השנה הבלתי אפשרית של יחידת רופאי שיניים שאמונה על זיהוי חללים

בהודעה הרשמית הראשונה שקיבל רב־סרן ד"ר ואפי חאמד נאמר שיחידה 6017 צריכה להיכנס לפעולה בעקבות אירוע שגבה את חייהם של חמישה חיילים. תקרית קשה, ללא ספק, ובכל זאת ד"ר חאמד לא הבין מדוע צריך להפעיל בגללה את היחידה כולה. הוא חשב שאפשר לוותר למשל על ההתייצבות של חברתו סא"ל ד"ר יעל ארבל, שהייתה בחופשת לידה. "אמרתי לה שאנחנו מסתדרים, ואם יהיה צורך, נקרא לה. אבל היא פשוט הגיעה לפה לפנות ערב", הוא נזכר.

"בסופו של דבר, 7 באוקטובר היה אירוע שבו צה"ל נכשל במשימה שלו", אומרת ד"ר ארבל. "הרגשתי שאם אתמקד בעשייה, ארגיש שאני שולטת מעט יותר בסיטואציה, נוראה ומזעזעת ככל שתהיה. כשהגעתי לבסיס הכול היה עוד שקט יחסית. שאלתי את מפקד היחידה, סא"ל ד"ר אבי שמש, על כמה חללים מדובר, והוא אמר שהוא מאמין שהמספר יהיה עשרים עד שלושים. בפועל, לא הפסיקו להגיע רכבים שפרקו פה חללים. שאלנו את עצמנו: לאן זה הולך?"

ד"ר חאמד, רופא שיניים המתמחה בשיקום הפה, שימש כסגן ראש מערך רפואת השיניים של חיל הרפואה. מאז 7 באוקטובר הוא מוצב בתפקיד החירום שלו: סגן מפקד יחידה 6017, יחידת רופאי שיניים שאמונה על זיהוי חללים של צה"ל וחקר נסיבות מותם. ד"ר ארבל, מומחית לטיפול בחניכיים, היא מפקדת המרכז לרפואת שיניים של צה"ל בבית החולים שיבא, ובעיתות חירום עוברת גם היא לאותה יחידה. לפני שנה הם נכנסו בשערי מרכז זיהוי החללים הלאומי במחנה שורה, הסמוך לרמלה, בלי להעלות על הדעת מה מצפה להם בשבועות שיבואו.

ד"ר ואפי חאמד: "לצה"ל יש תרחיש ייחוס ואליו הוא מתכונן. הצבא היה מוכן ל'יום עצים' של ארבעים חללים – קטסטרופה שגם עליה אמרנו שאין סיכוי שתתממש. לפי התרחיש הזה עבדנו גם בתרגיל שהתקיים אצלנו במאי 23'. אבל ב־7 באוקטובר פשוט המשיכו להגיע כל הזמן עוד ועוד. הובאו לפה גם גופות מחבלים שחשבו אותם בטעות לחיילים, כי הם היו במדי צה"ל"

"לצה"ל יש תרחיש ייחוס ואליו הוא מתכונן", אומר חאמד. "בתחום של החללים, הצבא היה מוכן ל'יום עצים' של ארבעים חללים – קטסטרופה שגם עליה אמרנו שאין סיכוי שתתממש. לפי התרחיש הזה עבדנו גם בתרגיל שהתקיים אצלנו במאי 23'. ביום הכי גרוע במבצע צוק איתן נהרגו 13 חיילים, ובמלחמת לבנון השנייה היו 12 הרוגים באסון בכפר־גלעדי. אבל ב־72 השעות הראשונות לאחר מתקפת הפתע של 7 באוקטובר קלטנו פה סדר גודל של 300 חללים. וזה לא שאמרו לנו שיש 300 הרוגים, וכשהגענו ל־280 ידענו שיהיו עוד 20 וסיימנו. פשוט המשיכו להגיע כל הזמן עוד ועוד. הובאו לפה גם גופות מחבלים שחשבו אותם בטעות לחיילים, כי הם היו במדי צה"ל".

איך מצליחים לתפקד באירוע נורא שכזה?

"באותן 72 שעות אף אחד לא ישן ואף אחד לא חשב על אוכל. לא עצרנו".

