בלילות סערה של חורף תשפ"ד, כשהרוח ייללה בחוץ וברקים האירו את השמיים, מעיין רבינוביץ הייתה מתעוררת בבהלה, קמה, מציצה בעינית הדלת ושבה למיטתה. "ישנתי עם אוזן לדלת במשך שלושה חודשים", היא מתארת. "הייתי קמה חמש פעמים בלילה, כי שמעתי את הרוח ואת הרעמים, וחשבתי שאלה דפיקות. ואז אני גם מרגישה אהבלה, כי הכול בסדר, אז למה אני היסטרית?"
בתוך דירה נעימת מראה בלב תל־אביב אני פוגשת את משפחת רבינוביץ: מעיין (38), אלישב (37) וחמש בנותיהם העליזות – עורי (17), הלל (15), רז (12), שירי (9.5) וטנא (6). מעיין היא פעילה חברתית ומנהלת תוכנית עמיתים לעולים חדשים בעמותת Nevo, ואלישב עוסק בייעוץ פיננסי, אך בשנה האחרונה הוא בעיקר משרת כחובש בפלוגת פת"ן (פינויי פצועים ושיירות אספקה) של גדוד 460. סיים שני סבבים בעזה, והשלישי החל זה מכבר.
אני שואלת את הילדות איך הן חוו את ההיעדרות הממושכת של אבא מהבית. "לי דווקא היה קשה כשאבא חזר", מתוודה הלל. "התרגלנו לאיזשהו מערך בבית, לתורנויות מסוימות, ואבא לאו דווקא היה מודע לתבניות. היה גם קשה להיערך לשגרה איתו כשאנחנו יודעות שבעוד רגע הוא יוצא שוב".
עורי: "כולנו מכירות את הזוגיות של אבא ואמא בתור דבר חמוד וטוב, וכשאבא לא היה כאן, ראינו כמה זה השפיע על אמא. היה לי קשה ועצוב לראות אותה מתגעגעת, מתמודדת עם כל הפחדים וגם דואגת לכולנו".
ואתן פחדתן או דאגתן בגלל אבא?
טנא: "כן, המון".
הלל: "בהתחלה הוא לא סיפר לנו הרבה על מה שקורה. היינו בטוחות שהוא עושה אמבטיות קרח באיזה בסיס".
רז: "רק בדיעבד גילינו שהוא נכנס לעזה. אני מצד אחד רציתי לדעת הכול, ומצד שני הידיעה ישבה עליי כל הזמן, וגם זה היה קשה. בסביבה שלנו לא בדיוק הבינו את הבלבול הזה שאנחנו חוות. לפעמים הרגשתי שתופסים אותנו כמסכנות, וגם זה היה מכביד".
אלישב מודה שלמציאות של השירות הצה"לי יש צדדים זוהרים פחות, וגם לכך נלווה קושי נפשי. "צריך לומר את האמת, יש זמנים ריקים שבהם אנחנו חבורה של בנים שפשוט משחקים שש־בש ומחכים להקפצה. אנחנו בכוננות בשביל המקרה של אחד למאה שיהיה פצוע ונצטרך לפנות אותו, וכשזה קורה, אנחנו באמת נכנסים ללב הסערה. אבל יש שעות שבהן אנחנו בהמתנה, ואני יודע שבינתיים מעיין עובדת קשה מאוד בבית. ועולות שאלות – האם מה שאני עושה עכשיו מצדיק את זה שמעיין ככה טוחנת, ושאני לא נמצא עם הילדות שלי. לפעמים אני עובד הרבה פחות קשה ממנה, וגם נמצא במקום בטוח יותר. בתל־אביב היום מסוכן יותר".
וקשה לך עם זה?
"לפעמים. את יודעת, חיילים בסדיר לא שואלים את עצמם 'האם מה שאני עושה שווה את הזמן'. אבל כשאתה נשוי ואב, ויודע כמה הזמן שלך נחוץ, ומודע גם לשווי שלו בשוק העבודה, עולות שאלות. אין עוד ארגון שמתנהל בצורה גמלונית כל כך כמו צה"ל, אבל זה ארגון של מאות אלפי אנשים, אז אין למי לבוא בטענות".
