זה היה אמור להיות רגע שיכריע את גורל המזרח התיכון וישרטט את עתידו. בחדר הסגלגל בבית הלבן התיישבו יחד הנשיא דונלד טראמפ, מזכיר המדינה מייק פומפאו ושגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן. הנושא שעל הפרק היה החלת ריבונותה של ישראל על 30 אחוז משטחי יהודה ושומרון, בתמיכתה של ארה"ב. זה קרה ביום שלישי, 23 ביוני 2020, שישה חודשים אחרי שהנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו הכריזו על "עסקת המאה" לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. כעת, בתום דיונים ממושכים וחילוקי דעות סבוכים, נועדו השלושה כדי לגבש הסדר בנושא אחת ולתמיד.
פרידמן רצה להבטיח שהתוכנית תקבל את תמיכתה של מחלקת המדינה, שמדיניותה רבת־השנים היא התנגדות עקרונית לשליטת ישראל ביהודה ושומרון. לשם כך עמל במשך חודשים מול משפטנים ממשרדי החוץ בישראל ובארה"ב לבנות תוכנית שתתקבל על דעת כל הצדדים. אבל דיון מסודר ומעמיק לא התקיים בחדר הסגלגל באותו יום. הנשיא ביקש להבין מדוע הוא נדרש לנושא דווקא כאשר הוא טרוד בענייני מגפת הקורונה והנזק האדיר שהיא מסבה לארה"ב. הוא לא גילה התעניינות בפרטים שפרידמן ופומפאו ניסחו, ורק ביקש לדעת כיצד התוכנית תביא לרגיעה באזור, מה יקרה ב־70 האחוזים האחרים של השטח, והאם לא צפויה הסלמה חמורה. בסופו של דבר סיכם טראמפ את הדיון באומרו שהוא בוטח במזכיר המדינה שיעשה את הדבר הנכון, ויצא מהחדר.
בימים שלאחר מכן התרחשה "מפולת שלגים", כלשונו של פרידמן. את השתלשלות האירועים הוא מתאר בספרו החדש "מדינה יהודית אחת", היוצא לאור בימים אלה בעברית, חודשיים אחרי פרסום המהדורה באנגלית. "עשרות מנהיגים עולמיים ופוליטיקאים מקומיים התנפלו על הנשיא לשכנע אותו לבטל את תוכנית הריבונות", כותב פרידמן. "חזרתי לשגרירות בירושלים ואז צלצל אליי ג'ארד קושנר, חתנו ויועצו של הנשיא, וגילה לי שאומנם הנשיא לא חזר בו מתמיכתו בתוכנית, אלא שהוא 'נע לכיוון הזה', כלשונו. תכננתי לחזור מיד לבית הלבן, כאשר לפתע כל האירוע קיבל תפנית: קיבלנו מסר מאיחוד האמירויות שלפיו הם שוקלים נורמליזציה מלאה עם ישראל אם זו 'תניח את תוכנית הריבונות על המדף'. זו הייתה הזדמנות מדהימה לכרות ברית שלום עם מדינה ערבית משמעותית במפרץ, ללא עשיית ויתורים טריטוריאליים וללא וטו פלסטיני. לא הייתה ברירה, הסכמנו 'להשעות' את הכרזת הריבונות לארבע שנים, תוך שהכרזתי שישראל התחייבה לשאת ולתת עם הפלסטינים על בסיס אותה תוכנית, שבסיומה הריבונות תוכרז".