ארבל: "זו מלאכה שדורשת ריכוז רב, ואם התחלת תהליך טיפול בחלל, אתה לא רוצה לעזוב אותו. אין פה חלונות, אתה לא יודע אם יום או לילה, ובאיזשהו שלב איבדתי תחושת זמן".

וכשעוצרים לרגע אחרי כמה ימים, מה הדבר הראשון שעושים?

ארבל: "אני התקשרתי להורים שלי לבדוק מה עם הילדים. הם היו שם, כי גם בעלי גויס למילואים".

חאמד: "אני לא זוכר מה עשיתי, לא התנהלנו כאנשים נורמלים".

חבר נוסף ביחידה הוא רב־סרן ד"ר שלומי גולדשטיין – בשגרה רופא שיניים בחטיבה מרחבית בנימין, ובחירום ראש צוות של זיהוי דנטלי. "הכתבות הראשונות שעסקו במחנה שורה נשאו כותרות כמו 'ברוכים הבאים לשערי הגיהנום'", הוא נזכר. "אני רואה את זה הפוך: בעיניי שורה זה מקום קדוש. כשנכנס חלל לזיהוי, פתאום משתררת דממה. מעין מעמד מקודש, כמו עבודת הכוהן הגדול ביום כיפור. כולם מרוכזים במשימה, וכולם חדורי מטרה לבצע אותה בצורה הכי טובה, ולתת כבוד אחרון לחלל".

"הרגע שבו יש זיהוי הוא הרגע שהכי קשה לי", מודה חאמד. "יש משפחה שהחיים שלה משתנים באותה שנייה, ולפעמים אני לוקח את זה עליי, כאילו אני גרמתי לזה".

ארבל: "זה כאילו אתה נתת לו את השם".

גולדשטיין: "קרה שבחמש וחצי בבוקר סיימנו זיהוי, ופתאום בחדשות של שש אנחנו שומעים את השם. לעיתים מלווה אותך מראה פניהם של החללים, ואתה לא יכול לשכוח. בכל פעם שאתה רואה את התמונה שלהם, אתה נזכר. זה נחקק".

ופתאום צלצול טלפון

אנו נפגשים ב"מרכז הצבי", המתקן הלאומי לטיפול בחללי מערכות ישראל, הפועל בתוך מחנה שורה. ברחבת הכניסה עומדות שורות של אלונקות ברזל ריקות; לפני שנה הרחבה הזו המתה משאיות וכלי רכב שהביאו עוד ועוד גופות. במהלך 14 ימי הלחימה הראשונים עברו בשורה כ־1,300 חללים, ובהם כמעט כל הנרצחים של 7 באוקטובר, הן אזרחים והן חיילים. הקורבנות האזרחיים טופלו בצד השני של המחנה, במעין אוהל לבן ורחב.

על קיר בחוץ מתנוססים מכתבי תודה והוקרה. בכניסה יש קיר זיכרון שעליו תמונות של נופלים, ובכל חדר במרכז דולק תמיד נר נשמה. כשאנשי המקום רואים את חברי צוות החירום מגיעים לריאיון, הם מחייכים אליהם אבל גם מסמנים בידיהם, כאילו מבקשים מהם ללכת. כי כשהצוות הזה נמצא כאן, זה אומר שאירוע רב נפגעים התרחש.

חאמד (43) החל את שירותו בצה"ל כעתודאי בתחום רפואת שיניים. לאחרונה השתחרר, אך הוא ממשיך לשרת כסגן מפקד היחידה במילואים. הוא תושב תל־אביב, נשוי ואב לשניים. ארבל (38), עתודאית לשעבר אף היא, מתגוררת בעיר מודיעין עם בעלה ושלושת ילדיה. גולדשטיין (43) הוא ירושלמי, נשוי ואב לחמישה. את שירותו הסדיר עשה כשריונר, ואחר כך למד רפואת שיניים וחזר לשירות קבע במקצועו החדש. לפני כעשרה חודשים הוא נפצע באורח קשה במהלך פעילות מבצעית של היחידה שנעשתה בתוך רצועת עזה. גולדשטיין עבר שיקום שנמשך שבעה חודשים, ולפני כחודש שב לשרת כקצין רפואת שיניים באיו"ש. אף שנפגע ברגליו, הדבר אינו ניכר כיום בהליכתו.

