, תעלימו את בינת־ג'בייל. אני לא אומר לגור איתם, מה שקורה ביהודה ושומרון זה רע מאוד. אבל למדינת ישראל לא צריכה להיות גדר, הגדר זה הירדן. הם כל הזמן אומרים 'מהירדן עד הים', וזה גם מה שאני אומר. אחרת אין לנו זכות קיום פה. הם ירצחו אותנו ברגע שהם יוכלו, יעשו הפסקת אש רק עד שתהיה להם הזדמנות לתפור אותנו שוב".
אף שכל הגדרות נפרצו והבתים חוללו, לבכר ברור שהוא יחזור לקיבוץ. "בימים הראשונים שאלתי את עצמי הרבה: אני חוזר לבארי? אני לא חוזר? באותו שלב אמרתי שכל עוד יש בני דודים בצד השני, אני לא חוזר. אבל מהר מאוד הבנתי נקודה חשובה: בסופו של דבר מה שמעניין אותי זה לא הבית, לא ארבעת הקירות. נולדתי בעוטף עזה, במפרצים ובוואדיות – וזה הבית, זו האדמה שגדלתי בה וכנראה גם אמות בה. לכן חייבים לחזור לפה, כי עם כל הפוזה שלנו אנחנו חקלאים, פלאחים, קפה שחור בלי סוכר. אנחנו חוזרים להקים את החווה שלנו מחדש, בדיוק כמו החקלאים מתחת להר הגעש בקוסטה־ריקה. פעם בחמישים שנה ההר מפרק את הכפרים למטה, ובכל פעם החקלאי חוזר לאותה אדמה, מתחת לאותו הר געש, להקים את הבית מחדש. אנחנו אותו הדבר. מתי זה יתפרץ שוב – אני לא יודע, אבל ברור לי שזה יקרה.
"תמיד שואלים מה יהיה פה ביום שאחרי, וכמו שזה נראה כרגע, היום שאחרי ייראה בדיוק כמו שישה באוקטובר. כי לא הבנו כלום מהמלחמה הזאת. אנחנו מתמודדים עם אויבים לא ריבוניים, וצריך להגיע לכך שהאויבים שלנו יהיו מעבר לגבול – במצרים, בירדן, בסוריה ובלבנון. הפתרון הוא שהם לא יהיו פה, והגבולות שלנו יהיו בין הירדן לים".
אתה חושב שיש קשב ציבורי למה שאתה אומר? העמדות שאתה מביע יסווגו כימין קיצוני.
"אני חושב שיש קשב, כי העמדה שלי מורכבת יותר. לדעתי אסור בשום אופן לחבר את ערביי ישראל לפלסטינים. בערביי ישראל אסור לגעת, להפך: יש לנו הזדמנות להתחבר אליהם, להבין באמת מי הם ומה האדמה הזאת עבורנו ועבורם. צריך להשקיע שם גם בחינוך, הם לא יכולים לשיר ברהט את 'בילאדי בילאדי'. אין כזה שיר. על הקירות בבתי הספר שלהם צריכות להיות תמונות של מנהיגי ישראל, והם צריכים להיות חלק מהמקום הזה, לשרת בצבא או בשירות לאומי, אולי בתוך המגזר שלהם. ולנו אסור לזלזל בהם. צריך להשקיע בהם לפחות כמו ביישובים היהודיים, כי הם חלק מהאדמה הזאת, ואנחנו חייבים לשמור אותם מחוץ לכאוס הפלסטיני של יו"ש וחבל עזה. ערביי ישראל לא קשורים בכלל לסיפור הזה, הם הוכיחו נאמנות בלתי רגילה, וזו הזדמנות בשבילם".
לצרוח ולהודות
הוא הולך היום בכוחות עצמו, וגם נוהג ברכב מותאם. "מיד אחרי שנפצעתי שללו לי את כל הרישיונות – רכב פרטי, משאית, טרקטור, אופנוע. בבית החולים עשיתי רישיון חדש לרכב. אמרתי למורה לנהיגה שלפני שנצא לכביש, אני רוצה להרגיש את הרכב בחנייה, להבין איך זה עובד. עשינו סיבוב בחנייה ואז אמרתי לו – יאללה, בוא נצא. כשחזרנו אחרי שעה לבית החולים, המורה אמר לי: 'אבידע, לנהוג אתה יודע, אבל עכשיו צריך לעשות את זה לפי חוקי התנועה בבקשה'".
