רחל מבכה על בניה: שישה הספדים שנצרבו לנו בלב

הנאומים הגדולים של ימי מלחמה נישאים בדרך כלל מפי מדינאים ומצביאים. אחרי מפלה כאובה או ניצחון מוחץ, הם מתייצבים מול פני האומה ומנסים לארוג את האירועים ולנתב את הרגש הציבורי לאמירה לאומית על מה שעברנו ומה שעוד צפוי לנו בהמשך הדרך. אבל יש גם מילים מכוננות אחרות, שנשמעות מפי אזרחים ואזרחיות מן השורה, בשעתם הקשה ביותר. בהתרעה קצרה, בתוך שעות ספורות או יום־יומיים לכל היותר אחרי שהתבשרו על נפילת יקירם, בתוך תהומות הכאב, הם מנסחים את דברם למעגל הקרובים שמקיף אותם, וגם לאור הזרקורים שמכוון אליהם בעל כורחם. הם מספרים בעיקר על האישי, פותחים את דלתות ביתם כדי שהכול יכירו את הבעל האוהב או הבת האהובה, את התכונות הייחודיות שהרכיבו את דמותם, את ההרגלים הקטנים שהפכו אותם למי שהיו. ופעמים רבות הם בוחרים לתאר גם את הערכים הגדולים שעמדו לנגד עיניו של הנופל עד פסיעותיו האחרונות, ומבקשים מעם ישראל או מהנהגתו לזכור ולא לשכוח את האיש ואת דרכו.

אלפי הספדים נאמרו בבתי העלמין בישראל בשנה האחרונה. גם גיליון שלם היה צר מלהכיל ולו שבריר מהם. בחרנו להביא כאן את דבריהן של שש נשים מעוררות השראה, אלמנות מלחמת חרבות ברזל ואמהות שכולות. גם מששת הטקסטים האלה נעדר חלק חשוב מההספד: הדמעות, הגרון הנחנק, היפחה העולה מדי פעם מהקהל, והשתיקות שנופלות בין המשפטים ומטעינות אותם בתוכן נוסף. את אלה אי אפשר להעלות על דפי העיתון, אך המילים שחיברו ביניהם ראויות להיחקק בדפי ההיסטוריה.

ההספד של ללי דרעי על בנה סעדיה

"המשימה שהוטלה עלינו לפני אלפי שנים ממשיכה להדהד עד עצם היום הזה. בני היה מוכן למשימה. קראו לו 'סעדיה סעדיה', והוא ענה: הנני"

התורה נדרשת בכלל ופרט וכלל.

המדינה הזאת נדרשת בכלל ופרט וכלל.

נדרשת, תרתי משמע. נדרשת – נתבעת, אבל גם מוסברת, מבוארת.

ואתה, סעדיה, היית כלל, וגם פרט, וגם כלל.

הכלל קודם. תמיד קודם. האחר הוא אני במובן האמיתי. תמיד שמת את עצמך אחרי האחרים.

אפילו את השם שלך, סעדיה, נתנו לך כדי לשמח את סבא שלך, את פפה.

בשמחת תורה עלית על מדים בלי לחשוב פעמיים. הכלל, העם, היה זקוק לך. גם כשקראו לך בפעם השנייה, הפעם לעזה, התייצבת. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. אז הלכת.

אבל היית גם פרט. הבן הפרטי שלנו. הבעל הפרטי של רחלי. האבא הפרטי של הללי וינון. האח הפרטי של אברהם, הלל, מעיין, נעם ואלנתן. הנכד הפרטי של ממה. זה שדואג, שמכבד, שמצחיק, שמנצח בכל ויכוח.

יש פירוש נפלא שאומר שתקיעות השופר הן בעצם זכר לבכי הגדול של שרה אמנו כאשר מלאך המוות סיפר לה שבנה יצחק מת, לפני שפרחה נשמתה. שרה אמנו החליטה למות ברגע הזה, כמו רצתה להעביר מסר להקב"ה: יש ניסיונות שלא ניתן לעמוד בהם. דע לך את זה, מלך מלכי המלכים.

יבוא יום, אומרת לנו שרה אמנו, בו אמהות יהיו מוכנות לשלוח את בניהן לקרב על הארץ הזאת. אל תשלח ידך אל הנערים האלה, אומרת שרה אמנו.

אבל ה' שלח ידו.

והלילה בכינו בכי שדמה לקול השופר. אבל לא פרחה נשמתנו. כי יש לנו משימה. סעדיה התווה לנו אותה.

לא היה אדם שבו הממד הכללי והממד הפרטי היו כל כך אחד.

שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ואתה, נאמן לאחדות ה', חיפשת את האחדות בעולם. אחדות הקודש של התורה והקודש של הצבא. אחדות הבית הפרטי והבית הלאומי. הבנת, חקרת, דרשת למצוא את האחדות במציאות.

בשבועות למדנו יחד על הלוחות השבורים והלוחות השניים. הרי מה אנחנו חוגגים בשבועות? מתן תורה. אבל איזו תורה? התורה השבורה, התורה שבאה לאחר משבר אדיר. גם אותה חוגגים. וגם את התורה השבורה הזאת שמים בארון הקודש, בארון הברית, יחד עם הלוחות השניים. כי יש אחדות בעולם. הכלים השבורים לא ממש שבורים, והכלים השלמים לא ממש שלמים.

העם שלנו מחפש אחדות, צמא לאחדות. אבל הוא גם רוצה להבין מה אנחנו עושים במדינה הזאת. אם אנחנו לא מכריעים את הרוע, אם אנחנו לא עוקרים את הרוע מהעולם.

זאת המשימה שהוטלה עלינו לפני אלפי שנים, והמשימה הזאת ממשיכה להדהד עד עצם היום הזה.

בני סעדיה היה מוכן למשימה הזאת. קראו לו "סעדיה סעדיה", והוא ענה "הנני".

הנופלים במערכה הזאת אמרו כולם "הנני". הגיבורים שנלחמים ברגע זה ממש בחזיתות הרבות שיש לנו אומרים כולם "הנני".

קניתי ביקר לי מכול את הזכות לזעוק להנהגה שלנו: מתי תתעלו לגובה של הגיבורים האלה? מתי יצטמצם הפער בין העם לבין העומדים בראשו?

העם הזה לא יכול להתעלות מעבר למקום בו הוא נמצא. הוא כבר נמצא בעולמות העליונים של החסד, הגבורה והתפארת והנצח וההוד. גם אתם צריכים לשאוף למדרגה הזאת. לפחות לשאוף. תוציאו את רגליכם מהבוץ הטובעני של השיקולים הזרים והאינטרסים הצרים ותעלו לעם! אתם חייבים לנו את זה!

סעדיה, ילד יקר שלי, הוכחת שאין סתירה בין התורה לבין הזכות לשרת בצה"ל. זה לא שוויון בנטל, זה שוויון בזכות. זאת מצווה לשרת בצה"ל, ואתה הוכחת שאפשר לשלב, הוכחת שאין סתירה בין הכלל והפרט. הוכחת שיש אחדות בעולם.

אנחנו מבטיחים ונשבעים לדרוש אותה, גם אנחנו.

