מאז 7 באוקטובר ציר הזמן שלהם התפצל. כשיונתן חמק בנס מכדור של צלף, לאילה לא היה מושג. כשכל המדינה עקבה בדריכות אחר הנעשה בצפון ובדרום, אליו החדשות לא הגיעו. עכשיו היציאות הביתה מתארכות והפערים מצטמצמים, בין השאר בזכות אבן שהובאה היישר ממנהרה בעזה
בין הדי היירוטים שחזרו לאחרונה למרכז הארץ, ובין השקט המתוח ששורר בבית עוד מראשית המלחמה, משפחת דקל מנווטת את חייה במציאות שסועה. מעל מאתיים ימי מילואים עברו על המשפחה מאז 7 באוקטובר, והסבבים לא אמרו את מילתם האחרונה. יונתן (42), מתכנן ערים ביומיום, העביר את רוב השנה האחרונה בתפקיד קצין אג"ם בעזה. אילה (41) ממשיכה בתפקידה כראש הישיבה החילונית של בינה, ובמקביל מנווטת כמעט לבדה את המשפחה. שלושת הבנים – אביתר (15), בארי (13) ותבור (10.5) – לומדים לחיות בצל המלחמה, וקולטים בחושיהם החדים את מה שעובר על ההורים.
בפגישתנו אפשר לחוש שהאוויר רווי מתח, כאילו הבית עצמו לא רגיל לראות את כולם יחד. בני הזוג יושבים על הספה, ידיהם משולבות, כאילו מחפשות עוגן בים הסוער של המציאות החדשה. יונתן, שנוכחותו במקום הזה הפכה נדירה, מספר כי הוא מנסה עדיין להבין איך מטליאים את הזמן האבוד. "בשבוע שעבר נכנסנו יחד לאספת הורים בתיכון, דיברנו עם המנהל, ופתאום אני מבין: הפעם הקודמת שבה ישבתי פה הייתה באספת הורים לפני שנה. באותו רגע קלטתי שנמחקה לי שנה מהחיים. המילואים והחיים אלו שני עולמות נפרדים שלא מתחברים, ומבחינתי הסיפור של המלחמה הוא בעצם איך מגשרים על הפער הזה.
"אני נמצא עם חטיבה סדירה, ואנחנו עושים פעולות של חיילים סדירים, עומדים בראש החץ במשימות איכות. לאורך כל התקופה היינו 'בפנים', בלחימה אינטנסיבית, וכשאני נכנס ללחימה אני אול־אין – סוגר איזשהו צוהר פנימי בתוכי, נועל את האופציה של געגועים ורגשות כדי שאוכל לתפקד. אני חוסם את המחשבות האלה משום שיש לי אחריות אדירה על מאות אנשים. גם החיבוק שאני נותן למשפחה הוא בשבילה, כדי שיהיה לה זיכרון של חיבוק. אני חייב להיות בפוקוס, ולכן הפעולות שלי מעשיות מאוד. מבחוץ קור הרוח הזה יכול להיראות מוזר, אולי אפילו מבהיל, אבל בעשייה שאני נמצא בה אין מקום לפחדים".
אילה יושבת לצידו, שולחת לעברו מדי פעם ליטוף אוהב. "כמה שעות לפני שיונתן נכנס לעזה, הוא בא הביתה לרענון", היא מספרת. "מה הוא עשה בזמן הזה? כתב צוואה. נסגר בתוך השירותים, כתב אותה וביקש שאביא שני עדים. הוא גם השביע אותי שאתחתן שוב אם משהו יקרה. וביום שהוא יצא, בארי נתן לו חיבוק ואמר 'תיזהר לא למות'".
הם מספרים שהתקופה התובענית שעברה על המשפחה דווקא חיזקה את הקשר ביניהם. "המזל שלנו הוא שרבנו מספיק לפני כן", משתפת אילה בחיוך קל. "הזוגיות שלנו כבר ידעה משברים, וצלחנו אותם, אז במידה מסוימת היו לנו הכלים להתמודד".
"אני מבחינתי גיליתי את אילה בשנה הזאת", אומר יונתן. "היא התגלתה במלוא עוצמתה. לא הייתי יכול לעשות את מה שעשיתי שם בלי הגיבוי המשפחתי שקיבלתי ממנה. אני יכול לומר לך שאצלנו בגדוד, בכל פעם שיש התכוננות לסבב או משימה כלשהי, החבר'ה אומרים 'אחי, אני בא, רק תן לי כסף לייעוץ זוגי, כי אנחנו כבר על הקצה'".