אנו עומדים בחדר הקליטה של המאנ"ח, "מרכז איסוף נתוני חלל". "אחרי שקרה מה שקרה בשטח, אנחנו פוגשים את החללים פה", מתאר חאמד. "יש ארבעה דברים שצריך לעשות בקשר לחלל: לזהות אותו, לחקור את סיבות המוות, להכין אותו לקבורה ולצאת להלוויה. שני החלקים הראשונים הם רפואיים, והשניים האחרונים הם בידי הרבנות. לכן נמצאים כאן תמיד שני צוותים – צוות רפואה וצוות רבנות".

ד"ר שלומי גולדשטיין: "עבדנו יומיים בתנאי שדה בצפון הרצועה, וניסינו לזהות חטופים על סמך רישומים רפואיים שהיו לנו. ביום השני נפלה פצצת מרגמה במרחק חמישים סנטימטר ממני. לא הבנתי באותו שלב את רמת הפציעה. הייתי בטוח שאלה רק כמה רסיסים, ושאני אהיה כמה שעות במיון ואלך הביתה"

זיהוי ביומטרי ורפואי של חלל יכול להתבסס על ארבעה פרמטרים: טביעת אצבעות; מרשם שיניים; בדיקת די־אן־איי; וזיהוי במבט על ידי אדם שמכיר אישית את הנופל. כדי להשלים זיהוי ולהעביר את החלל להכנה לקבורה מספיקים שניים מהמדדים. בימים שאחרי 7 באוקטובר הגיעו לשורה משפחות רבות, כדי לנסות למצוא את יקיריהן בין הנרצחים. מהמתחם האזרחי עלו שוב ושוב קריאות שבר של בני משפחה כשזיהו את גופת הבן או הבת, אך במתחם הצבאי העדיפו כי מי שיזהו את החללים במבט יהיו מפקדיהם. לא אחת הגיעו קצינים לבסיס כדי לזהות חייל שנפל, ומיד חזרו לשטח להמשיך בלחימה.

ארבל: "אנו מבצעים בדיקת סי־טי לצורך חקר נסיבות המוות, ולאחר מכן אנחנו נכנסים לחדר הטיפול ומנסים להבין אילו אמצעי זיהוי יש עבור החלל. אנחנו מכינים את תיק הזיהוי שלו, נותנים המלצת זיהוי, והיא עולה ל'צוות חליטה' של הרבנות. הם מקבלים את הזיהוי שלנו, או שואלים שאלות ומקבלים מאיתנו מידע נוסף. בהתאם לכך הם מגישים את ההמלצה שלהם ‫לרב הצבאי הראשי, ‫והוא זה שחולט את הזיהוי".

חאמד וארבל הם אומנם רופאי שיניים, אך כאן הם עוסקים לא רק בזיהוי דנטלי, אלא גם מנהלים את כלל המידע המתקבל על החללים. אחד הכלים המרכזיים לזיהוי הוא כאמור טביעת אצבע של החלל, שאותה אפשר להשוות למאגר טביעות האצבע הצה"לי. הקצינים כאן מספרים שבימים הראשונים למלחמה היו צריכים לקחת טביעת אצבע מהחללים שרוכזו במחנה שורה, ולאחר מכן החלו להילקח טביעות האצבע כבר בשטח.

במסגרת הזיהוי הדנטלי מתבצעת השוואה בין שיני החלל לנתוני המאגר הצה"לי שבו מופקדים צילומי שיניים של כל חייל עם גיוסו. "הממצאים בשיניים – כמו טיפולים, מבנה אנטומי וממצאים מיוחדים – הם ייחודיים לכל אדם ולא משתנים עם הזמן", מסביר חאמד. אותו מאגר סייע בתחילת המלחמה גם בזיהוי גופותיהם של אזרחים ושוטרים, מכיוון שרוב מוחלט של חללי 7 באוקטובר שירתו בצה"ל במהלך חייהם. כדי לזהות נרצחים שלא שירתו בצבא, נעשתה לעיתים פנייה אל מרפאות השיניים שבהן טופלו. "היו פה גם חללים שאנחנו בעצמנו טיפלנו בעבר בשיניים שלהם, כרופאי שיניים צבאיים", מתאר גולדשטיין בכאב. "מגיע חלל מהשריון, מגולני או מצנחנים, אתה נכנס לתיק הרפואי שלו, ורואה מה אתה רשמת לו בטיפולים או בבדיקה. זה מצמרר".

