מיכאל מתל־אביב מתנדב מאז חודש מרץ בניקיון בתים בעוטף עזה. כשבידיו שקיות זבל וחומרי ניקוי, הוא מגיע לכאן יחד עם מתנדבים נוספים, ונכנס בזהירות לדירות שבעליהן נאלצו להיעדר מהן במשך שבועות וחודשים ארוכים. בתים שצריך לקרצף כדי להשיב למצב סביר. בסבלנות הוא מרוקן את המקרר המעופש, שוטף את הרצפה המאובקת. היום הוא כבר מתקשה לשחזר ולספור אל כמה בתים כאלה הגיע בחודשים החולפים כדי "לעזור במה שאפשר". בבוקר 7 באוקטובר 2024 הוא נמצא בקיבוץ בארי, הפעם למשימה שונה. יחד עם עוד מתנדבים לבושים לבן הוא מסייע כאן בהכוונת הבאים אל עצרת הזיכרון.
מעטה עננים אפרפר כיסה בבוקר את השמיים בדרך לעוטף. עבר זמן עד שהשמש הגיחה והאירה. הייתה איזו נקודה חמקמקה בכביש, עוד לפני חבל הארץ עצמו, שממנה והלאה היה ברור כי רבים מהנוסעים עושים את דרכם אל אותו מקום. אפשר לזהות אותם על פי החולצות שקוראות להשבת החטופים הביתה. או על פי השמשה האחורית במכונית, שנושאת עליה מדבקה עם דיוקן פניו של לוחם. לפעמים אפשר אפילו להבחין בשתי שכבות – סטיקר צרוב שמש שעליו כבר הודבק אחד נוסף, טרי, כדי שזכר פניו של הבן לא ידהה.
יש גם רוכבי אופניים עם סרט צהוב, אפילו מטיילים עם תיק על הגב שצועדים אל עבר מוקד האסון. אל גראונד זירו שלנו. באים לפה היום מתוך טראומה שעברו כאן, או מתוך זיכרון החלל הפרטי שאבד להם, ואולי מתוך הזדהות נטולת הקשר אישי ישיר. כצעד של סולידריות, וגם – חיפוש אחר מרחב שמותר לדמוע בו. מקום וזמן שבהם אפשר לפרוק את הבכי הזה שתקוע לכולנו בגרון כבר שנה.
זה בוקר שנדמה כמו יום כיפור מוקדם, או יום זיכרון חדש. או שאולי, כמו שהגדיר דובר צה"ל דניאל הגרי, זו רק זריחה נוספת ביום אחד ארוך ומתמשך, שמאז ועד עכשיו עוד מנסה להתפענח. איך כל זה קרה לנו. ולמה. ואיך. למען השם, איך
כלה דבר וחרב ורעב ושבי
העצרת בבארי נפתחת בעשר בבוקר. היא מתכנסת בין שכונת הזיתים לשכונת הכרם, שתי השכונות המערביות של הקיבוץ, שספגו מידי המחבלים מעזה את הפגיעה הקשה ביותר. מסוק קרב מרחף כל העת מעל. מנחת האירוע מזכירה שאם תישמע אזעקה, צריך לשכב על הקרקע.
צרורות ירי כבד נשמעים מתוך הרצועה. עכשיו הירי הוא שם, ושל כוחותינו בעיקר – למרות שיגור צרור רקטות לאזור המרכז, שנשמע פה היטב גם הוא.
אי אפשר שלא לשים לב עד כמה יפה בבארי. יפה עדיין. פירות חדשים מבשילים על רבים מהעצים, עצי הזית עמוסים. אפילו ציפורים מצייצות באיזה מפגן נינוחות לא ממש קשור לסיטואציה.
ליאור עומד כאן יחף. הבית שלו הוא זה שהכי קרוב ל"פרצה" בגדר הקיבוץ. מכל השורה המפויחת, זה הבית היחיד שתושביו שרדו, הוא אומר. "רואה את האבן ההיא שם? לא, בעצם אל תחשבי על מה שקרה ליד האבן. רצחו שם אנשים". איך הוא מרגיש עכשיו? "אין לי רגשות, דברי עם אשתי".
