כך הפך תא"ל במיל' צ'יקו תמיר לאדריכל המלחמה בצפון ובדרום

תא"ל במיל' משה (צ'יקו) תמיר, לשעבר מפקד יחידת אגוז, מח"ט גולני ומפקד אוגדת עזה, הוא כיום אזרח, אחד מתושבי מטולה המפונים. הסיסמה "הגנה על יישובי הצפון" הזניקה אותו לאינספור מבצעים מול חיזבאללה במשך השנים, כמו כל חייל וקצין אחר שהם חלק מדור רצועת הביטחון בלבנון. כשבשנת 2024 נוצרה רצועת ביטחון מהעבר הישראלי של הגבול, תמיר ראה בזה פתיחת חשבון שאינו רק לאומי, אלא גם אישי.

אבל ב־7 באוקטובר התייצב תמיר לשירות מילואים בפיקוד הדרום, ומונה לאדריכל התמרון היבשתי ברצועת עזה. הוא עבד כתף אל כתף עם אלוף במיל' יוסי בכר, סגנו של אלוף פיקוד הדרום. בכר, לשעבר מפקד אוגדת עזה ועוצבת הגליל, הוא חבר קיבוץ בארי, שניהל לחימה בקיבוצו בשבת השחורה ואמו גאולה נרצחה בידי המחבלים. בחודש מרץ פורסם בחדשות 13 שתמיר הועבר לפיקוד הצפון, וגם בחזית הזאת הרמטכ"ל הטיל עליו לערוך תוכניות אפשריות לפעולה קרקעית בלבנון, תוך הפקת לקחים מהלחימה ברצועה. תמיר, שהיה בשנים האחרונות סגן מפקד הגיס הצפוני בתפקידו במילואים, קיווה למשוך את בכר גם לתכנון המערכה בצפון.

"כשדיברנו על זה פעם צ'יקו אמר לי, 'יוסי, אם היית רואה את הדבר הזה, היית מתפלץ'", מספר בכר. במילים "הדבר הזה" הוא התכוון לגודל האיום בצפון, ולחורבן שהטיל חיזבאללה על יישובי הגבול בחודשים שחלפו מאז פרוץ המלחמה. "אמרתי לו שהעומס הפיזי, המעשי, הנפשי והמחשבתי שיש לי בפיקוד הדרום לא מאפשר לי בעת הזאת להתעסק בבעיה הזו. המשימה הזאת נמצאת אצל אחרים ואני נותן למי שמפקד עכשיו על פיקוד הצפון לשבור את הראש".

איך הוא הגיב?

"הוא התאכזב, גם בתור תושב מטולה וגם כי קיווה שאשתכנע שהבעיה בצפון דוחקת יותר מאשר המשך השמדת חמאס וחיסול יכולותיו הצבאיות".

אחיקם משה דוד, איש גולני, כתב צבאי לשעבר: "כשראיתי תמונה ראשונה של צ'יקו בתוך עזה – נרגעתי. מישהו שאל אותי: 'תגיד, הלוחמים האלה יודעים שהם נלחמים לצד אגדה?'. אמרתי שאני לא בטוח כי צ'יקו פרש מזמן, אבל מובן שנוכחותו שם, ודאי בקרב הקצינים הבכירים, נוסכת ביטחון"

בכר ותמיר עברו יחד כברת דרך בשירותם בלבנון. כשבכר היה מפקד סיירת הצנחנים, תמיר היה קצין המבצעים של פיקוד הצפון. אחרי אחד המבצעים של בכר והסיירת, שתועד בצילום תרמי, הביעו המפקדים הבכירים שביעות רצון בפורום נרחב. "האולם הלך והתרוקן, ואז צ'יקו ניגש אליי ואמר לי, 'שלא תחשוב שלא זיהיתי מה שהיה לכם שם. אני רואה שכשיצאתם להסתערות הלכת לבד, העסק נתקע לך ורק אחרי כמה רגעים התעשתת'", מספר בכר. "אמרתי לו: 'אני רואה שהסתכלת טוב'. לצ'יקו יש יכולת הבחנה. התרשמתי גם מכך שהוא לא אמר את זה ליד המפקדים אלא חיכה עד שכולם התפזרו".

תמיר הוא קצין, ובמקרה הזה נהג גם כג'נטלמן, אך אפילו אוהביו מגדירים אותו כבעל אופי סוער, אדם ש"קשה מאוד להסתדר איתו, בעל פה גדול, תובעני, לא נחמד בעליל וזועף". פקודיו מגדוד 12 של גולני לא שוכחים איך הכריח אותם להציג דרגות רב"ט על מדיהם כדי לטפל בבעיות המשמעת. בתקופת האינתיפאדה השנייה, כשהיה מפקד חטיבת גולני, הוא נע בין הישגים טקטיים גדולים ובין לוחמנות וחתירה למגע במחנות הפליטים ביהודה ושומרון, ובעיקר בג'נין, ובין בירורי משמעת תכופים אצל מפקדיו. לא אחת נבלם קידומו כי לא "החליק בגרון" של מפקדים בכירים. הוא הסתבך משפטית ב"פרשת הטרקטורון", כשבנו הקטין נהג ברשותו בטרקטורון צבאי וגרם לתאונה, אך תמיר שיקר ואמר שנהגו האישי הוא שנהג בטרקטורון. בעקבות כך, ב־2010 החליט הרמטכ"ל גבי אשכנזי לעצור את קידומו. בכך תם שירות הקבע של מי שנשמר לו כיסא, במובן מסוים, בשולחן המטכ"ל.