אלישב: "כשחזרתי בפעם הראשונה, לקח לי בערך עשרה ימים להתאפס. נפשית לא הייתי מסוגל לתפקד"
מעיין: "אנשים אמרו לנו: 'נו, אז הוא פוסט־טראומטי?', במין מציצנות כזאת. זה הפך לפיסת רכילות. הדכדוך לא נכנס להגדרות הרפואיות של מצב מסוכן, אבל זה מערער את היומיום"
בזמן שאלישב שוהה בדרום וברצועת עזה עצמה, מעיין נשארת לנצח על הקונצרט המשפחתי בתנאים לא שגרתיים. "היינו תחת אזעקות בלתי פוסקות במשך שלושה חודשים", היא מתארת. "בכל פעם הייתי צריכה לשלוף מישהי מהאמבטיה עם המגבת ולרוץ איתה למקלט, כי אין לנו ממ"ד. בכל יום לחשוב מתי כדאי להתקלח, כי מה יקרה אם תהיה אזעקה. ופתאום הבנתי שאת התקופה הכי מאתגרת בחיים שלי אני עוברת בלי מי שאני חיה לצידו 18 שנה".
איך התמודדת עם עומס המשימות?
"מצאנו מנגנונים מתאימים. למשל, השתמשנו במוניות כי הבנתי שאני לא מצליחה לג'נגל בין כל ההסעות של הילדות לחוגים ולסניף. התחלנו להזמין מדי פעם בוולט. יש גם הרבה דברים שבחיים לא חשבתי שאעשה, ועכשיו למדתי לעשות. קניתי בעצמי רכב, אחרי ששלנו התקלקל. למדתי לסדר שעון שבת. ופתאום אלישב חזר וגילה בית שיש בו הרגלים אחרים. והתגובה שלו הייתה – רגע, מה קרה פה בזמן שלא הייתי? ואני הייתי במצב חשיבה כל כך הישרדותי, שכל שאלה נתפסה אצלי כביקורת על ההתנהלות שלי. זה הקפיץ אותי, אף שזו לא הייתה ביקורת".
כשאני שואלת על עזרה מבחוץ, הבנות מתארות רכבת של עוגות ומטעמים שזרמו לתוך הבית. "היה כיף שאבא במילואים, כי קיבלנו גלידה", מחייכת טנא.
הלל: "בהתחלה, כשחשבנו שאבא לא במקום מסוכן, לא הבנו למה מפנקים אותנו ככה. רק אחר כך ירד לנו האסימון".
"אנחנו מחובקים מאוד", מאשרת מעיין. "ההורים שלי עזרו המון, וגם החברים הציעו והביאו ארוחות לאורך הרבה זמן. אבל אני רואה הבדל גדול בין הסבבים של המילואים. בסבב הראשון הייתה מודעות גבוהה וקיבלנו הרבה עזרה; בסבב השני הציעו פחות, זה עבר יותר מתחת לרדאר; ועכשיו בסבב השלישי שוב יש אווירת מלחמה כוללת, ולכן יש יותר תמיכה. אני מזכירה לעצמי שמותר להיעזר, ושהמילואים הם לא סיפור פרטי שלנו, אלא בשביל כולם. אני לא רוצה להרגיש תלותית, ומצד שני יש צורך בעזרה, וזה קצת פלונטר. זאת תקופה פגיעה מאוד, ודברים קטנים יכולים לערער. היו גם אנשים שהתעלמו, והיו כוונות טובות שבפועל הקשו יותר מאשר עזרו, למשל אם חברה מציעה להביא ארוחת ערב ושוכחת. אני יושבת עם הילדות בבית, מחכה לאוכל שיבוא – הרי אני לא אתחיל לבשל ואז היא תיכנס עם סיר ותרגיש מיותרת – אבל היא לא מגיעה.