רס"ל (במיל') סעדיה יעקב דרעי נולד בי"ט באלול תשנ"ו (3 בספטמבר 1996) וגדל בעלי. היה נשוי לרחל ואב לשניים, התגורר ביפו, שם למד בישיבה. שירת במלחמת חרבות ברזל כלוחם חי"ר בחטיבת אלכסנדרוני. בי"ד בסיוון תשפ"ד (20 ביוני 2024) נהרג בקרב במסדרון נצרים. בן 27 היה בנופלו.

ההספד של שרית זוסמן על בנה בן

"המנהיגים שלנו חייבים להיות ראויים לנו. לרוח הישראלית שמפעמת בכל אחד ואחת מאיתנו, לרוח הישראלית שמפעמת בחיילים המדהימים שלנו"

כאן נטמן זהב טהור.

מלאו ימיך, בן. 22 שנים, אבל מלאו ימיך.

לכל אורך חייך חיית במלאות כזאת, בכל תחנה בחייך הייתה מלאות.

רכבי חילוץ והצלה, הכרת את כולם מגיל קטן. עברנו בחניון אוטובוסים, בתחנות כבאיות, ניידות משטרה, בחיי, אפילו בתחנה של כל משאיות הזבל של ירושלים.

את בית"ר ירושלים אהבת בכל הכוח. במשך תקופה לא הסכמת לאכול מאכלים בצבע ירוק, כי אין מצב למכבי חיפה.

את הפינג־פונג טרפת, התאמנת, התחזקת. לא תמיד ניצחת, אבל שאפת ולא ויתרת. היית השראה להתמדה ולמסירות, מודל לצעירים במועדון.

אף פעם לא נתקלנו בבעיה להעיר אותך ליום חדש. קמת מיד, הבנת ורצית לבצע את משימות היום שבפתח. הקפדת על תזונה. את בית הספר פשוט אהבת. תיכון שלם עבר עליך באהבה גדולה לחברים ואפילו למורים. מעולם לא נקראנו לשיחה עם המורה או המנהל, היית ילד חלום.

לצבא הגעת לבד, בלי חבורה מהבית ובלי לדעת לאן אתה נכנס. אחרי יומיים בטירונות החליפו לך חדר, והתלונה שלך הייתה: "אבל למה? כל כך כיף לנו ביחד, אנחנו חברים!". זה היה אחרי יומיים! הצלחת להתחבר עם כולם, לראות את הטוב והמצחיק בכל אחד. אמרתי לך שגם אם תעמוד ליד עמוד חשמל לחמש דקות, אתם תהיו כבר חברים טובים.

כל יום היית מתקשר, מסכם את היום ומאחל לילה טוב.

זכינו, זכינו, זכינו. שיתפת אותנו בהכול, מתוך אהבה גדולה ומנדיבות הלב שלך.

העתיד שלך היה כבר מוכן. תכננת הכול, חתרת למטרה והשגת אותה – להמשיך לתרום לביטחון מדינת ישראל, לעם ישראל. זו הייתה השאיפה הכי גדולה שלך, וכל רגע פנוי היית ממלא בעוד קניית דעת, בלימוד ערבית, אפילו באפטר מעזה, כדי להיות טוב יותר. עוד ועוד כושר, כדי להיות חזק יותר. לא נחת מהמטרות שהצבת לעצמך, אבל תמיד היית שמח ותמיד מוקף בחברים. חיים עם ערך, חיים עם משמעות, אבל אף פעם לא על חשבון משפחה, צחוק וחברים. הצלחת לשלב הכול עם החיוך המתוק שלך.

תודה, בן, שחיית חיים מלאים. תודה שעשית אותנו גאים, תודה על כל הצחוק והחברות איתי, ההומור הכל־כך מטומטם שהיה לך ולי.

תודה שהיית פה איתנו עם כל המלאות שלך. אתה עדיין איתנו ותמיד תהיה.

ועכשיו לכם, לכולכם, לכולנו, לעם היהודי בארץ ישראל. בתור מספרת סיפורים אני אומרת לכם: לסיפור שלנו יהיה סוף טוב! אנחנו ננצח! אין לנו ברירה אחרת. אנחנו עם שרוצה לחיות, ולא כמו האויבים שלנו, שפלים ועלובים, פחדנים, נאצים ועוזריהם שמקדשים את המוות.

אנחנו נחיה ונשגשג ונבנה, והמנהיגים שלנו חייבים להיות ראויים לנו. לרוח הישראלית שמפעמת בכל אחד ואחת מאיתנו, לרוח הישראלית שמפעמת בחיילים המדהימים שלנו. אם החיילים שלנו הצליחו לשים את עצמם בצד ואת העם במרכז, ראוי שיעשו כך גם מנהיגינו. מנהיגים שלא מבינים זאת, מנהיגים שמסתובבים עם יוהרה, עדיף שיפנו את המקום לאלו שכן יודעים מה לעשות, כי אנחנו חייבים לנצח.

זה או אנחנו, או הם. זה או הנאצים ועוזריהם, או אנחנו.

אתם שומעים, עם ישראל? העולם, אתה שומע? שומעים, אויבים שפלים, תאווי מוות ורוע? עם ישראל חי! לנצח נצחים ולעולמי עולמים. בגו זקוף ובראש מורם, עכשיו יותר מתמיד.

תתחזקו! תאמינו! תדרשו טוב, תתעקשו על הטוב, ואנחנו ננצח.

רב־סמל במיל' בן זוסמן נולד בב' חשוון תשס"ב (19 באוקטובר 2001) בירושלים. הוא שירת בהנדסה קרבית, ועם פרוץ מלחמת חרבות ברזל התגייס למילואים עוד לפני שקיבל צו. במכתב שהשאיר אחריו כתב: "אם חלילה אפול בשבי, חי או מת, אני לא מוכן שחייל או אזרח אחד ייפגעו בגלל איזו עסקה לשחרורי". בכ' בכסלו תשפ"ד (3 בדצמבר 2023) נהרג בקרב מול מחבלים בצפון הרצועה. בן 22 היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, אח ואחות.

ההספד של הדס לוינשטרן, על בעלה אלישע

"כשיצאת למלחמה אמרתי לך שכל הספרים בספרייה שלנו מקנאים בך. הרמב"ם, הרמב"ן, הפרי צדיק והריטב"א, כולם היו מתחלפים איתך בשנייה"

לכל האנשים שאלישע אהב, אהבת נפש.

אני רוצה להגיד תודה לכל המשפחה והחברים שלנו בארה"ב. תודה על כל התפילות, אנחנו מרגישים את הלב שלכם. אין לי מושג מה השעה עכשיו בארצות הברית, אבל אין הבדלי זמן בין הלבבות שלנו. אני מרגישה את הלב שלכם איתי, ואני אוהבת אתכם.

אני אקריא את הדברים שכתב איתן יצחק, בננו הבכור.

