במשך שלושים שעות היה מוטי אביעם נצור יחד עם חבריו בבונקר בתל־סאקי שבדרום רמת הגולן, באחד הקרבות המפורסמים של מלחמת יום כיפור. מה שהתחולל בבונקר ההוא יפגוש את אביעם כמה פעמים במהלך חייו, במופעים שונים. כך קרה גם בשנה האחרונה. "הפוסט־טראומה שהתעוררה אצלי אחרי שבעה באוקטובר מנעה ממני לשמוע, לראות ולקרוא על מה שהתרחש באותו יום", משתף אביעם – כיום פרופסור לארכיאולוגיה ואחד מבכירי התחום בישראל. רק לאחרונה, כשהצליח בכל זאת לקרוא קצת על מה שקרה, "הבנתי שגם אני הסתתרתי אז בסוג של מיגונית, ממש כמו ענר שפירא ז"ל וחבריו בעוטף עזה".
ב־73' הוא היה חייל בן 20, מפקד טנק בחטיבה 188. הם הוצבו על גבול סוריה, וכשפרצה המלחמה וכוחות האויב שעטו לתוך הגולן, חלק גדול מהטנקים של החטיבה נפגעו או מצאו עצמם מנותקים. כמה שריונרים שיצאו מהכלים הפגועים הגיעו למוצב תל־סאקי בדרום הרמה, שם שהו חיילים שהיו בתצפית, ושרידי כוחות חי"ר שניסו לחלץ אותם אך כשלו. הטנקים הסוריים סגרו על המוצב, והחיילים הסתתרו כיממה וחצי בתוך בונקר, ללא תחמושת וללא אספקה.
במהלך הקרב נפצע אביעם בידו וברגלו, ושכב פצוע בבונקר. בשלב מסוים ביקש מפקד המוצב, מנחם אנסבכר, שאחד החיילים יצא החוצה ויודיע כי הכוח נכנע. רב"ט יצחק נגרקר, מחטיבה 188 אף הוא, יצא מהבונקר וסימן לסורים כי הוא היחיד שנותר בחיים. הם שבו אותו וכעבור זמן עזבו את התל, מה שאפשר לכוח חילוץ ישראלי נוסף להגיע למקום ולפנות את הפצועים.
"החזקנו רימונים עם נצרות שלופות, כדי שברגע שהסורים נכנסים פנימה, נפוצץ את עצמנו יחד איתם. זה לא סיפור מצדה, אלא סיפור שמשון. במצדה התאבדו בלי לקחת חיים של אף אויב, ומעשה שמשון הוא הפוך – 'תמות נפשי עם פלשתים'"
51 שנים אחרי האירועים ההם, אנחנו נפגשים באתר הארכיאולוגי בית צידה על שפת הכנרת. האתר הזה מזוהה בוודאות על ידי רוב הארכיאולוגים בישראל עם כפר הדייגים היהודי בית צידה מתקופת המשנה. המקום זכה לפרסומו בתקופה מאוחרת יותר, כאשר לפי המסורת הנוצרית נולדו בו שלושה משנים־עשר השליחים של ישו: אנדראס, פיליפוס, והחשוב מכולם – פטרוס. "מבחינת משרד התיירות, בית צידה עדיין נמצא בתחומי פארק הירדן, כשני קילומטר מכאן בקו אווירי", אומר פרופ' אביעם, ומתכוון לאתר תל בית צידה הסמוך לנהר הירדן. המקום שבו אנו נפגשים נמצא בצידה הצפון־מזרחי של הכנרת, בלב בקעת הבטיחה, או בשמה השני בקעת בית צידה. "העולם האקדמי כבר מזמן הכיר באתר שלנו כאתר המקורי", מחדד אביעם, שחופר במקום הזה כבר כשמונה שנים. "מעבר לכל הממצאים שחשפנו כאן – ובראשם רצפת פסיפס מרשימה של כנסייה מהמאה החמישית לספירה, שנבנתה על חורבות ביתו המשוער של פטרוס – המיקום בפארק הירדן פשוט לא מסתדר עם הגיאוגרפיה. לא הגיוני שכפר דייגים יהיה כל כך רחוק מקו המים". בחורף, מספר אביעם, המים גואים לעיתים ומכסים חלק מאתר החפירות שלו.
