לוח שנה בגינה: החקלאית שמאיירת את הצמיחה הארץ ישראלית

פרק א': האבקה

תהליך הרבייה של הצמח דורש העברת גרגרי אבקנים ממקום למקום, באמצעות הרוח.

העבודה של המאיירת אילנה שטיין על "לוח שנה בגינה", שהיא מוציאה מדי שנה מאז שהגתה את הרעיון לפני עשור, דומה קצת למתחולל בטבע שהיא יוצרת בהשראתו. "אנשים שואלים אותי הרבה מתי אני מתחילה לעבוד על הלוח", היא מספרת, "אני כל הזמן עובדת עליו". כמו נמלה עמלנית וחרוצה, שטיין מלקטת רעיונות חדשים במהלך השנה, חוקרת, חושבת ומצטיידת בחומרי הגלם שימלאו לבסוף את לוח השנה הבא. "כל דבר בעשייה היומיומית יכול לתפוס אותי ולעשות את דרכו אל הלוח. אתמול קטפתי חרובים, שלשום ליקטתי סומק, פתאום אני רואה איזה מתכון או נתקלת באיזה פרח. אם משהו נראה לי מתאים, אני מיד שומרת בראש, לפעמים אני גם כותבת לעצמי. אני בעצם כל הזמן אוספת את התוכן".

כשלושה חודשים לפני הקיץ, היא מתכנסת ליצירה נמרצת בסטודיו הביתי. "בסוף החורף ובתחילת האביב אני מתחילה להוריד את זה לקרקע. זה בעצם הזמן שאני מתחילה לעבוד בפועל. אגב, בכל שנה אני אומרת לעצמי שאתחיל מוקדם יותר, אבל עשר שנים זה לא קרה. אולי בשנה הבאה הדברים ישתנו", היא אומרת בחיוך. את כל מה שאגרה היא שופכת על השולחן, ומנסה לתרגם את הרעיונות לטקסטים ואיורים שישתלבו בעמודי השבועות והחודשים. תוך כדי מלאכת התרגום הזאת, שהופכת רעיון לפירוט של תוכן ואיור, היא גם מסננת וממיינת את כל חומרי הגלם. "דודי, בן זוגי, קורא לזה שלב הסודוקו. אחרי שאספתי כמות גדולה של תוכן, אני מצמצמת אותו כדי שהדברים ייכנסו, כל אחד במקומו", היא מסבירה. "זאת עבודה בפני עצמה. אני בוחרת מה ייכנס ומה לא, כי אני מוגבלת בשטח, וגם כי זאת לא אמורה להיות מסה של תוכן, אלא דברים מתומצתים ונגישים. אחת, שתיים, שלוש, ארבע – מדריך מקוצר, וענייני מאוד, ומעשי מאוד". את החומרים היא מסמנת לעצמה בסקיצות כלליות מאוד, וכשהכול עומד במקום היא מתחילה במלאכת האיור: מציירת, צובעת, מדייקת ומוסיפה.

"כולם חושבים שהציור זה החלק המורכב, אבל האמת היא שזה החלק הרגוע", היא אומרת. "טוב, אולי לא רגוע. אבל זה ממש הרבה יותר פשוט. כי אני יודעת איפה הציורים עומדים". מה התהליך של האיור? "אני מדפיסה את הדפים, ואז מתחילה לצייר על שולחן אור. בהתחלה בעיפרון חום, בקווי מתאר, קונטור. ואז אני צובעת בצבעי מים. לאחר מכן אני סורקת ומשתילה את האיור בעמוד. כמובן, אחר כך יש תיקונים ודיוקים, אבל בגדול זה מוכן. והגהות, כמובן", היא נזכרת. "אבל בדרך כלל על הציורים אנחנו לא עושים הגהות". בסופם של שלושת החודשים הללו, כשהכול מוכן, "לוח שנה בגינה" עובר להפקה ולהדפסה, ומשם הוא כבר נישא בעצמו, כמו אבקנים ברוח, שאינם יודעים לאן הם עפים אבל נוחתים במקום המדויק שזקוק להם, ופורחים שם.