אילה: "ביום ההולדת שלו יונתן שלח לנו סלפי כשמאחוריו רואים את עזה חרבה. הילדים אמרו לי 'איפה זה? מה, אבא בעזה?'. עניתי להם שאני לא מרשה לו באמת להילחם, והוא רק שומר על חיילים אחרים. אביתר הרגיע את בארי ואמר לו: 'אל תדאג, אבא לא יעשה מה שאמא לא מרשה'. אבל כשיונתן חזר מעזה, כל הסיפורים היו פה"
הילדים מבקשים לשוחח איתי בפרטיות, בלי נוכחות ההורים. אני מתיישבת איתם, סקרנית לשמוע את נקודת מבטם: האם הם מרגישים שאמא לפעמים מסתירה מהם מידע? איך הם מתמודדים עם חוסר הוודאות?
"אמא אומרת לנו הכול", אומר תבור הקטן בטון בוטח.
"היא לא אומרת כלום", מתקן אותו אביתר.
ככה אתה מרגיש?
"הרבה פעמים אני מרגיש שאמא יודעת דברים ולא מספרת לנו. אני מניח שהיא מנסה לגונן עלינו, אבל הייתי רוצה שהיא תספר. אני מעדיף לדעת. כשהיא לא מספרת לי, אני דואג יותר".
בבית הספר מסתכלים עליכם בתור "ילדים של מגויס"?
בארי: "בהתחלה התייחסו לזה הרבה, עכשיו כבר לא כל כך. אני חושב שהם אולי לא מבינים שזה נמשך".
תבור מסתייג: "אני לא בטוח שאני רוצה את היחס המיוחד הזה. פעם אחת לקחו אותנו, כל ילדי המגויסים, ועשו לנו פעילות בנפרד. לא אהבתי את זה שמבדילים אותנו מהאחרים".
יש פחדים או חרדות שמלווים אתכם בתקופה האחרונה?
תבור: "בכל פעם שיש אזעקה או מטוסים או משהו שעובר לי ממש מהר מעל הראש, אני מקבל הרגשה מוזרה. כאילו כל החיים עוברים מולי".
אביתר: "גם אני מפחד, אבל אני נותן לזה פחות או יותר חמש שניות להיכנס לגוף, וזהו, זה משתחרר. אני מתמודד עם זה בעצמי".
תבור: "יש לי שיטה אחרת. אני פשוט פורק אנרגיה, הולך לשחק כדורגל או משהו, וזה מסיח את דעתי".
קרה שראיתם את אמא נשברת?
"כן, פעם אחת היא בכתה", הם עונים כמעט במקהלה.
ומה ההרגשה כשרואים את אמא בוכה?
"לא כיף", הם משיבים יחד.
בארי: "אנחנו באים, מחבקים אותה, מספרים לה דברים מצחיקים, מעלים לה זיכרונות, ואז היא נרגעת".
כשההורים מצטרפים שוב לשיחה, אני מספרת לאילה על הרצון של הילדים להיות מעודכנים יותר במתרחש. "האמת היא שגם אותי לא תמיד מעדכנים", היא אומרת. "אם יונתן מתקשר פתאום, אני מבינה שמשהו קרה".
"בחודש מאי היינו בלחימה אינטנסיבית בג'באליה", נזכר יונתן. "הכניסה לשם הייתה הקשה ביותר שלנו. האויב חיכה לנו חודשים, ונלחם בכל הכוח. זו הייתה פעולה ערכית מאוד, היינו שותפים למאמץ למציאת הגופות של תשעה חטופים. חייל מהגדוד שלי, רן יעבץ ז"ל – שהוא גם חבר שלי מהשכונה, אבא של חבר של תבור – נהרג באותו בוקר מפיצוץ של קנה מרגמה. זו הייתה הפעם הראשונה שהמוות פגש את המעגל הקרוב שלנו. לחזור הביתה אחר כך היה גם לפגוש את החוסר שלו. זה אדם שהייתי רגיל לראות בתוך השגרה שלי, ופתאום אני מתחיל שנה בלעדיו, מסיע לחוגים בלעדיו".