הוא בן 71, וסיפורו האישי והמקצועי עובר בצמתים חשובים בהיסטוריה הישראלית והיהודית. אביעם הוא האיש שחשף בתחילת שנות התשעים את צפונותיה של יודפת, העיר הראשונה שהרומאים צרו עליה בדרכם לדיכוי המרד הגדול של יהודה. לאחרונה ראה אור ספרו "משגב" (הוצאה גלילית), שמתאר בפרוזה מרתקת הנאמנה לסיפור ההיסטורי את קורותיה העגומים של יודפת ושל מפקדה, יוסף בן מתתיהו. כמי שחוקר וחופר כל חייו את הגליל, דרכו של אביעם נפגשת שוב ושוב עם אותו היסטוריון יהודי שנוי במחלוקת הידוע גם כיוספוס פלביוס, האיש שהותיר בידינו את העדות הכתובה החשובה והמפורטת ביותר על תקופת שלהי בית שני ומלחמות היהודים ברומאים. גם בספר, כמו במציאות, יש דמות של ארכיאולוג חוקר הגליל שלחם בתל־סאקי.
ישנה אמירה משמעותית, שלא לומר פרובוקטיבית, שאתה שותל לפחות פעמיים בפי בן דמותך: "אנחנו צאצאי יוסף שבחר בחיים, ולא צאצאי אלעזר שבחר למות". אתה חושב שיוסף בן מתתיהו נהג נכון כשנכנע לרומאים, ואילו אלעזר בן יאיר, מפקד מצדה, טעה בשיקול דעתו?
"בתל־סאקי החזקנו פעמיים רימונים עם נצרות שלופות, לפי הוראתו של אנסבכר, כדי שברגע שהסורים נכנסים פנימה, נפוצץ את עצמנו יחד איתם. זה לא סיפור מצדה, אלא סיפור שמשון. במצדה, כשהסיקריים ראו שהרומאים עומדים להיכנס, אלעזר בן יאיר נואם להם על משמעות החופש של האדם, ובעצם אומר: 'חבר'ה, אנחנו לא נאבד את החופש שלנו, בואו נתאבד'. כל אחד הורג את בני משפחתו, אחר כך מטילים גורלות, המורדים הורגים זה את זה והאחרון נופל על חרבו. הם התאבדו בלי לקחת חיים של אף אויב, אף רומאי לא נהרג על מצדה. מעשה שמשון הוא בדיוק הפוך – 'תמות נפשי עם פלשתים'.
"אנחנו בתל־סאקי לא חשבנו על שמשון ולא על אלעזר בן יאיר, רצינו רק להישאר בחיים. הבנו שאין לסורים כוונה לקחת שבויים; הם ייכנסו וישחטו אותנו. לכן התקבלה ההחלטה לשלוף נצרות. זה לא קרה כי הסורים עזבו, אבל אחד הדברים המשמעותיים שלקחתי מהמלחמה הזו היה שלא מחנכים למעשה מצדה. להשביע חיילים על מצדה, ובכך להגיד להם 'אם האויב מתקיף אותנו, בואו נתאבד' – זו לא הדרך הנכונה בעיניי".