"אבא. אני אוהב אותך, אני כל כך מתגעגע. מתגעגע מעומק הלב הקרוע. כמה אתה חסר לנו, למשפחה, למשפחה המורחבת, לחברים מהישיבה, מהקהילה, מכל מקום. לפני שבוע וחצי פחות או יותר אמרו לנו לכתוב לך מכתבים. גם אני כתבתי לך אחד, אני לא יודע אם הספקת או לא לקרוא את זה, זה לא משנה כל כך, אבל לצערי הרב, כל כך עצוב שזה כבר לא רלוונטי. אני לא יודע מה אני אעשה בלעדיך. איך אחיה, איך אחגוג בר מצווה, ולאחר מכן חתונה? אני באמת לא יודע. אבל דבר אחד אני יודע. שאני אמשיך. שאנחנו לא ניפול, אנחנו נתקדם. היית דמות מופת בחיים הלא כל כך ארוכים שלי, סך הכול 12 ומשהו שנה.

אני זוכר איך תמיד עודדת אותנו ללמוד ולהתקדם. כל יום שמרת על הלימוד היומי ברמב"ם, לא ויתרת על זה אף פעם. ולצד זה שמרת על ספורט פעמיים בשבוע לפחות. עבדת כהייטקיסט. במשך שנים על גבי שנים דיברת איתנו רק באנגלית. תמיד הדגשת כיצד מחברים את הקודש עם החול.

"אני זוכר שבתקופת הקורונה לא ויתרת לנו, הילדים. דאגת לנו למערכת יומית שכללה לימודי קודש, לימודי חול, עזרה בבית, לקיחת האחים לפארק, וכן – גם הפסקת תלונות. דע לך שאני יודע שכל מה שהקפדת איתי, היה רק מאהבה. אני כל כך עצוב שעזבת אותנו. אני לא יודע למה אתה נבחרת מכולם, אבל אני שמח וגאה שזה התבצע כך. שנפלת על קידוש השם. נפלת על עם ישראל וארץ ישראל, בארץ ישראל. כל הכבוד. אני מצדיע לך. בעצם, אני כן יודע למה אתה נבחרת מכולם. כי גמרת את התפקיד שהקב"ה נתן לך. הזמן הקצוב שלך לצערנו נגמר. להתראות".

עכשיו דברים שכתב בניה יעקב, בננו השני.

"אבא היקר. אתה היית הכול בשבילי במשך 11 שנה, ואתה תמשיך להיות בשבילי הכול לנצח, בעזרת השם. אבל כל אחד ואחד מגיע זמנו לעזוב, ואני שמח שאתה עשית את זה תוך שמירה על ארצנו היפה. בשירים הארצישראליים שהיינו שרים, היינו תמיד צוחקים עליך שאתה לא יכול לשיר אותם כי אתה לא נולדת בארץ. אבל עכשיו אני יכול להגיד בפה מלא, אתה יותר ציוני מרוב מי שנולד בארץ. אבא, אתה הגשמת את החזון הציוני על הצד הטוב ביותר! אתה נהרגת בשמירה על ארצנו ואני גאה בך מאוד. אני זוכר כבר מגיל קטן, מאז שידענו לקרוא, היית מתעקש שנגיע לבית הכנסת. הרבה מאוד ילדים בגיל שלי לא נמצאים בבית הכנסת כל התפילה, או לפחות רובה.

"אבא, לפניך היה לי עוד גיבור צבאי, שעל שמו אני קרוי: בניה ריין, יהי זכרו ברוך. גם אתה כמוהו התנדבת ונפלת בקרב. אבא, אני לא יודע מה אני אעשה בלעדיך. אני בטוח שיעברו עליי עכשיו שנים קשות מאוד, אבל אני בטוח עוד יותר שבעזרת השם אני אצליח לעבור את התקופה הזו. אבא, היית משהו מיוחד, אבל אין מה לעשות. אתה לא פה יותר. להתראות אבא".

עכשיו אקריא את הדברים שלי.

אלישִׁי.

בכלל לא נולדת פה! נולדת בניו־יורק, בינואר קפוא, גדלת בניו־ג'רזי והייתה לך כל האפשרות להמשיך ולחיות חיי נוחות בנכר, אבל ההורים שלך בחרו לעלות לארץ ישראל ולקשור את גורלם בגורלה. כשנטעו כאן בבית־שמש עץ ראשון, התרגשו מהשורשים שהם מכים כאן, באדמה הקדושה של ארץ ישראל. והנה היום, אותה אדמה קדושה תזכה לחבק אותך אליה.

מאוד רציתי סוף אחר. שתחזור הביתה מהמלחמה ונמשיך לבנות יחד את החיים שלנו עם ששת ילדינו המתוקים ועם לו"ז צפוף ומשימות, וכל הדברים הקטנים היומיומיים שהיו לנו. לפני שהתחתנו אמרתי לך שאני רוצה להקים סניף חדש לקב"ה. סניף שיהיה כולו מושתת על אדני הקודש. שנעשה באמת את מה שהקב"ה רוצה שנעשה. עכשיו נשארתי לנהל לבד את הסניף, ואני מבטיחה לך שלא רק שלא תקטן הופעת החיים שלנו, אלא שהיא תגדל. על אפם וחמתם של אויבינו הנלוזים.

עם ישראל כולו, וגם משפחת לוינשטרן סניף חריש, יוסיפו עוד ועוד קומות של אור וטוב.

ארץ ישראל נקנית בייסורים, אבל בזה היא נקנית ממש. אני מבקשת מכל מי שפה, ומכל עם ישראל – הכאב הוא גדול ועצום, אבל צריך להבין את המאורעות בפרספקטיבה של נצח. כשיצאת למלחמה במוצאי שמחת תורה, אמרתי לך שכל הספרים בספרייה שלנו מקנאים בך! הרמב"ם, הרמב"ן, הפרי צדיק והריטב"א, כולם היו מתחלפים איתך בשנייה. זכית לעשות מה שאלפיים שנה יהודים רק חלמו: לצאת ולהגן על העם והארץ. מתת מות גיבורים, עוטה את מדי צבא ההגנה לישראל, אוחז בנשק.

באמת צריך לשמוח ולהגיד תודה על זה שעם ישראל חוזר לארצו, מבסס בה את ריבונותו, ושיש לנו אפשרות להגן על עצמנו. ודאי יש עוד דרך לעבור, הגאולה לא הסתיימה. אבל אנחנו כולנו חיים בנס. נס שנקרא תקומת עם ישראל בארצו.

אנחנו שבורי לב, אבל זה בגלל שיש לנו לב.

ולכל שונאי ישראל באשר הם שם – לא תוכלו לעולם לעם ישראל. לא תוכלו לנו, מסיבה אחת: אנחנו הטוב ואתם הרע. והטוב תמיד מנצח. הם רוצחים אותנו כי צעקנו בעולם "לא תרצח!" – כך היה אומר מורי ורבי הרב דרוקמן זצוק"ל, שאתמול היה יום השנה הראשון לפטירתו.

בימות השואה האיומה, בשמחת תורה, אחרי עוד יום של מכות והשפלות, חזר הקלויזנבורג רבי, האדמו"ר מצאנז, אל הצריף. שם תפס אותו איזה קאפו ואמר לו – נו, רבי! תמשיכו לשיר "אתה בחרתנו"! איזה אתה בחרתנו, באיזה מצב עם ישראל נמצא! ענה לו הרבי – עכשיו אשיר את המילים ביתר כוונה. מזל שאתה בחרתנו, שאחרת היינו דומים לנאצים הרשעים יימח שמם.