פרק ב': דשן

זבל, חלקי צמח נבולים, חומרים כימיים ואורגניים – כמעט כל מה שמגיע אל האדמה מעשיר אותה

הקהל האוהד שהצליחה לייצר סביב לוחות השנה שלה מחכה ללוח בכל סתיו מחדש. אולי אתם חלק מהקהל הזה וכבר נתקלתם בלוחות השנה של שטיין, אבל גם אם לא, ברגע שתראו אותם תזהו מיד את הפורמט. בעזרת ימות השנה היא הצליחה לחבר בין שתי אהבותיה הגדולות: עולם החקלאות והטבע ועולם הציור. מהחיבור הזה נולד הלוח שמציג את שינויי העונות בטבע, או בגינה הקטנה שלכם, או בעציץ שמונח על אדן החלון. בכל חודש בשנה, לצד ענייני היומיום שתכתבו בו בעצמכם, מוצגים הדברים המתחוללים בחוץ, וכן שלל עצות קטנות לחובבי הצומח, החי והטבע בכלל – מהזמן האידיאלי לשתילת אבוקדו ועד למועדי נדידת החסידות ומולד הירח. והכול נמסר בשפה אסתטית, באיורים מרהיבים ובעיצוב ססגוני.

כשאני שואל את אילנה בבית קפה ציורי בשכונת עין כרם בירושלים איך הכול התחיל להתגלגל, היא מחייכת. השורשים של לוח השנה, מתברר, עמוקים ותת-קרקעיים. "קוראים לי אילנה, ואני אוהבת עצים ומחוברת מאוד לטבע, ואני גם מציירת מגיל צעיר", היא אומרת. היא גדלה בעיר רחובות, אבל תמיד נמשכה לטבע שסביבה: "אחרי הלימודים בבית הספר היינו יוצאים לסיבוב, הולכים לפרדס, ובאופן כללי תמיד אהבתי להיות בחוץ. מגיל צעיר טיילתי המון עם המשפחה. אמא שלי לימדה אותנו את שמות הפרחים, אבל משום מה אז לא קלטתי אותם. רק אחרי הרבה שנים הצלחתי לזכור, כשזה הפך להיות שימושי".

את השירות הצבאי שלה עשתה בתור מורה חיילת בשמורת הטבע נאות קדומים, ועסקה גם שם בהדרכה בנושאי טבע ומורשת ישראל, חיבור שהיה מוכר לה מהשורשים העמוקים עוד יותר של משפחתה. "סבא שלי עלה לארץ מרוסיה הלבנה", היא מפרטת. "הוא הגיע לארץ בשנות העשרים לחייו, והיה מחובר מאוד לרעיון הציוני, וגם לטבע ולצומח בארץ ישראל. דוד של אמא שלי הוא הרב שאול ישראלי, תלמידו של הרב קוק וראש ישיבת מרכז הרב, ומעבר להיותו רב ציוני חשוב, הוא גם היה ממש חקלאי. הוא היה בכפר הרא"ה, והיה מהאנשים שהביאו לארץ מלא עצים חדשים".

"אנחנו חיים היום בתרבות שבה אנחנו זורקים את האשפה שלנו והיא מגיעה לרמת חובב, ואין לנו מושג מה קורה איתה, כי שכחנו ממנה. זה מאוד לא מעגלי. הרעיון של חקלאות בת-קיימא, או פֶּרְמָקַלְצֶ'ר – הוא להחזיר את המעגליות הטבעית".