"מעבר לכך, יש משימות שהן רק שלנו כהורים, ואין בהן מקום לעזרה חיצונית. למשל להקשיב לילדות, להיות שם בשבילן, לשמוע איך היה היום ומה עם החברות. וזה ממש סוחט, להחזיק את זה לבד. היה קשה מאוד להחזיק בעצמי את טלטלות המלחמה של הבנות שלי. ההתמודדות עם מה שהן חוו השנה זה משהו שגדול על שני הורים, בטח ובטח על אמא בתפקוד חלקי. עברתי תקופה מטורפת של לגדל חמש בנות לבדי, בתקופה של אזעקות ובלי ממ"ד, כשכל אחת מהן חווה את המלחמה בדרכה שלה. המילואים מכניסים את המלחמה לתוך כל סדק בבית, לכל סיפור לפני השינה, לכל הכנת סנדביץ' בבוקר. כי כל עוד אבא שם, זה סימן שיש רעים שצריך להילחם בהם".
את הכוחות והעידוד היא שאבה מעשייה למען אחרים. "היו ימים שלא יצאתי בהם מהמיטה. בעבודה לא ממש תפקדתי. מה שעזר לי היה למשל ללכת לבקר את משפחת ארגמני. הצלחתי לקלף את עצמי מהמיטה בשביל להגיע אליהם. או לארגן בר מצווה למשפחה של מפונים משדרות שהייתה פה. או ליזום פרויקט תמיכה עבור משפחות מקריית־שמונה. בכלל, אני משתדלת לא לבוא בטענות, אלא לחשוב מה אני יכולה לעשות בשביל אחרים".
מעיין: "מתוך מוכנות לכל מיני תרחישים יש איזו הגנה על הלב, ולכן הוא נאטם קצת, או מאוד. ואז כל ביקור וכל אפטר הם קשים מאוד, כי צריך לבקוע את השריון שנבנה בינתיים. כאילו יצרתי חומה, גם מול הסביבה וגם ביני ובין אלישב"
התגובות מהסביבה, היא מספרת, לא תמיד חיוביות ותומכות כפי שאפשר היה לצפות. "יש רגעים מבאסים. כשסיפרתי לחברה שאלישב תכף חוזר לעוד סבב בעזה, היא אמרה: 'מה, יש שם עדיין חיילים?'. הייתי בשוק. הרגשתי שהסיפור של המילואים שקוף עבורה. הכי קשה לי לשמוע אנשים אומרים: 'איזו מסכנה, אני לא הייתי מרשה לו ללכת. הוא אב לחמישה ילדים, איך יכול להיות ששוב הוא מתגייס?'. הם באים מזווית אמפתית כביכול, אבל בפועל הם מחלישים מאוד. רוצים להביע אמפתיה? תגידו לי 'וואי, כל הכבוד, מעריכים את ההקרבה שלכם'. אנחנו במלחמה מול אויב מרושע, ומי אם לא אנחנו יעשה את העבודה? אני מרגישה חובה וזכות להיות שותפה בהבסת הרוע ובכתיבת ההיסטוריה שלנו. לא הייתי מתחלפת עם אף אחת אחרת, ולא הייתי יכולה לישון בשקט אם לא היינו תורמים את החלק שלנו למאמץ המלחמתי.
מעיין: "הכי קשה לי לשמוע אנשים אומרים: 'איזו מסכנה, אני לא הייתי מרשה לו ללכת. הוא אב לחמישה ילדים, איך יכול להיות ששוב הוא מתגייס?'. הם באים מזווית אמפתית כביכול, אבל בפועל הם מחלישים מאוד. רוצים להביע אמפתיה? תגידו לי 'וואי, כל הכבוד, מעריכים את ההקרבה שלכם'"
"בתחילת הסבב השני, לקראת הכניסה לרפיח, הלכנו כולנו ברחוב באחת השבתות, ונראינו כמו משפחה הכי סטריאוטיפית של דתיים – עם מטפחת וחולצות שבת ונשק. מולנו באו אנשים שהתחילו לצעוד לכיוון ההפגנות של מוצ"ש, כשבידיהם דגלים ושלטים. התחושה הייתה שבעיניים שלהם אנחנו מסמלים את הרוע שבמלחמה. אנחנו המפקיר, אנחנו הלחץ הצבאי שהורג חטופים, בזמן שהם הולכים להפגנה להציל את החטופים. אף אחד מהם לא יודע שבכל שבוע אני מבקרת משפחת חטופים. אכפת לי מאוד ואני לא הרעה בסיפור הזה".