גם אנחנו נמשיך לשיר בקול גדול – אתה בחרתנו, אהבת אותנו ורצית בנו, ואם צריך לבחור צד, אני בוחרת בצד של הטובים! אני בוחרת בצד של הטובים! גם אם שונאינו מדמים בנפשם שיוכלו לשבור אותנו. הדלקנו לא מזמן שמונה נרות בחנוכייה, שהזכירו לנו שהקב"ה בצד של הטובים.

אין לי שום טרוניה כלפיך, ריבונו של עולם. ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך. הלוואי שהיית חושב שאנחנו צריכים להמשיך יחד עד 120, כמו שתכננו. אבל זו ההחלטה שלך, ריבונו של עולם, ואתה תיתן לנו כוח. ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם, אוזר ישראל בגבורה. אתה אוזר אותנו בגבורה פנימית של יהודי שהולך עם הקב"ה בגדלות ובגאווה, שיודע מצוין מאין הוא בא ולאן הוא צועד. אנחנו הולכים אחריך כבר למעלה מ־3,000 שנה. למות, למות עליך. כמו שאמר גיבור ישראל בניה ריין הי"ד, שאמו הגיבורה חגית נמצאת כאן עכשיו, ושבננו בניה קרוי על שמו: טוב לחיות בעד ארצנו. אבל אם אין ברירה, ולפעמים אין ברירה, טוב למות בעד ארצנו.

ואני רוצה בשולי דבריו להוסיף שאין טוב אלא תורה. והתורה היא זו שתנחם אותנו. ריבונו של עולם, אחרי "אוזר ישראל בגבורה" מברכים "עוטר ישראל בתפארה". ברכה זו נאמרת על התפילין. הגבורה היא פנימית, התפארת גלויה לעין כול. אנחנו מבקשים ממך, ריבונו של עולם, שתעטר את עם ישראל בתפארה הראויה לו. שנחיה את כל החיים שלנו באמות מידה כאלה. בגובה הראוי לעמנו.

אלישע בעלי היה גיבור אמיתי. כובש את יצרו, מאיר פנים לכל אדם, טוב לב וישר דרך באופן מיוחד ונדיר. אלישע היה ממש אדם של שלום, אוהב שלום ורודף שלום, ותמיד העדיף את דרך ההידברות והחיבור על פני המלחמה. תסתכלו סביבכם. עומדים פה יחד עכשיו אנשים מכל העדות, מכל הסגנונות, חוצניקים וצברים, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, אנשים כל כך שונים בדעות ובהשקפת העולם. אנחנו נמשיך להתווכח, וגם לריב, כי אחים אמיתיים רבים. אבל אנחנו נריב יחד, סביב אותו שולחן, מתוך נקודת מוצא שאנחנו תמיד־תמיד נשארים יחד.

יש לנו מכנה משותף רחב לאין שיעור יותר מהמפריד. בשנה האחרונה היה פה הרבה שיח על פריווילגים. אנחנו הפריווילגים! אנחנו! אנחנו שחיים פה חלום של דורות, שבונים, נוטעים ויולדים פה במדינת ישראל, ושזוכים לעשות את זה מתוך קיום ההלכה בשלמות! זו הזכות והפריווילגיה האמיתית. אין זכות יותר גדולה מזו.

כמה דקדקת בהלכה, אלישע, כמה!

אהבת הלכה, אהבת תורה, באמת, והתורה אהבה אותך מאוד מאוד, וגם אני אהבתי אותך מאוד מאוד. אי אפשר לא לאהוב אותך. הכאב הוא גדול. כי גדול כים שִׁבְרֵךְ, מי ירפא לָךְ. אבל לצד הכאב יש תחושת הודיה עצומה. הודיה על זה שנפגשנו, שנישאנו, שהרינו וילדנו שישה ילדים. איתן יצחק, שבאלול הקרוב יחגוג בר מצווה. בניה יעקב, הקרוי על שם גיבור ישראל בניה ריין שלא זכה לילדים, ואנחנו זכינו לשישה. מיכל תרצה, יסכוש היפהפייה, עמיחי ישראל ורות יפה שמתכרבלת פה על גיסתי ומלאו לה עשרה חודשים ממש לא מזמן.

כל אחד מכם הוא חתיכה של אלישע בעולם. אני מברכת אתכם שתמצאו את החתיכה הזו בתוככם ותעשו איתה הרבה טוב בעולם.

הקב"ה שומע תפילה של יתומים. תדברו עם השם, תפנו אליו. אנוכי אנוכי הוא מנחמכם, תפנו אליו והוא ינחם אתכם וייתן לכם כוחות. הקב"ה תמיד איתנו, אתם ילדים נפלאים ואני שמחה שאנחנו בזה ביחד. אתם הצוות לעניין שלי. יחד אנחנו יכולים הכול.

אלישע,

תודה על המתנות הנפלאות שהשארת לי. תודה על הזוגיות שהייתה לנו, אני מברכת כל אישה מישראל לזכות בבעל שאוהב את אשתו כמו שאתה אהבת אותי. היית ישר דרך, איש אמת שמוכן להיות שוטה בעולם הזה ולא להתבזות בעולם הבא, ולכן הוא לא משקר גם אם זה ממש קל וגם אם כולם כן. בעלי שלא עבר בדיקת ביטחון כשנכנס לעבוד בחברת כרטיסי אשראי, כי קצין הביטחון לא האמין לו, כי אין אף בן אדם שלא לקח אף פעם אפילו עט ממקום העבודה שלו. אדם ישר שהישרות שלו לא חתכה ולא שרטה, אלא הייתה כולה עדינות מופלאה. בדיבור שקט, בסבר פנים מאירות. פשוט בחר שוב ושוב להישאר ישר דרך.

אני רוצה להודות לבית ישיבת ירוחם שהיו בית הגידול הרוחני של אלישע. אלישע הוא החלל השביעי של הישיבה במערכה הזו. מאז נישואינו הקפדנו לשמור על קשר עם הישיבה בראש השנה ובפורים ובהזדמנויות נוספות. ההשפעה של הישיבה בעיצוב קומתו הרוחנית של אלישע הייתה מכרעת, ועל כך אני מודה לכם מקרב לב.

אני רוצה להודות לכל אוהבינו וידידינו שהגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה. לכל אחד מכם שמור מקום בליבנו. אנחנו יודעים שאתם אוהבים אותנו מאוד, ומודים לכם על כך.

תודה מיוחדת לקצינים הגיבורים שמוסרים את הנפש יום ולילה במלחמה וגם בשגרה, שהיא גם קצת מלחמה. וכל החברים המתוקים שלנו שהגיעו לכאן מהצבא, ובמקום ללכת הביתה לכמה שעות עם הילדים או האישה, הגיעו לפה ללוות את אלישע. אני מעריכה את זה מאוד ואני מקווה שאני לא אחזיר לכם אף פעם.

משפחתנו היקרה והאהובה,

ההורים שלי, ואחותי וגיסי והאחיינים, שהיו איתנו ברגע קבלת הבשורה. אנחנו מהפייטרים. ואני מבטיחה לכם שאני אקום יותר פעמים משאני אפול. תודה לכם על הכול.