אחרי הצבא החליטה לפתח את יכולות האיור והעיצוב שנבטו בה בילדותה, והתחילה ללמוד תקשורת חזותית בבצלאל. מאז ועד היום, באופן כזה או אחר, היא נשארה בהרי ירושלים. "הגעתי לאזור בשביל הלימודים בשנות האלפיים", היא אומרת, ומיד עולה בדעתה המחשבה שהיא לא ממש זוכרת את השנים, בניגוד מוחלט לעיסוקה הממוקד בימים ובשנים. "הלימודים לא היו פשוטים. כלומר, אהבתי את הלמידה והתרגשתי ממנה. אבל בשלב מסוים הרגשתי שצורת הלמידה, שכוללת המון ביקורות, הייתה כבדה בשבילי. היו אנשים שזה גרם להם לפרוח, לי זה גרם קצת לקמול. הרגשתי שזה לא עושה טוב לי וליצירה שלי. סיימתי את הלימודים ומיד נסעתי לסוף שבוע עם חברות בבניאס, ואיכשהו פשוט נשארתי שם שלושה חודשים".

בבניאס? מה זה אומר?

"נשארתי שם. ממש שם. פגשתי חבורת נוודים, שחיים בטבע, התחברתי אליהם, ונשארתי שם. זה בעצם היה חיבור חדש לטבע. חיבור של לחיות בתוכו, לא רק להכיר אותו ולטייל בו, אלא ממש לחיות".

לשהות ברגע.

"לשהות, בדיוק".

והרגשת שזה טבעי. פשוט לשהות שם.

"זאת הייתה אחת התקופות הקסומות בחיי. אני לא זוכרת שהיו בי חששות, אבל תמיד עלו בי מחשבות שהחברים שלי שסיימו ללמוד התחילו מיד לעבוד בכל מיני חברות עיצוב. כנראה לא הייתי בנויה לזה. הייתי צריכה את הרגע הזה, של השהייה בטבע. והאמת, מיד אחר כך התחילה תקופה של נדודים, די ארוכה – בהתחלה בארץ, בצפון, בים המלח, בים התיכון, בכל מיני מקומות. אחרי זה גם טסתי לחו"ל".

בשלב הזה היא כבר לא נדדה לבד, אלא נסעה עם דודי, בן זוגה מאז ועד היום. 'יצאנו לטייל בהודו, ושם יש הרבה זמן של 'שהייה'", היא מספרת. "דודי התעניין מאוד באיורוודה, רפואה הודית עתיקה מאוד שהרעיון שלה הוליסטי, ומזכיר קצת את מה שהרמב"ם אומר ב'והיו מזונותיך תרופותיך'. זאת אומרת, מה שאתה אוכל זה בעצם מה שאתה צריך כדי לשמור על הבריאות שלך. בניגוד לרפואה המערבית, שלפיה אתה יכול לאכול מה שאתה רוצה ואז לרפא את המחלה שיצרת. ‫מתוך זה ‫התחלנו להתעניין במזון, ביחד. בהודו זה כיף נורא, כי אם אתה אוכל באיזשהו מקום והאוכל מוצא חן בעיניך, אתה אומר 'היי, אפשר להיכנס?', ופשוט נכנס למטבח".

כשחזרו מהודו, הם התחילו לבשל. הרעיון היה להשתמש בחומרי גלם לא תעשייתיים ולהתחיל למכור אוכל. "לא קצרנו את החיטה, אבל כן הכנו בעצמנו את הלחם והכנו את הגבינות. ותוך כדי שאנחנו עוסקים בזה, התחלנו להתעניין באיך מגדלים את האוכל".

בכל פעם הלכת עוד צעד אחורה, אל השורש.

"לגמרי. זאת הליניאריות של המסע הזה".