"הפלסטינים יקבלו מעמד של תושבי קבע. יהיו להם זכויות אדם מלאות, הם יוכלו לבנות את בתיהם כרצונם, לנהל את חייהם באופן עצמאי, יהיה להם מנגנון שליטה מקומי שיהיה כפוף לשלטון הישראלי הריבוני. דבר אחד לא יינתן להם: זכות הצבעה לכנסת. זה הסיכוי האחרון והבלעדי לפתרון, ולדעתי התוכנית הזאת היא הטובה מכולן, דווקא משום שאינה נעה לכיוון שתי המדינות"
בספרו הוא מודה שהתוכנית שהציג יחד עם פומפאו הייתה "אפויה למחצה". "היו צריכים לעבוד עליה יותר. כשאני חוזר לאותו יום בחדר הסגלגל, אני נזכר במראה פניו של הנשיא כאשר הסברנו לו את עיקרי התוכנית. זה לא הזיז לו. הוא רצה תוצאת win־win, שבה ישראל תהיה בטוחה יותר, ישראל התנ"כית שלמה יותר, והפלסטינים באזור ישגשגו יותר".
"הבעיה הייתה שלא הצגנו תוכנית המשך", מסביר היום פרידמן את דבריו, בריאיון מביתו בלונג־איילנד. "עסקת המאה דיברה על הכרזת ריבונות במחצית משטחי סי, מה שנקרא גושי ההתיישבות, ובהמשך, לאחר מעין חילופי שטחים, גם בחצי השני. לא ציפינו שהפלסטינים יסכימו בהתלהבות, אבל לא הייתה בתוכנית כל התייחסות למה שיקרה בשטחי איי ובי, שיכולים להפוך לבסיס קיצוני אלים כמו עזה. אני מאמין שאם היינו ממשיכים בתוכנית, בסופו של דבר הענקת ריבונות לפלסטינים בשטחים האלה לא הייתה הגיונית. מכל מקום, הסכמי אברהם הם שהביאו לגניזת התוכנית לפי שעה".
חצי שנה חלפה, טראמפ עזב את הבית הלבן, גם בישראל התחוללו כמה מהפכים פוליטיים. ולאחר שלוש שנים הגיע 7 באוקטובר 2023. הטבח האכזרי נטע בשגריר לשעבר תובנות חדשות באשר למזרח התיכון. מצד אחד הוא חיזק את מה שפרידמן ידע מזמן – שפתרון שתי המדינות, חביב נפשן של ארה"ב ומדינות אירופה, אינו אלא אסון למדינת ישראל, וכי הוא לא יביא שלום אלא סכסוך בלתי נגמר. מצד שני, הבין פרידמן, המציאות הנוכחית אינה יכולה להתקיים לאורך זמן.
"עד לאותו היום חשבתי שהמצב הנוכחי הוא בר קיימא לפחות לעוד חמישים שנה של סטטוס־קוו, עם עליות ומורדות, סבבי מלחמה וסבבי משא ומתן כאלה ואחרים", הוא אומר. "ב־7 באוקטובר הגעתי למסקנה שטעיתי. הטבח הזה שינה את הלכי הרוח אצל הישראלים, וכעת הם אומרים שהגיע הזמן לקבל החלטות.
"אם ישראל תמשיך להכריז שלעולם לא תוותר על בית־אל, שילה או חברון, אך במקביל לא תעשה שום צעד בנוגע לכך, היא בסופו של דבר תאבד את אמינותה. אחרי 7 באוקטובר ברור שאינך יכול להחזיק בחבל משני קצותיו – אם אתה רוצה את השטח, קח אותו; אם אינך רוצה אותו, מסור אותו. העולם לא יקבל שום דבר אחר. המצב הנוכחי לא יחזיק מעמד, וזה יהיה עוול כלפי התושבים המסכנים את חייהם במגורים שם".