חאמד: "כל אחד פה הכיר ברמה האישית מישהו מהחללים שהגיעו אלינו. כולם פה בכו – או כי הכירו את ההרוג עצמו, או כי הם מכירים את אח שלו, ולפעמים כי היה קשה להם, כי נשבר להם. היו כאלה שבכו כשראו גופה של אישה".

ארבל: "מה שהכי נוגע בי אלה הסימנים החזקים של החיים שמגיעים עליהם: טבעת נישואין, שרשרת, פריטים אישיים שהלב שלך יוצא מלראות אותם, או טלפונים שמצלצלים. זה בלט בעיקר ב־7 באוקטובר: המון טלפונים שהיו על החללים צלצלו פה, כי אנשים חיפשו אותם".

מה קורה כשמישהו נשבר?

ארבל: "אנחנו כמפקדים רואים תוך כדי פעולה מה עובר על האנשים שלנו, ודואגים לאוורר אותם מהעשייה".

חאמד: "האנשים ביחידה רוצים מאוד לבוא. כשיש אירועים גדולים ומורכבים, לא עלינו, וצריך פה הרבה כוח אדם, אני מודיע בקבוצה את מי אני מקפיץ – ואז האחרים כועסים עליי שלא קראתי להם".

הגוף מכבה את החושים

הצוות מוביל אותי ל"חדר טיפול מורכב", שבמרכזו מיטת ברזל. חאמד: "בחדר הזה יש צוות רפואה שכולל רופא לחקר נסיבות המוות. הוא מתאר בקול למכשיר הקלטה את הגופה, מה נפגע, איך נפגע, איזה טיפול בוצע ומה לא. צריך לזכור שכשאנחנו מדברים על חלל, יש כאלה שמגיעים ללא צלם אנוש.

"בחדר הזה יש שלושה רופאי שיניים, והם עושים את הזיהוי הדנטלי. יש צלם שמתעד את הגופה לפי הדרישות של הרופא, ואחר כך יש עוד בקרה. לאחר מכן אנשי הרבנות מכינים את החלל לקבורה ויוצאת הלוויה. יש לנו שישה חדרים כאלה, ובעומס של 7 באוקטובר עבדו בכולם – חלל אחרי חלל אחרי חלל, ואפס טעויות. בששת החדרים, אפס מוחלט".

בעת העבודה הם עוטים חלוקים וכפפות, ועל פניהם מסכות מיוחדות שמנטרלות ריחות. גולדשטיין: "אחרי כמה ימים איבדתי את חוש הריח ואת חוש הטעם. זה קרה כנראה כחלק ממנגנון החוסן של הגוף. לקח זמן עד שהחושים חזרו".

לצד הזיהוי, אחד התפקידים החשובים של היחידה הוא חקר נסיבות המוות. אחד מהרופאים המופקדים על הנושא הוא רס"ן פרופ' דוד גרץ, שנמצא בחדר הטיפול כשאנו נכנסים אליו. "בתחילת המלחמה הזאת המשימה העיקרית הייתה הזיהוי, כי לא היה דבר כזה מעולם. אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי שהעבודה תהיה מדויקת ביותר, וגם עבור המשפחות, כדי שהן יוכלו לסגור מעגל".