על אחד הבתים, בכתובת הגרפיטי המוכרת המעידה על סריקות שנערכו בתוכו לאחר הטבח, נמחק קו קטן באחת האותיות. במקום "זוכה" כתוב שם, שחור על גבי קיר – "זוכר".
הטקס של בארי ממוקד מטרה. אחר כך, בבית העלמין, יתייחדו עם זכר הנרצחים, אבל כאן הדרישה היא להשיב את החטופים. כובעי בד צהובים חדשים בוהקים על רבים מראשי החברים. הם צועדים יחד אל מקום הטקס, עומדים בשקט מול הבמה הקטנה. אין כאן בכי מופגן. יותר התרפקות הדדית של קהילה שהייתה אחת והתנפצה לחתיכות. יש גם פרצופים מוכרים, ידועני טבח בעל כורחם: חטופים שהיו שם בעצמם וחזרו, או קרובי משפחה שפוקדים תדיר את האולפנים בדאגה לגורל יקיריהם שעדיין שבויים.
"איבדנו יותר מדי, אנחנו לא מוכנים לאבד יותר", אומרת המנחה. הם דורשים שכולם ישובו, נחרצים שצריכה להיות עסקה. יובל הרן, שאביו אבשל ועוד שניים מבני משפחתו נרצחו, נושא דברים. אמו שושן, אחותו עדי ושני אחייניו הצעירים נחטפו לעזה ושוחררו בעסקה. "במשך חמישים יום אני ואחותי שקד לא ידענו בכלל אם יש לנו עדיין משפחה. ואז קרה נס, קרתה העסקה הראשונה. אמא שלי ועדי שוחררו, וגם הילדים של עדי. ודודתי שרון ובת דודתי נעם". גיסו טל שהם, האיש של עדי, עדיין בעזה. יובל מבקש עכשיו מהקהל לצעוק לעבר יקיריו המוחזקים בעיר הרשע הקרובה והרחוקה כל כך: "אתם לא לבד". והם אכן זועקים איתו אל האוויר הפתוח. "ותאמינו בזה. תאמינו שהם יכולים לחזור אלינו", הוא מוסיף.
אלה בן־עמי אומרת מעל לבמה שמילים לא מספיקות כדי לתאר את הגעגוע, אבל את הזוועות כן. היא מתארת את המבט של אבא שלה, אוהד, בתמונה ההיא שראתה בטלגרם בבוקרו של אותו יום, דקות לפני שסיפרה בטלפון למגישי החדשות ההמומים שהיא מזהה את אביה בתוך עזה. "מבט חזק, של אבא מגונן. אני מנסה לספר לעצמי שהוא ידע שמצלמים אותו ולכן השתדל להעביר במבט מסר שהוא חזק ובסדר. אבל אחרי שנה – האם הוא עדיין חזק שם?"
חמול עלינו ועל עוללינו
משם הם ממשיכים בקבוצה אל בית העלמין. שמותיהם של למעלה ממאה נרצחי הקיבוץ מוקראים לצד חלקת הקברים החדשה, ומהדהדים אל בין השבילים של המשק שמעבר לגדר. "לא ידעתי כמה המון זמן לוקח להקריא 102 שמות", אומר אחר כך אחד מבאי הטקס. נרצחי שבעה באוקטובר קבורים באזור חדש בבית העלמין, שדורש תכנון זהיר. בין השאר, כי עם הזמן נוספו אליו עוד טבוחים. חטופים שנרצחו בידי מחבלי חמאס בשבי. כמו כרמל.
הבית שממנו היא נחטפה נמצא קרוב מאוד לגדר. לצידו תלויות תמונות שלה ושל אמה כנרת – זו שבאומץ לב חרצה לשון אל מול תלייניה. השלטים הבלתי נתפסים שמספרים על הדיירים שנרצחו באכזריות, כבר מהוהים קצת בקצוות. והכול מרטיט לב מאוד, אבל גם כבר מוכר כל כך. אפילו הצליל החורק של שברי הרעפים המנופצים, שנגרסים תחת הרגליים בחצר הבית, מוכר מאינספור סרטונים שצולמו סביב הבתים החרבים. מסיורים קודמים. אלו רק הדמעות ששבות ומתחדשות בכל פעם.