זה מה שהוביל אותו לכתיבת ספרו החדש, שאותו ניתן להכתיר כ"תוכנית פרידמן לפתרון הסכסוך בן מאה השנים". "כשהמלחמה בחמאס תסתיים והאיום של חיזבאללה ייעלם, לישראל ייוותרו לא מעט דאגות לפתור", כותב פרידמן. "מגבלות תקציביות, אתגרי בנייה מחדש, טיפול בטראומות הפיזיות והפסיכולוגיות של כה רבים, אבל עליה גם לעשות מאמץ, כמדינה ריבונית, לקחת צעד אחורה ולהתמודד עם סוגיה קשה מאין כמוה: כיצד היא נשארת ומקדמת את מעמדה כמדינה היהודית היחידה בעולם, אך גם כמדינה המעניקה כבוד, חמלה ושגשוג לכל אלה המתגוררים בשטחה, באופן ההולם מדינה יהודית".
מה בעצם אתה מציע?
"החלת הריבונות הישראלית על מלוא השטח. במקביל, הפלסטינים יקבלו מעמד של תושבי קבע. יהיו להם זכויות אדם מלאות, הם יוכלו לבנות את בתיהם כרצונם ללא הגבלות, לבחור את מקום מגוריהם, לנהל את חייהם באופן עצמאי. יהיה להם מנגנון שליטה מקומי שיהיה כפוף לשלטון הישראלי הריבוני. דבר אחד לא יינתן להם: זכות הצבעה לכנסת".
במשך דורות הוצעו אינספור נוסחאות לפתרון, לא היה נשיא אמריקני אחד שלא העלה תוכנית משלו. מדוע אתה חושב שדווקא התוכנית שלך יכולה להתקבל ולהצליח?
"זה הסיכוי האחרון והבלעדי לפתרון, ולדעתי התוכנית הזאת היא הטובה מכולן, דווקא משום שאינה נעה לכיוון שתי המדינות. זו החלטה על בסיס שאלה בינארית: האם יש תרחיש כלשהו שבו ישראל תוכל לשגשג ולחיות בבטחה כשמדינה פלסטינית שוכנת על גבולה ממזרח? התשובה היא לא. 7 באוקטובר רק מחדד זאת. ראית כיצד ערביי יהודה ושומרון תמכו בהתלהבות בטבח שעשה חמאס, ואם יהיו בחירות שם, אין לי כל ספק שחמאס ינצח. אז אם אתה פוסל את אפשרות המדינה הפלסטינית, נותרת השאלה – מי ינהל את השטח בצורה המיטבית? בוודאי שלא לבנון או סוריה, וגם לא ירדן, שהיא מדינה כושלת בעצמה ולא תוכל להשתלט על חמאס. מי נשאר? רק מדינה אחת, ישראל".
"יש שטוענים שכדי לצרף את הסעודים להסכמי אברהם, צריך להקים מדינה פלסטינית. זה ממש לא נכון. כדי שהסעודים יצטרפו, צריך שתהיה ישראל בסגנון החודשיים האחרונים. זה מה שימריץ אותם לכונן עמה יחסים. המצב הזה נותן לנו הזדמנויות עצומות, הוא ממש נס"
כשהפלסטינים יתעוררו
כבר בהערות הפתיחה לספרו, מבקש פרידמן לגשת לספר ב"ראש פתוח". אני שואל אותו אל מי בדיוק מכוונת הבקשה הזאת – לאמריקנים או לישראלים? למי אין "ראש פתוח" בסוגיה הפלסטינית? "כמעט לכולם", הוא משיב. "ברור שזה המצב אצל אנשי השמאל האמריקני מהמפלגה הדמוקרטית. הם יונקים את פתרון שתי המדינות עם חלב אמם, ומבחינתם אין כל פתרון אחר.
"גם בישראל יש רבים שאינם מעוניינים לשלוט בשני מיליוני ערבים, ולכן הם תומכים בפתרון שתי המדינות, אף שאינם נלהבים ממנו. זה קיים גם בימין – אנשים אינם מעוניינים להיות אחראים לגורלם של ערבים אלה, ומוכנים להסתפק בשטחי סי, ושהפלסטינים יסתדרו בעצמם באזורי איי ובי. כך שמכל הצדדים יש התנגדות לפתרון אחר".
למה שהפלסטינים יסכימו לתוכנית שאתה מציע?