שניהם החלו ללמוד ולהתמקצע, בתחומים שונים ביחד ולחוד, בהיבטים מגוונים של חקלאות, צמחים, מזון ועוד. הם הקפידו גם ליישם בפועל את מה שלמדו. "טסנו קצת לארצות הברית, למדנו שם, ואז חזרנו לכאן והתחלנו לעבוד בחקלאות שיתופית בחווה חקלאית", היא מספרת. "שרדתי בחווה זמן קצר, כי זה היה מאוד פיזי, מאוד מיליטריסטי. עבודת כפיים. דודי עבד שם שנה. מכרנו ארגזים קטנים של ירקות לחברי הקהילה, עפנו על עצמנו, זה היה נורא כיף, הכול הניב יפה, וזה היה מרגש".

כשהיא מספרת לי על כל נושא, ברור שהרעיונות שלמדה בוערים בה, וגם הרצון להעביר אותם הלאה, לחנך לפיהם, ממש כפי שהיא עושה בלוח השנה שלה. למשל, במקביל לקונספט החווה השיתופית היא החלה להתעניין בחקלאות בת-קיימא, או פֶּרְמָקַלְצֶ'ר. "אנחנו חיים היום בתרבות שבה אנחנו זורקים את האשפה שלנו והיא מגיעה לרמת חובב, ואין לנו מושג מה קורה איתה, כי שכחנו ממנה. זה מאוד לא מעגלי. הרעיון הוא להחזיר את המעגליות הטבעית".

מיד אחר כך הם נכנסו לתחום הליקוט. "כשאתה מגדל מזון אתה משקיע המון אנרגיה בלגדל ולשמור על התוצרת ממזיקים, אבל פתאום אתה מרים את הראש ועשרה סנטימטר משם צומחים כל צמחי הבר שהתוצרת שלהם כפולה ומשולשת משלך, ואין להם מזיקים. ובאמת, העיניים שלנו נפקחו לזה פתאום. התחלנו ללמוד ללקט. ופה אני חוזרת לסיפור של אימא שלי, של הדברים שהיא ניסתה תמיד ללמד אותי, ולא נקלטו אצלי. פתאום הבקיה (סוג צמח ממשפחת הקטניות, הכולל את הפול – ר"ק) הופכת להיות שימושית לי. אז אני מחפשת אותה והיא נעשית חברה שלי באופן כלשהו".

הם גם השקיעו זמן בלימוד תחום שימור המזון. "יש לך עונה אחת שרואים בטבע שיש מלא עלים, וכמה חודשים אחר כך יש רק פירות", היא מסבירה. "את השפע צריך לשמר מעונה לעונה. זה בעיקר עניין של דודי, שאוהב את הקולינריה במטבח. גם אני אוהבת אותה, אבל הוא אוהב אותה מאוד. הוא אוהב אותה אחרת ממני, יש לו למידה אחרת, מעמיקה".

בכל הזמן הזה היא לא זנחה את העיצוב והאיור. פה ושם עיצבה מוצרים ללקוחות, אבל לא הרגישה שהיא נמצאת במקום הטבעי לה. "לא ידעתי איך  לתמחר, וגם לא ידעתי איך שמים גבולות. כשאתה עובד מול אנשים פרטיים הדרישות קשוחות, מה כן ומה לא, ופתאום אני מוצאת את עצמי צריכה להזיז את היו"דים מפה ולשם. אבל גם בעולם של גידול הצמחים, עם כל התשוקה וההתרגשות, מבחינה כלכלית זה לא היה סבבה".

מה זה אומר?

"זה לא מתורגם להכנסה כלכלית. פשוט לא מתורגם. היו לנו המון יוזמות, והמון פרויקטים, ומלא דברים שעשינו. אבל שום דבר לא באמת הניע מבחינה כלכלית. זה פשוט לא היה".