מי שנותרה כשהייתה היא החרדה מכל הצצה פנימה אל תוך הבית. מחילול חלילה של שרידי הפרטיות שנשארו למי שכבר אינם. זה הרי המטבח שלה. זה הסלון שלה. אי אפשר לפלוש לשם, אפילו במבט. זה הרי יכול היה ברגע להיות המטבח שלי, שמחבלים סוערים אליו פנימה.
מי במים ומי באש
תערוכה חדשה, זעירת ממדים עדיין, נפתחה בשבעה באוקטובר במבנה ישן של גן ילדים בבארי. רגע אחרי שנכנסים, מכה בתודעה דימוי ברור: ערמות חפצי הנרצחים במחנות ההשמדה באירופה. פה, על מדפי עץ פשוטים, מסודרים עכשיו חפצים מפויחים, מנותצים – אבל לא מאושוויץ. שולחן טיפוח של נערה עם בקבוק תחליב "נטורל פורמולה" שחור שנמס מחום. מטען סלולרי שעלה באש. שואב אבק דייסון שאיבד צורה והפך לתזכורת כואבת. אגרטל זכוכית גנרי מאיקאה שנזל מעוצמת הלהבות.
הלב מחסיר פעימה. השילוב פה בין החורבן העצום לחפצי היומיום מכה בהלם עמוק. באלם. עוד הצצה זעירה לעומק ההרס. להצטמררות הפנימית. כי הנה, את הספר "לקוף יש בעיה" אפשר למצוא גם אצלנו. חלקי דופלו צבעוניים, כאלו בדיוק, מתגלגלים גם בבית שלנו. רק שכאן הכול חרוך ונמס ושחור ונורא.
התערוכה הזאת היא רק טעימה ממיזם רחב היקף של "ארץ חפץ" ביד בן־צבי, שמשרד המורשת ואנשיו שירה שפירא ונתנאל מאז"ה, ביקשו את עזרתו. כבר מנובמבר אנשיו עוסקים בקדחתנות באיסוף ותיעוד של חפצים מהעוטף ושימורם כפריטים מוזיאליים, כדי שיוכלו לשמש בעתיד לכל צורך או שאיפה תיעודית של הקהילות. דינה גרוסמן, מנהלת המיזם, מתארת כיצד אנשיה סרקו את הבתים אחרי שקיבלו רשות מפורשת להיכנס אליהם. גם בערמת השברים שפונתה מחורבות משטרת שדרות הם חפרו, מחפשים חפצים שיספרו על החיים שהיו בתחנה לפני שבעה באוקטובר, וגם על מה שקרה בזמן הקרב. שם הם עשו זאת בליווי חבלן משטרה, שנטרל סכנות נסתרות בין שברי הבניין שמולכד.
כאן בפנים, בתערוכה שבבארי, אלו חפצים ביתיים – "משהו שלפני אותו יום לא היית מסתכל עליו פעמיים, בטח לא לוקח אותו לאוסף. עוצמת האש שבערה כאן הפכה כל דבר למשהו אחר. יש לא מעט חפצים שהיינו צריכים לחשוב כדי להבין מה הם היו. היום אני כבר מזהה בקלות. זה פסנתר, זה תמי 4, זה מאוורר תקרה וזה מחשב. אנחנו אוספים פריטים שיש להם סיפור: כאלו שהיו סימבוליים למשפחה לפני כן, או שמעידים על עוצמת הטראומה". כך מוצג כאן מגש מפויח של מדיח כלים עם כוס זכוכית שנזלה; או מדף צנצנות שפעם הכילו קפה, תה, סוכר.