"איש לא מבקש מהם להסכים. לא מדובר בהסכם איתם, ואיני חושב שהם מסוגלים להסכם עם ישראל. הם דחו עד כה כל הצעה ולו גם הנדיבה ביותר, כמו אלה של אהוד ברק ואהוד אולמרט, שנתנו להם הכול. מה שיקרה אחרי יישום התוכנית שלי הוא שהפלסטינים יתעוררו יום אחד בעתיד ויבינו שבעצם דבר לא השתנה, למעט העובדה שכעת יש להם הזדמנויות כלכליות טובות יותר, כבישים טובים יותר, איכות חיים טובה יותר. כך האוכלוסייה הפלסטינית תבין שזו הדרך. זה לא שהצבא יסתער ויאכוף משהו. פשוט מיום מסוים ואילך החוק הישראלי הוא זה שייושם בשטח".
ואיך הקהילייה הבינלאומית יכולה לקבל את הרעיונות האלה?
"לישראל יש רקורד מרשים של העצמת המיעוטים הערביים בתוכה. הם חיים ומשגשגים בה, ואיש מהם אינו רוצה לחיות תחת שלטון מדינה פלסטינית. ויש נקודה נוספת: שלטון ישראלי ממלא את רצון א־לוהים המופיע בתנ"ך. לדעתי, לרבים אכפת מכך. אני אומר לך מניסיוני, יש באמריקה 60 מיליון נוצרים שמאמינים בכך, וגם מיליון יהודים. רבים אחרים פשוט אינם יודעים מהי המשמעות של השטחים האלה בהיסטוריה היהודית. לו יכולתי לשוחח עם כל אחד מהם ולספר לו, הוא היה מבין. אני מאמין בגאווה היהודית, ושזו ארץ התנ"ך. מכיוון שאיני יכול לשוחח עם מיליון אנשים, החלטתי לכתוב את הספר הזה".
"אתה צריך רק לעמת את הישראלים עם המציאות, עם המשמעות של השארת האתרים ההיסטוריים לידי הפלסטינים. אם תראה למשל סרטון שממחיש כיצד הפלסטינים יפלשו לאתר שילה עם טרקטורים, בולדוזרים וכלי נשק, וישמידו אלפי שנות היסטוריה יהודית – הישראלים לא יסכימו לכך לעולם"
בספרו מתאר פרידמן מפגש עם מהנדס תל־אביבי חילוני, בן לניצולי שואה, שהצהיר באוזניו כי אינו מאמין בא־לוהים וכי אין לו כל חפץ בשטחים. "לא הייתי שם מאז השירות בצבא, ואני לא רוצה שילדיי יסכנו את חייהם כדי שנוכל לשלוט על הפלסטינים בניגוד לרצונם", כך אמר. "האם אתה מבין את הקשר של האדמה הזאת לעם היהודי? למשל, מה קרה בשילה?", שאל אותו פרידמן. האיש לא ידע, אבל ביקש לשמוע. פרידמן סיפר לו על המשכן שהוקם אחרי שבני ישראל חצו את הירדן, ונדד לשילה. על חלוקת הארץ על ידי יהושע במעמד שהתקיים שם, ועל חנה שלימדה שם את העולם להתפלל. להפתעתו, איש שיחו האזין ברוב קשב. "אתה רואה, חברי", אמר לו פרידמן, "הנה לפניך הברירה. כמו שילה יש עוד עשרים מקומות בעלי משמעות. אתה כישראלי צריך להחליט אם לשמור עליהם ולהילחם עבורם, או לוותר ולמסור אותם לאנשים שקרוב לוודאי יהרסו וישמידו אותם ויאסרו על יהודים להגיע אליהם. מה עלינו לעשות?". התגובה, הוא מספר, הייתה מיידית וחדה: "חייבים לשמר את המקומות האלה. זה מי שאנחנו, זה הדי־אן־איי שלנו, בין אם אנו מאמינים ובין אם לאו. אלה המקומות ששמרו עלינו כעם 3,000 שנה. זו הסיבה לכך שאנו כאן, ויתר העמים העתיקים נמצאים במוזיאונים".