יוסף בעקבות יוסף
לפי אביעם, השיקול שהנחה את יוסף בן מתתיהו, מפקד הגליל במהלך המרד הגדול, היה דומה. "עוד לא נתקלתי במישהו שהציע את הרעיון הזה, ודאי לא בספרות או במחקר בעברית. במשך אלפי שנים אנשים מנסים להבין מה היה המניע שלו ליפול בשבי. הרוב אומרים שהוא היה אופורטוניסט ובוגד, אבל אני לא חושב כך. יוסף בן מתתיהו, שהכין את הגליל לקראת המרד ופיקד על הקרב הראשון ברומאים, בהחלט האמין בלב שלם שהא־ל בעזרנו ושאנחנו ננצח. אבל אחרי שלושים יום ביודפת, כשסביבו 60 אלף חיילים רומאים, הוא הבין שזה כנראה לא עובד. באמצע הטבח הנורא הוא מסתתר בתוך בור בבית של יהודי אמיד ביודפת, מחזיק בידו פגיון, והרומאים קוראים לו לעלות ולהסגיר את עצמו. הוא מתלבט אם להרוג את עצמו או להיכנע, ולדעתי, ברגע הדרמטי הזה הוא חושב על מוֹצָא מעניין. הוא אומר לעצמו: יוסף שנמצא בבור זה משהו שכבר קרה פעם בהיסטוריה היהודית. מה שהציל בסופו של דבר את יעקב ובניו זו העובדה שיוסף הפך למשנה למלך מצרים. אולי גם אני אוכל להציל כך את עם ישראל. אני אפול בשבי, ייקחו אותי לעמוד מול חומות ירושלים, ואני אגיד שם לאנשים – 'היכנעו והצילו את המקדש שלנו, אחרת הסוף כאן יהיה כמו ביודפת'.
"זה מה שאכן קרה. יוסף בן מתתיהו נשאר בחיים, הגיע לחומות ירושלים וקרא להם להיכנע. אבל בפנים היו קנאים, וזה מה שגרם להרס המקדש. אין לי ספק שאם היהודים היו נכנעים, בית המקדש לא היה נחרב", קובע אביעם. "לרומאים לא היה שום דבר נגד הדת היהודית, הם כיבדו אותה מאוד. אבל אם המרד לא נגמר והיהודים ממשיכים להילחם, אין ברירה ונהרוס את המרכז הפולחני שלהם. עובדה – גוש חלב נכנעה, ולא קרה לה כלום. אותו דבר בציפורי, וגם בטבריה. יודפת, גמלא וירושלים נלחמו. ולכן נהרסו".
התפיסה של הקנאים אמרה שברגע שהרומאים ייכנסו, הם יחללו את המקדש. מבחינתם זה נחשב לסוף העולם.
"נכון, אבל היו בירושלים אנשים שיכלו לקום ולומר שהרומאים מכבדים אותנו מאוד, חוץ מאפיזודה קטנה של הצבת צלם בהיכל. בבית המקדש המשיכו להקריב קורבנות באופן חופשי לאורך כל תקופת השלטון הרומאי. יש סיפור פחות מוכר של יוסף בן מתתיהו, על כך שחיילים רומאים חיפשו משהו בכפר יהודי, ואחד מהם מצא ספר תורה וקרע אותו. אותו חייל הובא לדין בפני הנציב הרומי והוצא להורג.
"כשבנו את הרכבת הקלה בירושלים, התגלה ליד מחנה הפליטים שועפאט אתר שאני קורא לו 'מחנה פליטים יהודי'. הרומאים הקימו את האתר הזה לפליטים יהודים אחרי חורבן הבית. יש בו רחובות ישרים ומסודרים, מקוואות ובית מרחץ, ונמצאו שם מטבעות מימי המרד הגדול ועד מרד בר כוכבא, כלומר, יהודים חיו שם כמעט שבעים שנה אחרי החורבן. במרד בר כוכבא הרומאים באמת איבדו כל סבלנות".
הרבה שנים הייתה מחלוקת סביב האמינות של יוסף בן מתתיהו. היא עדיין קיימת בעולם האקדמי?
"צריך לחלק את זה לשניים. כשיש הפגנת שמאל בכיכר רבין, בעיתון 'הארץ' יכתבו שהיו בה 100 אלף איש, ובתקשורת הימין יגידו שהיו עשרת אלפים. מה האמת? האמת היא שהייתה הפגנה. זה בדיוק הסיפור עם יוסף בן מתתיהו. הוא כותב שהיה לו צבא של 100 אלף לוחמים צעירים. בשביל זה צריך שיהיו בגליל לפחות חצי מיליון יהודים, ולא היה כמספר הזה. במקום שבו הפוליטיקה מדברת, יש אצלו בהחלט הגזמות. אבל כשהוא מדבר על נופי הגליל – כל מילה היא אמת. כשהוא מתאר יישובים בגליל, בכל מקום שנגעה יד החופרים התברר שהוא צדק במאה אחוז.