מאז 7 באוקטובר הפך תמיר כאמור לאדריכל המערכה הקרקעית הגורלית בתולדות המדינה. תמיר יודע שזוהי משימת חייו. המבצעים המוצלחים שלו עם אגוז בלבנון, שהוא קיבל בזכותם את צל"ש אלוף הפיקוד, והתכנון של מבצע עופרת יצוקה בתור מפקד אוגדת עזה, היו כמו אלף חזרות גנרליות לקראת הניסיון הכי גדול שלו ושל כולנו. אבל כשתכנן את המתקפה הקרקעית בעזה, תמיר לא נשאר בין קירות חדר התכנון. "ראיתי אותו בעזה", מעיד אל"מ במיל' יואב ירום, ראש מטה חטיבת גולני. "אין כמעט תוכנית שעשיתי שהוא לא השפיע עליה, היה שותף לה או דרבן אותה". בניגוד לאחרים, הוא לא נשאר בדרג הפיקוד אלא גם ירד ועבר בין החטיבות, ובחן את התוכניות שגזרו מתוכנית־העל שלו. "הוא גם דיבר עם מג"דים", אומר ירום. "לפני כל מהלך גדול הוא בא לפגוש אותי והסתכל על התוכניות כדי לראות שהן מתבצעות כמו שצריך ולאתגר אותן. הוא נע בין השפעה על הקרב המערכתי ברמת הפיקוד ובין הקרב הטקטי ברמת המפקדים. הוא גם השתנה. כשהוא היה בן ארבעים היית פוחד להסתכל לו בעיניים. היום הוא כבר בן שישים, ולא רק שהוא התרכך, הוא התבגר. זאת הגרסה הכי טובה שלו".

מפרגנים לו, או שיש מי שהיו שמחים לא לראות אותו משפיע כל כך?

"יש ויש. הוא שנוי במחלוקת. הוא עדיין לא בחור קל, לא פשוט, לא נעים, לא מתפשר".

ואיך המפקדים בשטח מקבלים את נוכחותו?

"בגלל שהוא שֵם דבר הוא זוכה לאמון גדול. מח"ט לא יבטל את צ'יקו. הוא אושייה".

"לא פגשתי אותו אלא פגשתי אנשים שלו", אומר סא"ל ד"ר דותן דרוק, קצין מילואים בחטיבה 401 בעזה. "אלה חבר'ה שהיו פקודים שלו בעבר בגולני ובאגוז, כל מיני אלופי משנה במיל' שסייעו בנוהל הקרב וראו שאנחנו מדויקים במה שנעשה לפחות בשלבים הראשונים של התמרון. זאת לא הצגה של איש אחד: יש אנשים שמבינים את הרוח שלו, שהיו איתו הרבה שנים בכל מיני תפקידים, והם סייעו לו להטמיע את מה שהוא חושב, את הידע ואת מה שנכון לעשות".

מקרב הלוחמים הצעירים לא כולם מכירים אותו, אבל אצל ותיקי גולני נרשמה קורת רוח כשהבינו שהוא שוב בשטח. הם העבירו ביניהם תמונה שמציגה את תמיר רכון על מפות בעזה לצידו של מפקד אוגדה 98 היוצא, תא"ל דן גולדפוס. לתמונה בוואטסאפ צורף הכיתוב: "ידעת שהוא בעזה?"

"כשראיתי תמונה ראשונה של צ'יקו בתוך עזה – נרגעתי", אומר אחיקם משה דוד, איש גולני, כתב צבאי לשעבר שמתעד כיום את המלחמה בחטיבת גולני. "מישהו שאל אותי: 'תגיד, הלוחמים האלה יודעים שהם נלחמים לצד אגדה?'. אמרתי שאני לא בטוח כי צ'יקו פרש מזמן, אבל מובן שנוכחותו שם, ודאי בקרב הקצינים הבכירים, נוסכת ביטחון. באחת העדויות סיפרו שצ'יקו ביקר בגדוד 13 כמה שעות לפני שהמג"ד תומר גרינברג נהרג. אנשים סיפרו שהייתה לו נוכחות מטיבה".

למרות השפעתו, תמיר מבקש לשמור על פרופיל נמוך. אנשים בסביבתו מתארים באהדה את ה"פתיל" שהתארך קמעה במגע שלו עם דרג הפיקוד הבכיר. הוא רוצה להשפיע, ויש לא מעט אנשים שרוצים שהוא ישפיע. בשביל זה הוא התייצב ב־7 באוקטובר בפיקוד הדרום, מקדים את בכר שניהל לחימה בבארי והצליח להגיע רק בחצות. ואז, כשתמיר הבין שבחדרים הסגורים יש מי שמהסס אם בכלל צריך או כדאי לתמרן קרקעית בעזה, הוא שכח שהבטיח לעצמו הפעם להיות מנומס, וחטף את הקריזה.

דדו או דיין

צה"ל גדע את הקידום של תמיר, אבל קציני צה"ל הבכירים לאורך השנים מעולם לא ויתרו על שירותיו. "דור האלופים שמפקד עלינו צעיר מאיתנו, ולי אין בעיה להיכנס תחת פיקודו של כל אחד, גם אם בעבר הייתי מפקד שלו", אומר בכר. "נראה לי שלצ'יקו זה קשה יותר, אבל בכל זאת הוא תמיד הגיע. כשפיקדתי על בית ספר לפו"ש (פיקוד ושליטה, מ"פ) ובקורסים של מפקדי אוגדות ומפקדי חטיבות הייתי מביא אותו, ואז שלחו לי שליחים כדי שלא אביא אותו, כי הוא נתפס כדמות לא רצויה בעיני מפקדים בכירים בצבא. איימו עליי שאם אביא אותו, זה לא ייתפס טוב".

כשנתיים לפני מתקפת הפתע הוזמן תמיר בידי מפקד פיקוד הדרום הקודם, אלוף אליעזר טולדנו, לתכנן דרכי פעולה אפשריות לתמרון קרקעי בעזה. "הכנו את הפיקוד וצ'יקו היה דמות משמעותית", מתאר בכר. "ב־7 באוקטובר צ'יקו לא הוצנח לפיקוד – כבר שנתיים הוא היה דה פקטו מפקד גייס"

מה היו הנימוקים?