7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, סבור פרידמן, שינו את יחסם של רבים מהישראלים לחבלי יהודה ושומרון. "אתה צריך רק לעמת אותם עם המציאות, עם המשמעות של השארת האתרים ההיסטוריים לידי הפלסטינים. אם תראה למשל סרטון שממחיש כיצד הפלסטינים יפלשו לאתר שילה עם טרקטורים, בולדוזרים וכלי נשק, וישמידו אלפי שנות היסטוריה יהודית – הישראלים לא יסכימו לכך לעולם. וזה בדיוק מה שעתיד לקרות".
המודל שפרידמן מציע דומה לזה של פוארטו־ריקו. האי שהיה בעבר תחת שלטון ספרד, הועבר לחזקת ארה"ב ב־1898, במסגרת הסכמי פריס שסיימו את המלחמה בין שתי המדינות. פוארטו־ריקו הפכה למדינת חסות אמריקנית, וכיום תושביה הם אזרחי ארה"ב, הם נהנים מכל זכויות האזרח ובוחרים את מנהיגיהם באופן עצמאי – הם רק לא מצביעים בבחירות לנשיאות ארה"ב, לבית הנבחרים ולסנאט. "המודל הזה עובד היטב", אומר פרידמן. "הוא מבטיח שארה"ב היא הריבון המוחלט, וכי תושבי האי ייהנו מזכויות של שלטון עצמי, אך לא מזכויות לאומיות. זו נוסחה ששני הצדדים חיים עמה בשלום והיא מביאה לשגשוג. פוארטו־ריקו מפיקה תועלת כלכלית מהיותה בת חסות אמריקנית. איש לא מאשים את ארה"ב באפרטהייד בשל המודל הזה".
לדברי פרידמן, ניתן ללמוד מהמקרה של פוארטו־ריקו כיצד לבנות מודל ישראלי־פלסטיני שיעבוד היטב. זכויות האדם של ערביי יהודה ושומרון יישמרו תחת החוק הישראלי של "כבוד האדם וחירותו", אך לא יהיו להם זכויות לאומיות קולקטיביות. הם לא ישלמו מיסים למערכת הכלכלית של ישראל, אלא לצורכי מחייתם שלהם. הם כמובן לא ישרתו בצבא, בדומה לערבים הגרים מעברו האחר של הקו הירוק. פרידמן ממשיל את מעמדם לזה של בעלי מניות בתאגיד שאין להם זכות הצבעה.
בחזונו הוא רואה את ראש הממשלה עומד מאחורי הפודיום ומכריז: "אזרחי ישראל, אנחנו הולכים למשאל עם על החלת הריבונות שלנו על שטחי יהודה ושומרון בתהליך שיימשך שישה עד שמונה חודשים". "מאותו רגע יתחיל שלב של הסברה שבו יצטרכו לשכנע את העם שההליך הזה הוא הטוב ביותר עבור האינטרסים של מדינת ישראל לטווח הארוך. הנחלת רעיון הריבונות לעם היא עניין של חינוך סבלני, ולא של הצבעת הרוב בכנסת. זה לא יעבוד אחרת. אתה צריך שהמדינה תעמוד מאחורי ההחלטה, ותסביר אותה לעם היטב. אנשים יתלוננו ש'כך נאבד את תמיכת ארה"ב', וכאן חלק מתפקידי יהיה לרתום את אמריקה ומדינות חשובות אחרות לתהליך. תעלה גם השאלה מי יממן את מימוש התוכנית הזאת, שתדרוש הפניית משאבים עצומים ליהודה ושומרון. איני משרטט תוכנית כלכלית מפורטת, אך יהיו חייבים לדון בכך עם המדינות החתומות על הסכמי אברהם ולשתפן בתהליך. יעלו גם הרבה שאלות טכניות, למשל – אילו דרכונים יהיו לפלסטינים, והאם יותר להם לעבור להתגורר בתוך גבולות הקו הירוק, כמו שלפורטוריקנים מותר לגור בארה"ב".