המגורים הזמניים שלו בחצרים הם למעשה הפעם הראשונה שהוא עוזב את הקיבוץ. למעט טיול אחד גדול של כמה שנים ברחבי העולם, בכר היה תמיד בבארי. את דנה הוא פגש כשהיה חייל צעיר ושמר בקיבוץ שלה – גשר־הזיו שבגליל המערבי. "הייתי בכלל בחיל הים, אבל נתנו לי צ'ופר לשמור שם בשער. כך פגשתי אותה, ומאז לא נפרדנו". הוא מחייך ודומע בו זמנית. "התחתנו ביוני 2000 והקמנו פה את המשפחה שלנו. דנה עבדה בחינוך תינוקות. היא הייתה מטפלת רגישה, כולם הכירו אותה, קראו לה 'הלוחשת לתינוקות'. אחלה דנה שבעולם".
הקהילה בבארי תצליח להתגבר על המשבר של 7 באוקטובר?
"חיינו כאן 1,100 נפש כמו משפחה אחת. היינו אוכלים יחד שלוש ארוחות ביום. נהרגו לנו מאה בבת אחת, והגעגוע והכאב גדולים מאוד. אבל בארי תחזור ותקום כמו גדולה. זה קיבוץ חזק חברתית וכלכלית, ואנחנו נבנה הכול מחדש, יהיה מצוין".
איך מתמודדים עם אסון כזה?
"אתה צריך להעביר את המחשבות מהצד הרגשי – שכמעט אי אפשר להתקיים בו – לצד הרציונלי של הראש, ושם אפשר לנתח מה קרה ולרוץ עם החיים. הכי חשוב זה מה אתה אומר לעצמך כל בוקר. לצלול לתוך האבל, הכאב והגעגוע זה קשוח, אי אפשר לחיות ככה. אז כל יום אני מזכיר לעצמי ארבעה דברים. קודם כול, מי שמת לא חוזר. דנה וכרמל לא יחזרו, והכול טוב איתם, הם לא סובלים, הם זזו למקום אחר. בממ"ד ההבנה הזאת הייתה ברמה עוצמתית. אתה בכלל לא יכול להכיל את מה שקרה, ואתה מפוקס רק בהישרדות: התחושה היא שלא כואב לך אפילו שירו בך, אתה לא עצוב משום דבר למרות שהם מתים פה לידך. בדנה ירו מהחלון, ובאותה מידה זה היה יכול לפגוע בי, כי היינו צמודים על הרצפה. אני בטוח שאם היו יורים בי והיא הייתה נשארת, הייתי מאחל לה חיים טובים; ואני בטוח שהיא איחלה לי אותו דבר, עכשיו אני צריך לעשות את זה. כמובן, צריך להבין מה המשמעות של חיים טובים עבורי, אבל ברור שזה מה שהיא איחלה לי.
"אתה מפוקס רק בהישרדות: התחושה היא שלא כואב לך אפילו שירו בך, אתה לא עצוב משום דבר למרות שהם מתים פה לידך. בדנה ירו מהחלון, ובאותה מידה זה היה יכול לפגוע בי, כי היינו צמודים על הרצפה. אני בטוח שאם היו יורים בי והיא הייתה נשארת, הייתי מאחל לה חיים טובים; ואני בטוח שהיא איחלה לי אותו דבר"
"אז הדבר הראשון הוא הכרה בכך שזה המצב, אי אפשר לנסוע לבקר אותם. הדבר השני הוא להתמודד עם השכול. כשהייתי בבית החולים קיבלתי תעודת זהות, כתוב בה 'אלמן' ובספח כתוב 'כרמל ז"ל'. אתה מבין לאט־לאט שאתה בסיטואציה חדשה, ומתחיל לתרגם מה זה אומר בכלל. כל מי שהגיע לבית החולים, שאלתי אותו מה זה שכול בשבילו. כל התיאורים והתשובות היו כאלה שמרסקים אותך למטה בכל הכוח: 'חור בלב', 'כאב לא נסבל'. אני באופי שלי יותר חכם מפיקח: החכם לא נכנס לסיטואציות שהפיקח ידע לצאת מהן, ואני אחד שמפחד להיכנס. אז שכול בשבילי הוא רק געגוע. זה לא כאב, זה געגוע שנמצא שם כל יום, כל היום. הייתי משנה את הכותרת מ'משפחות השכול' ל'משפחות הגעגוע'. כל אחד שכל מישהו, כי אין חיי נצח, והגעגוע נשאר תמיד, הוא לא יורד ועולה. פעם חשבתי ששכול מתקהה עם הזמן. כשאתה משנה את המילה לגעגוע, אתה מבין שהוא לא מתקהה. הגוגל־פוטו מזכיר לך בכל רגע את החיים שהיו".