"הוא נתפס כלעומתי. אנשים חשבו שאם אני מביא אותו בתור מופת של מפקד, יש בזה טעם לפגם. הוא הרי גורש מהצבא על עניין ערכי".

כשנתיים לפני מתקפת הפתע הוזמן תמיר בידי מפקד פיקוד הדרום הקודם, אלוף אליעזר טולדנו, לתכנן דרכי פעולה אפשריות לתמרון קרקעי בעזה, ולאמן את הכוחות. "הכנו את הפיקוד וצ'יקו היה דמות משמעותית פה בשנתיים וחצי שקדמו ל־7 באוקטובר", מתאר בכר. "ב־7 באוקטובר צ'יקו לא הוצנח לפיקוד – כבר שנתיים הוא היה דה פקטו מפקד גייס. הוא עסק בתוכניות התמרון לחירום, קיים השתלמויות למפקדים וליווה את האימונים. התוכנית שהוא הכין לבקשתנו הייתה שמישה, אבל לא בהקשר הספציפי של חרבות ברזל. הגישה שלה הייתה שלא הולכים לכבוש את כל הרצועה. התכוננו למשהו אחר".

גם תא"ל במיל' גיא חזות, ראש מערך הלמידה המבצעית בזרוע היבשה, אומר שהתוכנית שערך תמיר לפני המלחמה הייתה מוגבלת. "היא הייתה ממוקדת ביעדים ספציפיים, סוג של פשיטת גומלין בסבב הסלמה", אומר חזות. "זאת לא תוכנית שהולכת להכריע את חמאס כארגון צבאי, ולכן היא לא הייתה רלוונטית".

בשל כך נאלצו תמיר, בכר וצוות התכנון לכתוב מאפס תוכנית תמרון קרקעי בעזה. בחדר התכנון היו פרט לתמיר ובכר גם אלוף במיל' ארז וינר, ראש צוות התכנון בפיקוד, ואנשי תכנון אחרים. "אני ומפקד הפיקוד נדרשנו כל העת לחיות את המתרחש ולהמשיך להתמודד עם אתגרים מיידיים", מסביר בכר, "אבל צ'יקו היה יכול להתרומם רגע מעל העניין הזה. זה יתרון גדול, שיש לך מישהו שיכול ללכת למודיעין להתעמק בפרטים, ולשים את היכולות של האויב על מפה, לנסות להסתכל על התמונה ולדלות הזדמנויות ורעיונות מבצעיים".

"לפחות בתחילת הלחימה הוא דחף ללפיתה של עזה עם שתי אוגדות", מתאר ירום. "הוא הקפיד על דרך הביצוע, ויש לו הבנה ברמה הגבוהה ביותר על איך פועל האויב, ואיך לפעול כדי להתמודד איתו. הוא יודע לדמיין ולצייר תרחישים ותגובות. יש לו נחישות ואיתנות וקור רוח מבצעי שקשה להסביר אותם".

בספרו החדש "צבא ההיי־טק וצבא הפרשים – כיצד ויתרה ישראל על צבא היבשה" מתאר חזות את השתכללות הטכנולוגיה והמודיעין שגרמה למקבלי ההחלטות בצה"ל לחשוב שאפשר להימנע מתמרון קרקעי. כך התכרסם בהתמדה ביטחונם העצמי של כוחות הקרקע ודרך כוכבם של אנשי הסייבר והמודיעין. גם תמיר היה מאלה שהזהירו מהסתמכות יתר על מודיעין, טכנולוגיה וחיל האוויר, לא רק בהיבט של עזה, ותקף את אסטרטגיית בניין הכוח של צה"ל.

נוכחות קצינים בכירים במילואים לצד קצינים בתפקידי מפתח היא לא חריגה במערכות ישראל. גם לאלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) הוצמד הרמטכ"ל במיל' חיים בר־לב, אחרי המכות שספגה חזית הדרום בראשית מלחמת יום הכיפורים. רמטכ"ל מלחמת לבנון השניה, דני חלוץ, שלח את סגנו, משה קפלינסקי, ללוות צעד־צעד את אודי אדם, מפקד פיקוד הצפון. אך המרואיינים ששוחחנו איתם טוענים שנוכחותו של תמיר שונה: היא לא נכפתה על הגנרלים, אלא נוצרה בעידודם.

את נוכחותו של תמיר בתכנון התמרון מתאר חזות בספרו כמי ש"דוחף, גוער ומייעץ". באחד הביקורים של שר הביטחון יואב גלנט בפיקוד הדרום, צעק תמיר על השר לגבי הצורך הבהול להפעיל את כוחות היבשה. "תחליט מי אתה רוצה להיות, דדו או דיין", הוא אמר לו. "תהיה דדו. תוציא את מדינת ישראל מהבור הכי עמוק שאי פעם נכנסה אליו. תתחילו להכין את כוחות היבשה ותנו להם פקודה אחת – תגיעו לשאטי ולשיפא".

"צ'יקו הרים את קולו, הוא היה מאוד נסער", מתאר חזות. "זה היה אחד הדיונים הראשונים ב־8 באוקטובר, יום אחרי הפלישה של חמאס. לחברה הישראלית ולקברניטים שלה עדיין לא היה ברור גודל האסון, עוד לא התחילו לצאת סיפורי הזוועה. צ'יקו היה נסער כי הוא כן הסתובב וראה מה קורה בעוטף, הריח את הריחות, ראה את המראות. אבל השיח בהתחלה הסתכם ב'הם הגזימו הפעם, אבל לא בטוח שנפעיל את צבא היבשה כי כבר שנים אנחנו לא מאמינים שהם מסוגלים בכלל'.