"למשל, הוא כותב שיש בגליל 204 כפרים יהודיים. במשך השנים חוקרים אמרו שזו הגזמה פרועה, אבל פרופ' חיים בן־דוד, חברי ושותפי למחקר, כתב מאמר שהראה שהמספר הזה קרוב מאוד למציאות. מצד שני, יוסף בן מתתיהו גם כותב ש'מספר יושבי הקטן שבכפרים' הוא 15 אלף. כלומר, אנחנו יכולים להבין באילו מקומות הוא השתמש בז'אנר הספרותי שמאפשר להגדיל ולהעצים או להקטין כשצריך, והיכן הוא כותב אמת לאמיתה.
"יוסף בן מתתיהו האמין בלב שלם שהא־ל בעזרנו ושאנחנו ננצח. אבל כשסביבו 60 אלף חיילים רומאים, הוא הבין שזה כנראה לא עובד. הוא אומר לעצמו: 'אני אפול בשבי, ייקחו אותי לעמוד מול חומות ירושלים, ואני אגיד לאנשים – היכנעו והצילו את המקדש שלנו'. אין לי ספק שאם היהודים היו נכנעים, בית המקדש לא היה נחרב"
"הוא הדין במקרה של יודפת. לפי יוסף בן מתתיהו, בטבח שם נהרגו 40 אלף איש. אי אפשר להכניס ביודפת אפילו מספר קרוב לזה, אבל את העובדה שהיה טבח ושהדם זרם ברחובות הוכחנו ארכיאולוגית. ואם להשוות את זה לאקטואליה שלנו, כשמדווחים לנו שחיסלנו חמישים אחוז מהכוח הרקטי של חיזבאללה – לפני שנה הייתי לוקח את זה כאמת מוצקה. היום אני לא בטוח שאין פה התנסחות ספרותית".
בדיקת עובדות
את עיקר תהילתו קטף פרופ' מוטי אביעם כשמצא את יודפת העתיקה. ב־1992 הוא הגיע לגבעה חשופה ליד יישובי משגב, אחרי שרוב הארכיאולוגים ויתרו עליה וטענו כי אין שם כלום. במקום להתחיל מראש הגבעה המסולעת, אביעם והסטודנטים שלו חפרו במדרונות. "היינו הראשונים שחשפנו יישוב יהודי מהמאה הראשונה לספירה", הוא משחזר. "מצאנו בתים מפוארים, מקוואות, מטבעות ועוד. השלב החשוב היה הניסיון להבין אם החומה שרואים על פני השטח קשורה למרד הגדול, ואכן מצאנו הוכחות ברורות לכך שהיא נבנתה ממש לקראתו.
"בצד המזרחי של החומה יש כבשן של בית יוצר. יוצרו שם כלי חרס מסוג מסוים, שאותם מצאנו על רצפות הבתים. החומה נבנתה למעשה על בית היוצר, ממש חתכה אותו באמצע. כל הממצאים הללו יצרו קפסולת זמן ברורה: היה פה קדר שייצר כלים ליישוב, היישוב חרב במלחמה, אבל לפני כן הקימו חומה ממש על הכבשן – כלומר, החומה קדמה לחורבן, אבל הוקמה אחרי בית היוצר. מבחינה ארכיאולוגית זה בינגו. הצלחנו להוכיח משני צידי הממצאים שהחומה נבנתה לקראת המרד. בנוסף, מצאנו שם מטבעות שהמאוחר ביותר ביניהם היה מתוארך לשנת 63 לספירה – והמרד פרץ בשנת 66. מצאנו גם אבני בליסטראות ועצמות אדם לרוב, וכל זה נתן לנו תמונה חדה וברורה: היישוב חרב במלחמה בין היהודים לרומאים בשנת 67 לספירה, בדיוק כפי שסיפר יוספוס פלביוס".