בכר עוצר לרגע כדי שהדמעות לא ישטפו את מילותיו, וממשיך: "הדבר השלישי שאתה מבין הוא מה זה זמן. כשהדר, ילדה בת 13, רואה את אמא שלה ואת אחיה על הרצפה, היא אומרת לי: 'אבא, אל תעזוב אותי'. היא הבינה שקרה משהו, שנגמר הזמן. כולנו אומרים לא פעם 'נעשה את זה מחר', 'חכו לאחר כך', 'רק הילדים יסיימו ללמוד וניסע'. הזמן הוא אינסופי, אבל אנחנו כבני אדם סופיים, ולכן הזמן עבורנו הוא סופי. לעולם אל תגידי מחר. קומי ותעשי מה שאת רוצה, כאן ועכשיו, לא אחר כך. אני זוכר שישבתי במשרד, וכרמל התקשר אליי בארבע אחר הצהריים ואמר 'אבא, בוא לבריכה'. עניתי לו שאסיים את הישיבות ואבוא. בסוף הגעתי בשמונה בערב. למה? כי מטומטם. רק בדיעבד הבנתי את הכוח של הזמן.
"הדבר הרביעי הוא ששום דבר לא מובן מאליו. מיד אחרי שבעה באוקטובר, אני שוכב במחלקת כלי דם, ובמיטה לידי בחור דתי, אליהו דחבש מנתיבות. שנינו מפורקים, אני מלא כדורים ורסיסים וגם הוא חטף קשה בשתי הרגליים. קסאם פגע בבית הכנסת שבבית שלו. הבן שלו נפצע גם הוא, ואושפז עם הדר במחלקת ילדים. כל בוקר האחות הייתה מגיעה, מעירה אותנו ומורידה תחבושות לפני ביקור הרופאים. זה כאבי תופת. הוא בוכה, צורח – וגם מודה לא־לוהים. אני אומר לו, 'אחי מה אתה מודה לו, הוא טחן אותנו, בכלל אין כזה'. והוא ממשיך כל יום, ואני מבין שהוא רואה משהו שאני לא רואה. אז אני שואל אותו מה זה נותן לו, מה הקטע. והוא עונה: זה עוזר לי, מקל עליי. אחרי חמישה ימים כאלה ברצף, הבנתי את השיעור הגדול בחיי. הבנתי שזה לא קשור דווקא לא־לוהים: כשאתה מודה, ולא משנה בכלל למי התודה מופנית, אתה יכול לראות את חצי הכוס המלאה.
"יש משהו בתודה שמאפשר לראות קדימה. אני לא מבין בא־לוהים ולא מאמין בו, אבל אני יכול להגיד לדנה תודה על 32 שנה. כי קיבלתי את הכי טוב שאפשר, וכשאתה מקבל את הכי טוב, קשה לך מאוד אם לוקחים אותו. אני יכול להגיד תודה על הזמן שהיה לנו, כי כשאתה פותח את החדשות, אתה שומע על מישהי שהתחתנה לפני שבוע, והיום עברה את הכביש ונדרסה. אז אתה בוכה על אשתך שזכית בה ל־32 שנה? אין מה לבכות".
קומונה של שורדים
גם על כרמל הוא אומר תודה. "קיבלתי אחלה בן ל־15 שנה. כרמל היה ילד מדהים, הוא היה בצוות בר־מצווה של הקיבוץ ועזר בכל דבר. אם הייתי צריך מתנדבים לקטיף אבוקדו, הייתי אומר לו לארגן את החבר'ה מבית ספר שיבואו – ותוך דקה הוא היה מארגן עשרים, שלושים, ארבעים, כמה שצריך. שום דבר לא היה בעיה בשבילו. ראיתי בבית החולים את מחלקות הילדים, יש שם בני שנתיים שמתים מסרטן. אז אני יכול לבכות על 15 שנה?"