אילה: "האירוע הזה השפיע עלינו מאוד, כי זה היה קרוב, ודרכו הילדים הבינו פתאום מה יכול לקרות. הם הבינו שכשאבא אורז תיק, יכול להיות שזו הפעם האחרונה שהם רואים אותו. עד אז ניסיתי למסך להם את החוויה".
"כמה ימים אחר כך יצאנו ללחימה גדודית", ממשיך יונתן. "הייתי בחפ"ק מג"ד בתצפית לפני התקפה, ופתאום גיליתי ששכחתי את המשקפיים, אז רצתי להביא אותם. בדקה הזאת צלף ירה אל החפ"ק, ופגע במג"ד ובקַּשָּׁר שלי. מצאנו את עצמנו באירוע של שני פצועים קשה בתוך החפ"ק, ואני הייתי צריך לדאוג לפינוי ולתפוס פיקוד עד שהסמג"ד ייכנס לעניינים. הצלחנו להציל אותם, והמג"ד כבר חזר אלינו, אבל הקשר שלי בשיקום ארוך שנמשך עד היום. באירועים כאלו אני כותב לאילה שהכול בסדר, כי ברור שהמוות היה קרוב".
יונתן: "בעבודה התחשבו בי ותמכו מאוד, אבל התחושה של התלישות היא קשה. יש הבנה שאני לא יכול לקחת על עצמי דברים גדולים, רק משימות שאני יכול לסיים מחר או מחרתיים, כי בעוד שנייה אני נעלם שוב. בדרך כלל אנשים שואפים להתפתחות בעבודה, ואצלי זה לא מתאפשר כרגע"
אילה לקחה על עצמה לבקר את הפצועים מהתקרית. "פגשתי אותם בבית החולים, והם סיפרו לי איזה נס היה. רק אז הבנתי שבעצם יונתן יכול היה להיות שם. כשהוא חוזר הביתה, אפילו אם זה לזמן קצר, גם הוא הולך לבקר פצועים. חשוב לו שהמשפחות ידעו מה היה, שיכירו את התמונה הכוללת".
יונתן: "הדברים מתרחשים בעזה, ואין מי שיתווך אותם החוצה. אילה היא השגרירה שלי בעולם החיצון. אני מעדכן אותה על פצועים, והיא הולכת לדבר איתם ועם המשפחות. היא לא רק סופגת את כל התחזוקה של הבית, היא גם בתפקיד".
אילה מהנהנת: "במובן מסוים זה גם עזר לי, כי ככה שמרנו על סוג של תקשורת. היינו חלק מאותו סיפור. כי ב־7 באוקטובר בשעה שבע וחצי הוא כבר לא היה בבית, ומשם המסלולים שלנו התפצלו".
איך התמודדת עם המציאות החדשה?
"אני זוכרת שהייתי ממש בחרדות בהתחלה. הייתה לי תחושה שהדברים שאני יודעת לעשות, אין בהם צורך במלחמה. אני לא יודעת להשתמש בנשק, אני גם לא מהבשלניות, אני יודעת לדאוג לרוח. לקח זמן עד שמצאתי את המקומות שבהם אני יכולה לתרום ולהחזיר לעצמי את תחושת המשמעות. זה התחיל מקבלות שבת שארגנתי בכיכר החטופים, והמשיך בביקורי פצועים ושאר פעילויות שיזמתי בשביל לשמור על חיוניות".
ואיך ממשיכים במקביל את המטלות היומיומיות של הבית?
"לא פחדתי מהתפקוד הטכני בבית. הילדים גדולים יחסית, ואני גם לא מייחסת חשיבות גדולה לסדר. היו ימים שלמים שחיינו בהם על פיצות והמבורגרים, ולא היה לי אכפת. מאז שהתחתנתי לא עשיתי כביסה, זה התפקיד של יונתן בבית, וגם עכשיו לא עשיתי: הסבתות באו לפה וכיבסו בתורות".
מה סיפרתם לילדים על המצב?