מה בעצם החשיבות של ממצאי המרד ביודפת? הרי יש הוכחות לא מעטות לאירועי המרד הגדול, בעיקר בירושלים?
"ביודפת גם לא הייתה ההתנגשות הראשונה בין יהודים ורומאים, אבל זה כן היה המצור הראשון שהטילו רומאים על יישוב יהודי בארץ ישראל. אם תרצה, תחילת המלחמה העצימה. לאחר מכן ימשיך הכיבוש הרומאי, יוטל מצור על מקומות נוספים בגליל, ובסוף יגיע תורה של ירושלים.
"אני לא הלכתי לחפור ביודפת כדי למצוא את המצור הראשון. הלכתי לשם כדי לבדוק אם בגבעה הזאת יש אכן שרידים של יישוב יהודי, והאם הממצאים יכולים להעיד שהיישוב הזה נחרב במרד הגדול, כפי שמספר יוספוס. לא מעט חוקרים אמרו שיוספוס שיקר, שהוא בכלל לא היה בגליל ושלא הייתה מלחמה ביודפת. נצרכנו לשבע־שמונה עונות חפירה שבסופן מצאנו עדויות ברורות לכל מה שהוא כתב".
המצור על יודפת החל בחודש מאי של שנת 67 לספירה. ב־19 ביולי היא נפלה, ויוספוס נשלח למחנה שבויים, כמו רבים מיהודי הגליל. כוחות הצבא הרומי, מתאר אביעם, המשיכו לטבריה וכבשו אותה ללא קרב. "אחרי שלושה חודשים הם עלו להר תבור ואז לגמלא, סיימו את העבודה בגוש חלב, נחו קצת והחלו לנוע דרומה, לכיוון ירושלים. שנת 69 לספירה היא 'שנת ארבעת הקיסרים' – מלחמת אזרחים ברומא בין ארבעה טוענים לכתר, אחרי מותו של נרון. מי שזוכה בכתר הוא אספסיאנוס, שהיה מפקד חיל המשלוח לארץ ישראל. כקיסר, הוא שולח את בנו טיטוס לסגור חשבון, ואז מוטל המצור על ירושלים ונחרב בית המקדש.
"אני לא מאלה שמנתקים את עברה של ארץ ישראל מהפוליטיקה המודרנית. יש לי אג'נדה פוליטית, כמו לכל אחד אחר, אבל אני משתדל להרחיק אותה מהמחקר שלי. אני מלמד את ההיסטוריה של עם ישראל ותולדותיו, מסתמך על עדויות ארכיאולוגיות, וחושב שאני יודע להשתמש במקרא בצורה מאוזנת; להבדיל בין עולם של אמונה לעולם של ממצא ותרבות חומרית"
"כל היישובים היהודיים בגליל, למעט יודפת וגמלא, נותרו מיושבים ביהודים גם אחרי חורבן הבית. נכון שרבים נהרגו או נלקחו בשבי, אבל היהודים המשיכו להיות רוב בארץ ישראל, עד מרד בר כוכבא".
באמצע הריאיון שאנו עורכים בשטח נשמעות אזעקות מהיישובים הסמוכים – כנראה מאלמגור, על הגבעה ממול. אנחנו נכנסים למתחם "בית הבק" הסמוך. קולות נפץ עמומים נשמעים, ודומה שההיסטוריה מתערבבת עם ההווה באופן המפורש ביותר. אנחנו יוצאים, ופרופ' אביעם שב ומתיישב על גזע העץ שעזב כמה דקות קודם. "גם פה אני ממשיך לרדוף אחרי יוסף בן מתתיהו", הוא מחבר אותנו שוב לבית צידה. "בבקעה הזאת ממש התרחש קרב בין הצבא שלו לצבא של אגריפס – מלך יהודי ששלט על לא־יהודים במרחב של סוריה, והיה מחויב לרומאים. המערכה הזאת, לפני נפילת יודפת, מתחוללת בביצות של בית צידה. יוספוס דוהר על סוס לצד חייליו, הסוס מועד בביצה, יוספוס נפצע בכתף ולוקחים אותו לרופא בכפר־נחום. הכול כתוב בספר האוטוביוגרפי שלו, 'חיי יוסף', שאין לנו סיבה להניח שהוא לא נכון".