"בדרך כלל רושמים כל חפץ בנפרד. פה התחלנו לרשום מכלולים, כי אם מפרידים מאבדים לעיתים את המהות", אומרת גרוסמן. גם את הלכלוך הם משמרים: "משמר אמור לקחת מוצג ולנקות אותו, אבל כאן הפיח הוא חלק מהסיפור. נסענו לניו־יורק, ללמוד מהאנשים שעוסקים בשימור פריטים מ־11 בספטמבר איך מנציחים חפצי טראומה. איך משמרים לאורך זמן פיח, פלסטיק שנמס. היה הרבה מה ללמוד".
במחסן שלהם יש חפצים שטרם הוצגו. קלנועית מושחרת, שולחן אוכל שעליו מונחת פתוחה חוברת צביעה עם צבעים נמסים. "אנשי משרד המורשת שאלו אותנו בהתחלה כמה זמן נצטרך. אמרנו ששלושה ימים בכל מקום יישוב. היום אנחנו מבינים כמה היינו תמימים. אי אפשר להבין את ההיקף עד שמתחילים. זה מטורף".
הם עובדים עם אנשי קשר של הקהילות, והכול נעשה תחת מעטה הדוק של שמירה על פרטיות. "אתה נכנס לבית, ובהתחלה חושב שהכול בו שרוף. עם הזמן אתה לומד למצוא המון דברים. כבר נוכחנו שזה נותן הרבה לאנשים כשהם רואים את החפצים שלהם, שהיו זרוקים, מוצגים עכשיו בכבוד. ועם זאת, לא פשוט להיכנס לבית שנרצחו בו אנשים". בין מוצגי התערוכה יש גם סט כלי קרמיקה מאוירים בעיטור פרחים. הסט הזה היה שייך לוויויאן סילבר, פעילת השלום המוכרת שהתגוררה בבארי ונרצחה ב־7 באוקטובר. היא הביאה אותו מקנדה, חלקיו נמשו בזה אחר זה מתוך החורבן.
כשעומדים מול הפריטים השחורים, שמים לב בשלב מסוים לדבר מה שהפך קלוש בחלוף שנה: ריח השרפה, צחנת הפלסטיק החרוך. "בהתחלה הוא היה חזק. חזק מאוד".
כתבנו בספר חיים
שביל הגישה־יציאה של קיבוץ בארי מדוגלל לכל אורכו בדגלים צהובים. חדשים. כאלו מתנוססים גם על תרנים גבוהים בעוד שלל מקומות בעוטף. את דגלי ישראל תמצאו יותר ליד פינות הנצחה מאולתרות שצמחו בצידי הכבישים.
ניידת משטרה מכווינה את הבאים וההולכים. מרבית היוצאים מבארי פונים צפונה. אנחנו ממשיכים דרומה, על כביש 232. הווייז, שכבר מזמן שב לפעול כאן באופן תקין, מראה עומס בקטע הכביש הסמוך לאתר מסיבת הנובה. הפקק שם נוצר בגלל אלו שיוצאים מחניות ואלו שתרים אחר מקום חנייה. משני צידי הכביש, לאורך מאות מטרים לפחות, עומדות מכוניות בצפיפות, לפעמים בזוויות משונות. המראה שלהן מעלה לרגע תמונה מאיימת, מצילומי הרחפן הזכורים לרע של אותם ימים ראשונים.
מיגונית הגבורה של ענר שפירא ליד רעים, כמו גם מיגוניות נוספות, הפכו בשנה האחרונה לאתר הנצחה. רבים מותירים מילות זיכרון על הקירות הפנימיים. הגיגים ושירים. עכשיו גם הן עמוסות מבקרים. אי אפשר אפילו לחנות לצידן.
הרם קרן ישראל עמך
באורח מקרה, אולי אפילו נס, נקלע פתאום למולי מילואימניק מוכר מאוד, קרוב משפחה. הוא כבר בסבב ג' של שירות מאז פרוץ הלחימה. בבית מחכים לו אישה וילדים צעירים. הוא מספר שמדברים כבר על סבב ד' בעוד כמה חודשים, וברור לו שיתייצב, אין שאלה בכלל.