במסגרת חקר נסיבות המוות נעשה כאן איסוף שיטתי של מידע, שמאפשר גם להפיק לקחים מעשיים לעתיד. מתוך החדר השקט שבו מתבצע הטיפול הרגיש במי שכבר איננו, יוצאת בשורה עבור החיים. ארבל: "כל למידה שנובעת ממה שקורה פה במאנ"ח, ‫עוברת לענף לרפואה מבצעית ‫והם מורידים את המידע לשטח לצורך יישום מיידי ומניעה של מוות במקרים שהם בני הצלה. אם אנחנו מסיקים למשל שיש איזשהו כשל במיגון שהיה לחלל, אנחנו עומדים בקשר עם אט"ל (אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה – מ"פ) כדי שהדברים יתוקנו. האויב שלנו לא קופא על שמריו, ואם אנחנו מאתרים פגיעות מאמל"ח לא מוכר, ‫או פציעה שנראית לנו קצת חריגה, גם המידע הזה עובר לאט"ל. כך יהיה אפשר לבצע התאמות וניסויים, ובסופם לתת לחייל בקצה את אמצעי המיגון הטוב ביותר ‫ואת הטיפול הרפואי הטוב ביותר, ‫כדי שאנחנו לא נפגוש אותו פה".

לשם המחשה גולדשטיין מספר על שינוי דרמטי שנעשה בהנחיות לפרמדיקים הצבאיים בשנה האחרונה: אם בעבר הם הורשו להעניק לפצועים בשדה הקרב רק מנות פלזמה – רכיב שתופס כ־55 אחוז מנפח הדם, ומכיל בעיקר מים לצד חלבונים ומלחים שונים – במהלך המלחמה ניתן להם לראשונה אישור מיוחד לתת מנות דם מלאות. "זה צעד ששינה את כללי המשחק", אומרת ארבל. "מתן מנות הדם בשטח מאפשר הצלת חיים. שיעור התמותה של פצועי צה"ל שניתן להציל אותם ‫הוא נמוך מאוד, והעולם בא ללמוד מחיל הרפואה ‫שלנו איך עושים זאת".

לא רק בגופות חללים הם נדרשו לטפל בעקבות הטבח; גם חפצים הובאו לכאן, לבדיקות שהתגלו כקשות לא פחות. "הביאו לנו ממצאים מחדר ילדים באחד הקיבוצים, כדי לקחת די־אן־איי מכתמי דם", משחזר גולדשטיין. "אתה רואה מגן מזרן וסדין, והכול מוכתם בדם. אתה חותך את זה, ופתאום נופלת מכונית משחק קטנה, של ילד בן שלוש או ארבע. זה היה כמו לחטוף מכה. היינו חייבים כמה דקות של הפסקה".

קשר מיוחד נוצר בשנה הזו בין אנשי הרפואה לאנשי הרבנות העובדים כאן במקביל אליהם. ארבל: "אנחנו באים משני תחומים שבהם לא תמיד מסכימים על הכול, מעצם ההבדל התפיסתי בין אנשי מדע לאנשי דת, אבל זה דווקא יצר שיח מעניין מאוד. כשאתה מבלה שעות רבות כל כך עם בן אדם, אתה לומד להכיר אותו. חלק מהחברים הכי טובים שלי כיום הם רבנים בעלי זקן ופאות, והם אפילו הגיעו לטקס הענקת הדרגה שלי. אלה אנשים שאולי לעולם לא הייתי מכירה וזוכה לשוחח איתם בסיטואציה אחרת. החיבורים האלה נותנים תקווה".

גם כשהטיפול בחללי מתקפת הפתע הסתיים, חברי הצוות לא יכלו להרשות לעצמם לנוח: צה"ל נכנס באותם ימים לתמרון קרקעי ברצועה, ולשורה שוב הובאו חללים. ארבל: "כבר עשינו איזושהי הפסקה אחרי האינטנסיביות שהייתה, קיווינו בכל ליבנו שלא נצטרך לחזור לזה, ואז פתאום נאלצנו להתניע מחדש. אבל הפעם כשהגיעו חללים, כל אחד מהם קיבל את מלוא הקשב, את השקט הגדול. זאת לעומת ימי מתקפת הפתע, אז טיפלנו במאות חללים בבת אחת".

כמה מהאירועים שנלוו ללחימה בעזה דרשו גיוס מלא של היחידה. "זה יכול להתגלגל במשך 48 שעות ואפילו 72 שעות", מתאר חאמד. "למשל המבנה שקרס ונהרגו בו 21 חיילים – זה היה מגה־אירוע. אף אחד לא ידע מי היה שם בפנים. קיבלנו שבצ"ק (רשימת "שיבוץ קרבי" – מ"פ) של חמישים אנשים, והיו פצועים שהפכו לחללים, ומצד שני יכול להיות מקרה של מישהו שחושבים שהוא חלל ומתברר שהוא פצוע. מול העיניים את רואה חיים של משפחות שמשתנים".