ויותר להם?
"אני סבור שלא. הם יצטרכו להגיש בקשה לאזרחות ישראלית".
מחסום הגלון
דיוויד פרידמן, 66, חולק כיום את חייו בין ארה"ב לירושלים. הוא נשוי ואב לחמישה, משפטן בהשכלתו, ועבד בין היתר כעורך דינו של טראמפ לפני שקיבל תפקיד דיפלומטי. עם מינויו לשגריר ארה"ב בישראל הכריז כי הוא מקווה לכהן בירושלים, וכעבור זמן אכן חנך את השגרירות בבירת ישראל. "מדינה יהודית אחת" הוא ספרו השני בשנה האחרונה; לא מכבר השיק את הספר "הפטיש", שמסכם את שנות כהונתו כשגריר.
מאז סיום תפקידו הוא שומר על קשר הדוק עם טראמפ. לאחרונה התבטא באשר לאפשרות שהנשיא לשעבר ייבחר מחדש, ואמר שבמקרה כזה הוא עצמו אינו מעוניין לשמש שוב בתפקיד שגריר, אלא להשתלב במערך מקבלי ההחלטות במעגל הפנימי שבחדר הסגלגל. כשאני שואל אם הוא מתכוון להגיש לטראמפ את רעיונותיו המדיניים כתוכנית סדורה או שהדברים יישארו בגדר ספרות תיאורטית, פרידמן משיב: "אם הוא יהיה נשיא ויהיה מעוניין לשמוע את דעתי – הספר הזה הוא דעתי. אני חושב שאם אמריקה תתמוך בתוכנית הזאת, יהיה קל יותר לישראל לאמץ אותה, ויהיה קל יותר גם לאיחוד האמירויות ולסעודים – שהם מרכיב חשוב בפאזל – לעמוד מאחוריה. יהיו אנשים שיחלקו עליי, ואני בהחלט מעודד ויכוח על הרעיונות הללו".
"אני חושב שמה שמניע את ביידן הן הבחירות, ולא שום דבר אחר. למפלגה הדמוקרטית יש עדיין תומכים פרו־ישראלים, במיוחד בקרב התורמים שלה, ויש לה מצביעים אנטי־ישראלים, והוא מנסה למצוא את הדרך לשמור את שניהם. לדעתי, כך הוא בעצם פוגע בשניהם"
לשאלה אם הוא סבור שטראמפ ינצח בבחירות ב־5 בנובמבר, פרידמן משיב ב"כן" החלטי. "אני חש זאת. הוא נמצא במקום הרבה יותר טוב בסקרים בהשוואה ל־2016, אז ניצח לראשונה. מדינת המפתח עבורו היא פנסילבניה. אתמול הוא קיים בעיירה באטלר עצרת בחירות בהשתתפות 60 אלף איש…"
ובניגוד לביקור הקודם שלו שם, הפעם איש מהם לא ירה בו.
פרידמן צוחק. "כן, איש לא ירה בו. הקהל היה איתו. האריס מתחילה להתפוגג. כשהיא התראיינה, ראו שהיא אינה מסוגלת לדבר ללא טלפרומפטר. אנשים מתחילים להיווכח בחולשתה".
נכון לעת כתיבת שורות אלה, ישראל מצהירה שתגיב בנחישות על מתקפת הטילים האיראנית – דבר שעלול להוביל למלחמה האזורית. לאן לדעתך יתפתח העימות הזה?