כרמל אהב את הים. "כשירו בו, הדבר הראשון שהוא אמר זה שהלכה לו הנסיעה לסרילנקה. הוא היה אמור לטוס לשם בדצמבר כדי לגלוש. עכשיו הוא לא מרגיש שאין סרילנקה, הוא כבר לא במגרש שלנו, ואני זה שנשאר עם התחושה של ההחמצה, כי הוא לא היה בסרילנקה. אבל אם הכול טוב איתו, זה אומר שבעצם אני לא בוכה עליו, אני בוכה על עצמי, על הכאב והגעגוע.
"אם אני לוקח עכשיו את התובנות האלה יחד – את ההבנה שהם לא סובלים, שהם איחלו לנו חיים טובים, שנתגעגע אליהם תמיד, שאסור להגיד על שום דבר 'אחר כך', ושצריך להודות על מה שיש לך כי גם זה לא מובן מאליו – נשאר רק לשים שתי תמונות על השידה ולהמשיך הלאה. זה הכול. מה שנשאר זה לרוץ קדימה".
והוא רץ בלי סוף. חי במלוא העוצמה, ודואג שגם מי שסביבו יחיה ככה. כרגע יש הרבה אנשים סביבו: הבית הזמני שלהם בחצרים, בשכונה שאליה עברו רוב חברי הקיבוץ, מלא מפה לפה. "יש לנו בית מעניין. נמצאת איתנו גם כרמית, אחות של אשתי. בעיקרון היא גרה בגשר־הזיו, אבל מהבוקר של 8 באוקטובר היא צמודה להדר. עלמה אור, חטופה שחזרה ושני ההורים שלה נרצחו, היא חברה של הדר וגם היא גרה איתנו. ואח של אשתי, שגר ברמת־יוחנן, הגיע אלינו לפני כמה ימים. הם התחילו לקבל טילים ואין להם ממ"ד, אז הם הצטרפו. אנחנו בית מרובה אנשים, כמו קומונה".
איך הדר מתמודדת?
"הדר מדהימה. הילדים יותר חזקים מאיתנו, המבוגרים. כי אנחנו תמיד חיים את העתיד. אני חושב על זה שבעוד כמה שנים הדר מתחתנת ואמא שלה לא לידה – ואני נגמר, זה אוכל אותי מבפנים. הדר לא חושבת על זה בכלל, היא לא רואה את זה. ילדים רואים את הכאן ועכשיו, הם לא מבינים שום דבר בעתיד. אני יכול לדמיין סיטואציות עתידיות של חגים ואירועים בלי דנה וכרמל, והדר בכלל לא רואה את זה. אם טוב לה פה, היא נשארת. לא טוב לה, היא זזה. הכוח של ההווה מאפשר את החיים".
איך ייראו החגים הקרבים?
"וואי, וואי. געגועים, המון געגועים. דנה הייתה רוקדת כאן בכל חג. אני שואל גם שאלות קשות יותר מעניין החגים – איך העתיד ייראה בכלל? ומה זו אהבה? אני חושב שאהבה זוגית היא חיבור של רגש ופיזיות, ואם זו ההגדרה של אהבה, כרגע אני לא אוהב את דנה כי יש רק רגש ואין פיזיות. אז מה אני כן? כנראה אני מתגעגע אליה. המחשבה הזאת גם פותחת פתח לאהבה חדשה. כשאתה סוגר דבר אחד, אתה יכול לפתוח דבר אחר. זו שאלה שאני עסוק בה הרבה עם עצמי. רגשית אני מרוסק לגמרי, אבל מבחינה רציונלית אני מנסה להתחיל לתפקד ולהבין איפה אני נמצא.
"אני גם שואל את עצמי, אם הייתי מאבד רק את כרמל או רק את דנה, איך זה היה נראה? מה קשה יותר לאבד, אישה או ילד? ההבנה בראש של מה שקרה לי, זה שלב ראשון באפשרות לשיקום. אני מתחיל לחשוב על זוגיות, כי חיים טובים עבורי זו גם זוגיות. ואני בטוח שתהיה לי זוגיות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