אילה משתהה רגע, מחפשת את המילים הנכונות. "בהתחלה באמת לא ידעתי מה לספר להם. הם ידעו שאבא בדרום, ידעו שיש מלחמה, אבל לא סיפרתי להם שהוא בעזה. כשיונתן יצא מהבית ב־7 באוקטובר, הוא אמר 'עד יום ההולדת שלי אני אחזור'. יום ההולדת שלו בנובמבר, ואני זוכרת שאז זה נשמע לי כמו המון זמן. ביום ההולדת הוא שלח לנו סלפי כשמאחוריו רואים את עזה חרבה. הילדים ראו את התמונה ואמרו לי: 'איפה זה? מה, אבא בעזה?'. עניתי להם שאני לא מרשה לו באמת להילחם, והוא רק שומר על חיילים אחרים. אביתר הרגיע את בארי ואמר לו: 'אל תדאג, אבא לא יעשה מה שאמא לא מרשה'. אבל כשיונתן חזר מעזה כל הסיפורים היו פה, כבר אי אפשר היה להסתיר. הנקודות הכי קשות בכל התקופה הזאת היו כשמצאו חטופים מתים. הייתי יושבת ובוכה, והילדים היו באים ומחבקים אותי. שם נשברתי".
יונתן: "היינו מאתיים מטר מהתקרית שבה שלושה חטופים נהרגו מאש צה"ל. זה היה רגע נורא, אחת מנקודות השפל בשירות. תקופה ארוכה אנחנו בעזה, הופכים את הבתים בשביל למצוא איזה כפכף, איזה בגד, איזו תעודה של מישהו מהחטופים, כל הזמן חיפשנו, והם היו במרחק כמה מאות מטרים מאיתנו, בחיים. אני לא יכול לתאר לך את תחושת הפספוס. רק המח"ט והמג"ד שלי הצליחו למצוא את הכוחות להרים לכולם את הראש ולהמשיך בלחימה היומיומית ובחיפוש החטופים".
אילה: "המזל שלנו הוא שרבנו מספיק לפני כן. הזוגיות שלנו כבר ידעה משברים, וצלחנו אותם"
יונתן: "אצלנו בגדוד החבר'ה אומרים 'אחי, אני בא, רק תן לי כסף לייעוץ זוגי, כי אנחנו כבר על הקצה'"
"גם ביום ההולדת של יונתן בכיתי", ממשיכה אילה, "אבל כשחילצו את ארבעת החטופים מנוסייראת אמרתי לעצמי: אוקיי, אני מבינה למה הם שם. אבל מה שנדהמתי לגלות, ואני מתחילה להבין את זה רק עכשיו, זה כמה יונתן בעצם ממודר. וזה משהו שלא מבינים ולא מדברים עליו. בכל מה שנוגע לתכנון של איך תיראה המתקפה הבאה הוא פיקס, אבל מה שקורה בבית – הוא לא מצליח להכניס את זה לראש. גם כל הדרמה שאנחנו חווינו פה ב־7 באוקטובר כשהיינו צמודים לחדשות, הם לא חוו אותה כי הם היו שם. אני זוכרת שהוא חזר הביתה אחרי חודש וחצי, והיה בהלם כששמע שפינו את קריית־שמונה".
יונתן: "העולם שלי הוא עולם של הנגשת מידע, אני מביא אותו לאנשים, ואז אני מגיע הביתה ומרגיש מטומטם, כי אין לי מושג מה קורה".
אילה: "זה בלט מאוד אחרי המבצע בנוסייראת. הראיתי לו תמונה של נועה ארגמני, והוא לא זיהה אותה. כל המדינה מכירה אותה, יונתן והאנשים שלו היו מעורבים במבצע החילוץ שלה – אבל לא ידעו איך היא נראית. זה פער. יש בור של ידע שאני צריכה להשלים לו כל הזמן. אני מרגישה כאילו חיינו ביקומים מקבילים".
יונתן: "כך גם בעבודה – אני מגיע אחרי שלא הייתי שם חודשים, ושומע על כל חילופי התפקידים והמכרזים שאנשים עברו. נמאס לי כבר להיות מופתע כל הזמן. אני ממש מרגיש בפיגור".
כשיונתן חוזר הביתה, הוא נושא איתו את תודעת הקרב?
אילה מחליפה איתו מבט, כמו מבקשת את אישורו לתאר. "בלילות הראשונים הוא היה קם באמצע הלילה, מעיר אותי ושואל 'למה לא הערת אותי לכוננות עם שחר?' ואני אומרת לו: יונתן, אתה בבית, אתה יכול לישון. במשך כמה לילות הוא ישן על הרצפה, כי המיטה הייתה רכה מדי בשבילו.