אין מרווח טעות

גם גופות חטופים שחולצו מעזה טופלו במאנ"ח. במקרים מסוימים אנשי יחידת הזיהוי נכנסו בעצמם לשטחי הלחימה ברצועה, במסגרת המאמץ לאתר ולהשיב חטופים שאינם בין החיים. במבצע כזה נפצע ד"ר שלומי גולדשטיין.

ב־8 בדצמבר 23', לאחר שהתקבל מידע מודיעיני על קבר אחים שייתכן כי יש בו גופות חטופים, יצא לצפון הרצועה "צוות זיהוי קדמי" שכלל 12 מאנשי יחידה 6017. משימת הזיהוי, מספר גולדשטיין, הייתה חייבת להיעשות בשטח משיקולים מבצעיים. "זה היה באזור של בית החולים האינדונזי. צפון הרצועה היה באותם ימים בשליטה ישראלית די מלאה. הכוחות בגזרה אבטחו אותנו, ובכל כמה מטרים היו חיילים. עבדנו שם יומיים בתנאי שדה, ניסינו לזהות חטופים על סמך רישומים רפואיים שהיו לנו, אבל לא הצלחנו. האמת היא שלא סיימנו שם את האימות, כי היו דברים שלא היו ברורים, אבל אחר כך הם הובאו לארץ".

יחד איתו היה שם ד"ר שגיא בלבן, מומחה לכירורגיית פה ולסת, שהתנדב בגיל 50 לשרת במילואים ביחידה. "ביום השני התקדמתי עם שגיא והתרחקנו כמה מטרים מהקבוצה לצורך פעילות מיון כלשהי", משחזר גולדשטיין. "פתאום נשמע פיצוץ גדול. הסתובבנו כדי להיכנס לתוך מבנה סמוך, שהיה בית ספר של אונר"א. אחרי כמה שניות הוטל פצמ"ר מרחפן, ונפל במרחק חמישים סנטימטר מאיתנו".

מה הרגשת כשנפגעת?

"לא הייתה לי באותו שלב הבנה של רמת הפציעה. הייתי בטוח שאלה רק כמה רסיסים, ושאני אהיה כמה שעות במיון ואלך הביתה. קיבלנו טיפול ראשוני בשטח מהקולגות שלנו, בזמן שסביבנו מתנהלים חילופי ירי כבדים. אחר כך לקחו אותנו בנמ"רים למקום שבו מסוק יכול לנחות, חיל הרפואה דאג לפינוי מוסק, ותוך ארבעים דקות כבר היינו בחדר טראומה בשיבא. זה מדהים בכל קנה מידה".

הרגל שלו הייתה מרוסקת, ובכל זאת הכאב באותו שלב לא היה קשה במיוחד. "דווקא בדיקת הסי־טי שעשו לי בבית חולים כאבה לי מאוד. צעקתי על מי שביצע אותה שזה מכאיב לי יותר מרגע הפציעה".

מתוך 12 נפגעים בתקרית, תשעה הוגדרו במצב קל ושלושה נפצעו באורח קשה, בהם גולדשטיין ובלבן. שני הרופאים מצאו עצמם עוברים צד והופכים למטופלים במקום לטפל באחרים. "מנהל המחלקה בהדסה בא אליי אחרי חמישה ימים ואמר לי: 'אל תדאג, דוקטור, ‫אתה יוצא מפה על הרגליים. תזכור את זה, כי עכשיו ‫אין סיכוי שתאמין לי'. ובכל זאת, ‫ זה היה קשה מאוד. פתאום אתה הופך ל‫סיעודי במאה אחוז. ‫ישבתי בכיסא גלגלים ‫כמעט שלושה חודשים. החברים מהצבא ומהאזרחות עטפו אותי, יחד עם הצוותים המדהימים באשפוז בשיבא ובשיקום בהדסה הר הצופים".

