כשאבישי הוזעק למילואים, טל ידעה שהיא תגבה אותו ותתמוך בו עד קצה גבול היכולת – ואז הקצה הזה אכן הגיע, ונדרשה עבודה עדינה של בניית אמון מחודש. צה"ל חייב ללמוד ולהבין את מה שקורה בתוך המשפחה כשהשירות הולך ומתארך, הם אומרים, כי בלי עורף איתן בבית, גם הנציג בחזית עלול להישבר
הדרך לבית משפחת רוטשטיין עוברת בין נופי המדבר של בקעת הירדן. הבית רחב הידיים צופה לעבר האינסוף, ונדמה כאילו נלקח מאיזו גלויה או שומר מסך. אבל התמונה האידילית הזאת לא מסגירה את סערת הרגשות והאתגרים שהרוטשטיינים חוו לאורך השנה האחרונה. ההיעדרות הממושכת של אב המשפחה הייתה קשה במיוחד, מפני שהאם נאלצה לצלוח לבדה חלק ניכר מחודשי היריונה השלישי, והבת הבכורה – ילדה בת שמונה בלבד – מצאה עצמה בתפקיד המבוגר האחראי.
טל, בת 35, עובדת כמדריכת חוגי תנועה. אבישי, בן 38, עובד במועצת הצמחים בימים כתיקונם, ומשרת בגדוד 8132 של חטמ"ר עציון בימים שאינם כתיקונם. יש להם שלושה ילדים: רותם (8), שחר (2) ויהב, שנולד לפני שלושה חודשים. "שבועיים לאחר תחילת המלחמה, כשאבישי כבר היה עמוק בתוך המילואים, גיליתי שאני בהיריון", מספרת טל. "ההתחלה שלו הייתה קשה מבחינה פיזית. ממש יצאתי מתפקוד. אני חושבת שסיפרתי בעבודה שאני בהיריון כבר בשבוע הרביעי או החמישי, כי לא הייתה ברירה. אמרתי להם: תשמעו, אני מרגישה נורא, אין לי בעל בבית, אני פשוט לא יכולה להגיע".
ב־26 ביוני, כשאבישי היה בעיצומו של הסבב השני, טל כרעה ללדת. חברה לקחה אותה לשיבא. "בחמש בבוקר כתבתי לו שאני יוצאת, ושיגיע לשם. ההורים שלי נשארו לשמור על הבנות".
רותם משתרעת על הספה ומניחה את ראשה על ברכי אמה. היא נראית נבוכה מכדי להשתתף בשיחה, אבל אל תתנו לביישנות להטעות. "במשך ימים שלמים הילדה הזאת תפקדה על תקן אבא", אומרת טל. "היא טיפלה בשחר, העסיקה אותה ושיחקה איתה. בשלב מסוים היא אפילו התחילה להכניס כביסה למכונה ולהכין אוכל".
והיו לך נקיפות מצפון על כך שאת מפעילה אותה במטלות כאלה?
"בהחלט. אבל איזו ברירה הייתה לי? היו ימים שבהם אכלנו קורנפלקס עם חלב כל היום. לפעמים זו הייתה גם ארוחת ערב".
רותם מתגברת על המבוכה, ואני מצליחה לחלץ ממנה כמה משפטים. "בשבת הראשונה של המלחמה היינו בבית הכנסת, ופתאום הקפיצו את אבא. אמא אמרה לי לרוץ אחריו הביתה ולהגיד לו להשאיר לה את הרכב שיש בו דלקן. כשראיתי שהוא הולך זה כמעט גרם לי לבכות".
אבישי: "הייתה לי שיחת וידאו עם רותם, ואני מוצא את עצמי אומר לילדה בת שמונה – אנחנו צריכים לגלות בגרות, ואני צריך שתעזרי לאמא. דיברתי אליה כאילו היא אדם בוגר. חבר שלי אמר לי אחר כך 'וואו, זו הייתה שיחה מדהימה'. ואני חשבתי לעצמי – מה מדהים בזה? אני מצפה מילדה בת 8 שתהיה בת 17, ובעצם תתפוס את המקום שלי בבית. זה לא מדהים, זה מטורף. מזעזע".