פרק ג':

נביטה

תהליך הנביטה, לעיתים, מהיר ומפתיע. התרבות התאים שולחת את הנצר לפרוץ אל פני הקרקע, ומיד להתחיל להתפתח, להצמיח עלים ולהכות שורש

תחושת התסכול הכלכלי כמעט חיסלה את "לוח שנה בגינה" בעודו בעריסה. הרעיון ללוח השנה המאויר נטמן בה זמן קצר לפני שילדה את בנה הבכור, ממש לפני ראש השנה. "בסוף ההיריון הייתי במצב רוח של לעשות דברים", היא נזכרת. "הייתה לי תשוקה להביא את היצירה שלי באופן כלשהו, והכנתי לוח שנה מאויר, כמתנה לחברים. בכל חודש היה ציור החודש, הדפסתי בכמה עותקים וחילקתי את הלוח. אנשים התלהבו, אז אמרתי יאללה, בשנה הבאה אני מוכרת. ובאמת כך היה. הדפסתי מאה עותקים, מי שרצה קנה, ונשארתי עם משהו כמו שלושים-ארבעים עותקים. הייתי צריכה להיפטר מהם, וממש נכנסתי לפניקה".

למה?

"כי לא ידעתי איך למכור, או מה לעשות איתם. והסתובבתי בין חנויות, והרגשתי חשופה וחסרת ביטחון, ובאמת מכרתי את הלוח פה ושם והלוחות נמכרו, אבל החוויה הרגשית שלי הייתה קשה, באמת קשה. אמרתי די. הרגשתי שאני מוכרת את עצמי".

וואו.

"כן. זה מאוד הביך אותי, ולא ידעתי איך לעשות את ההפרדה בין המכירה של המוצר למכירה שלי. אני לא יודעת אפילו איך להסביר. זה פשוט הלחיץ אותי, שם אותי רגשית במקום של חוסר ביטחון, של נזקקות, כאילו אני צריכה שתקנו אותי. זה היה שיווק פנים מול פנים, והתחושה לא הייתה טובה בכלל. אז אמרתי: ביי ביי, אני לא עושה את זה".

מפתיע. הייתי בטוח שעלית פה על הגל.

"לא, המשכתי לעשות את הדברים שלי, אבל הרעיון של לוח השנה נשאר לי בראש, כי אהבתי אותו. המשכנו עם החקלאות, והשקענו בה. וזה היה מהמם, אבל אחר כך קיבלנו חשבון מים של 2,500 שקל. וזה נורא מצחיק אבל זה היה משבר. ראינו את הדבר הזה וחשכו עינינו. הכנסנו כמה מאות שקלים מהחקלאות – ופתאום זה מגיע. הייתי אז בת 37. חברים שלי ללימודים קיבלו אוסקרים של משרדי פרסום. ראיתי עבודות שלהם בכל מקום. התסכול האישי היה גדול".

בדיוק אז היא נחשפה למיזם מימון ההמונים "הדסטארט", וחיברה אותו מיד לרעיון של לוחות השנה המצוירים. "אמרתי וואלה, זה משהו שאני מוכנה לבדוק. זה לא ישיר, לא צריך ללכת פיזית לשווק. דרך הדסטארט אני יכולה לבדוק את המוצר שלי מראש. אני לא מתחייבת, אני לא מוציאה יותר מדי אנרגיה, אני רק בודקת אם אתם רוצים או לא. אז אחותי הכינה סרטון וידאו שמראה איך הלוח נבנה גרפית. ותקשיב, בתוך יומיים…", היא עוצרת פתאום. "אני מדברת על זה עכשיו ואני עדיין בהתרגשות", היא מודה בעיניים נוצצות. "באמת סוף-סוף אני מגיעה למשהו ועונים לי: אנחנו רוצים את זה. הרגשתי שזה גדול ממני. זאת גם הייתה שנת שמיטה, ובשנה כזאת, גם אם אין לך גינה שאתה שומט, אתה באיזו כמיהה. זה היה עיתוי מאוד מוצלח".