זה לא אומר שפשוט. לא בבית, וגם לא על מדים. התנאים הפיזיים בסבב הנוכחי לא קלים. "אתה בתוך בית בעזה. חם שם, אין מים זורמים, אין מקלחת. זה פיכסה. אתה גם מאוים והמתח קיים, אבל בסופו של דבר אנחנו עושים עכשיו סוג של בט"ש, וזה קצת משעמם. זה שילוב של כל מה שקשה בשהות בתוך עזה, עם השעמום של בט"ש. משמרות נטולות לחימה שבהן אתה נצלה בשמש, וכל חילוף בעזה זה סרט. צריך שיירה כדי לצאת ולהיכנס. מנסים להתחשב באנשים שכבר משרתים תקופה ארוכה. אם יש יום הולדת לחברה, למשל, משתדלים מאוד לאפשר לצאת".
הכניסה עצמה לעזה, שנה אחרי, היא כבר "לא סיפור". ועדיין חשיבות המשימה ברורה. וגם, הוא מתאר, יש רגע כזה, אחרי שעוברים את הש"ג לרצועה, והציר קצת משתפל כלפי מטה ואז עולה – ופתאום חוף הים נפרס כולו לפניך. זה יפה למראה, וזו גם נקודת שליטה שמאפשרת ביטחון.
אני שואלת אם מספר המתייצבים פחת. הוא אומר שיש כמה חבר'ה שלא באו, "אבל הסד"כ בסדר. הרוב אצלנו הם אנשים מהפריפריה, מושבניקים ודוסים. והם באים", הוא מודה בחיוך נבוך.
הצמח לנו ישועה בקרוב
כשממשיכים על הכביש דרומה, מספר כלי הרכב מתמעט. ליד כרם־שלום, הקיבוץ הסמוך ביותר לגבול עזה, אין עומס תנועה. אין מטיילים או ניידות משטרה מכווינות. שלט שנטוע לצד כרם צעיר, לפני הכניסה לקיבוץ, מעיד ש"נוטעים תקווה בכרם־שלום".
אחד מנופלי הקהילה שחיה כאן, קהילה מעורבת של דתיים וחילונים, היה עמיחי וייצן. אב לחמישה, חבר כיתת הכוננות שהגן על שכניו בגופו. אשתו טליה הגיעה לכאן היום, לביקור בבית שהצבא עדיין אינו מאשר לחזור להתגורר בו באורח קבע. "הקיבוץ שלנו פונה לאילת, ואז לאשלים", היא מספרת. "הילדים ואני עברנו לפני שלושה שבועות לבני־נצרים. עוד אין תאריך מוגדר לחזרה לקיבוץ. אמרו שיחזרו בחודש מאי, ואז דיברו על יולי, עכשיו מדברים אולי על דצמבר.
"בבוקר באנו לכאן, קבוצה של חברים מהקיבוץ. ישבנו בגינה שהוקמה אחרי שבעה באוקטובר, אחר כך הלכתי קצת הביתה. לפני חודש הייתה לנו אזכרה במלאת 12 חודשים לנפילתו של עמיחי, תהיה אזכרה אחרי שמחת תורה, ושבעה באוקטובר זו קצת הזדמנות מבחינתי להסתכל על הסיפור הרחב יותר. אולי אפילו על הסיפור של עצמי. גם לי היה סיפור ביום הזה, בנוסף לאובדן.
"זה באמת שוק לגלות עד כמה הסיפור גדול. לעשות זום־אאוט ולהבין מה קרה בכרם־שלום, מה קרה בעוטף. במקרה פגשתי פה היום זוג צעיר, דתיים. הוא חייל בסיירת נח"ל. בשנה שעברה הוא נשאר בקיבוץ בשמחת תורה, והיא באה לכאן להיות איתו בחג. דיברנו בערב שמחת תורה, ומאז לא ראיתי אותם שנה. היא זכרה אותי, אבל לא ידעה שעמיחי נהרג. בעלה השלים לי את החלק שלו בלחימה, סיפר על טנדר של מחבלים שהגיע עד לשער היישוב, וברגע האחרון פנה. השלים לי פרטים שלא ידעתי על קרבות הגבורה פה. סיפר שגם הוא טיפל בעמיחי, חיפש דופק. ידעתי על אחרים שטיפלו בו, אבל לא ידעתי על החייל הזה.