משפחתו של אלישע, האחים יקיר, דוד, יוכבד, יחיאל (חילי), נועם, אהובי נפשי. כמה אני אוהבת אתכם. כמה אלישע אהב אתכם. הגיסות שלי בינה ואלנה, כל האחיינים והאחיינית, אלישע אהב אתכם מאוד. סבא וסבתא בית־שמש, תודה שחינכתם וגידלתם אדם כזה. על העדינות, ועל כל התמיכה והעזרה תמיד. אני מלאת הכרת הטוב על כל הטוב והיפה שהיה, ומתפללת שתהיו גאים בנו.

תודה לקב"ה שזיכה אותנו בחיים כל כך יפים ומאירים. בדיוק־בדיוק החיים שהייתי בוחרת לחיות. הייתה לי הזכות הגדולה להיות רעייתך ואשת בריתך. אליש, כמעט כל לילה לפני שהיינו הולכים לישון, היינו אומרים אחד לשני "תודה שהתחתנת איתי".

תודה שהתחתנת איתי, אלישע. אני אוהבת אותך.

רס"מ (במיל') אלישע לוינשטרן נולד בה' בשבט תשמ"ה (27 בינואר 1985) בארצות הברית, ובגיל 8 עלה ארצה עם משפחתו. אלישע התגורר בחריש, היה נשוי להדס ואב לשישה. עם פרוץ המלחמה גויס למילואים ושירת בשריון. כעבור חודשיים, בא' בטבת תשפ"ד (13 בדצמבר 23'), נפל בקרב בדרום רצועת עזה, כשטיל נ"ט פגע בטנק שבו שהה. בן 38 היה בנופלו.

ההספד של איריס חיים על בנה יותם

"יצאת כפרטיזן לוחם מהשבי, לא הסכמת להתענות יותר מתחת לידי המרצחים. לקחת אחריות על עצמך, העזת"

יותם, ילד אהוב ויקר שלי,

אני לא יודעת איך מצליחים בכלל להגיד משהו במעמד כזה. אני מקווה שאצליח להעביר משהו ממה שאני מרגישה אליך.

נולדת כגוש חומד עם רעמה ג'ינג'ית, קטן ומושלם, וכבר אחרי כמה ימים הבנו שהחיים שלך על האדמה הזאת לא יהיו פשוטים. עברת לילות וימים של סבל רב, כאבים וייסורים כבר בשנתך הראשונה, ולאחריה עוד שנים רבות של קשיים גופניים ורגשיים.

החיים לצידך, יותם, היו שיעור ארוך. שיעור מופלא שלי כאמא, שיעור שלימד אותי איך להיות אדם סבלני, מכיל עד אין קץ, עם חשיבה מחוץ לקופסה כדי להיות לעזר לך ולו במעט.

הנחישות שלך להצליח למרות הקשיים הבלתי נסבלים, הבלתי אפשריים, קשיים שלפעמים חשבת שיתגברו עליך, היא נחישות ראויה להערצה. כל אדם שהכיר אותך – ולא היו הרבה כאלה, בחרת אותם בפינצטה – ידע איזו אישיות מיוחדת יש לפניו.

לפעמים חשבתי שהגעת מיקום מקביל, ושהחיים על האדמה כאן לא מובנים לך. היו לנו כל כך הרבה שיחות על ההתמודדות שלך, על האומץ שלך, על הבחירה שלך לקום כל בוקר ולהמשיך לחיות לצד הסבל הכה קשה עבורך.

היו ימים טובים של שמחה עם חברים, עם האחים שלך נויה ותובל, איתנו, עם יוסי, לידור ודני. בצד הקושי הייתה פריחה, התקדמות בנגינה. רצית להיות מפורסם, להיות מתופף שכולם יכירו אותו. דיברת על עולם טוב יותר, רצית עולם שיהיה טוב יותר, בלי רוע ונקמה. התמסרת לחתולים שלנו – לדניאל, שלשולי, עכברוסת וכל החבורה, ואחריהם נוספו גם החתולים הפרטיים שלך בכפר־עזה, רמזי ומישמיש.

ביום שבת, אותה שבת שחורה, היית חזק, אמיץ וקר רוח. ידעתי כל הזמן הזה שאתה בחיים, גם כשלא היה אות חיים ממך. ידעתי בתוכי.

בכל התקופה הארוכה, שבעים ימים, אפשרת לי לנסות להפוך את העולם לטוב יותר, גם פה בארץ ואפילו באנגליה יחד עם תובל, ובאוסטרליה הרחוקה. בתקופה הזאת כולם הספיקו להכיר אותך – בחור יפה תואר, עדין נפש, עם עיניים כחולות, שאוהב בעלי חיים ומתופף מאוד מוכשר. התפרסמת.

דרך ההתמודדות שלך שם בשבי אתה מביא לנו תקווה לעולם טוב יותר.

ביום השחרור שלך יצאת כפרטיזן לוחם מהשבי, לא הסכמת להתענות יותר מתחת לידי המרצחים, לא הסכמת לשבת ולחכות. לקחת אחריות על עצמך, יחד עם חבריך לשבי, העזת. על החיים ועל המוות. בחרת לעשות משהו, לא הלכת כצאן לטבח, עשית מעשה גבורה שייזכר לשנים רבות בתולדות עם ישראל.

ילד אהוב שלי, אני לא נפרדת ממך. אתה תמיד תישאר בלב שלי, גם אם פיסית הגוף המושלם שלך לא פה איתי. אני מצפה למסרים ממך, בדיוק כמו שקיבלתי ממך כשהיית בשבי, רחוק ממני אבל קרוב בלב.

עשית את שלך, ילד אהוב, אני יודעת שאתה שלו ורגוע עכשיו.

עוד שבועיים נציין את יום ההולדת שלך, 29. תודה על 29 שנים מלמדות, מעניינות, מאתגרות, עם הרבה־הרבה אהבה.

החוסר שלך יורגש בכל רגע ורגע בחיים שלי, ומצד שני אתמלא בכוח שהקרנת והעברת, והוא ילווה אותי כל חיי.

יותם חיים נולד ב־2 בינואר 1995, שבט תשנ"ה. משפתו התגוררה בקיבוץ גבולות. ב־7 באוקטובר 2023 נחטף מדירתו בכפר־עזה. כחודש לאחר מכן נהרגו המחבלים שהחזיקו בו, ויותם הצליח להימלט יחד עם שני חטופים נוספים – אלון שמריז וסאמר טלאלקה. ב־15 בדצמבר נורו השלושה למוות על ידי כוח צה"ל שזיהה אותם בטעות כמחבלים. יותם היה בן 29 במותו. השאיר אחריו הורים, אח ואחות.

ההספד של רייצ'ל גולדברג־פולין על בנה הירש

"כתבת לנו מהמיגונית 'סליחה', כי ידעת שהמוות שלך ירסק אותנו. אז נלחמת כדי להישאר בחיים. כעת אני מבקשת את סליחתך"

ב־332 הימים האחרונים יצא לי לחשוב הרבה על הירש, ילדי המתוק. ואני מוצאת את עצמי תוהה שוב ושוב איך מכל האמהות בעולם, א־לוהים בחר להעניק את הירש דווקא לי. מה עשיתי בגלגול אחר שזיכה אותי במתנה כל כך יפה?