ההדסטארט התפוצץ, ושטיין התיישבה לצייר את המוצר שחלמה עליו. "היה לי חודש. הייתי בטירוף. אטרף, אטרף, אטרף. מרתון. והוצאתי לאור. והלוח היה טוב ואנשים מאוד אהבו אותו. אנשים ממש התרגשו, בכל מיני רמות. היו מבוגרים שזה הזכיר להם את ארץ ישראל הישנה והטובה. והיו אנשים שאוהבים גינה וחקלאות ופתאום קיבלו משהו שנותן להם דברים בדרך מעשית מאוד, לא אקדמית. וילדים הסתכלו על הגרפיקה. והכול היה נגיש, אפשר פשוט לצאת החוצה ולעשות את מה שכתבתי עליו. מאז זה רק גדל. הזרע היה הרעיון. וכל הדברים שהיו בדרך הם הדשן שמפרה את האדמה. וכשזרע נטמן באדמה מדושנת, הוא פורץ, הוא עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. וזה קורה בתזמון מדויק".

פרק ד':

חלחול

נוזל יכול לעבור דרך נקבים זערוריים בחומר שנדמה שהוא אטום לחלוטין

הידע ששטיין צברה במשך השנים והחיבור שלה לטבע מחלחלים גם לעבודתה כמעצבת, ולעיתים גם למבט שלה על העולם. גרפיקאים עובדים לעיתים קרובות עם תבניות, "גרידים" – רשתות רקע שאנו משתמשים בהם כדי לעצב על בסיסם את המוצר. אנחנו בעיתון מביטים בגריד כל הזמן, אבל הוא לא מוצג לכם אלא בעקיפין: אתם רואים רק את מיקומי הקווים, את רוחב העמודות, את הרווחים בין התמונות לכיתובים, שכולם מבוססים על הגריד ברקע. אבל "אני לא עובדת עם גרידים", אומרת שטיין. "אין כזה דבר אצלי".

מה זאת אומרת?

"כשחשבתי איך לבטא את עולם הטבע בעיצוב, הגריד ירד מהפרק די בהתחלה. המעצבת שאני עובדת איתה על הלוחות, שירלי, כן עובדת עם גריד. אבל אני לא יכולה", היא אומרת בחיוך. ואז היא מסתייגת: "אני קצת צוחקת, כי אני יכולה לבנות גריד, אבל אני לא מתחברת לזה. זה נכון שבעידן שלנו חשובים לנו הגבולות האלו, אבל אם תסתכל על הטבע, הוא ממש לא עובד ככה. בטבע לא תלך למקום שתהיה בו רק, לא יודעת מה – חובזה. יהיו שם חובזה וחרדל וסרפד, הכול ביחד. זו חברות שמשלימה את עצמה, וזה מעניין. ואפשר לראות בזה מטאפורה לעולם האנושי. גם אנחנו מופרדים, אבל החברה שלנו מגוונת ויש בה עושר תרבותי שיכול להשלים את עצמו ולאפשר לנו להתקיים יחד".

את כל הציורים בלוח השנה שטיין מציירת כאמור בצבעי מים, ולא במקרה. "בלוח הראשון השתמשתי בעטים ובצבעי עיפרון, אבל בלוח השני היה לי קצת זמן לחשוב על זה, והבנתי את הקשר בין עולם הטבע למאפיינים של צבעי מים. לא סתם 99 אחוז מהציורים הבוטניים הקלאסיים מבוססים על צבעי מים. עולם הטבע מורכב מהמון מים, הם הבסיס, והנראות של צבעי המים עובדת מעולה, גם אם זה בא קצת על חשבון הדיוק".

אני מדמיין כמה חוסר שליטה יש בצביעה כזאת, שמתפשטת ונספגת בדף.

"אפשר גם להגיע לרמת דיוק גבוהה, ואפילו להשתמש בהתפשטות של הצבע. לרוב זה מכוון ובשליטה. היום אני מלמדת בסדנאות איך לצייר בצבעי מים: אני מלמדת להתבונן, להסתכל. אני עושה קצת תרגילים של טכניקה כדי להתחיל לשלוט בהתפשטות, ומלמדת על צבע, יובש וכו', אבל בגדול זה להסתכל. להבחין בצבעים מסוימים. בניואנסים בגבעול. אתה חושב שיש לו צורה כזאת, ופתאום רואה שיש כל מיני צורות של גבעול".