הכנסה של רופאים בכירים לשטח לחימה היא לא דבר מובן מאליו. במלחמה הזו כבר עלתה השאלה אם כדאי ונכון לסכן רופאים ותיקים, שמחזיקים ידע רב והתמחויות ייחודיות, ויש להם מטופלים שתלויים בהם.

"כל אחד תורם במקום שהוא יכול. אין הבדל ביני לבין מהנדס באלביט שמשרת במילואים כקצין באיזו יחידת חי"ר. כששאלו אותי בתחקירים מה אני חושב לגבי הפעילות הזו בשטח ואם כדאי להמשיך בה, אמרתי שכן. החזרת החטופים, בין אם חיים ובין אם מתים, זו משימה לאומית. לצערי יש אנשים שלא מודעים לכל המאמצים שנעשים בנושא הזה".

ד"ר יעל ארבל: "כל למידה שנובעת ממה שקורה פה, מועברת לשטח לצורך יישום מיידי. אם אנחנו מסיקים למשל שיש כשל במיגון שהיה לחלל, הדברים האלה יתוקנו. אם אנחנו מאתרים פגיעות מאמל"ח לא מוכר ‫או פציעה שנראית לנו חריגה, גם המידע הזה עובר הלאה. כך יהיה אפשר לתת לחייל את המיגון הטוב ביותר ‫ואת הטיפול הטוב ביותר, ‫כדי שאנחנו לא נפגוש אותו פה"

"רופאים ביחידה שלנו ממש נלחמו כדי שיכניסו אותם למשימה בעזה", אומר ד"ר חאמד. "אלה שלא נכנסו התאכזבו מאוד. זו הרוח של היחידה".

לאורך השנה החולפת הודיעו לכמה וכמה משפחות חטופים שיקירן אינו בחיים, אף שגופתו לא הוחזרה. איך קובעים מוות של ישראלי כשהוא עדיין בעזה?

חאמד: "יש לשם כך ועדה שמורכבת מנציגים מכמה תחומים – מודיעין, רפואה, משרד הבריאות, המכון לרפואה משפטית והרבנות. כדי לקבוע מוות של אדם מסוים צריך שיקרו שני דברים: שמישהו יגיד שהוא מת, ושמישהו יגיד בוודאות שזה האדם הספציפי. לפעמים יש אינדיקציות מודיעיניות כאלה ואחרות שמראות בשיטות שונות שזה אכן הוא, ואז מגיע רופא של המכון לרפואה משפטית ואומר שלפי הממצאים שהוא רואה, יש מידה גבוהה מאוד של ודאות שהאדם מת. בסופו של דבר ההחלטה היא של הרב הצבאי הראשי, וכשהוא אומר 'קיבלתי את זה, אני חותם על כך שהוא מת', מודיעים למשפחה".

מה לגבי מרווח הטעות פה?

"אין פה טעות, יודעים שהוא מת, יודעים בדיעבד איפה הוא היה, רק לא יודעים איפה הוא בנקודת הזמן הנוכחית. אני יודע על מקרים שבהם יש ודאות של 99 אחוזים שהאדם מת, ועדיין לא מכריזים עליו כחלל בגלל הסיכוי הקטן שאולי זה לא הוא. רק כשמגיעים למאה אחוזים, מודיעים למשפחה".

גם אלופים מפחדים

אנשי יחידה 6017 מקבלים טיפול רגשי מיחידת חוסן של קב"נים, שפנו מיוזמתם לכל אחד מרופאי השיניים כאן. אחת הדמויות הבולטות בצוות התמיכה מכונה "עליזה המחבקת": זוהי סא"ל במיל' עליזה דולב, קב"נית במילואים שנצמדה אל אנשי יחידת הזיהוי כבר מהימים הראשונים שלאחר מתקפת הפתע.

המראות הקשים שאתם עדים להם כאן מלווים אתכם גם בלילות, בחלומות?

חאמד: "לי זה קורה דווקא במצב של ערות. אני נזכר בדברים שראיתי, אבל לא כמשהו מפחיד אלא מתוך רחמים על החלל. אני לא בטוח שכיום אני אותו אדם שהייתי לפני 7 באוקטובר. הסביבה שלי אומרת שהפכתי להיות הרבה פחות שמח, אם כי אני לא מרגיש את זה על עצמי".