ההיסטוריה נשארה, גם האמונה
את רוב חייו הבוגרים הקדיש פרופ' אביעם לחינוך. כשאני שואל אם הוא מרגיש שהדור הצעיר מחובר פחות לערכי ההיסטוריה ולשורשים הארצישראליים, הוא משיב: "זה נכון שלא לומדים היום היסטוריה כמעט בכלל, וגם לא תנ"ך. אני משתדל להעביר לילדיי ולנכדיי את הערכים האלה, לא כערך אמוני אלא כחלק מההיסטוריה של עם ישראל. הם יודעים שלפחות עד המאה ה־19 עם ישראל, כמו רוב העמים, היה מאמין ברובו המוחלט. וגם היום, כשיש הרבה חילונים בעם ישראל, ההיסטוריה לא השתנתה. הייתי רוצה מאוד שגם סטודנטים למחשבים יקראו את יוסף בן מתתיהו – או לפחות את הספר שאני כתבתי, שנותן הסתכלות היסטורית מודרנית יותר – כדי לדעת את ההיסטוריה.
"אני חושב שהוויכוח שלנו בשמאל מול העולם הדתי־לאומי הוא בעיקר בפן המדיני, הגם שכמובן יש בו אלמנט אמוני. מול החרדים קשה לי הרבה יותר. כבר בגיל 14 חטפתי מכות מחרדים על רקע חפירת קברים. הדמוקרטיה, מדינת ישראל שאני חי בה וחוקיה, עומדים אל מול אלימות מצד גוף שאומר 'אני אחליט מה קורה פה'".
אתה חושב שיש בשמאל ניסיון התרחקות מהשורשים שלנו, בשם ערכים הומניסטיים?
"יש בהחלט חלק כזה בשמאל. אני שייך לחלק מהמחנה שאומר שיש פוליטיקה מודרנית, יש עבר של עם ישראל – והם לא צריכים לבטל זה את זה. אני לא מתחבר לאלה שמנתקים את עברה של ארץ ישראל מהפוליטיקה המודרנית. יש לי אג'נדה פוליטית, כמו לכל אחד אחר, אבל אני משתדל להרחיק אותה מהמחקר שלי. אני מלמד את ההיסטוריה של עם ישראל ותולדותיו, מסתמך על עדויות ארכיאולוגיות, וחושב שאני יודע להשתמש במקרא בצורה מאוזנת; להבדיל בין עולם של אמונה לעולם של ממצא ותרבות חומרית. אפשר להיות איש שמאל נהדר ולשלב בין השניים. נכון, יש אגף בשמאל שמנסה לרתום את המדע לאג'נדה פוליטית, כמו שיש גם בימין. אם אבוא לממשלה היום ואגיד 'מצאתי כנסייה חשובה מאוד על שם פטרוס הקדוש בבית צידה, בואו נפתח אותה לאתר תיירות', ברור לי שזה לא יקרה".
"הסטודנטים האמריקנים שחפרו איתי בבית צידה, ברחו חזרה לאמריקה דרך עמאן. התקשרתי לפועלים מסח'נין שיבואו במקומם, אבל הם אמרו לי 'נראה לך שעשרים ערבים יכולים לנסוע על טנדרים בגליל עכשיו?'. הם הגיעו אחרי שבועיים, והיינו החפירה הארכיאולוגית הפעילה היחידה בארץ"
יש עוד מקומות שהיית רוצה להגיע אליהם? אולי עוד תחנות בחייו של יוסף בן מתתיהו?
"ממש במקרה אני חופר עכשיו באתר במרכז הגליל התחתון שהוא היה בו – שיחין. שכנה שם מפקדה שלו בזמן המרד. אני חופר שם כבר עשר שנים, ועדיין לא גילינו הרבה ממצאים מהמאה הראשונה לספירה. כך או כך, אני חושב שאסיים את הקריירה הארכיאולוגית שלי כאן ובשיחין. לא נראה לי שאפתח עוד חפירה בגיל 75, כבר מרגישים בגוף את העבודה הפיזית".