ואתה, אלישב, נתקלת בתגובות לא נעימות?
"בעיקר גזלייטינג בדיונים ברשת. אומרים לך 'אתם מאריכים את המלחמה', מאשימים אותך שלדתיים יש איזו הנאה מפוקפקת ממלחמות, שהדרמה עושה להם טוב. אני לפעמים מרגיש כמו החיילים האמריקנים שחזרו מווייטנאם ונזרקו עליהם עגבניות. גדול עליך להילחם? אני מבין. אבל אל תאשים אותנו בהנאה מהמלחמה, כי זה מכאיב מאוד".
רז מספרת שבבית הספר שלה אין הרבה בנות שאבא שלהן במילואים. "אני יכולה לספור אותן על שתי ידיים. אז לפעמים קורה שאת מגיעה לאיזה מקום באיחור כי היית צריכה לשמור על האחיות הקטנות, ולא מבינים אותך, לא קולטים שאת חייבת לעזור בבית. עברנו פה דברים, ולא היה סביבנו מכנה משותף שיאפשר להבין אותם".
שירי מספרת שאצלה, בבית הספר היסודי, דווקא היה כינוס מיוחד לילדי המילואימניקים, וזה היה אירוע משמח ומלא משמעות עבורה. "שמחנו לפגוש ילדים נוספים שעוברים את אותה החוויה. הייתה לנו גם שעה חודשית עם שוקולד, משחק ושיחה, וזה נתן לנו תחושה שרואים אותנו, שמכירים בהתמודדות שלנו".
מעיין, מה לגבי קבוצות וואטסאפ של נשות מילואימניקים? שם את יכולה למצוא אוזן קשבת ומבינה?
"יש שם הרבה תמיכה הדדית, לצד שיתוף בקשיים ואתגרים מפה ועד להודעה חדשה, כולל סיפורים על זוגות שנפרדים. אני מודה שאני משתדלת להתרחק מקבוצות כאלה – הן אמורות לתת תמיכה, אבל בפועל אני מרגישה שהן מחלישות אותי. אני מבינה את הקשיים, אבל אני לא חווה את עצמי כמסכנה, וגם האמונה בחשיבות העשייה של אלישב נותנת עוגן ומשמעות. יש נשים שאומרות 'אני סובלת, קשה לי, אני אקרא לו לחזור כי אני לא יכולה יותר'. לי זה לא חלף בראש לרגע".
פורקן לרגשותיה היא נותנת בדף הפייסבוק שלה, שהפך בשנה האחרונה למעין יומן מלחמה עורפי. במונולוגים שלובשים לעיתים דמות שירה היא מריקה אל תוך הפיד את התחושות והרגשות הכי כמוסים. למשל: "כותבת בחיל ורעדה. תחושות בטן זה נורמלי, זאת לא נבואה. יש עכשיו מאות אלפי נשים, אימהות, אבות, שבורחים מבשורה. שמסתובבים עם מועקה בלב ופחד עמוק שהדפיקה בדרך. לא פעם אחרי אסון, משפחות מספרות שהן ידעו. ידעו שזאת השיחה האחרונה, הרגישו את זה בא. יש המון נשים (וגברים) שמסתובבות עם התחושה הזאת עכשיו. זה לא אומר שזה יקרה. תחושת בטן רעה היא איומה. היא חלק בלתי נפרד ממלחמה, היא מתבקשת ונורמלית, אבל היא לא נבואה".