כנראה זה היה משהו יוצא דופן.

לפני כשנתיים הירש ואני ראינו כמה סרטי תעודה על צעירים שמתו בטרם עת, והוא שאל אותי: "איך זה שאומרים על כל מי שמת בגיל צעיר שהוא היה הכי מצחיק והכי חכם והכי גדול והכי חתיך? למה אף אחד לא אומר 'יודעים מה? מקס היה בחור נחמד, אבל למען האמת, הוא היה די אהבל, עם חוש הומור גרוע והבל פה מצחין'?"

אני אהיה כנה איתכם: הירש לא היה מושלם, אבל הוא היה הבן הכי מושלם בשבילי, ואני מודה לא־לוהים עליו. ואני רוצה לעשות הכרת הטוב ולהודות לא־לוהים על המתנה הנפלאה שקיבלתי בדמותו של הירש. זכיתי באוצר המדהים הזה, להיות מָאמָא של הירש במשך 23 שנים. אני מאמצת חזק את כל מה שקיבלתי ומכירה תודה. הלוואי רק שהייתי מקבלת יותר זמן.

הירש, לאורך כל החודשים הללו התייסרתי בדאגה אליך בכל אלפית שנייה של היום. זה היה עינוי ייחודי, מסוג שמעולם לא התנסיתי בו, ועשיתי הכול כדי להדחיק את החלק של הגעגועים אליך, כי הייתי משוכנעת שזה ישבור אותי. אז העברתי 330 יום מבועתת, חרדה, דואגת ומפוחדת. זה חסם לי את הגרון, והנפש שלי פעמה בעוצמה של כוויות מדרגה שלישית.

חלק ממה שמרסק ומבלבל אותנו כל כך הוא שלאורך המסע המקאברי שמשפחתנו נקלעה אליו ב־332 הימים האחרונים, קרה לנו משהו מוזר. בתוך יגון בל יתואר, אימה, ייסורים, ייאוש וחרדה, היינו משוכנעים שתחזור אלינו בחיים.

אך לא כך קרה.

עכשיו אני כבר לא צריכה לדאוג לך, אני יודעת שאתה כבר לא בסכנה. אתה עם ענר המקסים, שיעשה לך סיבוב במקום החדש. אני מקווה שתפגוש את סבא וסבתא שלי, שיתאהבו בך, ואולי אפילו תתחיל לשחק שחמט עם פפה סטן. הדאגה שלי נודדת כעת אלינו – אל דָאדַא, ליבי, אורלי ואני. איך נעבור את שארית החיים בלעדיך?

אני מתפללת גם שמותך יהיה נקודת תפנית במצב האיום שהסתבכנו בו כולנו. אני מתנחמת מאוד בידיעה שהיית עם כרמל, אורי, עדן, אלמוג ואלכס. ממה ששמעתי, הבנתי שכל אחד ואחת מהם.ן נפלא.ה בדרכו.ה המיוחדת, ונראה לי שזו הסיבה לכך ששרדתם בתנאים בלתי אפשריים במשך תקופה כה ארוכה. 329 ימים עשיתם כל מה שצריך כדי לשרוד בתנאים שאין להם הגדרה אחרת מלבד גיהנום.

אני שולחת תנחומים מעומק הלב לכל אחת מן המשפחות על כל מה שאנחנו עוברים עכשיו, ועל התחושה האיומה שלא הצלחנו להציל אותם. אני חושבת שעשינו כל מה שיכולנו. התקווה לעסקה הייתה אמיתית, פריכה, הטעם שלה היה קרוב כל כך. אבל לא זו הייתה מנת חלקם. ששת האנשים היפים הללו שרדו יחד, וששת האנשים היפים הללו מתו יחד. ועכשיו הם לעולם ייזכרו יחד.

הירש, כמו כל הורה, דאדא ואני נהגנו לדמיין אותך "כשתהיה גדול". שאלנו את עצמנו מה תעשה, איך תיראה, איזה אבא תהיה. ועכשיו, אתה תישאר תמיד הילד המקסים שלנו. אנרגטי, טוב לב, סבלני, סקרן, מצחיק, חצוף, מהורהר. לנצח יפה תואר, לנצח צעיר, לנצח ילדי המתוק.

אני מתנחמת ומוצאת הקלה בכך שהצלחת לדחוס המון חוויות לחייך הצעירים. יצרת קשרי חברות אמיתיים ועמוקים, נסעת לטייל כל קיץ והתחלת לגלות את העולם. עבדת, למדת, קראת, לימדת, שירתָ והקשבת. אפילו התאהבת וקיימת מערכת יחסים עמוקה במשך למעלה משנתיים, ושיתפת אותנו בהתרגשותך. הקסמת כל מי שפגשת, צעירים ומבוגרים כאחד. קידמת ערכים של צדק ושלום כמו שיכול לעשות רק אדם צעיר וטהור, ואידיאליסט נלהב. אף פעם לא הרמת עליי קול, תמיד התייחסת אליי בכבוד גם כשבחרת בדרך שונה.

אחרי שראית את ענר נהרג, כתבת לנו מהמיגונית. איבדת את ידך וחשבת שאתה עומד למות. כתבת "סליחה", כי ידעת שהמוות שלך ירסק אותנו. אז נלחמת כדי להישאר בחיים.

ועכשיו אתה אינך.

כעת אני מבקשת את סליחתך. אם אי פעם בחייך חטאתי כלפיך בחוסר סבלנות, אם הזנחתי אותך או נהגתי בחוסר רגישות, אני מבקשת את סליחתך בכל ליבי ומאודי. ואם היה משהו שאפשר היה לעשות כדי להציל אתכם ולא עלה בדעתנו, אני מתחננת למחילתך. הניסיונות שלי היו עמוקים ונואשים.

סליחה.

הירש שלי, עכשיו אני זקוקה לעזרתך.

בשעה שהתקווה מפנה את מקומה לאבל עמוק ולכאב חדש שעוד לא הכרנו, אני מתחננת בפניך שתעשה הכול כדי לעטוף באור שלך אותי ואת דאדא, ליבי ואורלי, ולהמטיר עלינו ריפוי וחוסן. אני יודעת שזה ייקח זמן רב, אך אני מקווה שא־לוהים יברך אותנו, וביום בהיר אחד דאדא, ליבי, אורלי ואני נשמע קולות צחוק, וכשנסתובב נגלה שהצחוק בא מאיתנו. ושאנחנו בסדר. אתה תמיד תהיה איתנו ככוח של אהבה וחיות. אתה תהפוך לכוח־העל שלנו.

לדליה, מאט וריצ'רד שליוו אותנו כל יום במסע העינויים המתמשך, לעולם לא אמצא די זמן או מילים להודות לכל אחד ואחת מכם.ן.

אני רוצה להביע תודה אמיתית לכל האנשים היקרים בקהילה המורחבת שלנו שהחזיקו אותנו, דאגו לנו, התפללו למעננו, בישלו לנו ונשאו אותנו על כפיהם כשלא הצלחנו לקום. אני אסירת תודה מעומק ליבי, ומתנצלת על כך שלא הצלחנו לגמול לכם במידה שווה, בעוד אתם נתתם לנו כל כך הרבה, בצורה כל כך עמוקה ומשמעותית.