גולדשטיין: "אין לי פלשבקים או דברים שגורמים לי לא להירדם, אבל ברור שכל העיסוק במוות, במאות חללים ויותר, השפיע עליי. אני מקפיד לעשות משמרות במרפאה באיו"ש פעם־פעמיים בשבוע, ולו כדי לטפל גם באנשים חיים. הדיסוננס מגיע דרך הומור שחור. אומרים בבדיחה – 'אם רק המטופל שלי מחר היה יודע איפה הידיים שלי היו אתמול'. אתה חייב ללמוד לעשות את ההפרדה, וזה נותן לך כוח".

הילדים שלכם יודעים במה אתם עוסקים כשאתם בצבא?

ארבל: "לא. הילדים שלי חושבים שאמא מטפלת בחיילים. בכלל, הם עברו שנה לא פשוטה. הם יודעים שלפעמים אבא הולך או שאמא נעלמת לכמה ימים, אבל אני חושבת שהם גאים בנו".

האם כל מה שראיתם וחוויתם השפיע על ההורות שלכם? אולי הפך אתכם להורים מגוננים יותר?

"אני חושבת שכל עם ישראל עבר איזושהי התכנסות פנימה, כולם עכשיו נמצאים יותר בתא הקטן, המשפחתי".

שלומי: "אני מוצא את עצמי אומר לילדים להפסיק לריב על שטויות, ולהיכנס לפרופורציות".

אפילו באוזני בני הזוג הם לא יכולים לפרט את מה שחוו וראו בשורה. "אנחנו משתדלים שמה שקורה פה, יישאר פה", אומרת ארבל. "אנחנו בצוות מדברים הרבה בינינו. אם היה אירוע קשה ובמקרה ואפי לא היה כאן, הוא האיש שאני אתקשר אליו כדי לספר מה קרה, כי מדובר בשיח מקצועי ורק הוא יבין. זה מורכב גם בגלל כבוד המת והסודיות הרפואית שמגיעה לכל אדם".

ראיתם כל כך הרבה, אתם לא חושבים לפעמים – איך נקום ונתאושש מכל זה?

גולדשטיין: "היו שהשתמשו בביטוי 'שואה' בהקשר של 7 באוקטובר, אבל אני לא מסכים עם זה. חטפנו אומנם מכה קשה, כשלנו כצבא, אבל ידענו איך להתאושש ואיך להגיב. כשאנחנו מאוחדים, אף אחד לא יכול לנצח אותנו. חוויתי את זה בעוצמה גם במהלך האשפוז שלי בבית החולים: פגשתי שם את כל עם ישראל, וזה מה שנותן את החוסן ואת היכולת להחלמה".

ארבל: "דווקא מתוך הטיפול בחללים אתה אומר לעצמך שחייב להיות פה טוב יותר. כשאתה מתעסק במשהו קדוש כל כך, אתה מרגיש שעליך להיות טוב יותר בשביל שנהיה באמת ראויים. עלינו לעשות הכול כדי להרים את המדינה, להרים את הצבא ולנצח את המלחמה בשביל הנופלים".

ד"ר חאמד מספר כי הוא חולם לפתוח מרפאה פרטית, אבל כל עוד המלחמה נמשכת, הוא במילואים ביחידה. "מפריע לי כשאומרים שאני עושה משהו יוצא דופן, שאני גיבור. הסיפור הוא לא שלנו, אלא של החללים".

ארבל כבר חזרה לעבוד במרפאת השיניים בשיבא, שתחת פיקודה. מגיעים לשם חיילים שנפצעו בלסתות במלחמה. "חיילים הם ילדים, ואנחנו משתמשים בכל האמצעים מרפואת השיניים של ילדים. מורחים להם בפה את המשחה שמרדימה, ויש גז צחוק. גם אלוף בצה"ל, כשהוא מגיע לרופא שיניים, קצת מפחד".

באמת? היו אלופים שהביעו פחד כשהתיישבו על הכיסא במרפאה שלך?

"כן, מה זאת אומרת? גם אני לא מתה על זה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il