"אני מרגישה שזה יום להכיר טובה: לחברים מכיתת הכוננות. לצוותי רפואה מכרם־שלום, שתחת אש הלכו וטיפלו בפצועים, וניסו לטפל גם במי שכבר אי אפשר היה. תודה גם למי שבאו להודיע לי בערב ההוא. כי הם באו תחת אש, וזה לא היה התפקיד שלהם. הם באו כי כל חברי כיתת הכוננות חזרו אז כבר הביתה, חוץ משניים" – עמיחי וחברו ידידיה רזיאל, שנפלו בקרב גבורה. "הסיטואציה הייתה שכל החברות מדווחות בקבוצות שהבעלים חזרו, ואני שואלת את כולם מה קורה עם עמיחי. אז בניגוד להוראות המועצה, שביקשה לא להודיע לי עדיין, הם באו לומר. אחד מהם אפילו היה עדיין עם דם. אולי של עמיחי".
בכנות אמיצה היא אומרת שלא קל. "אין לי בית כבר שנה. אני עוברת נדודים עם חמישה ילדים על הגב. בכל מקום אני מתקבלת יפה מאוד, אנשים עושים הרבה מאמץ, אבל להיות אלמנה מפונה זה לא פשוט. כשאני רוצה קצת להרגיש בבית, אני נוסעת לכרם־שלום. לבית שלנו. שותה קפה במטבח שלי. אפילו נחה קצת במיטה. זה משולש של אתגר שמשותף לכמה נשים: להיות אלמנה, להיות מפונה, וגם להיות מי שעברה את הטראומה של שבעה באוקטובר".
את הכרם בכניסה לקיבוץ הם נטעו לפני כחודשיים, לקראת ט"ו באב. "בשנים האחרונות עמיחי דיבר הרבה על כך שצריך חקלאות עצמית בקיבוץ. יש לנו חקלאות שיתופית עם ניר־יצחק, והוא אמר שצריך גם עצמית. הכרם הוא הגשמת חלום לא רק של עמיחי, אלא של עוד אנשים פה. נטענו עשרים דונם של גפנים, מתוך רצון שכשנחזור הביתה יקדם את פנינו הכרם הזה. מתוך אמירה שאנחנו נאחזים באדמה, זורעים בדמעה ומקווים שנקצור ברינה. הנשיא הרצוג הגיע אז לטקס, היה אירוע מיוחד מאוד. אנחנו נטועים פה".
השמש יבוא ויפנה
בדרך חזרה צפונה הרדיו מביא עוד ועוד מסיפורי היום דאשתקד. עדויות של מי שהיו בתוך התופת ההיא. בגוף ראשון הם מתארים את גבורת החזקת הדלת בממ"ד, את החוטפים הצוהלים, את הגעגוע העמוק לנופלים. שנה, וכאילו שמענו כבר הכול. שנה, וכאילו עוד לא סיפרו לנו דבר. עומק האובדן עדיין נחשף לאיטו.
המילים המשודרות נעצרות מדי פעם, כשאת השידור מפלחות הודעות על אזעקות המשלחות את תושבי המרכז למרחבים מוגנים. הפעם האיום מגיע מתימן.
בבית הקפה שבמרכז המסחרי בפאתי שדרות, כמה חיילים מגלים באכזבה שנגמרו המאפים. המוכר מודה שכן, היה פה היום עומס של עוברים ושבים יותר מהרגיל, כאלו שגם התנחמו במשהו מתוק לצד מלח הדמעות. השמש הנוטה לשקוע ממול מכה עכשיו בפניו של המוכר המותש. מסנוורת. "מבחינתי שהיום הזה ייגמר כבר. מיצינו".