מה אתה עוד מנסה למצוא כאן, בבית צידה?
"נותרה פה עוד שאלת מחקר אחת, שאני מקווה לענות עליה בשתי העונות הבאות, האחרונות שהקצבתי לכך. אני רוצה למצוא הוכחה ארכיטקטונית לכך שבית צידה הפכה להיות פוליס, כלומר עיר משמעותית. זו הייתה הוראה של המלך הורדוס פיליפוס, ששלט באזור אחרי מות אביו, הורדוס הגדול, בשנת 4 לפני הספירה. לא בהכרח נמצא את ההוכחה, כי כשמכריזים על עיר בישראל, זה לא אומר שמיד יקרה בה משהו שניתן למצוא בחפירות אחרי אלפיים שנה. אבל יכול להיות שבנו פה מבנה ציבורי גדול, או בית מרחץ עירוני. אם נצליח למצוא משהו כזה בשנתיים הקרובות, מבחינתי זה יהיה סיום מוצלח מאוד, ואתיישב לכתוב את הדו"ח על המקום. אני צובר חובות בכתיבת דו"חות, עוד לא כתבתי את הדו"ח על יודפת".
זה מפתיע. יש סיבה לעיכוב?
"שלוש שנים אחרי שסיימתי את החפירות ביודפת, פרשתי מרשות העתיקות בטריקת דלת. הלבישו עליי סיפור שחיתות שלפיו מכרתי אבנים מאתר עתיקות, ומהכסף הזה בניתי את הבריכה בחצר שלי. יש רק בעיה אחת – אין לי בריכה בחצר. הייתי אמור להתמנות לראש מרחב צפון ברשות, אבל החלטתי לפרוש בעקבות האשמות השווא האלה. כשישראל חסון מונה לראש רשות העתיקות, הוא החזיר אותי לתפקידיי, אבל הייתי צריך לבטל את תביעת הדיבה שהגשתי נגד הרשות – אני לא יכול לעבוד ברשות שאני תובע אותה. הפסדתי עשרות אלפי שקלים, אבל אני אוהב ארכיאולוגיה, אז מבחינתי זה היה כדאי".
לפני שנתיים פרש אביעם לגמלאות, אבל הוא ממשיך להרצות במחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת כנרת. ב־6 באוקטובר 2023 הוא התחיל לחפור בבית צידה עם קבוצת סטודנטים מטקסס. "למחרת בבוקר אמרתי להם 'אל תדאגו, אני בא לאתר עם אקדח'. התחלנו לעבוד, אבל מהר מאוד התברר שזה לא הולך להיות סיפור קצר, וביום שלישי הם הצליחו לברוח חזרה לאמריקה דרך עמאן. התקשרתי לפועלים מסח'נין שיבואו במקומם, אבל הם אמרו לי 'נראה לך שעשרים ערבים יכולים לנסוע על טנדרים בגליל עכשיו?'. הם הגיעו אחרי שבועיים, והיינו החפירה הארכיאולוגית הפעילה היחידה בארץ, וכפי שאתה רואה אנחנו פעילים גם עכשיו. יש פה יהודים, ערבים, אמריקנים – אסקפיזם נהדר שמעמעם את התחושות הקשות מאוד.
"הבנתי שבסוף הכול זה ארכיאולוגיה. ב־51 השנים שחלפו מאז מלחמת יום כיפור, רצפת הבונקר בתל־סאקי הלכה וצברה שכבת אבק, הזיכרונות שקעו באבק הדורות. 7 באוקטובר הביא איתו רוח חזקה שגילתה שוב את רצפת הדם שלי. הרצפה בתל־סאקי דומה כל כך למראה רצפת המיגונית בעוטף, מזכירה את הדם בזמן הטבח ביודפת – והדמיון עוצר נשימה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