וגם: "לְאָן הוֹלְכִים הַכִּמְעַטִים? רִגְעֵי כִּמְעַט, רִגְעֵי מָט. כִּמְעַט אֶחָד הוֹפֵךְ לְקֶמֶט, כִּמְעַט נוֹסַף עוֹד קִילוֹ, כִּמְעַט אַתְּ אַט אַט נֶעֱטֶפֶת בְּשִׁרְיוֹן, כִּמְעַטִּים עֹטִים סְבִיבֵךְ, כְּמוֹ עָיִט, כִּמְעַט מִתְגָּרֶה, מְשַׂחֵק בְּתַעְתּוּעִים, מֵהַלֵּךְ אֵימָה, וּבוֹרֵחַ".
"מתוך מוכנות לכל מיני תרחישים יש איזו הגנה על הלב, ולכן הוא נאטם קצת, או מאוד", היא מסבירה. "ואז כל ביקור וכל אפטר הם קשים מאוד, כי צריך לבקוע את השריון שנבנה בינתיים. כאילו יצרתי חומה, גם מול הסביבה וגם ביני ובין אלישב. נכנסתי לתוך קונכייה, כי כל כך פחדתי".
גם אלישב מספר שהחזרה הביתה מהמילואים מציבה אתגרים לא פשוטים. "בפעם הראשונה לקח לי בערך עשרה ימים להתאפס. נפשית לא הייתי מסוגל לתפקד".
מעיין: "אנשים אמרו לנו: 'נו, אז הוא פוסט־טראומטי?', במין מציצנות כזאת. זה הפך לפיסת רכילות. אני חושבת שזה כמו דיכאון אחרי לידה. יש שיעור קטן של יולדות שלוקות בדיכאון קליני, ועוד הרבה מאוד שמתמודדות עם דכדוך. כך גם פה: הדכדוך קיים, והוא אמיתי. זה לא נכנס להגדרות הרפואיות של מצב מסוכן, אבל זה מערער את היומיום".
ומה קורה לזוגיות בזמן הזה?
"באופן אירוני, המילואים עצמם היו קלים יותר לזוגיות מאשר השבוע־שבועיים של ההסתגלות כשהוא חזר. בחזרה השנייה, אגב, זה היה אפילו קשה יותר. קצת כמו הלם של לידה שנייה: אחרי הלידה הראשונה יש שוק ראשוני, לא יודעים איך מתרגלים להורות, איך מתרגלים לחוסר השינה, הכול בלגן. אבל אז מגיעה הלידה השנייה, ואת אומרת לעצמך – הרי ידעתי שזה ככה, אז למה אני שוב בהלם? מה, לא למדתי?"
רז מספרת שבבית הספר שלה אין הרבה בנות שאבא שלהן במילואים. "אני יכולה לספור אותן על שתי ידיים. לפעמים קורה שאת מגיעה לאיזה מקום באיחור כי היית צריכה לשמור על האחיות, ולא קולטים שאת חייבת לעזור בבית. עברנו פה דברים, ולא היה סביבנו מכנה משותף שיאפשר להבין אותם"
איפה הרגשת את הקושי בצורה הכי חזקה?
"כשהבנתי שהחיים שלי הופקעו, ואי אפשר לתכנן שום דבר. אלישב יוצא פתאום ל־24 שעות, ואני רוצה להיות פנויה ושיהיה לנו זמן ביחד. אם הוא סוף־סוף מגיע, אני לא רוצה מיליון פגישות בעבודה, אז אני מבטלת את הפגישות ומשנה את סדר היום שלי. ברוך השם, העבודה שלי סופר־גמישה, ואני יכולה לעשות את זה. ועם זאת, אני כבר לא יכולה לתכנן כלום, כי אולי הוא תכף יצא הביתה. וזה הופך להיות עוד יותר מבלבל כי אלישב לא רוצה שאני אשבש את הלו"ז שלי. הוא אומר לי 'תתכנני רגיל, מקסימום לא נבלה את היום יחד', וזה כל הזמן מערבב אותי. ועוד לא דיברנו על השינויים ביציאות הביתה ובתאריכי המילואים, כמעט משחקים בנו. גם אחרי שמסתיים סבב – ברור שיהיה עוד אחד ועוד אחד, וקשה לתכנן ככה קדימה. הידיעה הזאת מטילה צל כבד על הכול.