טל: "גם כשאבישי חזר לחופשות, רותם המשיכה למלא את תפקיד ההורה. יצאנו פעם יחד לטיול, ושמענו אותה גוערת בשחר על משהו מסוכן שהיא עשתה. אבישי אמר 'זה בסדר, רותם, אנחנו ההורים שלה ואנחנו משגיחים'. ואני אמרתי לו: 'לא, כרגע אני ורותם ההורים שלה. אתה לפעמים מופיע ולפעמים לא, ומבחינתה היא בעמדה של הורה"
"גם כשאבישי חזר לחופשות קצרות, רותם המשיכה למלא את התפקיד הזה", מספרת טל. "יצאנו פעם יחד לטיול, ושמענו אותה גוערת בשחר על משהו מסוכן שהיא עשתה. אבישי הסתובב ואמר 'זה בסדר, רותם, אנחנו ההורים שלה ואנחנו משגיחים'. ואני הסתכלתי עליו ואמרתי: 'לא, אבישי, כרגע אני ורותם ההורים שלה. אתה לפעמים מופיע ולפעמים לא, ומבחינתה היא בעמדה של הורה. אם אני נכנסת להתקלח, היא אחראית על ילדה בת שנתיים ותינוק בן יומיים. אין פה אף אחד אחר. וכשמספרים לי במעון משהו על שחר, אני חוזרת הביתה ואת מי אני משתפת? את רותם. ואז אני אומרת – א־לוהים, אני מנהלת שיחות על חינוך עם ילדה בת 8".
לצד העזרה שקיבלה מרותם, טל הסתייעה בחבורה הקרובה שמקיפה אותה. "יש לי שלוש חברות ממש טובות. אני ועוד אחת מתוכן היינו 'נשות המגויסים'. גם הבעלים של השתיים האחרות גויסו, אבל הם היו פה בהגמ"ר, כך שהנשים היו פנויות יותר. הן ממש עזרו לנו – הביאו לנו ארוחות ערב, עשו בשבילנו קניות, ואם פתאום נפל החשמל או שהיה צורך לסחוב משהו כבד, הן הגיעו".
גבולות היכולת של טל לתפקד בבית התנגשו לעיתים עם המחויבות של אבישי לתפקידו במערך הלוחם. "לפעמים הרגשתי שאותו כולם מבינים – הוא על מדים, הוא עייף, רעב וצמא, הוא לא בבית שלו, הוא נלחם. ואני פה עם השגרה, והשגרה לא עושה לי הנחות. אני זוכרת רגע אחד קשה מאוד: אבישי היה בבית בשבת, ביום ראשון בבוקר הוא היה צריך לחזור שוב לצבא, ואני שכבתי במיטה עם דלקת גרון. אמרתי לו: אתה לא יכול ללכת, אין מי שיטפל בילדים. אני במיטה, אני בהריון, אני קורסת. ואז הוא הלך. אני לא האמנתי שהוא יצא מהבית. אמרתי לו: איך עשית לי את זה, איך? כשיצאת מכאן ב־7 באוקטובר נתתי לך כל מה שהיה לי במקפיא – שניצלים, חלות. לא חשבתי שאצטרך אותם אחר כך, הכול נתתי לך. ועכשיו כשאני צריכה אותך, אתה לא איתי?"
"אני מודה שבאותו שלב לא הבנתי את המשמעות של 'לא להצליח לתפקד'", אומר אבישי. "גייסו אותי כסמל מחלקה, ובפועל מילאתי תפקיד של מפקד מחלקה. אמרתי לטל: יש לי חיילים, יש לי אנשים שאני מחויב אליהם, יש לי מדינה שאני צריך לעשות את מה שהיא דורשת ממני, ואני סומך עלייך שאת תחזיקי את הבית".
טל: "אמרתי – אני נותנת לך הכול. כשאני בתפקוד ואתה יוצא למילואים, אני מאחוריך. אבל ברגע שאני אומרת לך שאני צריכה אותך, תבין שאני צריכה אותך. ופה אתה לא יכול להגיד לי 'תסתדרי', כי אם הגעתי לכך שאני אומרת את זה, כנראה אני על הקצה, ואתה צריך להיות פה".
אבישי: "היה פה תהליך של בניית אמון מחדש שהיינו צריכים לעבור. בסבב הראשון, מ־7 באוקטובר עד פברואר, היה לי ממש קשה – כי לטל היה קשה, ולכן גם היה קשה לה לתמוך בי. אבל בסבב השני, אחרי שכל אחד תקשר את הצרכים שלו, טל הבינה אותי, ואני מצידי אמרתי לה: את צודקת, מעכשיו אם את צריכה אותי – אעשה הכול על מנת להגיע, כדי שאוכל אחר כך להיות פנוי לפעילות מבצעית. וכך המצב השתפר יחסית".