"אני לא יכול לייעץ לישראל כיצד להגיב. הייתי רוצה מאוד שהיא תשמיד את הגרעין האיראני, כי זה הגורם המסוכן ביותר".
האם ישראל יכולה לעשות זאת בלי עזרה מאמריקה?
"מבחינה צבאית איני יודע, וגם אם הייתי יודע, לא הייתי אומר לך. אין לי מידע על יכולותיה של ישראל. אם יש לה היכולת להפציץ באופן מוצלח ולהרוס את פרויקט הגרעין האיראני, או לפחות לשלוח אותו עשר שנים אחורה – היא בהחלט צריכה לעשות זאת. זה הזמן הנכון. איני יודע אם תהיה עוד הזדמנות".
והיא צריכה לתקוף גם כאשר הנשיא ביידן מזהיר אותה לא לפגוע במתקני הגרעין ואפילו לא במתקני הנפט של איראן?
"אני חושב שמה שמניע את ביידן הן הבחירות, ולא שום דבר אחר. לעומתו, טראמפ אמר שישראל צריכה להכות בגרעין האיראני מיד 'ולדאוג לדברים האחרים אחר כך'. ביידן רואה את הסנטימנט האנטי־ישראלי אצל הצעירים במפלגתו, והוא יודע שהדמוקרטים נהנים מתמיכה גבוהה יחסית של צעירים מתחת לגיל 25. למפלגה הדמוקרטית יש עדיין תומכים פרו־ישראלים, במיוחד בקרב התורמים שלה, ויש לה מצביעים אנטי־ישראלים, והוא מנסה למצוא את הדרך לשמור את שניהם. לדעתי, כך הוא בעצם פוגע בשניהם".
ביידן אומנם אינו משתתף בבחירות הללו, אך לפי הניתוח של פרידמן, הנשיא הנוכחי מבין היטב שסגניתו־מחליפתו קמלה האריס נתפסת כנשיא מכהן שצריך להיבחר מחדש. "יש אמירה ידועה באמריקה שלפיה נשיא מכהן לעולם לא ינצח בבחירות אם מחיר הדלק יגיע ל־4 דולרים לגלון. למלחמה עם איראן יש פוטנציאל להביא את המחירים לרמה הזאת, אף שאיראן אינה ספקית הדלק הגדולה של ארה"ב ומכירותיה מוגבלות לרוסיה וסין. הפוטנציאל הזה מבעית את ביידן, במיוחד כאשר הוא שומע שישראל מתכננת לפגוע במאגרי הדלק האיראניים. זה הפחד הגדול שלו".
האם אתה חושב שהממשל מנסה לאורך כל השנה האחרונה לרסן את ישראל, לחתור להפסקת אש ולמנוע ממנה את הניצחון?
"תודה לא־ל שנתניהו לא שמע להם כאשר דרשו לא להיכנס לרפיח. זה היה יכול להיות אסון. במקרה כזה צה"ל לא היה מגלה את מנהרות ההברחה ממצרים. ישראל עושה מה שהיא צריכה לעשות, ולראשונה מזה שנים יש לה הזדמנויות לפגוע אנושות ביכולות של חיזבאללה. כשהייתי בתפקידי כשגריר, ישראל הייתה מתריעה חזור והתרע על ההתעצמות של חיזבאללה, ומכריזה שהיא אינה תוקפת בלבנון אלא בסוריה, כיוון שאינה רוצה שתהיה הידרדרות למלחמה. הייתה דאגה גדולה באשר לכוחו של חיזבאללה ופוטנציאל התגובה שלו, והיה מעין קו אדום שלא רצו לחצות. כעת המצב שונה. כל הכבוד לצה"ל ולמוסד על דברים שלא ייאמנו. בהחלט מדובר בשינוי כללי המשחק".
מהי הנקודה שבה ישראל צריכה לומר "ניצחנו"?