צא עכשיו לדרכך, ילד מתוק שלי. אני מקווה שהמסע שלך יהיה מוצלח כמו הטיולים שחלמת לעשות, כי סוף־סוף, ילדי היקר, סוף־סוף אתה חופשי. אני אוהבת אותך ואתגעגע אליך כל יום עד יומי האחרון. אבל אתה כאן, אני יודעת שאתה כאן. אני צריכה רק ללמד את עצמי להרגיש אותך בצורה חדשה.

הירש, יש לי אליך בקשה אחרונה. עכשיו אני צריכה שאתה תעזור לנו להיות חזקים. ואני צריכה שאתה תעזור לנו לשרוד.

תרגמה: עליזה רז

הירש גולדברג־פולין נולד ב־3 באוקטובר 2000, תשרי תשס"א, בארצות הברית. בגיל 7 עלה ארצה עם משפחתו.

ב־7 באוקטובר 2023 השתתף הירש בפסטיבל נובה ביער רעים. הוא הסתתר ב"מיגונית המוות" ונחטף משם לעזה כשזרועו השמאלית קטועה. במשך עשרה חודשים הוחזק בשבי, אך לבסוף נרצח וב־1 בספטמבר 2024 הובאה גופתו לישראל. בן 23 היה במותו. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.

ההספד של ענת מאיר, על בעלה דוד

"אמרתי לעצמי, אין מצב. זה דוִד שלי, הוא הכי חזק בעולם. תכננתי את מסיבת ההודיה שנעשה. ידעתי שלא משנה מה תעבור שם ומה תראה שם, אתה תחזור אליי שלם"

דוד שלי, איש שלי, אהוב ליבי.

אני לא רוצה. לא מוכנה להיפרד. כל כך הרבה זיכרונות מציפים. ואתה כל כך חי. כל כך פה. לפני רגע היית פה, חיבקת אותי חזק. ישנת לצידי.

הייתה לי הזכות להיות נשואה לאיש שאין כמותו בעולם, שהיה בעל מושלם ואבא שלא ניתן לתאר במילים. שהיה גבר שבגברים, רגיש כל כך ומתוק כל כך וחייכן כל כך, וכל כך אוהב אדם, וגיבור ואמיץ. החיים שלי והלב שלי והאהוב כל כך. האדם שאי אפשר בכלל להתחיל לתמצת אותו במילים.

חיפשתי אותך כל כך הרבה שנים, ונלחמתי עליך ועלינו עד שזכיתי בלב הטהור שלך.

תמיד אמרתי לך שהזמן עובר לי מהר מדי. שאני מרגישה שהרגע התחתנו, שהרגע שקד נולד, ואיך הוא כבר בן שבעה חודשים. הייתי שואלת אותך, זה לא מוזר?

ואתה כמו תמיד מסתכל עליי, ועם החשיבה הרציונלית שלך אומר – האמת, מאמיש? לא, זה לא מוזר.

לפני שבוע, באחת משיחות הרכב שלנו, דיברנו על זוגיות. והזכרת לי שתמיד אמרתי לך, כשיצאנו, שזוגיות זו עבודה – ואתה לא מרגיש בכלל שאתה צריך לעבוד בשביל הזוגיות שלנו. היא הייתה כל כך טהורה, שנתיים של ירח דבש מתמשך. של נחת ושמחה כל כך גדולה, של ביטחון, של מנוחה ונחלה. של בית.

גם ברגעים שהיינו מתווכחים, גם ברגעים של חוסר הסכמות, תמיד ידעתי וחשבתי שאנחנו מושלמים ביחד. שזכיתי בהכי טוב שקיים בעולם.

כשהיינו הולכים לישון בלילה, כל לילה, היית מחזיק לי את היד, מחייך, כל כך שלו ושלם, ואומר לי כמה אתה אוהב אותי, כמה אתה שמח בי ובשקד. היית נכנס לחדר, רואה אותי ואת לולו במיטה ואומר – הנה כל האהובים שלי.

אני מנסה להתנחם בזה שלפחות דיברנו על הכול, אין דבר שלא נאמר. פתיחות מלאה והרגשת נוחות בכל נושא או תחום שלא יהיה, הבענו את האהבה שלנו הכי חזק שאפשר, דיברנו אותה יום־יום. הערכנו אותה יום־יום. לא לקחנו אותה כמובן מאליו. לא היה יום אחד שלא דיברתי אל הקב"ה ואמרתי לו תודה ששלח לי אותך, את הבית שלנו והמשפחה שלנו, וביקשתי שרק ישמור לי על כל השפע שנתן לי בחיים.

גם לך אמרתי – מאמיש, איך זכיתי בך?

בראש השנה ישנו בתקוע, ובלילה הייתה לנו שיחת עומק כל כך מדהימה. יום אחר כך דיברנו על כמה מדהים זה שגם אחרי היכרות של הרבדים הכי עמוקים, יש פתאום נקודות בזוגיות שמרגישים חיבור נפשי והתעלות של קשר נשמתי מיוחד.

תמיד הייתי אומרת שלא רק שקיבלתי בדיוק את הגבר שחלמתי עליו, אלא הרבה מעבר. שזה טוב מכדי להיות אמיתי. הייתי אומרת לך שלא נמאס לי להיות לידך בחיים. מוכנה להיות איתך נעולה באותו בית תמיד. עדיין התרגשתי מכל הודעה שלך, מכל פעם שחזרת הביתה.

איך מתמצתים אותך למילים? אדם שיש בו הכול, שלא מפחד מכלום, שיודע לעשות הכול, ששם לב להכול. שלא אדיש לכלום. שאוהב כל כך אנשים, חברים ומשפחה. היית אומר לי את זה כל כך הרבה – "וואי, איך אני אוהב את ההורים שלי, את המשפחה שלי". כבר הייתי צוחקת עליך, שעל כל חבר אתה אומר "אין, הוא באמת גבר מושלם, אשתו תזכה בו".

אתה היית האיש המושלם, האיש שלי, ואני זכיתי בך. בכל רגע איתך.

אתה חסר לי בכל נשימה. היית חלק ממני, מנשמתי ומגופי, וככה תישאר. דאגת לי כמו שאף אחד לעולם לא ידאג לי, אהבת אותי ואמרת לי את זה יום־יום. כל דבר שביקשתי, כל דבר שהייתי צריכה, עשית הכול. ידעתי שאיתך החיים פשוטים, טובים, שתצליח בהכול. שיש לי ביטחון לעד.

חלמנו כבר על הבית שקנינו בכפר־אלדד, על איך הוא ייראה, על הילדים שימלאו אותו, על השמות של הילדים שלנו. חלמנו את הכול. רצית לקנות ג'יפ, ושנטייל יחד עם שקדי במדבר. תכננו לטוס לכל כך הרבה מקומות, ניצלנו כל דקה יחד. נשארו כל כך הרבה זיכרונות, כל כך הרבה תמונות, צילמתי אותנו כל כך הרבה.

בשנה האחרונה המחשבה על הגרוע מכול ליוותה אותי הרבה. אמרתי לך שאין לי מושג איך חיים בלעדיך, ואמרת – מעולה, כי לא תצטרכי.