בקיץ 23' נחשפו תמיר וחזות בפיקוד הצפון לתוכניות חיזבאללה לכבוש את הגליל באמצעות כוח רדואן. הם הקשיבו בחרדה לתוכניות האויב, יצאו מודאגים מהפגישה, ויצרו קשר עם המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף אבי גיל. הוא הציע שהם יקימו "צוות אדום" שיעמיק במודיעין וימליץ כיצד לנהוג. השיחה הזאת התקיימה ב־6 באוקטובר

"צ'יקו, שהפיוז שלו לפעמים נדלק בשנייה, כעס ואמר לא רק לשר הביטחון, אלא לכל מי שנכח בחדר: 'רבותיי, אנחנו לא נתחמק מזה הפעם, נצטרך להגיע למרובע הביטחוני, מרכז שלטון חמאס בעזה, שיפא־שאטי'. שכונת שאטי ובית חולים שיפא הם שני הסמלים של מבצר חמאס בעזה, בלב העיר, וכדי להגיע לשם צריך לחצות את כל עזה. המבטים שננעצו בצ'יקו היו מבטים אחוזי אימה: 'צ'יקו, איבדת את זה? נראה לך שאנחנו מסוגלים?'. אף אחד לא אמר את זה אבל אלו היו המבטים".

לתמיר היה חשוב להגיע למעוזי הפיקוד של חמאס, אבל "בה בעת הוא רצה לייצר תמרון מהמקום הפחות צפוי", אומר אלוף במיל' ישראל זיו. "זה עבד נכון, וההצלחה הקנתה ביטחון. חטפנו סטירה ממישהו שזלזלנו בעצם יכולתו לתת לנו סטירה כזו, אז עכשיו איך אתה אומר 'בוא נחזיר את הדברים לקדמותם ונראה מי באמת חזק פה?'. צ'יקו הקנה את האווירה הזאת, בנה תוכנית שהיא מה שצה"ל עשה, ונתן תחושה ש'אנחנו יכולים לעשות את זה'. אני מזכיר שראש הממשלה החזיק לידו אז את אלוף במיל' יצחק בריק, שהסביר באותות ובמופתים למה אסור לתמרן".

יוקרה על הכף

בחדר שהמערכה הקרקעית תוכננה בו אין חלונות. יש בו כיסאות עור, מסכים וצגים, לוח מחיק, שעון דיגיטלי אדום ספרות ושולחן שמפות הקרקע והתת־קרקע של עזה נפרסו עליו, והתמלאו בחיצי התקדמות. על הקיר נתלו דפים עם מטרות המלחמה, וגם תמונות נשיא המדינה והרמטכ"ל, שמדי כמה ימים הופיע בעצמו באישור התוכניות בלשכת אלוף הפיקוד. בתמונה נוספת על הקיר שולב המשפט בלטינית Amat Victoria Curam, שמשמעו: "ניצחון אוהב הכנה".

חדר המלחמה של 2023 הוא לא זה של 1973. הוא לא חנוק מעשן סיגריות, אין בו מאפרות מלאות בדלים, ולא שותים שם קפה בוץ אלא אספרסו ממכונת הקפה במטבחון הלשכה של אלוף הפיקוד ירון פינקלמן, שבכלל מעדיף תה. בעת הכניסה לתמרון הקרקעי בסוף אוקטובר, שרה פינקלמן, אמו של האלוף, אפתה עוגות לכוחות הפיקוד, וגם שלחה ללשכה כמה מהן עם ברכה שתלויה כיום במטבחון: "תודה גדולה לכולכם/ן על כל המאמץ, העבודה והתרומה הבלתי נלאית במלחמה, על זכותנו לארץ הזו. המלחמה על הבית".

"מאוד עזר שהנחנו בסופו של דבר על השולחן תוכנית ששמנו עליה את כל כובד משקלנו, ישימה, שתסתיים בתוצאות סבירות במובן של היפגעות כוחותינו", אומר בכר. "לא מדויק להגיד שהתוכנית שלנו התקבלה בקלות בשולחן של מפקד הפיקוד, כי כשמביאים רעיון מקבלים מהאלוף הנחיות להמשך התכנון ואז מביאים משהו בשל להציג לרמטכ״ל ולפורום המטה הכללי".

ואז, איך משכנעים את מקבלי ההחלטות?

"הגיעו לפה אנשי הקבינט המצומצם, בדגש על בני גנץ וגדי אייזנקוט אבל לא רק הם אלא גם אנשים שהבנו שראש הממשלה התייעץ איתם, וניסינו להסביר להם שהתוכנית ריאלית ליישום ולא זו בלבד שהיא לא תהיה כישלון, היא תהיה הצלחה".

לא חששתם כשאמרתם את זה?

"קשה להתחייב על כמות החיילים ההרוגים ועל הנפגעים, אבל כששאלו אותנו נקבנו במספרים. אמרתי שאני שם את כל היוקרה המקצועית שלי על כך שהתוכנית לא רק אפשרית, אלא נביא אותה במחירים סבירים. קיוויתי בכל ליבי שהמחיר יהיה קטן עוד יותר. בכוונה לא נקבנו מספרים קטנים, כדי לא לקחת את התקוות שלנו ולנסות להלביש אותן במעטה מציאותי. תחת זאת, מה ששמנו שיקף את הצעד המשמעותי של שתי אוגדות בהתקפה שנכנסות דרך השוליים של יכולות ההגנה של האויב, אחת מצפון ממש על החוף, ואחת חוצה בין שתי חטיבות חמאס, נדבקת לחוף ומגיעה מדרום".