"בעשרים השנים האחרונות, לפי תורת הלחימה המודרנית, נדיר למצוא 'ניצחון'. כל המוחות הגדולים בכל הצבאות איבדו את השאיפה לניצחון כמטרה. אבל כאן היה ניצחון. בפיצוץ מכשירי הקשר והביפרים, בחיסול של נסראללה ושרשרת הפיקוד, בחיסול הנייה באיראן ובפעולות רבות אחרות – ישראל הוכיחה יכולת מדהימה להגיע לאויביה בכל מקום שהם. מאזן הכוחות השתנה. אני מקווה שישראל מסוגלת לפגוע גם ביכולת שיגור הטילים הבליסטיים של איראן. בחודשיים האחרונים ישראל הוכיחה שהיא מעצמה אזורית ושלא ניתן להביסה".
לסדר האזורי החדש, הוא אומר, תהיה חשיבות רבה כאשר טראמפ יחזור לבית הלבן. "יש שטוענים שכדי לצרף את הסעודים להסכמי אברהם, צריך להקים מדינה פלסטינית. זה ממש לא נכון. כדי שהסעודים יצטרפו, צריך שתהיה ישראל בסגנון החודשיים האחרונים. זה מה שימריץ אותם לכונן עמה יחסים. המצב הזה נותן לנו הזדמנויות עצומות, הוא ממש נס".
איך צריך להיראות "היום שאחרי"?
"צריך לבנות מחדש את עזה. הייתי מאפשר לכסף זר להיכנס כדי לשקם את הרצועה. ישראל צריכה להיות שם ולהרשות למדינות הסכמי אברהם להשתתף באותה בנייה מחדש. בצפון חייב לקום אזור חיץ, שכן הישארות של צה"ל בלבנון אינה רעיון טוב, כפי שהוכח בעבר. ביהודה ושומרון יש לנקוט זהירות יתר, וכמובן לקדם את התוכנית שלי לריבונות. זה לא מוכרח להיעשות בתוך שנה, אבל חייבים לחשוב עליה ולגייס לה תמיכה. לא צריך לעשות זאת מהר, צריך לעשות זאת נכון. זה מה שאני מקווה לעשות באמריקה".
ערב יום כיפור, האם אתה מתחרט על דברים שעשית או לא עשית בתפקידיך הציבוריים?
"בארבע שנותיי כשגריר הייתי מסוגל לעשות דברים למען ישראל. היה לי רצון וגם כוח. זה די מתסכל, כאשר אתה עוזב תפקיד כזה ושוב אינך יכול לעשות זאת. הלוואי שיכולתי להשתמש בכוחי ובהשפעתי לעשות יותר למען ישראל.
"אני חושב למשל שהמדינה ירדה מהפסים בניסיונות לכונן רפורמה משפטית. איני יודע עד כמה הדבר הזה גרם למתקפת חמאס, או עודד אותו לתקוף. אני מאמין ברפורמה, גם כעורך דין, ואני סבור למשל שבית המשפט מתערב יתר על המידה בפוליטיקה, אבל לא האמנתי בדרך ובתהליך של הרפורמה. לא אהבתי לראות כיצד כל צד מכפיש את הצד האחר. אני מצטער שלא הקדשתי מספיק זמן כדי לסייע במשבר. לקראת הסוף ניסיתי לדבר עם אנשים משני הצדדים ולכתוב על העניין, אף שאני מנוע מלהתערב בפוליטיקה הישראלית. אני יודע שהרבה אנשים היו אומרים לי 'זה לא עניינך', אבל אני בא מתוך אהבה לישראל, ולא מניסיון לצבור נקודות".
ואחרי 7 באוקטובר, מה הלקח שלך?
"כאדם דתי, אני חש כאילו א־לוהים קורא לנו ונוזף בנו: כמה פעמים עוד אצטרך לשכנע אתכם לא לוותר על האדמה שנתתי לכם? אני מקווה ש־7 באוקטובר הייתה הפעם האחרונה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