איך כל זה השפיע על הזוגיות?
אבישי: "הזוגיות שלנו כבר צלחה רגעים לא קלים. ב־2011, חודש לפני החתונה, חליתי בסרטן, וטל הייתה איתי בכל מסכת הטיפולים. כך שכבר היה לנו בסיס חזק של התמודדויות קודמות. דווקא החזרות הביתה היו מאתגרות. הרגשתי שהרבה מהחוויות שלי מזכירות את התיאורים של שבויי מלחמה שחזרו הביתה – סטרס, חרדות, קושי להתמודד, חוסר סבלנות לאתגרים הקטנים של החיים".
אבישי: טל פעילה מאוד בקבוצה של נשות הגדוד. משתפת שם הרבה ממה שעובר עליה, ולפעמים גם מצחיקה אותן עם בדיחות וממים שהיא מכינה".
טל: "בהתחלה חשבתי – זה מוזר, למה שאכתוב משהו בקבוצה הזאת? למה שארצה לחלוק איתן רגשות? אבל כשמצאתי את עצמי לבד בבית, עצובה, עשיתי את זה ועוד איך. כי באותו זמן היו עוד נשות גדוד שישבו בבית באותו מצב בדיוק. ערב, הילדים ישנים, ואת בבדידות. לבד עם כל הפחדים"
טל: "היה לו ממש קשה לפעמים לחזור לתפיסה של אחריות. הוא יכול היה ללכת פתאום לסיבוב קניות, לחזור, ואז להיכנס לשנת צהריים. הילדות בבית מטפסות על הקירות, והוא צריך לנוח. ואני אומרת לו – מה לנוח עכשיו?"
אבישי: "'שם' גם נחנו. היית בא, נותן עבודה, ואז נח. עושה את המשימה שלך בלילה או בבוקר, ואחר כך הולך לישון שעתיים באמצע היום. הגוף שלך מתרגל לשעות כאלה. ואז אתה מגיע הביתה לשעון אחר, ואתה צריך להיזכר שזה לא עובד ככה. יש ילדים, אי אפשר לנוח פתאום. וזה גורם לעצבים, לאי הבנות, לכל מיני תאקלים".
השירות ביהודה ושומרון, אומר אבישי, נתפס בטעות כקליל ורגוע יותר לעומת החזית הצפונית או הדרומית, אף שהמציאות רחוקה מכך. "בימים הראשונים של המלחמה היה חשש אמיתי שמה שקרה בעוטף יכול לקרות גם באיו"ש. באחד הלילות, כששמרתי בפילבוקס בפעם הראשונה, הודיעו לי בקשר שיש רכב ובו מחבלים חמושים שנע בכיוון שלי, וצריך לעצור אותם. אמרו לי להעיר את כולם, תשעה אנשים. אמרתי למי שהודיע לי – אין לנו מחסות בחוץ, אין לנו כלום, אי אפשר לעמוד שם ולחכות למחבלים. אם צריך אלחם על הפילבוקס עד טיפת דמי האחרונה, וזה יהיה המבצר שלי. והוא אומר לי: הרכב בדרך אליך, אתה חייב לצאת ולעצור אותו. אני מתמקם בחוץ, אין לי מקלעים, אין לי רימונים, אין כלום כמעט, כי עוד לא התארגנו עד הסוף על הציוד. חילקתי תפקידים, בזמן שאני בסטרס פסיכי. אמרתי לאחד החברים: אם קורה משהו, אתה נשאר לגבות מאחור. לשני אמרתי להחזיק את העמדה.
"אני ועוד שלושה חיילים היינו על הצומת. קיבלתי תמונה של רכב מלא מחבלים שנמצא בדרך אלינו. איך אני מתארגן על דבר כזה? ביקשתי מהפילבוקס שעוד שלושה חיילים יעברו אליי. לא היה לי אפילו פנס, מזל שהסמג"ד עבר אצלנו, והקשר שלו נתן לי איזה פנס מאולתר. וכבר אומרים לי שהם בדרך, עוד רגע הם פה. מה אני עושה עכשיו? המחשבה הראשונה שעלתה לי זה – תראה מי מהחיילים רווק, אחד שלא ישאיר אחריו ילדים יתומים, אותו עדיף לשים קדימה. ואין. אני איש משפחה, אבל אני המפקד, ואני חייב לנהל את האירוע. בסוף עצרנו אותם במרחק של חמישים מטרים. בשבועיים הראשונים היו לנו כמה וכמה אירועים כאלה, שגורמים לנשימה שלך להיעתק מכובד האחריות".