"אני לא יודע מה היה בשולחנות למעלה", אומר דרוק מחטיבה 401. "אחרי 7 באוקטובר היה ברור לכולם שהולך להיות תמרון לא מצומצם. זה היה ברור כבר מהפקודות הראשונות. בעבור אלה שהיו צריכים להילחם, החץ לאן הולכים היה ברור ולא היה כל היסוס. היו דחיות ודייקנו את נוהל הקרב, ובינתיים גדודים עזרו לאוגדת עזה בפשיטות קצרות לתוך הרצועה. הייתה תמימות דעים שהתמרון ילך ללב העיר עזה, והוא נסוב גם על תוכניות ישנות של צה"ל, לאן אפשר ללכת, כי כשברור שהאויב נמצא בלב העיר עזה או בשכונות זייתון ושג'עייה או במחנה הפליטים שאטי – הולכים לשם. באמת הלכו לשם מהר מאוד, אחרי כמה ימים כולנו היינו במקומות האלה".

תא"ל במיל' גיא חזות, ראש מערך הלמידה המבצעית בזרוע היבשה: "צ'יקו הרים את קולו, הוא היה מאוד נסער. זה היה אחד הדיונים הראשונים ב־8 באוקטובר. הפיוז שלו נדלק: 'רבותיי, אנחנו לא נתחמק מזה הפעם, נצטרך להגיע למרובע הביטחוני, מרכז שלטון חמאס בעזה, שיפא־שאטי'"

החיילים והקצינים שמשרתים צמוד ללשכת אלוף פיקוד הדרום ידעו לזהות שהמערכה בעזה עולה שלב כשראו את בכר עושה ספונג'ה במסדרון כדי לתת תעסוקה לידיים. "אתה צריך לשכנע את המפקדים שמעליך שהתוכנית שלך אפשרית, שהמחיר יהיה סביר ושהם יוכלו ביום מן הימים להתגאות בה כתוכנית שהיא שלהם", אומר בכר. "אלה רגעים דרמטיים ליוקרה האישית, כי אם אירוע כזה נכשל, כל החיצים יהיו עליך. נתנו לנו את השלב של הכניסה, ונעצרנו מול שכונת שאטי".

ואז?

"אמרנו שלא נדבר מיד על המקומות האלה, כדי שלא ייבהלו יותר מדי. רצינו שיאפשרו לנו לפחות להכניס את הרגל בדלת. השכנוע ללכת על שאטי היה מלחיץ ומאתגר לא פחות מלקבל את האישור להיכנס קרקעית מלכתחילה. היה עלינו לשכנע שזה יהיה במחיר סביר ושאנחנו מסוגלים להביא תוצאה מוצלחת. שם עלה הרעיון לצרף לאוגדה 162 את חטיבת הקומנדו, שתוביל את ההתקפה בתוך שאטי כתף אל כתף עם חטיבת הנח"ל".

בפועל נכנס צה"ל לשאטי באמצע נובמבר 23', ועד מהרה השיג שליטה מבצעית בשכונה הצפופה, שהוקמה במקור כמחנה פליטים. צה"ל תיאר את הלחימה שם כ"ביטוי לשיטת פעולה חדשה של פשיטות התקפיות לפגיעה בטרור". בכר: "כשצ'יקו חזר מהקפ"ק (קבוצת הפקודות, מ"פ) שהם עשו הוא אמר: 'יוסי, כמה חשוב היה שהחלטנו שחטיבת הקומנדו תהיה שם'".

תמיר עמד לצד גולדפוס גם בתכנון מהלכי הקרב באזור חאן־יונס בדצמבר 2024. לוחמי אוגדה 98 חיסלו עשרות מחבלים בקרבות, פעלו לאיתור פירים ומנהרות ולהשמדתם, והכווינו תקיפות מדויקות מהקרקע ומהאוויר. "לפני שגולדפוס הוכוון לכאן, צ'יקו כל הזמן אמר לי – ולא שלא ידעתי בעצמי – שזה המפקד שאנחנו צריכים פה והוא המתאים למשימה", אומר בכר. "ידענו שהוא יבוא עם האנרגיות שלו, עם האומץ שלו. הלוחמים שלו מאמינים בו ורוצים ללכת אחריו".

מה חשבתם על הנאום של גולדפוס, שהדגיש את הצורך שההנהגה הפוליטית תהיה ראויה לנופלים?

"אני חושב שכל מי שלובש מדים התמוגג מהנאום הזה. בעייתי להטיף מוסר למפקדים שמעליך ולדרג המדיני, אבל אין מי שחשב שהדברים שנאמרו שם הם לא נכונים".

עד כמה מה שתכננתם בחדרי חדרים התבצע בפועל?

"התוכנית שלנו אמרה: קו נחל עזה, נחל הבשור, וממנו וצפונה. אמרנו שנניע את האוכלוסייה בכל המרחב הזה, בכמה שלבים, נכניס אליו שלוש אוגדות, נכבוש את השטח ונכריע את שתי החטיבות הגדולות של חמאס. בחטיבת חמאס רגילה יש ארבעה גדודים, ובשתי החטיבות הצפוניות יש שישה גדודים בכל אחת. דה־פקטו זה חצי מהכוח של חמאס. התוכנית הזאת התממשה.

"הדילמה הייתה עד כמה להמשיך לנקות את השטח לכדי הכרעה שלמה בתוך המרחב הזה ועד כמה ללכת למקומות אחרים. בנסיבות מוצדקות בעיניי הלכנו למקומות אחרים טרם ההכרעה המוחלטת, מתוך מחשבה ותקווה שבאזור חאן־יונס נמצאים הבכירים של חמאס כשהחטופים לצידם ונכון ללכת ישר לראש הנחש. גם צ'יקו סבר שכך צריך לעשות".