"לפני החתונה שלנו נפגשנו עם הרב דוב זינגר, והוא אמר לנו: בכל פעם שאתם נכנסים הביתה בסוף היום, צאו מנקודת הנחה שלבן הזוג או בת הזוג היה יום קשה יותר ממה שהיה לכם. ניסיתי ליישם את זה גם בזמן המלחמה, אבל אחרי מאה ימים, מאה וחמישים ימים, כמעט מאתיים, זה כבר קשה. רציתי שיכילו אותי. שנינו חווינו תקופה מאתגרת מאוד ושונה מאוד, וכמה שרצינו ליישם את הכלל הזה, לפעמים לא הצלחנו".
אלישב: "אני מכיר שלושה חבר'ה שהתגרשו בתקופה הזאת, אבל לשלושתם היו משברי זוגיות קודמים ברקע".
מעיין: "אני חושבת שגם לזוגיות טובה, המלחמה יכולה לעשות דברים רעים. יש הרבה זוגות שלולא המלחמה היו יכולים לחיות ביחד בצורה טובה יותר".
אתם מרגיש שהצבא נותן לכם את התמיכה שאתם זקוקים לה?
אלישב: "בסך הכול יש היום יותר מודעות, ויש ימי עיבוד, אבל לא תמיד זה מותאם. אחי למשל היה במחלקה שטיהרה את ניר־עוז, ועשו להם עיבוד כאילו הם לחמו באיו"ש. החיילים האלה גירדו אנשים מהרצפה, ולא קיבלו אחר כך מענה רציני".
מעיין: "יש המון דברים לשפר. לדוגמה, הייתי שמחה אם מישהו מהצבא היה עומד בקשר עם המשפחות ומעדכן אותנו באופן רציף. אבל בסדר הדחיפויות שיש למדינה עכשיו, אני לא מרגישה שאנחנו צריכים להיות בחמישייה הפותחת. יש פה כל כך הרבה דברים בוערים.
"יש לי הרבה מילים טובות להגיד על מי שעזרו לנו. המדינה? לא יודעת. מערכות ומוסדות בדרך כלל לא מתפקדים, אבל לא הרגשתי שלנתב את האנרגיה שלי לטענות כלפיהם, זה מה שיעזור לי לצלוח את המילואים האלה. חוץ מזה, יש אנשים ששילמו מחירים כל כך הרבה יותר כבדים מאיתנו, וזה נותן לי ענווה. יש לנו חברים שסוחבים פציעה, נכות או שכול. באמת צריך לפעמים לתת הרבה. גם כשמדברים על העוולות של חוסר השוויון בנטל – כרגע יש לי סך מסוים של אנרגיה, ואני בוחרת לא להשקיע אותה במאבקים האלה, כי אני לא חושבת שאני אוכל לשנות משהו. אני לא אוכל להביא לגיוס של אוכלוסיות לא משרתות, או לייעול של מערך המילואים".
אלישב: "צריך לזכור שמלחמה היא כמו גירעון חריג. מלחמה זה דבר רע, יש אנשים שמתים, יש אנשים שנפצעים ויישארו נכים לכל החיים. ויש גם אנשים שהחסכונות שלהם נאכלו, ויש מתחים, ויש ילדים שהפסידו ימי לימודים ופיתחו חרדות. זה מחיר המלחמה, אבל אני לא רואה את זה כמשהו שצריך לפתוח מהדורות.
"כולם מדברים על ההפקרה שהייתה ב־7 באוקטובר, מי זה המפקיר הזה? מי זה הצבא שלא הגיע? הצבא זה אני, זה אתם, זה אנחנו. אנחנו המפקירים של עצמנו. אז לפחות עכשיו נהיה פה עד הסוף ונתקן, גם אם זה ממש־ממש קשה".