"כשחשבתי איך לבטא את עולם הטבע בעיצוב, הגריד ירד מהפרק. הגבולות חשובים, אבל הטבע לא עובד ככה. בטבע תמצא חובזה, חרדל וסרפד צומחים ביחד בחברות שמשלימה את עצמה, ואפשר לראות בזה מטאפורה לעולם האנושי. גם החברה שלנו מגוונת ויש בה עושר תרבותי שיכול להשלים את עצמו"

האיורים של שטיין מאופיינים ומזוהים מאוד, משלבים איור בסגנון ידני סקצ'י ולא מדויק מצד אחד, אבל מפורט ובעל אופי "מדעי" מצד שני. "אלה לא ציורים בוטניים פרופר", היא אומרת, "אבל אני משתדלת שאם אני מציירת פרח, נניח, יוכלו לזהות אותו כי יהיו לו האלמנטים הניתנים לזיהוי. הסגנון הוא לא סופר-ריאליסטי, אבל הוא כן מעביר מידע. חשוב לי שזה יהיה נהיר כדי שהמסר יעבור. בתכלס אני מנסה לחנך ככה אנשים".

כן, את מרגישה את זה? את אלמנט המחנכת?

"בהתחלה עשיתי את זה באופן אורגני, אבל היה לי זמן לחשוב למה אני עושה את זה, והבנתי שחשוב לי לחבר אנשים. בעיניי חינוך וחיבור הם אותו הדבר. חשובה לי השמירה על הטבע, חשובה לי הראייה של הסביבה. אני מדברת על הצומח, אבל דרך זה אני גם מדברת על הסביבה האנושית. איך אתה רואה את עצמך בתוך סביבה שהיא גדולה ממך, ואתה נדרש לפקוח עיניים, להתחשב בה ולטפח אותה".

כאן גם מגיעה השאלה אילו אירועים את בוחרת להכניס ללוח השנה, ואילו לא.

"כבר בלוח הראשון כללתי את הירח ואת המולד שלו, שהם עניין חשוב ועקרוני בתרבות שלנו. רוב החגים שלנו הם או בראש חודש או בירח מלא. אני גם כוללת הרבה אירועים 'ירוקים' של איכות הסביבה והשמירה על הטבע. ויש אנקדוטות חמודות. כמו למשל יום התות. אין משמעות ענקית ליום הזה, אבל האזכור שלו הוא נגיעת תשומת לב, מחשבה כזאת. דווקא על הימים האלה אני מקבלת הרבה תגובות. יום הדבורה למשל, שיכול רגע לתת מקום לתרומת הדבורים לעולם, ומורה בבית ספר יכולה לדבר על זה עם התלמידים שלה. ויש דברים שהם ממש חינוך או הצפה למודעות. לקח לי ארבע שנים להכניס ללוח את יום צפיפות האוכלוסין. בארץ לא מודעים לזה והשיח בנושא נחשב בעייתי, אבל העולם שלנו הולך ונעשה צפוף. אחותי אמרה לי שזה קשה לעיכול. אבל אני רוצה להניח את זה שם, לעורר מודעות".

יש בלוח עומס תוכני וגם ויזואלי, אבל התחושה היא של מראה נקי ומסודר. איך עושים את זה?

"שאלה טובה. אני חושבת שהשתפרתי בזה במשך השנים, ורואים את ההדרגתיות. זה משהו שהבנתי לאט, ואני עדיין מקבלת הערות מאנשים. בהתחלה אמרו לי שהכתב נורא קטן. אז הגדלתי את הכתב. כשהגעתי לא מזמן לתערוכה בבצלאל, כל העבודות שם היו בכתב קטן כל כך. וואו, אנשים", היא אומרת בחצי צחוק, "כשאתה בן עשרים אתה רואה את הגודל הזה, אבל בגיל מסוים אתה כבר לא מצליח לראות אותו, ואתה לא מבין את זה".