מה שנשאר שם

תמיר, בן שישים, נשוי לאפרת ואב לארבעה ילדים, ששניים מהם נלחמו בעזה במלחמת חרבות ברזל. הוא מגיע מבית צבאי. אביו אלי היה סגן־אלוף בצה"ל, ששירת בשייטת 13. סבו, סרן משה דובדבני (וישנסקי) ז"ל, לחם כמ"פ בקרב לטרון, ונפל שם. הוא נחשב לחייל שמקום קבורתו לא נודע, עד שב־1998 זוהתה גופתו בקברו של אלמוני בבית הקברות בנחלת־יצחק. דודו של תמיר הוא תא"ל במיל' יהודה דובדבני, במקור איש צנחנים, שהיה ממקימי גבעתי וממקימי גדוד הנח"ל החרדי נצח יהודה. דובדבני הוא בעל עיטור המופת מקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, והוא ייעץ לבכר ולתמיר בתכנון המערכה בעזה.

אל"מ במיל' יואב ירום, ראש מטה חטיבת גולני: "אין כמעט תוכנית שעשיתי שהוא לא השפיע עליה, היה שותף לה או דרבן אותה. הוא גם דיבר עם מג"דים. כשהוא היה בן ארבעים היית פוחד להסתכל לו בעיניים. היום הוא כבר בן שישים, ולא רק שהוא התרכך, הוא התבגר"

"ההיכרות הראשונה שלי עם צ'יקו הייתה כשהייתי מפקד פלחה"ן צנחנים, והוא מפקד סיירת גולני", נזכר בכר. "הוא הגיע עם הסיירת לפעילות במבצעים שהפלוגה שפיקדתי עליה שימשה בהם בתור כוח העתודה והחילוץ. למדתי איך הם פעלו והתרשמתי מאוד. אמרתי לעצמי שבאימונים מתאימים, אני יכול לעשות עם חה"ן צנחנים את אותו הדבר. התרשמתי מהביטחון העצמי שלו, מהדיבור שלו, מהצגת התוכניות שלו למפקדים הממונים וגם מהרעיונות המבצעיים שלו".

ב־1993, שני פקודים של תמיר התחשמלו למוות כשנגמ"ש פגע בכבל חשמלי במהלך פעילות מבצעית במוצב טייבה בדרום לבנון. תמיר ומפקדיו הואשמו תחילה בגרימת מוות ברשלנות, אך זוכו מהעבירה הזו והורשעו בהתרשלות במילוי תפקידם. "עמדתי סמוך לאלונקות המוקפות בצוותים הרפואיים ופיקחתי על פינוי הפצועים", תיאר תמיר בספרו "מלחמה ללא אות". "חשתי במבטי הלוחמים הננעצים בי. לתחושת האובדן הקשה נוסף תסכול עז… הערכים והמושגים שהנחו אותנו, כמו דבקות במשימה, אחריות ומדרגיות הפיקוד, לא היו מובנים לבית הדין… האווירה הציבורית וההתנהגות של חלק מן המפקדים הבכירים בצבא גרמו לנו לתחושה קשה… לעיתים עד כדי ייאוש מהמערכת הצבאית".

בעקבות האסון קידומו עוכב: במקום להיות המפקד שיקים את יחידת אגוז, הוא מונה לקצין המבצעים של פיקוד הצפון, ורק לאחר מכן הגיע לאגוז, בתור מפקדה השני של היחידה. תחת פיקודו היא הפכה ליחידה קטלנית שעשתה שמות בלבנון. בתקופת פיקודו ביצעה אגוז את מבצע "נוף פראי", בספטמבר 1997, בג'בל סוג'וד שברצועת הביטחון. הכוח פגע בשני מחבלים מן המארב וחיזבאללה פתח באש תופת על לוחמיו הנסוגים. התגובה הקיצונית של חיזבאללה גרמה לו לחשוד שבכיר בארגון הטרור היה מעורב בהיתקלות.

זה היה כשבוע לאחר אסון השייטת, שבו נהרגו 11 מלוחמי השייטת ורופא מכוח החילוץ. גופתו של לוחם השייטת איתמר איליה נותרה בשטח לאחר האסון. כעת פקד תמיר על הכוח להעמיס את גופות המחבלים על אלונקות ולהביאן לשטח ישראל, אף שלא כולם היו תמימי דעים עמו שצריך לעשות זאת. לאחר מכן התברר כי בין גופות המחבלים היה גם בנו של חסן נסראללה. גופתו הוחזרה ללבנון עם גופות נוספות, תמורת חלקי גופתו של איליה. "כאשר ההחלטה מנוגדת לדעה הרווחת, כמו במקרה של הוצאת הגופות, נדרש מניע פנימי עמוק", כותב תמיר בספרו. "סבי, משה דובדבני, היה מפקד פלוגה כאשר נפל בקרב בלטרון… גופתו נמצאה כעבור חמישים שנה… הכרתי היטב את התחושה הקשה של משפחה שכולה ללא קבר".

במבצע "מהלך מבריק", באותה השנה, הוא הוביל בהצלחה בלבנון כוח מאגוז בכפר ע'נדוריה נגד חוליית אבטחה של חיזבאללה. גם דרוק, ששירת באגוז, מתאר בספרו החדש "משהו ממני נשאר שם" מבצעים מורכבים ומוצלחים בפיקודו של תמיר, ומדגיש כמה הוא השפיע עליו כמפקד.

תמיר פרסם את ספרו ב־2005, כשעוד היה בשירות, במטרה לחלוק מניסיונו המבצעי ולוודא שימיו של צה"ל ברצועת הביטחון לא יישכחו או יודחקו מבחינה ציבורית. את תחושתו סיכם כשלוש שנים לאחר הנסיגה מלבנון בריאיון להארץ: "תהום פעורה בין לבנון לתל־אביב. אני לא רוצה לקבוע אם נכשלנו, אבל לבסוף יצאנו מאזור הביטחון בלי תנאי, כשחיזבאללה נפרס על הגבול".