איך נראתה החזרה לעבודה בין הסבבים?
"אני מוכרח לומר שלפני 7 באוקטובר הייתי משקיע מאוד בעבודה, יכולתי להגיע גם בימי שישי, אבל מאז קיבלתי איזשהו זעזוע. עכשיו אני לוקח יום חופש כשצריך, ושיקפצו לי כולם. אלו דברים שפעם לא העזתי לעשות. אתה עובר בגזרה חוויות שמפגישות אותך יום־יום עם האופציה של סיום החיים, ואתה מבין פתאום את ערך החיים, את ערכו של הזמן הפנוי. המילואים גם גרמו לי להבין עד כמה הבית והילדים והמשפחה נותנים לי כוח. הם לא משהו רוטיני ומובן מאליו. זה טלטל אותי מאוד מבחינת ההסתכלות על החיים עצמם – מה חשוב ומה פחות".
נעזרתם בקבוצות תמיכה בתקופה הזאת?
טל: "חד־משמעית".
אבישי: "היא פעילה מאוד בקבוצה של נשות הגדוד. משתפת שם הרבה ממה שעובר עליה, ולפעמים גם מצחיקה אותן עם בדיחות וממים שהיא מכינה".
טל: "בהתחלה חשבתי – זה מוזר, למה שאכתוב משהו בקבוצה הזאת? למה שארצה לחלוק איתן רגשות? אבל כשמצאתי את עצמי לבד בבית, עצובה, עשיתי את זה ועוד איך. כי באותו זמן היו עוד נשות גדוד שישבו בבית באותו מצב בדיוק. ערב, הילדים ישנים, ואת בבדידות. לבד עם כל הפחדים. וסרטונים רצים בקבוצות, ואת אומרת לעצמך – אני לא אסתכל, לא אסתכל כי זה יחסל לי את הלילה. אבל זה בכל מקום. את נכנסת לאוטו, וכל מה שאת רוצה לברוח ממנו, מגיע פתאום מהרדיו. כל הדאגות. אין לך סיכוי להתחמק מהן".
חששת מדפיקה בדלת?
"כן, כל הזמן. פעם אחת נשמעו דפיקות, ואת יודעת, בעידן שלנו אנשים כבר לא מגיעים ככה סתם בהפתעה, נהוג לשלוח הודעה לפני כן. ואז אני שומעת שמישהו מבחוץ מנסה לפתוח. רצתי לדלת, שקצת נפתחה בינתיים, ופשוט טרקתי אותה עליו. בסוף התברר שזה היה שכן שמכר מעדרים, ופשוט הגיע אלינו בטובו להביא לי אחד עד הבית. הוא היה בטוח ששמע מבפנים 'כן' אחרי שדפק, ולכן פתח את הדלת".
מה אנחנו צריכים להבין בקשר למשפחות המילואים, ועדיין לא הבנו?
"אני חושבת שחשוב להדגיש עד כמה המצב הזה משפיע על כל המשפחה, לא רק על המגויס. הילדים, בני הזוג שנשארים בבית, המעגל הקרוב – כולם עוברים טלטלה. וכן, כשאנחנו שנה לתוך המלחמה, צריך להבין שאנשים כבר לא נראים כמו ביום הראשון. יש אפקט מצטבר של התשה, וצריך לקחת אותו בחשבון".
"חשוב שהצבא והמערכת יבינו את זה", מסכים אבישי. "כשמוציאים איש מילואים מהבית לתקופה ארוכה, יש משפחה שלמה שמתמודדת. הצבא לא רגיל למציאות הזאת, זה חדש גם לו, אבל הוא חייב ללמוד לחשוב על כל המעטפת. לא רק הכלכלית, אלא על כל ההיבטים – איך מחזיקים סיטואציה כזאת לאורך זמן, ואיך שומרים גם על מי שעומד מאחורי הלוחמים מבחינה רגשית ומעשית, כדי שלא יישבר".