אבל את יודעת, זה סטייל.

"היום, בדיעבד, אני לא חושבת שזה מגניב. אם אתה רוצה לתקשר עם הצופה, תעשה את זה כמו שצריך. ואם הכתב קטן מדי ואי אפשר לקרוא אותו, או שרק 10 אחוזים מצליחים, אז אתה כבר לא מתקשר. היום אני רואה בזה ממש טעות. זה מצחיק, אבל גם אני תמיד רציתי שהכול יהיה קטן. כי זה יפה. אבל היום אני רוצה שזה יהיה נהיר. וזה גם מתקשר לטקסט. אנשים אוהבים את המידע על הלוח, ותמיד מפתה לכתוב הרבה. אבל זה חייב להיות מאוזן. אנשים עם הפרעות קשר וריכוז, למשל, לפעמים קשה להם עם טקסט עמוס מדי".

פרק ה':

צמיחה

הצמחים הם יצורים חיים לכל דבר. האנרגיה שלהם מגיעה מפוטוסינתזה. המשמעות: הם ניזונים מאור השמש

על לוח השנה של תשפ"ה עבדה שטיין תוך כדי שנת מלחמה קשה. "כשהמלחמה התחילה שאלתי את עצמי: מה? מה אני עושה? במה אני מתעסקת? אנשים פה צריכים בית, וצריכים ביטחון, וצריכים, לא יודעת מה, טיפול נפשי. אז מה אני – איזו משמעות יש לעשייה הזו שלי? אבל לאט-לאט דברים התחילו להתאזן. פתאום הבנתי שזאת חתיכת משמעות. בטבע רואים שמתוך הרס יכולה להיות גם צמיחה. המציאות שאנחנו נפגשים איתה דרך החדשות היא שונה מהמציאות של הטבע, שממשיך בשלו וגם יודע להשתקם. אני מבינה שאפשר למצוא המון השראה וכוח מרפא בתוך הטבע. ומבחינתי זאת נחמה. וזה באמת מה שמנחם אותי, כי אני לא מוצאת נחמה כשאני שומעת חדשות.

"הזרע היה הרעיון. וכל הדברים שהיו בדרך הם הדשן שמפרה את האדמה. וכשזרע נטמן באדמה מדושנת, הוא פורץ, הוא עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. וזה קורה בתזמון מדויק"

"כשעבדתי על הלוח הזה עוד לא ידעו מה יהיה יום הזיכרון ל-7 באוקטובר, ולא ידעתי מה לכתוב עליו ואיפה. יש שמחת תורה, ויש 7 באוקטובר, וניסיתי לחשוב איך אני מביעה את עצמי שם. ומה שהחלטתי בסוף זה לאייר שם כלנית קטנה, ואני מאוד שלמה איתה. זה שלנו, וככה אנחנו זוכרים את הכאב. יש פה משהו שקורה סביבנו, ויהיה בסדר. למרות כל הכאוס הזה. צריך להחזיק איזה נר קטן, לחשוב עליו, להחזיק אותו. לדעת גם להתנתק ולצאת לטבע לשעה ביום. כן, לגדל איזה עציץ, לנסות ללמוד ממנו לגדול.

"כמעט כל דבר שאני עושה עכשיו מלווה בתפילה. אני קוטפת משהו ומתפללת שעד שנאכל אותו כבר יהיו בשורות טובות. אני מכינה משהו ומקווה שבפעם הבאה שאני אעבוד עליו נתבשר בטוב. על הלוח הזה עבדתי עם כוונה כזאת. השנה קראתי ללוח 'מצמיחים תקווה'. האמונה ביכולת להצמיח, ביכולת לעשות דברים טובים. ולהתחדש. לדעת איך להתחדש".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il