ב־2001 מונה תמיר למפקד חטיבת גולני. עד היום מציינים לשבח לא רק את תמיר אלא גם את שלושת מפקדי חטיבות החי"ר המקבילים לו: מח"ט הצנחנים אביב כוכבי, מח"ט הנחל יאיר גולן ומח"ט גבעתי עימאד פארס. תקופתם התאפיינה בהתקפיות ביהודה ושומרון במהלך האינתיפאדה השנייה ובמבצע חומת מגן. גם כאן נתקלו בהיסוסי הדרג הממונה בדבר הרחבת התמרון במחנות הפליטים, ובעיקר בג'נין. נראה שתמיר תמיד צעק הכי חזק, ולכן הסתכסך עם הממונים עליו, עד שאמר לרמטכ"ל דאז שאול מופז שהוא מתבייש להיות קצין בצה"ל במצב שבו יוצאים מג'נין כמה פיגועים ביום. בספר "בומרנג" של רביב דרוקר ועפר שלח מתואר כיצד אלוף פיקוד המרכז, יצחק איתן, ניסה להגיד לתמיר שהוא עדיין חדש באזור, ותמיר השיב לו: "אתה כאן חמש שנים, והראש שלך התאבן".

בלילה שחטיבת גולני נכנסה למחנה הפליטים ג'נין נקרא תמיר לבירור משמעתי על אי מילוי פקודות בנושאים אחרים. בזמן הבירור גילה מופז על הכוח שנמצא בדרכו למחנה הפליטים, והורה על נסיגה. רק לאחר יומיים ביצעה גולני את הפשיטה בהצלחה. תמיר הלך בראש הכוח בג'נין, וגם כינס לשיחת עידוד את חיילי הגדוד שאיבדו 13 מחבריהם בקרב הקשה שם, ולבקשתם הכניס להם לשם נגמ"ש עמוס בסיגריות.

עוברים באש

"בנדיטים", כך מכנה חזות בספרו טיפוסים כמו תמיר. "הבנדיטים הם קצינים שמאתגרים את המערכת", הוא אומר. "הם פרחחים, העבריינות שלהם היא לא לשם עבריינות, הם מאתגרים את המערכת בחשיבה מחוץ לקופסה. ההבדל בין בנדיט לעבריין הוא שבנדיט יעבור על הפקודות כדי לקדם רעיון גדול יותר או לדבוק במשימה לאור המטרה, כי עכשיו מישהו שם למעלה לא מבין שאם נעשה את זה באותה השיטה – ניכשל".

בין 2006 ל־2008 היה תמיר מפקד אוגדת עזה. "צ'יקו הוא הראשון שזיהה שמתארגנת מערכת חדשה ב־2007, אחרי שחמאס עלה לשלטון ולקח את השלטון בכוח", אומר אלוף במיל' גרשון הכהן. "הוא זיהה התארגנות מערכת של פלוגות, גדודים, חטיבות, מפקדות, פיקוד ושליטה. הוא הלך עם זה למטכ"ל, והסביר שהם לא בכיוון. חמאס הפך מארגון טרור לצבא. עם המזל שלו הוא לא קיבל את הפיקוד על מבצע עופרת יצוקה: שבוע־שבועיים לפני כן הוא התחלף. אבל הוא הכין את המבצע".

בעופרת יצוקה היה תמיר עוזרו של אלוף פיקוד הדרום דאז יואב גלנט, שר הביטחון כיום. לקראת המבצע הוא תרגל את הכוחות בדרך שעצבנה את המפקדים הבכירים שבשטח. "הוא עשה תרגיל לחטיבת הצנחנים. המתח בין חטיבת הצנחנים לגולני הוא רב שנים", אומר חזות, אז סגנו של הרצי הלוי, מפקד חטיבת הצנחנים. "התרגיל התחיל בכישלון גדול, שצ'יקו דחף אליו, כי תפיסת העולם שלו הייתה שאם אתה רוצה להכין כוחות לשדה הקרב, תראה שהם יודעים להתמודד עם כישלונות. בשלב מסוים הרצי התעצבן. הוא בא לצ'יקו ואמר לו: 'אתה הורס לי את התרגיל בכוונה כי אנחנו צנחנים?'. צ'יקו ביקש שימשיך בתרגיל.

"כך היה גם באישורי התוכניות לתמרון לקראת עופרת יצוקה, בכל פעם היינו באים עם תוכנית, וצ'יקו היה אומר להרצי שהתוכנית לא טובה. זה תסכל אותנו, אבל הרצי אמר לי אחרי שסיימנו לכבוש את שכונת אל־עטטרה: 'היום אני מבין למה צ'יקו עשה לי את מה שהוא עשה. הוא פשוט הכין אותי הכי טוב למלחמה, כי כל אירוע שהיה לי בקרב היה יותר פשוט ממה שהוא עשה לי'".

בכר: "לקראת עופרת יצוקה, כשהעסק התחיל להתגלגל בכיוון של מערכה בעזה, צ'יקו כמפקד אוגדת עזה רתם את כל הצבא לתהליך הכנות שנקרא 'מעברי האש', וזה היה אירוע מאוד מרשים. לימים קראנו בשם הזה גם לתוכנית האימונים הייעודית ולתוכנית המבצעית שהכנו עם מפקד הפיקוד טולדנו. רצינו להסביר לצבא שמה שאנחנו רוצים לעשות ב־2022 זה מה שצ'יקו עשה ב־2007".

לצד פרשת הטרקטורון, שהרמטכ"ל דאז אשכנזי החליט בגללה לא לקדם את תמיר בצה"ל, התקבלה החלטה דומה לגבי הקצין עימאד פארס, בגלל פרשה דומה של אי אמירת אמת לגבי התאונה שאשתו נקלעה אליה בעת שנהגה ברכב הצבאי שלו. "כשצ'יקו הודח מצה"ל חשבתי את אותם דברים שאני חושב על זה שעימאד גורש מהצבא, ואותם דברים שאני חושב על זה שהתעללו באלאור עזריה", אומר בכר. "זאת טהרנות מתחסדת שאיננה במקומה, הצבא צריך לדעת להכיל גם התנהגויות שבהן לא הכול ישר פלס, בעיקר כשמדובר במפקדים שהם לא רק רבי זכויות על מה שעשו, אלא שאתה צריך אותם על מה שהם עוד יעשו".