"כשהוא חזר מג'באליה נסענו מיד ליוון, כל המשפחה. רציתי שיהיו לנו רק השיחות שלנו, שלא נצטרך להתעסק גם עם התפעול של הבית. וגם שם הוא נרדם על הרצפה בכמה לילות".
יונתן: "הסיפור האמיתי של המלחמה הזו הוא המעברים. אתה מוצא את עצמך חסר סבלנות לפעמים כלפי השטויות השגרתיות. אין לך יכולת להכיל את ההתפרצויות הנורמליות של ילדים. אתה מתפוצץ בשניות, כי הגוף שלך רגיל כל כך להיות במצב דרוך, להגיב במהירות. עזה היא לא מקום שמתרגלים בו אורך רוח".
אילה: "אני חושבת שעיקר הפער התגלה כשיונתן חזר לתוך הרוטינה שהשתנתה. הוא כל הזמן אמר 'שקט פה', כי הרעש כבר הפך לקולות הרקע של החיים שלו. היו גם הרבה דברים שהשתנו מסביב – שעות השינה של הילדים, זמני מסך שהתארכו. יונתן דתי ואני לא שומרת שבת, אז כשהוא לא היה כאן לא שמרנו. הוא היה צריך להתמקם בתוך הסדר החדש, וזה לא היה קל".
ואיך נראתה החזרה למקום העבודה?
יונתן: "בסבב א' זה היה כמו קריעת ים סוף. התחשבו בי ותמכו מאוד, אבל התחושה של התלישות היא קשה. יש הבנה שאני לא יכול לקחת על עצמי דברים גדולים, רק משימות שאני יכול לסיים מחר או מחרתיים, כי בעוד שנייה אני נעלם שוב. זה מצמצם מאוד את היכולת שלך לתרום באמת. בדרך כלל אנשים שואפים להתפתחות בעבודה, ואצלי זה לא מתאפשר כרגע. אני לא רוצה להפעיל אנשים אחרים שיצטרכו לסיים את מה שהתחלתי, אז אני לוקח משימות קצרות טווח".
אילה: "בלילות הראשונים יונתן היה קם באמצע הלילה, מעיר אותי ושואל 'למה לא הערת אותי לכוננות עם שחר?'. ואני אומרת לו: אתה בבית, אתה יכול לישון. במשך כמה לילות הוא ישן על הרצפה, כי המיטה הייתה רכה מדי בשבילו. גם כשנסענו ליוון, הוא נרדם על הרצפה"
אפילו עכשיו, כשתקופות השהות בבית ארוכות יותר, הוא עדיין מתקשה להתגבר על הפער. "יש בי חלק שנשאר בג'באליה", הוא מודה. "כי נתנו שם הכול, חלק נתנו גם את הדם שלהם. זה בא אליך בלילות, או כשאתה באירועים עם הילדים, או כשאתה מנסה לחזור לעבודה. זה בא אליך בגלים. ולא משנה כמה אני מנסה להיות קול, זה נמצא ונוכח. חווינו שם את האקסטרים של האקסטרים. זה לא משהו שאפשר להסביר".
"בכניסה השלישית שלהם לעזה, יונתן התקשר אליי ואמר – 'את לא מאמינה, החלטתי מה ניתן לכל הקצינים כשאנחנו יוצאים מכאן, שנזכור ולא נשכח'", מספרת אילה. "הם החליטו לחתוך אבנים מתוך קשת של מנהרה שהם מצאו שם, ולהביא את זה למשפחות עם כיתוב, מעין אות הוקרה. אמרתי לו: אתה נורמלי? זה מה שתביאו? אבל פתאום הבנתי כמה הדבר הזה משמעותי לו. זה מראה שלא משנה כמה קשה, אנחנו נמשיך, לא נחדל מחיפוש. אז עכשיו יש לנו בסלון אבן ממנהרה בעזה. מה שהאבן הזאת עושה הוא לנסות לחבר בין הסיפורים שלנו שהתפצלו. שחלק מהדברים יעברו אליי, וחלק מהדברים גם יעברו אליו. שנהיה שותפים באותו סיפור".