איך מדמיינים את החיים כשאתה לא שם?

איך שותים קפה בלעדיך?

איך ישנים, איך מתקלחים, איך אוכלים? איך נושמים?

היית אומר לי כמה אתה שמח תמיד לחזור אליי הביתה. בשבוע שעבר היינו כל חול המועד יחד, הספקנו כל כך הרבה. נפרדת מכולם, מהחברים ומהמשפחה. וכשחזרנו הביתה אמרת – היה לי כל כך כיף איתך השבוע, וכל כך כיף לי גם שחזרנו לבית שלנו ולשקט שלנו, ושלשקדי יש פה כל מה שהוא אוהב.

איזה אבא היית, התאהבת בו קשות מהשנייה שיצא מהבטן. היית מסתכל עליו במבט הכי מאוהב ומעריץ שקיים, ואומר לי: "אין, אני לא יכול עם הילד הזה". אכלת אותו, הרעפת עליו כל כך הרבה אהבה, חיבוקים, נשיקות ושירים. והוא פספס כל כך הרבה, וידע איזה אבא היה לו רק מהסיפורים והתמונות. קפצת מכל ציוץ שלו, רצת אליו ראשון תמיד. היית חוזר הביתה מהעבודה, נותן לי חיבוק ונשיקה ורץ אליו בחיוך, מרים אותו ואומר לו – אהוביק, שלום, מה שלומך ילד אהוב?

כמה אור הלך מן העולם. כמה חיוכים. כמה גבורה ואומץ.

אמרת לי כל הזמן שאתה מוכן להקריב הכול למען המדינה. ואני תמיד אמרתי לך שאני לא, שאני רק רוצה אותך איתי. ידעתי שאתה לא רק מדבר בקלישאות. שאתה חי את זה בכל ליבך, לא מפחד מכלום. תמיד שאלתי אותך – ממה אתה מפחד?

חלמת בגדול, חלמת להיות עצמאי, לעשות דברים טובים וגדולים. לא נחת לרגע. הייתי כבר מתעצבנת עליך – מאמיש, תעזור כבר את הטלפון. כל כך שמחתי בשבילך שמצאת בשנה האחרונה את מקומך בחברה של ברק. התפתחת ולמדת כל כך הרבה בשנה האחרונה, התחלת לבנות את עצמך. היית עובד כל כך מסור, היית אומר לי "מעניין למה פונים אליי בדברים שלא קשורים אליי בכלל", ואמרתי לך: ברור למה. כי אתה כזה טוטאלי ונותן את הנשמה ומוכן תמיד לעשות הכול. תמיד זמין לכל בעיה. ראשון לקפוץ לעזור לכל אדם, גם ברחוב. הלב הכי טוב וגדול שאני מכירה.

הגעת לאיזשהו שיא בחיים של הגשמה בכל התחומים.

סיפרו לי שבבוקר שבת, כשהגעת ליחידה, היית כולך מבסוט ומחויך. שהסתערת בחוד כמו גיבור והצלת כל כך הרבה אנשים. ואני אפילו לא צריכה לנסות לדמיין, אני רואה אותך בעיני רוחי, וזה פשוט אתה. זה מי שהיית.

הייתי כל כך גאה כשאתה לצידי, גאה לבוא איתך למשפחה שלי. הם העריצו אותך, כולם העריצו אותך. תמיד היית מצטנע ואומר לי "אני מרגיש שאני לא באמת ממש טוב במשהו, אני פשוט אוהב להתעסק בהרבה דברים". והייתי אומרת לך – אתה פשוט טוב בהכול.

השארת לי משפחה מדהימה ונדירה שהיא מקור כוח עצום, שתישאר המשפחה שלי ושל שקדי לעד.

הלוואי שתדאג לנו, שיהיה לנו כוח לעבור את הסיוט הזה. אני אשתדל לעשות כמיטב יכולתי.

תמיד היית אומר לי איך אתה שמח ששקדי איתי. ביקשת ממני לשמור עליו. אני אשמור עליו בכל ליבי. הילד הכי מתוק בעולם. דוד קטן. כמה אור יש בילד הזה, לא מפסיק לחייך לדקה. כולם תמיד אומרים כמה הוא דומה לך, ואתה תמיד היית עונה – באסה, מקווה שהוא יהיה יפה כמו אמא שלו. ואני כל כך שמחה שהוא יפה ומתוק וחייכן בדיוק־בדיוק כמו אבא שלו. אני מבטיחה לנטוע בו את הערכים שהאמנת בהם. תמיד אמרת לי: אני לא אתן לך לעשות מהילד שלי מפונק, הוא יהיה גבר־גבר.

הייתי אופטימית עד השנייה האחרונה. אמרתי לעצמי, אין מצב. זה דוד שלי. הוא הכי חזק שיש בעולם, חוזק נפשי ופיזי שלא ניתן לתאר.

פשוט ידעתי שתחזור אליי. תכננתי את מסיבת ההודיה שנעשה. ידעתי שלא משנה מה תעבור שם ומה תראה שם, אתה תחזור אליי שלם. לא חששתי לרגע שיחזור אליי הביתה גבר מפורק.

הלוואי שתעביר לי רק מעט מהכוח שהיה לך כדי לצלוח את הדבר הבלתי נתפס הזה.

חיים שלי, אני לא יכולה בלעדיך. לא רוצה בלעדיך. אתה הכול. אתה החיים עצמם.

ואני לא מסוגלת להיפרד.

כותבת בליל של זיכרונות, הכול מרגיש כל כך מבולגן. כלום ושום דבר ממה שאתה וממה שהיינו.

הלב כואב. הלב שבור ומרוסק. הלב שלך לעד, והגעגוע לא נתפס.

השארת סביבי כל כך הרבה חברים עוטפים, משפחה. היו לך מעגלי חברים בלתי נגמרים, וכולם דואגים ועוטפים ומחבקים ומבטיחים שלא אהיה לבד.

אבל אני רק רוצה אותך. ובלעדיך תמיד אהיה לבד.

אהוב שלי, אני מבקשת סליחה. סליחה על כל הפעמים שאכזבתי, שלא פרגנתי מספיק.

אני לוקחת איתי צידה לדרך את השיר ששרת לי לפני שנתיים, בכיסא הכלה:

"חכי, צפי, תייחלי. תקווה אל תאבדי

שאי את קולך ובקשי גם על נפשי, אך אנא תקווה אל תאבדי.

כל הדרכים החסומות ייפתחו לפנינו

עוד ייפלו מסכי הברזל הסוגרים על ליבנו.

גם הים הגדול הזה יכול הוא להיבקע אם רק נאמין".

אני אוהבת אותך. אתה חלק ממני מליבי ומנשמתי לעולמי עולמים.

רב־סרן דוד חיים מאיר, נכדו של הרב משה צבי נריה, נולד בכ"ו באייר תשנ"ב (29 במאי 1992) בכוכב־השחר. היה נשוי לענת ואב לתינוק, שקד. כקצין בסיירת מטכ"ל הוא גויס בשמחת תורה תשפ"ד, ויצא להילחם במחבלי חמאס שהשתלטו על קיבוץ בארי. בן 31 היה בנופלו.