הפנים צפונה

בפיקוד הצפון עברו בשלושת השבועות האחרונים מהגנה להתקפה. גם אוגדה 98, שהובילה את הלחימה בעזה, עלתה לצפון בפיקודו של מחליפו של גולדפוס, תא"ל גיא לוי. אלוף פיקוד הצפון, אורי גורדין, הכריז על העלאת הילוך בהכנות לקראת כניסה קרקעית אפשרית ללבנון. ביקור לפני כשבועיים בחדר התכנון בפיקוד הדרום מעלה כי מהקיר הוסרו הדפים עם מטרות המלחמה. מרכז הכובד נדד צפונה לתמיר, שעדיין מגויס בצו 8. "אני חושב שצ'יקו היה רוצה לראות מהלך אגרסיבי ואלים ועמוק, שיזיז את חיזבאללה לקו הליטני", משער אל"מ ירום, רמ"ט גולני. "הצבא יכול לעשות יותר בלבנון היום, גם עם כל המגבלות והאילוצים".

בקיץ 23' נחשפו תמיר וחזות בפיקוד הצפון ליכולות של חיזבאללה לכבוש את הגליל באמצעות כוח רדואן. חזות מתאר בספרו כיצד שאל את מפקד אוגדת הגליל, תא"ל שי קלפר, איך הוא ישן בלילה, וקלפר הזמין אותו ואת תמיר ליום העמקה והתייעצות במפקדת האוגדה. הוא כותב שהם הקשיבו "בחרדה" לתוכניות האויב, ואז ישבו בחדר הדיונים של מפקד האוגדה שהציג בפניהם עמדה של שני קצינים בכירים ומשפיעים בכל הנוגע למוכנות האוגדה לתרחיש. שני הקצינים סברו כי יש מענה ראוי, ושתהיה התרעה מספקת בצפון. אחרת, לדבריהם, הם יניחו את המפתחות וילכו הביתה. תמיר וחזות יצאו מודאגים מהפגישה, ויצרו קשר עם המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף אבי גיל, שהציע שהם יקימו "צוות אדום" שיעמיק במודיעין וימליץ כיצד לנהוג. השיחה הזאת התקיימה ב־6 באוקטובר.

"אם יש משהו שהוכיחה המלחמה בעזה זה שאם רוצים לפתור את הבעיות המבצעיות של צבאות הטרור, שמחזיקים ארסנל עצום של נשק תלול מסלול ונשק נ"ט, עושים את זה דרך כיבוש השטח", אומר חזות. "צריך להרוג ולסלק אותם משם ולהשמיד את התשתיות שהם בנו. אם אנחנו רוצים להחזיר את התושבים לצפון, יש שתי אופציות: הסכם שיסיים את המלחמה בעזה או לכבוש את השטח, אבל זה לטווח הקצר. בטווח הארוך, בתור מי שגר בעבר בגליל המערבי, אני יודע שלא תהיה ברירה אלא לכבוש את לבנון ולהשמיד את ארגון חיזבאללה כמו שאנחנו עושים כרגע מול חמאס".

יש מי שחושבים שתמיר צריך לחזור לצה"ל כרמטכ"ל, או לקבל תפקיד בקבע שיסייע בשיקום צה"ל. אחרים אומרים כי הדרך לרמטכ"לות עוברת דרך פיקוד על פיקודים, דבר שתמיר לא התנסה בו. אחרים יגידו שהוא יותר טקטיקן מאסטרטג, וכדי להיות רמטכ"ל צריך לעלות עוד קומה. "צ'יקו משפיע הרבה יותר מלא מעט אלופים במטה הכללי", סבור חזות. "שאלו אותו 'למה שלא ימנו אותך לרמטכ"ל?', וצ'יקו אמר בכנות: 'אני לא מתאים. אני לא אדם מאופק, הרבה פעמים אני לא ממלכתי בהתנהגות שלי, ולרמטכ"ל במדינת ישראל נדרשות עוד תכונות חוץ מלהיות מצביא'. צ'יקו מודע ליתרונות שלו אבל גם לחסרונות, ואין לנו הרבה כמותו".

"אני חושב שזה כבר לא רלוונטי", אומר בכר על אפשרות הרמטכ"לות. "אנחנו דור שכבר עשה, דור שפג תוקפו. מדינת ישראל פספסה בענק שלא נתנה לצ'יקו את ההזדמנות להמשיך לתפקידי אלוף ולתפקידי פיקוד בכירים, כי אני חושב שבניית מפקדים בסגנון של צ'יקו חסרה לנו".

אתה חושב שהנוכחות שלו כעת במערכה היא תיקון בעבורו?

"גם בעבורו וגם בעבורנו. העובדה שמפקדי הפיקודים פינקלמן וגורדין רוצים להקשיב ומוכנים לתת לו את המקום מעידה שיש להם עמוד שדרה, כי מי שמפחד מאנשים בעלי עוצמה ודעה לא מזמין אנשים כמו צ'יקו".

מצד שני, מדובר בשני אלופי פיקוד שהכל התרחש במשמרת שלהם.

"אחריות היא סוגייה כבדה, אבל במשמרת של גורדין בינתיים הוא עשה את המיטב אל מול מה שהמטכ"ל והדרג המדיני אפשרו לו. תגידי שהיית מצפה מאלוף פיקוד שיצליח לשכנע את מי שמעליו לצאת למערכה התקפית (קרקעית, מ"פ) בפיקוד הצפון מהר יותר. לדעתי הוא עשה כל מה שהיה יכול כדי לשכנע בכך".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il